Horayot 4a · Talmud

וְלָא מִבַּעְיָא לְמַאן דְּאָמַר צִבּוּר מַיְיתֵי, דִּמְפַרְסְמָא מִלְּתָא. אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר בֵּית דִּין מְבִיאִין, דְּלָא מְפַרְסְמָא מִלְּתָא – אִי הֲוָה שָׁאֵיל, הֲווֹ אָמְרִין לֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: מָשָׁל דְּסוֹמְכוֹס לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהֵבִיא כַּפָּרָתוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נִתְכַּפֵּר לוֹ, סָפֵק מִשֶּׁחָשֵׁכָה נִתְכַּפֵּר לוֹ, שֶׁאֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. וְלָא מִבַּעְיָא לְמַאן דְּאָמַר בֵּית דִּין מְבִיאִין דְּלָא אִפַּרְסְמָא מִלְּתָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר צִבּוּר מְבִיאִין, דִּמְפַרְסְמָא מִלְּתָא, וַהֲווֹ אָמְרִינַן לֵיהּ, דְּהָכָא בְּסָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם סָפֵק מִשֶּׁחָשֵׁכָה, אִי שָׁאֵיל לָא אַשְׁכַּח אִינָשׁ דִּמְשַׁיֵּילֵּיהּ. אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: מַאי שְׁנָא מִן הַיּוֹשֵׁב כּוּ׳. שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְבֶן עַזַּאי? אָמַר רָבָא: הֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, לְבֶן עַזַּאי חַיָּיב – דְּהָא בְּבֵיתֵיהּ אִיתֵיהּ, לְרַבִּי עֲקִיבָא פָּטוּר – דְּהָא הֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ. הוֹרוּ לוֹ בֵּית דִּין לַעֲקוֹר אֶת כָּל הַגּוּף. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנֶעֱלַם דָּבָר״ – וְלֹא שֶׁיֵּעָקֵר הַמִּצְוָה כּוּלָּהּ. כֵּיצַד? אָמְרוּ: אֵין נִדָּה בַּתּוֹרָה, אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֵין עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנֶעֱלַם דָּבָר״ – וְלֹא שֶׁתִּתְעַלֵּם מִצְוָה כּוּלָּהּ. הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין. אֲבָל אָמְרוּ: יֵשׁ נִדָּה בַּתּוֹרָה אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם פָּטוּר, יֵשׁ שַׁבָּת בַּתּוֹרָה אֲבָל הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר, יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה פָּטוּר – יָכוֹל יְהוּ פְּטוּרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנֶעֱלַם דָּבָר״ וְלֹא כָּל הַגּוּף. אָמַר מָר: יָכוֹל יְהוּ פְּטוּרִין. וְאִי בְּקִיּוּם מִקְצָת וּבִיטּוּל מִקְצָת פְּטוּרִין, וּבַעֲקִירַת כָּל הַגּוּף פְּטוּרִין – בְּמַאי חַיָּיבִין? תַּנָּא הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, אֵימָא: ״דָּבָר״ כּוּלַּהּ מִילְּתָא מַשְׁמַע! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנֶעֱלַם דָּבָר״. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר עוּלָּא: קְרִי בֵּיהּ ״וְנֶעֱלַם מִדָּבָר״. חִזְקִיָּה אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְעָשׂוּ אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת״, ״מִכׇּל מִצְוֹת״ – וְלֹא כׇּל מִצְוֹת. מִצְוֹת תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ״מִצְוַת״ כְּתִיב. רַב אָשֵׁי אָמַר: יָלֵיף ״דָּבָר״ ״דָּבָר״ מִזָּקֵן מַמְרֵא, דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּזָקֵן מַמְרֵא: ״כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל״, מָה מַמְרֵא – ״מִן הַדָּבָר״ וְלֹא כׇּל דָּבָר, אַף בְּהוֹרָאָה – ״דָּבָר״ וְלֹא כָּל הַגּוּף. