Megillah 17b · Talmud

״וְהָיוּ״, בַּהֲוָיָתָן יְהוּ. וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״שְׁמַע״, בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ. וְרַבִּי נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״שְׁמַע״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. וְרַבָּנַן — סָבְרִי כְּמַאן דְּאָמַר הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ יָצָא. וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב ״וְהָיוּ״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ. וְרַבִּי, שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ מְנָא לֵיהּ? מִ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״. וְרַבָּנַן — ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ. לֵימָא קָסָבַר רַבִּי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בְּכׇל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה — לְמָה לִי לְמִכְתַּב ״וְהָיוּ״! אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ ״שְׁמַע״ — כְּרַבָּנַן, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְהָיוּ״. לֵימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן כׇּל הַתּוֹרָה בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּכׇל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה — לְמָה לִי לְמִכְתַּב ״שְׁמַע״! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא ״וְהָיוּ״ — כְּרַבִּי, כְּתַב רַחֲמָנָא ״שְׁמַע״. תְּפִלָּה מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים, וּבָהֶם כַּמָּה נְבִיאִים, תִּיקְּנוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים אָבוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים״. וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים גְּבוּרוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעוֹז״. וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים קְדוּשּׁוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבוּ לַה׳ כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ״. וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּינָה אַחַר קְדוּשָּׁה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְיָדְעוּ תוֹעֵי רוּחַ בִּינָה״. וּמָה רָאוּ לוֹמַר תְּשׁוּבָה אַחַר בִּינָה — דִּכְתִיב: ״וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״. אִי הָכִי — לֵימָא רְפוּאָה בָּתְרַהּ דִּתְשׁוּבָה? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְיָשׁוֹב אֶל ה׳ וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ״. וּמַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָא? סְמוֹךְ אַהָא! כְּתַב קְרָא אַחֲרִינָא: ״הַסּוֹלֵחַ לְכׇל עֲוֹנֵיכִי הָרוֹפֵא לְכׇל תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי״. לְמֵימְרָא דִּגְאוּלָּה וּרְפוּאָה בָּתַר סְלִיחָה הִיא, וְהָכְתִיב: ״וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״! הָהוּא לָאו רְפוּאָה דְתַחְלוּאִים הִיא, אֶלָּא רְפוּאָה דִסְלִיחָה הִיא. וּמָה רָאוּ לוֹמַר גְּאוּלָּה בִּשְׁבִיעִית? אָמַר רָבָא: מִתּוֹךְ שֶׁעֲתִידִין לִיגָּאֵל בִּשְׁבִיעִית — לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בִּשְׁבִיעִית. וְהָאָמַר מָר: בְּשִׁשִּׁית קוֹלוֹת, בִּשְׁבִיעִית מִלְחָמוֹת, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית בֶּן דָּוִד בָּא! מִלְחָמָה נָמֵי אַתְחַלְתָּא דִגְאוּלָּה הִיא. וּמָה רָאוּ לוֹמַר רְפוּאָה בִּשְׁמִינִית? אָמַר רַבִּי אַחָא: מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְּנָה מִילָה בִּשְׁמִינִית שֶׁצְּרִיכָה רְפוּאָה — לְפִיכָךְ קְבָעוּהָ בִּשְׁמִינִית. וּמָה רָאוּ לוֹמַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים בִּתְשִׁיעִית? אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כְּנֶגֶד מַפְקִיעֵי שְׁעָרִים, דִּכְתִיב: ״שְׁבוֹר זְרוֹעַ רָשָׁע״, וְדָוִד כִּי אַמְרַהּ — בִּתְשִׁיעִית אַמְרַהּ. וּמָה רָאוּ לוֹמַר קִיבּוּץ גָּלִיּוֹת לְאַחַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים? דִּכְתִיב: ״וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא״. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְקַבְּצוּ גָּלִיּוֹת — נַעֲשֶׂה דִּין בָּרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרוֹף כַּבּוֹר סִיגָיִךְ״, וּכְתִיב: ״וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה״. וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה דִּין מִן הָרְשָׁעִים — כָּלוּ הַפּוֹשְׁעִים, וְכוֹלֵל זֵדִים עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֶׁבֶר פּוֹשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּיו (יִכְלוּ)״. וְכֵיוָן שֶׁכָּלוּ הַפּוֹשְׁעִים — מִתְרוֹמֶמֶת קֶרֶן צַדִּיקִים, דִּכְתִיב: ״וְכׇל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק״. וְכוֹלֵל גֵּירֵי הַצֶּדֶק עִם הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן״ — וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר״. וְהֵיכָן מִתְרוֹמֶמֶת קַרְנָם — בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבָיִךְ״. וְכֵיוָן שֶׁנִּבְנֵית יְרוּשָׁלַיִם — בָּא דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר:

