Horayot 3a · Talmud

״זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה הִיא״ – הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה מִיעוּטִין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: עֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר לָא מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּקָתָנֵי: רוֹב קָהָל שֶׁחָטְאוּ – בֵּית דִּין מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר, וְאִי רַבִּי יְהוּדָה הָאָמַר: צִבּוּר הוּא דְּמַיְיתֵי, בֵּית דִּין – לָא. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ – מְבִיאִין שִׁבְעָה פָּרִים. וְרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – חַיָּיב. מַאי רַבִּי מֵאִיר וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: הוֹרוּ וְעָשׂוּ – רַבִּי מֵאִיר פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּיבִין. מַאן עָשׂוּ? אִילֵּימָא בֵּית דִּין, מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן דִּמְחַיְּיבִי? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ בֵּית דִּין, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַקָּהָל וְעָשׂוּ״, מַעֲשֶׂה תָּלוּי בַּקָּהָל וְהוֹרָאָה תְּלוּיָה בְּבֵית דִּין! אֶלָּא הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ רוֹב קָהָל. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר דְּפוֹטֵר? אֶלָּא לָאו: הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ מִיעוּט קָהָל, וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – פָּטוּר, וּמַר סָבַר: יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – חַיָּיב. אָמַר רַב פָּפָּא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָחִיד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין – פָּטוּר, אֶלָּא בֵּית דִּין מַשְׁלִים לְרוֹב צִבּוּר קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: בֵּית דִּין מַשְׁלִים לְרוֹב צִבּוּר, וּמַר סָבַר: אֵין בֵּית דִּין מַשְׁלִים לְרוֹב צִבּוּר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הוֹרוּ בֵּית דִּין וְעָשׂוּ רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, וּמַאן חֲכָמִים – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: צִבּוּר מַיְיתֵי וּבֵית דִּין מַיְיתִי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שֵׁבֶט שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ, וּמַאן חֲכָמִים? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: שֵׁבֶט שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ, אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט חַיָּיב. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן שֶׁחָטְאוּ שִׁשָּׁה, וְהֵן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, אוֹ שִׁבְעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, וּמַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: חָטְאוּ שִׁשָּׁה וְהֵן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, אוֹ שִׁבְעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל – חַיָּיבִין. אָמַר רַב אַסִּי: וּבְהוֹרָאָה, הַלֵּךְ אַחַר רוֹב יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם״. מִכְּדֵי כְּתִיב: ״וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ״, ״קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: הָנֵי הוּא דְּאִיקְּרִי קָהָל, אֲבָל הָנָךְ לָא אִיקְּרִי קָהָל. פְּשִׁיטָא: מְרוּבִּין וְנִתְמַעֲטוּ – הַיְינוּ פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. מוּעָטִין וְנִתְרַבּוּ, מַאי? מִי פְּלִיגִי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן? רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל בָּתַר יְדִיעָה מְחַיַּיב, וְרַבָּנַן דְּאָזְלִי בָּתַר חַטָּאת – פָּטְרִי [אוֹ לָא], מַאי? וְתִיסְבְּרָא? אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל אַף בָּתַר יְדִיעָה [הֵיכִי דְּהָוֵי יְדִיעָה וַחֲטָאָה בְּחִיּוּב], יְדִיעָה דְּלָא חֲטָאָה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? דְּאִם כֵּן, לַיְיתֵי כִּי הַשְׁתָּא! אֶלָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲטָאָה וִידִיעָה בָּעֵי. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הוֹרוּ בֵּית דִּין חֵלֶב מוּתָּר, וְעָשׂוּ מִיעוּט הַקָּהָל, וְחָזְרוּ בֵּית דִּין בָּהֶן, וְהוֹרוּ, וְעָשׂוּ מִיעוּט אַחֵר, מַהוּ? כֵּיוָן דִּשְׁתֵּי יְדִיעוֹת נִינְהוּ לָא מִצְטָרֵף, אוֹ דִּלְמָא: כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי חֵלֶב הוּא, מִצְטָרֵף? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי חֵלֶב הוּא מִצְטָרֵף, מִיעוּט בְּחֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה, וּמִיעוּט בְּחֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי דַּקִּין, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי כֵּיוָן דְּבִתְרֵי קְרָאֵי קָאָתֵי – לָא מִצְטָרֵף, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי חֵלֶב הוּא – מִצְטָרֵף? וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר: שֵׁם חֵלֶב הוּא וּמִצְטָרֵף, מִיעוּט בְּחֵלֶב וּמִיעוּט בְּדָם, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי (כֵּיוָן) דִּתְרֵי אִיסּוּרֵי נִינְהוּ, [וְכֵיוָן דְּאֵין אִיסּוּרָן שָׁוֶה] – לָא מִצְטָרֵף, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן (דְּאִיסּוּרָן שָׁוֶה) – דְּקׇרְבָּנָן שָׁוֶה, מִצְטָרֵף? וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר: כֵּיוָן (דְּאִיסּוּרָן שָׁוֶה) דְּקׇרְבָּנָן שָׁוֶה מִצְטָרֵף, מִיעוּט בְּחֵלֶב וּמִיעוּט בַּעֲבוֹדָה זָרָה, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי אֵין אִיסּוּרָן שָׁוֶה וְאֵין קׇרְבָּנָן שָׁוֶה, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי כָּרֵת הוּא, מִצְטָרֵף? תֵּיקוּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מוּתָּר, וְעָשׂוּ מִיעוּט הַקָּהָל, וּמֵת אוֹתוֹ בֵּית דִּין וְעָמַד בֵּית דִּין אַחֵר, וְחָזְרוּ וְהוֹרוּ, וְעָשׂוּ מִיעוּט אַחֵר. אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר בֵּית דִּין מַיְיתֵי – לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּהָא לֵיתַנְהוּ, אֶלָּא כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר צִבּוּר מַיְיתֵי, מַאי צִבּוּר? הָא קָאֵי,