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין הַצַּדּוּקִין מוֹדִין בּוֹ. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁהַצַּדּוּקִין מוֹדִין בּוֹ – פְּטוּרִין. מַאי טַעְמָא? זִיל קְרִי בֵּי רַב הוּא. תְּנַן: יֵשׁ נִדָּה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם פָּטוּר. וְאַמַּאי? שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, הָא כְּתִיב ״וְסָפְרָה לָּהּ״, מְלַמֵּד שֶׁסּוֹפֶרֶת אֶחָד לְאֶחָד! דְּאָמְרִי: הַעֲרָאָה שַׁרְיָא, גְּמַר בִּיאָה הוּא דַּאֲסִירָא. הָא נָמֵי כְּתִיב: ״אֶת מְקוֹרָהּ הֶעֱרָה״! דְּאָמְרִי: כְּדַרְכָּהּ – אֲסִירָא, שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – שַׁרְיָא. הָא כְּתִיב: ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״! דְּאָמְרִי: כְּדַרְכָּהּ – אָסוּר אֲפִילּוּ הַעֲרָאָה, בְּשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – גְּמַר בִּיאָה הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל הַעֲרָאָה שַׁרְיָא. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ נִדָּה נָמֵי! אֶלָּא לְעוֹלָם כְּדַרְכָּהּ, וּדְאָמְרִי: הַעֲרָאָה בְּאִשָּׁה דָּוָה הוּא דִּכְתִיבָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, דְּאָמְרִי: זָבָה לָא הָוְיָא אֶלָּא בִּימָמֵי, דִּכְתִיב: ״כׇּל יְמֵי זוֹבָהּ״. תְּנַן: יֵשׁ שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת פָּטוּר. וְאַמַּאי? הוֹצָאָה הָא כְּתִיבָא: ״לֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם״! [דְּאָמְרִי הוֹצָאָה הוּא דְּאָסוּר, הַכְנָסָה מוּתָּר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא], דְּאָמְרִי: הוֹצָאָה וְהַכְנָסָה הוּא דַּאֲסִירָא, מוֹשִׁיט וְזוֹרֵק שְׁרֵי. תְּנַן: יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה פָּטוּר. וְאַמַּאי? הַמִּשְׁתַּחֲוֶה הָא כְּתִיבָא, דִּכְתִיב: ״לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר״! דְּאָמְרִי: כִּי אֲסִירָא הִשְׁתַּחֲוָיָה כְּדַרְכָּהּ, אֲבָל שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ – שַׁרְיָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, דְּאָמְרִי: הִשְׁתַּחֲוָיָה גּוּפַהּ כְּדַרְכָּהּ הוּא דַּאֲסִיר, דְּאִית בַּהּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, הָא הִשְׁתַּחֲוָיָה דְּלֵית בַּהּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם – שַׁרְיָא.

ולא מיבעיא למ"ד צבור מביאין - דכי הביאו כפרתן דמי דהא מפרסמא מלתא ולא הוי האי יחיד תולה בב"ד אלא אפילו למ"ד דכי הורו ב"ד ועשו קהל על פיהם דב"ד מביאין עליהם פר והם פטורין דאיכא למימר לא מפרסמא מילתא כל כך והאי יחיד תולה בבית דין הוא אפ"ה לאו תולה בב"ד הוא שהרי היה בידו לישאל מפני מה ב"ד מביאין פר ואי שאיל אומרים לו דטעו וחזרו הלכך תולה בעצמו קרינא ביה ואית ביה צד חיוב מעליא הלכך מביא אשם תלוי: ספק מבעוד יום נתכפר לו - והיא כפרה מעליא: ספק משחשכה נתכפר לו - ולא הוי כפרה מעליא דביום צוותו כתיב דקיימא לן דפטור דאין צריך להביא קרבן אחר ואע"פ שהוא קרב אחר תמיד של בין הערבים אין בו שום פסול דהכי אמר בפ' תמיד נשחט (פסחים ד' נט.) דאתי עשה דפסח ועשה דאכילת קדשים ודחי עשה דהשלמה ואיכא נמי שינויי אחריני טובא והא הכא (מפני) דבין השמשות לית ביה צד חיוב מעליא דליכא למימר שמא משחשכה נתכפר לו שהרי בין השמשות כהרף עין ואין אדם בעולם יכול לעמוד עליו אם מן היום או מן הלילה ופטור ה"נ ליכא למימר שמא ממש תולה בעצמו