Horayot 7b · Talmud

אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מוּפְלִין שְׁנֵיהֶן. סָבַר אַבָּיֵי לְמֵימַר: חָטָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעָשָׂה בִּפְנֵי עַצְמוֹ הֵיכִי דָּמֵי? דְּיָתְבִי בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת וְקָא מוֹרוּ בִּתְרֵי אִיסּוּרֵי, אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אַטּוּ שְׁנֵי מְקוֹמוֹת גּוֹרְמִין? אֶלָּא אֲפִילּוּ יָתְבִי בְּחַד מָקוֹם, וְכֵיוָן דְּקָא מוֹרוּ בִּתְרֵי אִיסּוּרֵי – חָטָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא. פְּשִׁיטָא: הוּא בְּחֵלֶב וְהֵן בַּעֲבוֹדָה זָרָה – חָטָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא, דְּהָא חֲלוּקִין בְּטַעְמַיְיהוּ, וַחֲלוּקִין בְּקׇרְבָּנוֹת. דְּהוּא בְּפַר, וְהֵן בְּפַר וְשָׂעִיר – דְּהָא קָא מַיְיתוּ הָנֵי שָׂעִיר, וְהוּא לָא מַיְיתֵי. וְכׇל שֶׁכֵּן הוּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְהֵן בְּחֵלֶב, דַּחֲלוּקִין בְּקׇרְבְּנוֹתֵיהֶן [לִגְמָרֵי] – דְּהוּא שְׂעִירָה, וְאִינְהוּ פַּר, אֶלָּא הוּא בְּחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב, וְהֵן בְּחֵלֶב שֶׁעַל הַדַּקִּין, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: אַף עַל גַּב דְּקׇרְבָּנָן שָׁוֶה, כֵּיוָן דְּמִתְּרֵי קְרָאֵי קָאָתוּ, הָא פְּלִיגִין בְּטַעְמַיְיהוּ, אוֹ דִלְמָא שֵׁם חֵלֶב אֶחָד הוּא? אִם תִּמְצָא לוֹמַר שֵׁם חֵלֶב אֶחָד הוּא, הוּא בְּחֵלֶב וְהֵן בְּדָם, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: בְּטַעְמַיְיהוּ הָא פְּלִיגִין, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּשָׁוִין בְּקׇרְבָּן בָּתַר קׇרְבָּן אָזְלִינַן? תֵּיקוּ. שֶׁאֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת וְכוּ׳. מְנָלַן דְּעַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת? כִּדְאָמְרִינַן בְּאִידַּךְ פִּירְקִין: ״וְנֶעֱלַם דָּבָר״ – ״דָּבָר״ – וְלֹא כָּל הַגּוּף. וְכֵן הַמָּשִׁיחַ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״לְאַשְׁמַת הָעָם״, הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר. וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה כּוּ׳. מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: לְפִי שֶׁיָּצְאָה עֲבוֹדָה זָרָה לָדוּן בְּעַצְמָהּ, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין עַל עֲקִירַת מִצְוָה כּוּלָּהּ? נֶאֱמַר כָּאן ״מֵעֵינֵי״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״מֵעֵינֵי״. מָה לְהַלָּן בְּבֵית דִּין, אַף כָּאן נָמֵי בְּבֵית דִּין. וּמָה לְהַלָּן ״דָּבָר״ וְלֹא כׇּל הַגּוּף, אַף כָּאן נָמֵי ״דָּבָר״ וְלֹא כׇּל הַגּוּף. מַתְנִי׳ אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ, וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה – אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה. גְּמָ׳ מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״יִשְׁגּוּ״ – יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין עַל שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִשְׁגּוּ וְנֶעֱלַם דָּבָר״, אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה. וְכֵן הַמָּשִׁיחַ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״לְאַשְׁמַת הַעָם״, הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר. וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה. מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: לְפִי שֶׁיָּצְאָה עֲבוֹדָה זָרָה לָדוּן בְּעַצְמָהּ, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין עַל שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה? נֶאֱמַר כָּאן ״מֵעֵינֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״מֵעֵינֵי״, מָה לְהַלָּן אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, אַף כָּאן אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה. וְאִילּוּ מָשִׁיחַ בַּעֲבוֹדָה זָרָה לָא קָתָנֵי, מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא: מָשִׁיחַ בַּעֲבוֹדָה זָרָה – רַבִּי אוֹמֵר: בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּהֶעְלֵם דָּבָר. וְשָׁוִין שֶׁבִּשְׂעִירָה, וְשָׁוִין שֶׁאֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. וְתִסְבְּרַאּ: בִּזְדוֹנוֹ כָּרֵת וּבְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת מִי קָתָנֵי? אֶלָּא תָּנֵי הָא הוּא הַדִּין לְהָא. הָכָא נָמֵי תְּנָא הָא וְהוּא הַדִּין לְהָא. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר קְרָא: ״וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה״. ״הַנֶּפֶשׁ״ – זֶה מָשִׁיחַ, ״הַשֹּׁגֶגֶת״ – זֶה נָשִׂיא, ״בְּחֶטְאָה בִּשְׁגָגָה״ – רַבִּי סָבַר: חֵטְא זֶה בִּשְׁגָגָה יְהֵא. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִי שֶׁחַטָּאתוֹ בִּשְׁגָגָה, יָצָא מָשִׁיחַ שֶׁאֵין חַטָּאתוֹ בִּשְׁגָגָה אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר. וְשָׁוִין שֶׁבִּשְׂעִירָה כְּיָחִיד. מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת״ – אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד נָשִׂיא וְאֶחָד מָשִׁיחַ – כּוּלָּם בִּכְלַל ״נֶפֶשׁ אַחַת״ הֵן.