והיו הדברים האלה בהוייתן - בלשון הקודש: שלא יקרא למפרע - אלמא קריאת שמע למפרע לא ומהכא יליף תנא דלעיל טעמא: בכל לשון נאמרה - לקרותה בכל לשון ולכן איצטריך בקריאת שמע והיו: איצטריך - והיו דלא תימא שמע בכל לשון שאתה שומע כרבנן: על הסדר - כמשפט המקראות וכדיליף לקמן: הפקולי - יש אומרים שמשתכר בצמר גפן שנקרא פקולא: הבו לה' - הזכירו לפניו את אילי הארץ: הבו לה' כבוד שמו - סיפיה דקרא בהדרת קודש: ומה ראו לומר גאולה בשביעית - ולא רפואה אחר סליחה כדכתיב קרא הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית - שבוע שבן דוד בא בו חלוק משאר שנים כדאמרינן בפרק חלק (סנהדרין דף צז.) שנה ראשונה רעב ולא רעב כו' עד ובשביעית מלחמות ובמוצאי שביעית בן דוד בא: אתחלתא דגאולה היא - ואע"ג דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד דהא ברכת קיבוץ ובנין ירושלים וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו אפילו הכי כיון דשם גאולה עלה קבעוה בשביעית: שבור זרוע רשע - אלו המייקרין את התבואה ומפקיעין את השער וממאי דבמפקיעי שערים כתיב דכתיב בההיא פרשתא יארב במסתר כאריה בסוכו יארוב לחטוף עני וכי הליסטים אורב את העני והלא את העשיר הוא אורב אלא במפקיעי שערים הכתוב מדבר שרוב דעתם לעניים הוא וקא בעי דוד רחמי עלה דמילתא שבור זרוע רשע ותן שובע בעולם ובכך זרועו שבור ורע תדרוש רשעו בל תמצא וזה שהיה בדעתו להיות רשע כשתדרוש רשעו לא תמצא עולה שלא הספיק לעשותה: בפרשה תשיעית אמרה - ואם תאמר שמינית היא אשרי ולמה רגשו גוים תרתי פרשתא היא: ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא - אלמא קיבוץ גליות בעת ברכת השנים היא: וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים - קודם שנתיישבו בירושלים שנאמר ואסירה כל בדיליך ועל ידי כן ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה כמו לשעבר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה לכן סמכם לקבוץ גליות והשיבה שופטינו וצדקינו במשפט: כלו הפושעים - שאינם מאמינין בדת משה שהיתה מן השמים לכך סמכו לה ברכת הפושעים שנאמר עוזבי ה' אלו הפושעים ושבר פושעים היינו זדים כדאמר פשעים אלו המרדין (יומא דף לו:):

רבנן אמרי אמר קרא שמע - נראה דהלכה כחכמים חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דקאמר ורבנן סברי כמאן דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ובפרק שני דברכות (דף טו:) מסקינן כתנא קמא דרבי יוסי דאמר כן התם: כל התורה בכל לשון נאמרה - פירש הקונטרס שנתנה לקרות בכל לשון שרוצה לקרות בספר תורה וקשה שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן לבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא ונראה דהכי פירושא כל קריאה שבתורה כגון מצות חליצה ופרשת עגלה ערופה וידוי מעשר ובכורים וכל אלו השנויין פרק אלו נאמרין בסוטה (דף לב. ושם): דאי בלשון הקודש נאמרה למה לי למיכתב וכו' - קשיא דהא בפרק אלו נאמרים בסוטה (דף לג. ושם) מצריך קרא בין למאן דאמר בכל לשון נאמרה בין למאן דאמר בלשון הקודש נאמרה ויש לומר דהתם בעי לאוקמי רבוי אליבא דכולי עלמא למאן דאמר בכל לשון נאמרה צריך קרא לרבויי לשון הקדש ולמאן דאמר בלשון הקודש נאמרה צריך לרבויי בכל לשון: הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר - מכאן קשיא למה שפרש"י בברכות (דף לד. ושם) גבי אמצעיות אין להן סדר דפירש דאם טעה באחת מן הברכות ושכח אחת מהן שצריך לחזור שאומר אותה ברכה ששכח במקום שנזכר וגומר תפלתו וקשיא דאם כן הוא אומר השמונה עשרה ברכות למפרע והכא חזינא דשמעון הפקולי התקין אותן על הסדר אלא נראה לפרש התם אין להן סדר דלא הוו כשלש ראשונות ושלש אחרונות דחוזר לראש השלשה כשטעה באחת מהן אלא חוזר לאותה ששכח וגומר ממנה ולמטה הכל כסדר אבל בענינו אין חוזר כיון שעבר מקומו והכי נמי אמרינן לקמן (מגילה דף יח:) גבי מגילה שאם השמיט פסוק אחד שמתחיל וקורא מאותו פסוק ולמטה: ודוד כי אמרה בפרשת תשיעית אמרה - פירש הקונטרס ואף על גב דליכא אלא ח' מזמורים עד התם אשרי האיש ולמה רגשו גוים תרתי נינהו וקשיא דהא פרק קמא דברכות (דף י.) אמר דחדא פרשה היא ומסיק התם דכל פרשה שהיתה חביבה לדוד התחיל בה באשרי וסיים בה באשרי כגון זו שמתחלת באשרי האיש ומסיימת באשרי כל חוסי בו והיינו סוף דלמה רגשו אלמא דחדא פרשה היא וצריך לומר דלמנצח על מות ולמה ה' תעמוד ברחוק תרתי נינהו:

מגילה יז:

Navigate the library