שהרי כבר הורו ב"ד: ולא מיבעיא למ"ד ב"ד מביאין - ולא צבור דלא מפרסמא מלתא היא והאי יחיד תולה בב"ד הוא ופטור: אלא אפילו למ"ד צבור מביאין - ואיכא למימר מפרסמא מלתא היא והאי יחיד לאו תולה בב"ד ותולה בעצמו הוא אפ"ה אמר תולה בב"ד הוא דכי עשה על פיהן עשה: לא משכח איניש דלשייליה - ולא סליק אדעתיה למישאל למה הביאו צבור פר הלכך ליכא צד חיוב מעליא דהא צד פטור שייך ביה טפי דתולה בב"ד הוא הלכך אינו מביא אשם תלוי: החזיק בדרך - לילך למדינת הים ועדיין ישנו בעיר: איכא בינייהו - לר"ע פטור דהא החזיק בדרך דכיון דטרוד הוא לא היה אפשר לו שישמע דחזרו בהן הלכך תולה בב"ד הוא ופטור לגמרי: תנא הכי קשיא ליה דבר כולה מלתא משמע - דהורו לעקור כל הגוף דהא לא כתיב מדבר ואימא איפכא דהורו לבטל במקצת ולקיים במקצת יכול יהו פטורין וכי הורו לעקור כל הגוף יהו חייבין: ת"ל ונעלם דבר - בא ללמד דבטול מקצת וקיום מקצת חייב: מאי משמע - כלומר היכי משמע האי ונעלם דהוי קיום מקצת ובטול מקצת: אמר עולא קרי ביה ונעלם מדבר - דהאי מ"ם דנעלם שדיא אדבר דמ"ם נדרשת לפניו ולאחריו וקרי ביה ונעלם מדבר דמשמע מדבר ולא כל דבר: חזקיה אמר - מסיפא דקרא נפקא מכל מצות דמשמע מכל מצות של שבת דהוי בטול מקצת וקיום מקצת או מכל מצות של עבודת כוכבים דהוי ביטול מקצת וקיום מקצת או מכל מצות נדה דהוי ביטול מקצת וקיום מקצת ולא כל מצות השבת דהוי עוקר כל הגוף ולא כל מצות דנדה ודעבודת כוכבים דעוקר כל הגוף: מצות תרתי משמע - כלומר מצות טובא משמע כגון נדה שבת ועבודת כוכבים דהכי משמע ועשה אחת מכל מצות ה' דעבד חד מהני או שבת או עבודת כוכבים או נדה ולעולם בעוקר כל הגוף קא מיירי: אמר ר"נ בר יצחק מצות כתיב - בחד וי"ו דחדא מצוה משמע דהכי משמע ועשה אחת מכל מצות דשבת או אחת מכל מצות דעבודת כוכבים או אחת מכל מצות דנדה דהוי מקיים מקצת דשבת ומבטל מקצת והוא הדין לעבודת כוכבים והוא הדין לנדה והוא הדין לשאר מצות דקיום מקצת ובטול מקצת חייב ועוקר כל הגוף פטור: מה זקן ממרא מן הדבר ולא כל דבר - דהא כתי' מן הדבר ותנן באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פח:) האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב דהיינו מן הדבר ולא כל דבר: אין ב"ד חייבין - דלא הוי הוראה מעליא עד שיורו להתיר בדבר שאין הצדוקין מודין שיהא אסור שהורו להיתר בדבר איסור שאין כתוב בתורה בהדיא: זיל קרי בי רב הוא - דכיון דאפשר לו ללמוד ולידע לא הוי שוגג מעליא וקרוב למזיד הוי: אחד לאחד - היינו יום כנגד יום: דאמרי כדרכה אסירא - גמר ביאה ושלא כדרכה שריא: והא - שלא כדרכה נמי כתיב משכבי אשה שני משכבות אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה: דאמרי כדרכה אסירא אפי' העראה - דהאי דכתיב את מקורה הערה בכדרכה: אי הכי - מאי איריא דקתני שהורו בשומרת יום כנגד יום אפילו נדה נמי כי האי גוונא קיום מקצת וביטול מקצת הוא והוי בדבר שאין הצדוקין מודין בו: אלא לעולם בכדרכה - דאמרי בשומרת יום העראה שריא אפילו בכדרכה וגמר ביאה הוא דאסיר ודקאמרת הא העראה כתיב דאמרי העראה באשה נדה הוא דכתי' ולא בשומרת יום הלכך לא מתוקמא בנדה אלא בשומרת יום והוי בדבר שאין הצדוקין מודין בה: ואי בעית אימא - דקאמרת שומרת יום הא כתיבא הא לא קשיא דכי קתני כגון דאמרי זבה לא הוה אלא [היכא דחזיא] ביממא כדכתי' כל ימי זובה אבל היכא דחזיא בליליא טהורה והוא הדין לשומרת יום דאמרי דהוא היכא דקחזיא ביממא דהיינו בימי זיבה הלכך לא מתוקמא בנדה אלא בשומרת יום ובזבה והויא הוראה בדבר שאין הצדוקין מודין: מושיט וזורק - לא כתיבי בהדיא: השתחואה שלא כדרכה - כגון משתחוה לפעור או למרקוליס: השתחואה - בפשוט ידים ורגלי' כדכתי' (בראשית י״ט:א׳) וישתחו אפים ארצה:

שהביא כפרתו בין השמשות. משמע אבל קודם לכן נתכפר אע"ג דקרב אחר תמיד בין הערבים וקשה דבתוספתא משמע דפסולין וכן משמע בפסחים דרמי התם כתיב לא ילין עד בוקר הא כל הלילה ילין וכתיב השלמים עליה השלם כו' ולא משני הא לכתחלה הא דיעבד אלמא דפסולין. ושמא הכא נמי איירי במחוסר כפורים בערב פסח כדאמרינן התם אין מתעכב אחר התמיד בין הערבים אלא קטרת ונרות ומחוסר כפורים בערב פסח: קרי ביה ונעלם מדבר. דמ"ם מונעלם קאי להכא ולהכא ואמר בירושלמי דאיכא דאמר גורעין ודורשין מתחלת פרשה לסופה וא"ד אף באמצע פרשה ויצקת עליה שמן הצקת שמן המנחה ללמד כל המנחות ליציקה הקשה ריב"ק בר' מאיר מאי שנא דהכא דרשינן ונעלם מדבר וגבי עדות יקום דבר לכ"ע דרשינן דבר ולא חצי דבר. וי"ל דודאי דבר כולה דבר משמע והכא מעניינו דקרא מכדי כתיב אחת מכל מצות ה' דמשמע מצוה שלימה למאי הלכתא כתב דבר אלא ע"כ למדרש ונעלם מדבר אפי' דבר אחד מן המצות וכן בכל דוכתי גורעין ומוסיפין ודורשין משום דוחקא דקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה. כי ההוא דהזהב דה"ל למכתב וחמישיתו יוסף עליו כי היכי דכתיב גבי מעשר. ובפ' יש נוחלין ה"ל למכתב אשתו תירש את הנחלה וכי כתב קרא צריך ליישב המקרא על ידי גרעון ותוספת. תימה מנ"ל דאתי קרא לחייב רק קיום מקצת וביטול מקצת דלמא קרא אתא אפילו לחייב בכך וכל שכן בביטול כל הגוף כדאמר בפ' הנחנקין גבי עבודת כוכבי' דכתי' מן הדרך אפי' מקצת דרך וחייב בקיום מקצת ובין על כל הגוף אבל בשאר מצות אינו חייב אלא בביטול כל הגוף. וי"ל דהתם כתיב ללכת בה ותניא בספרי ולא העושה במקצת ומשייר מקצת מיעוט בהדי קיום מקצת להכי בעבודת כוכבים דגלי קרא חייב אפילו במקצת הגוף. וגם בביטול כל הגוף חייב דלא גרע משאר מצות ואי לאו מיעוט דשאר מצות והוי כתיב סתמא היה חייב נמי בשאר מצות בכל ענין והכי נמי הכא ולהכי כתיב הכא דבר למעוטי כל הגוף. וליכא למימר אפכא דדבר כולו דבר משמע דתניא בת"כ כתיב הכא מכל מצות ה' וכתי' במשיח מכל מצות ה' ואי לא דמיחייב אלא בעוקר כל הגוף לא משכחת במצות האמורות אלא בתו מאנוסתו ואם חמותו ואם חמיו דבר שאין הצדוקין מודין בו. הועתק מפי' רבינו שמחה זצ"ל: רב אשי אמר יליף דבר דבר מזקן ממרא. והתם יליף בתוספתא בין דם לדם ולא כל דבר והני דהכא לא שמיע להו ברייתא דילן מטעמא אחרינא: בדבר שאין הצדוקין מודין בו. והא דאצטריך למעוטי כוליה דבר ולא נפיק משום דצדוקין מודין בו. כמו בתו מאנוסתו דלית להו ג"ש או אם חמיו ואם חמותו ומתני' דנקט נדה ושבת ועבודת כוכבים לא משום דאהנהו דוקא קאי אלא רק לפרש קיום מקצת נקטינהו: יש נדה אבל הבא על שומרת יום כו'. בנדה גופה הוי מצי לאשכוחי טובא כגון בדם אדום בדם שחור וטובא דחשיב בת"כ אלא דאתא לאשמועינן אפילו בשומרת יום ובנדה מקרי קיום מקצת וביטול מקצת ובגמרא דפריך אי הכי אפילו נדה נמי ה"פ אפילו נדה בכה"ג אי הוה בדבר שאין הצדוקין מודין בו הוי קיום מקצת: הכתיב וספרה לה ל"ג דהא בשמעתא בתרייתא דנדה מפיק לה ממשכב נדתה יהיה לה: שלא כדרכה נמי הכתיב כו'. משמע דצדוקין מודין בו ובפ' אחד דיני ממונות גבי טעה בנואף ונואפת משמע דאין צדוקין מודין בו התם בהעראה שלא כדרכה: הכתיב כל ימי זובה. ה"מ לאתויי קרא קמא דכתיב זוב דמה ימים רבים: דאמרי הוצאה אסירא והכנסה שריא. ותנא הוצאה הכנסה קרי לה כדאמרינן במס' שבת (ב:) ובמסכת שבועות (ה.): איכא דאמרי הוצאה והכנסה (שריא) [הוא דאסירא] אע"ג דהכנסה לא כתיבא סברא היא מה לי אפוקי מה לי עיולי (שבת צו:):

הוריות ד.

Navigate the library