זאת תורת העולה היא העולה - זאת היא העולה הרי אלו שלשה מיעוטי חד פרט לנשחטה בלילה וחד פרט לנשפך דמה וחד פרט ליציאת דמה חוץ לקלעים שאם עלתה על גבי המזבח תרד דלא הויא עולה חשובה והכי נמי מפרש במסכת נדה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ.): ז' שבטים - דהוו רוב שבטים מביאים שבעה פרים דקסבר ר' יהודה דשבט א' איקרי קהל והן מביאין ולא ב"ד: הוראה תלויה בב"ד - דכתיב ונעלם דבר דהיינו שהורו לעבור מעיני הקהל דהיינו ב"ד: ב"ד משלים לרוב צבור - דעשו עם מעט צבור והשלימו לרוב צבור: [צבור מייתי] - ור' מאיר פוטר צבור דהא קא מייתי ב"ד כדאמרי' לקמן רבי מאיר אומר שבעה שבטים שחטאו בית דין מביאין עליהם פר והן פטורין ואי קשיא הא אמרי' בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והיכי אמרי' אלו ג' מיעוטין דממעטינן אותם בירושלמי מפרש ה"מ היכא דליכא אלא ב' מעוטין אבל הכא דאיכא ג' מיעוטין בזה אחר זה בחד קרא כולהו אתו למעט וכן בל"ב מדות מצאתי: אותו השבט חייב - להביא פר דקסבר שבט אחד אקרי קהל: רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו - של ר' מאיר והא מתניתא מפרש לקמן: אמר רב אסי ובהוראה - דקיי"ל כי הורו ב"ד ועשו רוב קהל על פיהם שמביאים פר: הלך אחר רוב יושבי' בארץ ישראל - דאותם שבחוצה לארץ אינן מן המנין ולא אותן דמנחל מצרים ולחוץ דחוצה לארץ היא: פשיטא מרובין ונתמעטו - כגון שהורו ב"ד ועשו רוב קהל על פיהם דנתחייבו להביא פר ולא הספיקו להביא פר עד שנתמעטו שמתו מקצתן היינו פלוגתא דר' שמעון ורבנן. דתנן (לקמן הוריות י.) חטא כהן משוח ונשיא עד שלא נתמנו דהיו חייבים להביא כשבה או שעירה ולא הספיקו להביא עד שנתמנו הרי הן כהדיוטות ונחייבם להביא כשבה או שעירה כבתחלה הכא נמי חייבין פר כבתחלה רבי שמעון אומר וכו' הכא נמי אם נודע להם עד שלא נתמעטו חייבין להביא פר אבל אם נודע להן משנתמעטו פטורין: מועטין ונתרבו מאי - כגון שהורו בית דין ועשו מיעוט קהל על פיהם דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור ומתו מקצתן של רוב קהל ונתרבו אלו ולאחר שנתרבו נודע להם שחטאו דהני מועטין ונתרבו לא דמי ממש לחטאו עד שלא נתמנו דמועטין כי חטאו בהוראה לאו בני קרבן נינהו דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור אבל כי חטאו כהן משיח ונשיא עד שלא נתמנו נעשו בני קרבן ומחייבי לאתויי כשבה או שעירה אבל מרובין ונתמעטו דמי ממש לחטאו עד שלא נתמנו דהא מרובין כי חטאו בני קרבן נינהו ואמטול הכי קאמר במרובין ונתמעטו דהוי פלוגתא דר"ש ורבנן אבל במועטין ונתרבו איבעיא לן אי דמי לפלוגתא דר' שמעון ורבנן אי לא מי אמרי' ר"ש דבתר ידיעה אזיל דאמר אם נודע להם עד שלא נתמנו חייבין כבתחלה הכא נמי מחייב דכי אתיידע להו בחיובא אתיידע להו דכי נתרבו אתיידע להו ומביאין פר ורבנן דבתר חטאה אזלי דאמרי הרי אלו כהדיוטות הואיל וחטאו כי לא נתמנו הכא נמי אזלי בתר חטאה וכי חטאו אכתי מועטין היו ופטורין דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור: ותסברא אימור דשמעת ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה - דאמר אם נודע להם עד שלא נתמנו חייבין היכא דהוי ידיעה וחטאה בחיוב: כי השתא - דלהוי כי חטאו משנתמנו דלייתי פר ואמאי קתני משנתמנו פטורין אלא מדקתני פטור ש"מ דר"ש חטאה וידיעה בעי בחיובא ומועטין ונתרבו לדברי הכל פטורין דכי חטאו בפטור חטאו דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור: או דלמא - כיון דחלב שם אחד הוא דבין חלב המכסה את הקרב ובין חלב המכסה את הדקין שם אחד הוא שחלב סתם איקרו: כיון דתרי איסורי נינהו - דחלב אינו שוה בכל דחלב חיה מותר: או דלמא - כיון דאילו צבור אכלי האי חלב והאי דם שלא בהוראה בשגגת מעשה מייתו כל חד וחד אי בעו כשבה מייתו אי בעו שעירה מייתו דמצי אשוויי קרבנם השתא נמי כי עשו בהוראה מצטרפי: ומיעוט בתרא בעבודת כוכבים - קרבנם שעירה ולא כשבה:

