Megillah 2a · Talmud

מְגִילָּה נִקְרֵאתבְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר. לֹא פָּחוֹת, וְלֹא יוֹתֵר. כְּרַכִּין הַמּוּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן — קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת — קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אֶלָּא שֶׁהַכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה. כֵּיצַד: חָל לִהְיוֹת אַרְבָּעָה עָשָׂר בַּשֵּׁנִי — כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת בַּשְּׁלִישִׁי אוֹ בָּרְבִיעִי — כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי — כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת — כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם. חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת — כְּפָרִים וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת מַקְדִּימִין וְקוֹרִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת — כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם, וּמוּקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. גְּמָ׳ מְגִילָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר. מְנָלַן? מְנָלַן?! כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר לְקַמַּן: חֲכָמִים הֵקֵילּוּ עַל הַכְּפָרִים לִהְיוֹת מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, כְּדֵי שֶׁיְּסַפְּקוּ מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּכְּרַכִּים. אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: מִכְּדִי כּוּלְּהוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תַּקְּנִינְהוּ, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה אַרְבָּעָה עָשָׂר וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר תַּקּוּן — אָתוּ רַבָּנַן וְעָקְרִי תַּקַּנְתָּא דְּתַקִּינוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה? וְהָתְנַן: אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן. אֶלָּא פְּשִׁיטָא כּוּלְּהוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תַּקִּינוּ. הֵיכָא רְמִיזָא? אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא: ״לְקַיֵּים אֵת יְמֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם״, זְמַנִּים הַרְבֵּה תִּקְּנוּ לָהֶם. הַאי מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְגוּפֵיהּ! אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״זְמַן״, מַאי ״זְמַנֵּיהֶם״ — זְמַנִּים טוּבָא. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ: זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לֹא כִּזְמַנּוֹ שֶׁל זֶה! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״זְמַנָּם״, מַאי ״זְמַנֵּיהֶם״ — שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ כּוּלְּהוּ. אֵימָא זְמַנִּים טוּבָא! ״זְמַנֵּיהֶם״ דּוּמְיָא דִּ״זְמַנָּם״: מָה ״זְמַנָּם״ תְּרֵי — אַף ״זְמַנֵּיהֶם״ תְּרֵי. וְאֵימָא תְּרֵיסַר וּתְלֵיסַר? כִּדְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר זְמַן קְהִילָּה לַכֹּל הִיא, וְלָא צְרִיךְ לְרַבּוֹיֵי, הָכָא נָמֵי: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר זְמַן קְהִילָּה לַכֹּל הִיא, וְלָא צְרִיךְ לְרַבּוֹיֵי. וְאֵימָא שִׁיתְּסַר וְשִׁיבְסַר! ״וְלֹא יַעֲבוֹר״ כְּתִיב. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים״. ״יָמִים״, ״כַּיָּמִים״ — לְרַבּוֹת אַחַד עָשָׂר וּשְׁנֵים עָשָׂר. וְאֵימָא תְּרֵיסַר וּתְלֵיסַר! אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר זְמַן קְהִילָּה לַכֹּל הִיא, וְלָא צְרִיךְ לְרַבּוֹיֵי. וְאֵימָא שִׁיתְּסַר וְשִׁיבְסַר! ״וְלֹא יַעֲבוֹר״ כְּתִיב. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִ״בִּזְמַנֵּיהֶם״? ״זְמַן״ ״זְמַנָּם״ ״זְמַנֵּיהֶם״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. וְרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִ״כַּיָּמִים״? אָמַר לָךְ: הָהוּא לְדוֹרוֹת הוּא דִּכְתִיב. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא סְתִימְתָּאָה, דְּדָרֵישׁ ״זְמַן״ ״זְמַנָּם״ ״זְמַנֵּיהֶם״, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ. מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁנִים כְּתִיקְנָן וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין עַל אַדְמָתָן, אֲבָל בִּזְמַן הַזֶּה, הוֹאִיל וּמִסְתַּכְּלִין בָּהּ — אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אַלִּיבָּא דְמַאן? אִילֵימָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא — אֲפִילּוּ בִּזְמַן הַזֶּה אִיתָא לְהַאי תַּקַּנְתָּא! אֶלָּא לָאו, אַלִּיבָּא דְרַבָּנַן, וּבִזְמַן שֶׁהַשָּׁנִים כְּתִיקְנָן וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין עַל אַדְמָתָן — מִיהָא קָרֵינַן, תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן תְּיוּבְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא סְתִימְתָּאָה, אֲבָל חֲכָמִים אָמְרוּ: בִּזְמַן הַזֶּה, הוֹאִיל וּמִסְתַּכְּלִין בָּהּ — אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁנִים כְּתִיקְנָן וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין עַל אַדְמָתָן, אֲבָל בִּזְמַן הַזֶּה, הוֹאִיל וּמִסְתַּכְּלִין בָּהּ — אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ. רַב אָשֵׁי קַשְׁיָא לֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה,