אמר רב פפא - בשוין דהוא מופלא והן מופלאים הלכך איצטריך למיתני דכי חטא בפני עצמו אע"ג דהוראה דידהו הוי הוראה מעליא אפילו הכי מתכפר בפני עצמו משום דקא מורו בשני איסורי חטא עם הצבור אע"ג דהוא מופלא דהוראה דידיה הוי הוראה מעליא אפ"ה מתכפר עם הצבור משום דקא מורו בחדא איסורא: בשני מקומות - משיח במקום אחד וב"ד במקום אחר: בטעמייהו - בפסוקים דחלב ועבודת כוכבים מתרי קראי נפקי: וחלוקין בקרבנות - דב"ד מייתי שעיר אעבודת כוכבים והוא לא מייתי שעיר: דהוא שעירה - לחודיה דכתיב בעבודת כוכבים בפרשת שלח לך אנשים ואם נפש דאחד יחיד ואחד נשיא במשמע: הוא בחלב המכסה את הקרב - דהוי דבר שאין הצדוקים מודין דהא לא מפרש קרא מאי ניהו דאפי' אמוראי פליגי בשחיטת חולין באלו טריפות (חולין דף נ:) מאי ניהו כרס הפנימי וכ"ש חלב שעל גבי הדקים שאין הצדוקים מודין דהא לא כתיב בהדיא אי נמי דהורו בחלב שעל הקרב בין בכזית לפחות מכזית דכזית לא כתיב בהדיא והוי דבר שאין הצדוקין מודין: אע"ג דקרבנן שוה - דהן בפר והוא בפר: כיון דמתרי קראי קא אתו - כדאמרינן לעיל בפרק קמא (הוריות דף ג.) ואת החלב וי"ו יתירא להביא חלב שעל גבי הדקין: הא פליגין בטעמייהו - הא חלוקים בפסוקים ומתכפר בפני עצמו: או דלמא שם חלב אחד הוא - והורה עם הצבור הוא ומתכפר עם הצבור: והן בדם - כגון בדם המובלע באיברים או בין כזית לפחות מכזית והוי דבר שאין הצדוקין מודין: בתר קרבן אזלינן - דכיון דשוין בקרבן הורה עם הצבור הוא ומתכפר עם הצבור תיקו: לפי שיצאה עבודת כוכבים - מכלל פר העלם דבר של צבור לידון בעצמו בהבאת פר ושעיר: נאמר כאן - בעבודת כוכבים מעיני והיה אם מעיני העדה: ונאמר להלן מעיני - ונעלם דבר מעיני הקהל: מה להלן ב"ד - דכתיב ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו ואמרינן לעיל בפ"ק (הוריות דף ה.) הוראה תלויה בב"ד דכתיב ונעלם דבר מעיני הקהל דהיינו ב"ד ומעשה תלוי בקהל דכתיב הקהל ועשו ובעבודת כוכבים לא כתיב ב"ד דכתיב והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ואי ס"ד ב"ד והא אין מעשה תלוי בב"ד אלא בקהל דהכא כתיב מעיני העדה נעשתה דהיינו מעשה אלא מה להלן ב"ד דכתיב בפרשת ויקרא אף כאן בית דין: מתני' אין חייבין בקרבן וכו' - אין ב"ד חייבין קרבן אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה וכן המשיח וצבור הוא דכי עבדי בשגגת מעשה לחודיה מייתו כל חד וחד כשבה או שעירה דדיניהם כיחידים דכיון דלא עשו ע"פ ב"ד מחלקי כולהו מהדדי והוו יחידים ויחידים חייבין בשגגת מעשה אבל משיח בשגגת מעשה לחודיה פטור מכלום כדאמר לקמן בפרק בתרא (הוריות דף יא.) מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא בשגגת מעשה כלל והיינו דקאמר יצא משיח שאין חטאתו בשגגה דהיינו בשגגת מעשה וכו': גמ' ואילו משיח בעבודת כוכבים לא קתני - דקתני ולא בעבודת כוכבים אין חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ולא קתני וכן המשיח ומדלא קתני וכן המשיח מכלל דמשיח בעבודת כוכבים חייב בשגגת מעשה לחודיה: מתני' מני ר' היא דתניא משיח בעבודת כוכבים ר' אומר בשגגת מעשה - לחודיה: וחכ"א בהעלם דבר - כלומר עם שגגת מעשה כשאר מצות ושוין שאין מביא שום אשם תלוי: ותסברא זדונו כרת ושגגתו חטאת - דעבוד' כוכבי' דקתני ולא בעבוד' כוכבים אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת מי קתני וכן המשיח והא קי"ל דמשיח נמי בעבודת כוכבים אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת כדאמרי' לקמן נאמר כאן עליה כו' לאשמת העם הרי משיח כצבור ואפי' הכי לא קתני במתני' וכן המשיח: אלא תנא בהא - בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת כשאר מצות וכן המשיח והוא הדין בעבודת כוכבים דמשיח כצבור דאינו חייב בעבודת כוכבים אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת: הכא נמי תנא בהא - דאין חייבין בשאר מצות אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה וכן המשיח והוא הדין לעבודת כוכבים דמשיח כצבור כי היכי דאין ב"ד חייבין על עבודת כוכבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ודלא כרבי: מאי טעמא דרבי אמר קרא - בפרשת שלח לך וכפר הכהן על הנפש השוגגת וגו' סבר רבי חטאה בשגגה הכי משמע חטא זה בשגגה יהא כלומר בשגגת מעשה לחודיה ואפילו משיח: ורבנן סברי מי שחטאו בשגגה - דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת דיביא שעירה בשגגת מעשה מי שחטאו בשגגה בשאר מצות: יצא משיח שאין חטאתו בשגגה - בשאר מצות כלומר בשגגת מעשה אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה דעל שגגת מעשה לחודיה פטור לגמרי:

דיתבי בתרי מקומות וקמורו בחד איסורא. תימה מאי אצטריך בשוין אפי' לא שוו נמי הוראתן הוראה דהא דבעינן לעיל מופלא בב"ד שהיה להן ללמוד ולא למדו והכא מאי אצטרכין ללמוד כיון דבאיסור אחד הורו ושניהן הורו שוה ונראה כספרים דגרסי מלתא דרב טפי בשוין בתר דמוקי בתרי אסורי: נאמר כאן מעיני. תימה דלעיל בפ"ק משמע בדברי אביי דלא ידעינן שאר מצות אלא מעבודת כוכבים והכא משמע איפכא וי"ל דאביי נמי הכי בעי למילף כי הכא דעיני דעבודת כוכבים לא פשוט לן שהוא ב"ד אלא ה"ק ילפינן עיני עיני כלומר האי עיני דעבודת כוכבים ילפינן משאר מצות שהוא ב"ד והדר ילפינן ההוא מעיני מהאי לענין זה דכי היכי דגבי עבודת כוכבים מעשה תלוי בקהל כדמשמע נעשתה ה"נ האי עיני דשאר מצות: דת"ר ישגו יכול יהיו חייבין על שגגת מעשה. תימה למאי איצטריך הא כבר ילפינן מדבר דבר דמקצת דבר בעינן והא לא שייך כי אם בהוראה ועוד איך יהיו חייבין על שגגת מעשה למ"ד ב"ד מביאין פר טוביה חטא וזיגוד מינגד מה חטאו ב"ד ועוד תניא פ"ק עם הארץ לרבות אפי' רובו ואפי' כולו דמייתו שעירה או כשבה ולא פר. וי"ל דאי לאו דמשמע דבעינן העלם דבר לא היינו אומרים שב"ד יהיו חייבין אלא צבור דאע"ג דלעיל דרשינן דמעשה תלוי בקהל והוראה תלויה בב"ד השתא מיהו לא דרשינן הכי מיהו הקישא דדבר צ"ל דמתחלה צריך למילף הוא ואח"כ לומר דבר ולא כל הגוף:

הוריות ז:

Navigate the library