אית ספרים דגרסי דתנן ר' יהודה אומר י"ב שבטים שחטאו מביאין י"ב פרים וכן נראה דהכי תנן ברישא דמתני' ובתר הכי תני ו' שבטים כו' ולא שביק רישא דמתניתין למנקט סיפא: ר"מ סבר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. תימה מאי דוחקי' לכך דלמא ר"מ ס"ל דדוקא יחיד שעשה חייב אבל שנים ושלשה שעשו פטורים ולית ליה ברייתא דועדיין אני אומר כו' דבלא"ה לית ליה דברייתא אית לה יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ור"מ אית ליה דפטור ומיהו כיון דלא מצינו תנא דמחלק בין א' לשנים דחיק למימר הכי: קהל גדול מלבוא חמת. אע"ג דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן הא הוי גילוי מילתא בעלמא: מועטין ונתרבו מאי. פרש"י (בעלמא) [בעיין] דהני לאו בני קרבן כמו משיח ונשיא אבל מרובין ונתמעטו כבר הוו בני קרבן. ולא נהירא דאפי' מרובין ונתמעטו כי נתמעטו לאו בני קרבן נינהו אם לא דבתר חטאה אזלינן אבל התם תרוייהו בני קרבן נינהו אלא מש"ה מבעיא ליה במועטין ונתרבו דאיכא למימר דאפי' ר"ש מודה דפטור כדפי' ואזיל: הורו ב"ד שחלב המכסה את הקרב כו'. תימה דאמרי' לקמן (הוריות ד.) אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין ובשלמא חלב שעל הדקין דאתי מריבוי' (חולין מט) ניחא דאין הצדוקין מודין בו אלא חלב המכסה את הקרב וכן דם מאי איכא למימר מיהו לפי התוספ' דמכילתין ניחא דתנא לקיים מצות חייבין כיצד יש חלב ודם בתורה אבל אין חייבין אלא על הקרב לשלמים. ואע"ג דדם חיה נאסר. שמא הצדוקים אומרים דגם הוא קרב: וחזרו והורו שדם מותר. הא דקתני כה"ג דמשמע דוקא משום שידעו בינתים שטעו בחלב דהא אפי' לא ידעו נמי מצי למבעי כדקאמר משום דשני מינים הם דם שוה בכל ולא חלב אלא נקטי' אגב אחריני. והא דלא פשיט מההוא דלעיל עד שיהיו כולן בשגגה אחת. דהכא כיון דתליא בב"ד הוי שגגה אחת: והורו שעבודת כוכבים מותרת. צ"ע מה יביאו כיון שאין קרבנותיהן שוין אם יביאו קרבן עבודת כוכבים וגם דחלב או לא וגם צ"ע אי דוקא מיבעיא דמעיקרא הוי מיעוט וכן בסוף אבל אי הוי רובו בסוף לא איצטרכי למיעוטא שיתכפר בפר לההוא מיעוטא. א"ד ל"ש אבל הא ודאי אי הוי מתחלה רובא ולבסוף מיעוטא אין מיעוט מצטרף לרובא כיון שכבר נתחייבו רובא בקרבן: אלא כי תיבעי לך כו'. צ"ע אי הוי מצי למבעיא נמי למ"ד ב"ד מייתי אם מתו מיעוט צבור הראשונים ולא נודע כי אם אל אלו החיים מי אמרי' ב"ד [חייבי'] דמ"מ הם הורו שלא כדת או לא והא דנקיט מת ב"ד ולא נקיט הורו ב"ד אחר דלא אפשר כי אם בסנהדרי גדולה:

הוריות ג.

Navigate the library