מתני' מגילה נקראת בי"א וכו' - פעמים בזה ופעמים בזה ולקמן מפרש ואזיל: לא פחות ולא יותר - לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו: מימות יהושע - בגמ' מפרש לה: אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה - כלומר מאחר שהמוקפין קורין בט"ו ושאין מוקפין קורין בי"ד הרי הכל בכלל תו היכי משכחת י"א י"ב י"ג אלא שהכפרים נתנו להן חכמים רשות להקדים קריאתה ליום הכניסה יום שני בשבת שלפני י"ד או חמישי בשבת שהוא יום כניסה שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא (ב"ק דף פב.) והכפרים אינן בקיאין לקרות וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום י"ד ופעמים שיום הכניסה בי"ג ופעמים שהוא בי"א: חל ארבעה עשר להיות בערב שבת עיירות ומוקפין חומה קורין בו ביום - שאין קריאת המגילה בשבת גזירה שמא יטלנה בידו וא"ת יאחרו המוקפין עד אחר שבת הוה ליה ט"ז ואמר קרא ולא יעבור: חל להיות אחר שבת כפרים מקדימין ליום הכניסה - דהוה ליה י"א וטפי לא משכחת לה יום הכניסה שלפני פורים מוקדם לו דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן: גמ' ה"ג מנלן מנלן כדבעינן למימר לקמן וכו' - והכי פירושא מנלן די"א וי"ב וי"ג חזו לקרייה די"ד וט"ו הוא דכתיב בקרא וקא מהדר גמרא מנלן בתמיה האי לאו חובה היא אלא חכמים הקילו עליהן כדבעינן למימר לקמן: כדי שיספקו - שיהו פנויין ביום פורים להספיק צורכי סעודת פורים לבני העיירות: אנן הכי קאמרינן - אנן דמיבעיא לן מנלן הכי קאמרינן: מכדי - מדהקילו חכמים על הכפרים להקדים על כרחך אנשי כנסת הגדולה שתיקנו בימי מרדכי ואסתר את שמחת הפורים וקריאת המגילה כולהו הני זימני תיקון ונתנו רשות לקרות: דאי סלקא דעתך - י"ד וט"ו תקון הכתובין במגילה ותו לא: היכי אתו רבנן - דבתרייהו ועקרו תקנתא והתירו להקדים בתמיה: אלא פשיטא אינהו תקון - וכיון דאינהו תקון ודאי רמזינהו במגילת אסתר היינו דמיבעיא לן היכא רמיזא ומנלן: לגופיה - לי"ד וט"ו המפורשין בספר: לימא קרא - את ימי הפורים האלה בזמן דמשמע בזמן המפורש להם: ואכתי מיבעי ליה - האי דנקט זמנים לשון רבים: זמנו - של מוקפין לאו כזמנו של פרזים דאי כתוב בזמן הוה משמע זמן אחד לשניהן אי בעו ליקרו בארביסר ואי בעו ליקרו בחמיסר: זמניהם דומיא דזמנם - רבויא דדרשינן לקרא לייתורא דיו"ד וה"א דומיא דעיקר הזמן דנפקא לן מזמנם הוא דקא מרבה דומיא דידהו: זמן קהלה לכל היא - הכל נקהלו להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מקומות כמו שכתוב בספר הלכך לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקרייה דעיקר הנס בו היה: ימים כימים - לעיל מיניה כתיב י"ד וט"ו ישמחו וכתיב כימים אשר נחו בהם היהודים וגו' והוה ליה למיכתב ימים אשר נחו דמשמע הם הם ימים אשר נחו מאי כימים לרבות שנים אחרות כדוגמתן: לדורות הוא דכתיב - להכי שייך לישנא דקרא כימים כלומר יעשו לדורות י"ד וט"ו כאשר היה בימי הנס ימים אשר נחו בהם הלכך לא איכא לרבויי מהכא שנים אחרים: זו דברי ר' עקיבא - הכי גמיר רבי יוחנן מרביה דמתני' ר"ע אמרה: סתימתאה - הרבה סתם משנה סתם ר' שהן דברי ר' עקיבא וי"מ סתימתאה כל הסתומין תלמידיו היו כדאמר בסנהדרין (דף פו.) סתם משנה ר"מ סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה וכולהו סתימתאי אליבא דר' עקיבא אך קשה בעיני לפרש כן שמצינו בכמה מקומות בשם ר"א בר' יוסי סתימתאי רבי מנחם בר רבי יוסי סתימתאי לקמן בפרק בני העיר (מגילה דף כו.): אימתי - הקילו חכמים על הכפרים: בזמן שהשנים כתיקנן - שהשנים מתעברות על פי בית דין והחדשים המקדשין בבית דין שולחין שלוחיהן להודיע אימתי הוקדש ניסן ועושין מועדים ע"פ שלוחין: כששרויין על אדמתם - והשלוחין מגיעין עד הפסח לקצה ארץ ישראל: אבל בזמן הזה - שפסקו כל אלה וישראל נפרדו ולא יגיעו שלוחי ב"ד אצלם הכל צופין למקרא מגילה ואומרים יום י"ד באדר קרינן המגילה נשארו לאדר ט"ו יום וט"ו של ניסן עושין פסח ואם תקדים קריאתה יעשו פסח לסוף שלשים יום של קריאה ונמצאו אוכלין חמץ בימים אחרונים (ביום) של פסח: בזמן הזה נמי איתא להא תקנתא - דהא רבי עקיבא בזמן הזה [הוה] ואמר במתני' דמקדימין: אלא לאו אליבא דרבנן - דהוו מקמי ר"ע אמרה: מיהא קרינן - אלמא רבנן נמי דרשי זמן זמנם זמניהם: איכא דאמרי אמר רבה זו דברי ר' עקיבא סתימתאה - ולא גרסינן להאי לישנא דדריש זמן זמנם זמניהם דהא רבנן דפליגי עליה נמי דרשי ליה אלא שהחמירו לאחר חורבן משום דמסתכלין בה: קשיא דר"י - דהא ברייתא דלעיל אדר' יהודה דמתני' כדמפרש ואזיל:

מגילה ב.

Navigate the library