Megillah 14b · Talmud

מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הוּא, וְלָא צְרִיךְ לְמֵידַּיְינֵיהּ. אָמְרָה לוֹ: עֲדַיִין שָׁאוּל קַיָּים וְלֹא יָצָא טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם. אָמַר לָהּ: ״בָּרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִיתִנִי [הַיּוֹם הַזֶּה] מִבֹּא בְדָמִים״. ״דָּמִים״ — תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁגִּילְּתָה אֶת שׁוֹקָהּ וְהָלַךְ לְאוֹרָהּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת, אָמַר לַהּ: הִשָּׁמְעִי לִי! אָמְרָה לוֹ: ״לֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה״. ״זֹאת״ — מִכְּלָל דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי, וּמַאי נִיהוּ? מַעֲשֶׂה דְּבַת שֶׁבַע. וּמַסְּקָנָא הָכִי הֲוַאי. ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״, כִּי הֲווֹת מִיפַּטְרָא מִינֵּיהּ אָמְרָה לֵיהּ: ״וְהֵטִיב ה׳ לַאדוֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ״. אָמַר רַב נַחְמָן, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִיתְּתָא בַּהֲדֵי שׁוּתָא פִּילְכָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שָׁפֵיל וְאָזֵיל בַּר אֲווֹזָא וְעֵינוֹהִי מִיטַּיְיפִי. חוּלְדָּה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְגוֹ׳״. וּבְמָקוֹם דְּקָאֵי יִרְמְיָה הֵיכִי מִתְנַבְּיָא אִיהִי? אָמְרִי בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: חוּלְדָּה קְרוֹבַת יִרְמְיָה הָיְתָה, וְלֹא הֲוָה מַקְפִּיד עָלֶיהָ. וְיֹאשִׁיָּה גּוּפֵיהּ הֵיכִי שָׁבֵיק יִרְמְיָה וּמְשַׁדַּר לְגַבַּהּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת הֵן. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יִרְמְיָה לָא הֲוָה הָתָם, שֶׁהָלַךְ לְהַחֲזִיר עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. וּמְנָלַן דְּאִהֲדוּר? דִּכְתִיב: ״כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב״, אֶפְשָׁר יוֹבֵל בָּטֵל, וְנָבִיא מִתְנַבֵּא עָלָיו שֶׁיִּבָּטֵל? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיִּרְמְיָה הֶחְזִירָן, וְיֹאשִׁיָּהוּ בֶּן אָמוֹן מָלַךְ עֲלֵיהֶן, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רוֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בְּבֵית אֵל״, וְכִי מָה טִיבוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁיֹּאשִׁיָּהוּ מָלַךְ עֲלֵיהֶן. רַב נַחְמָן אָמַר, מֵהָכָא: ״גַּם יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי״. אֶסְתֵּר — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת״, בִּגְדֵי מַלְכוּת מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא שֶׁלְּבָשַׁתָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּתִיב הָכָא: ״וַתִּלְבַּשׁ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי וְגוֹ׳״. אָמַר רַב נַחְמָן: לָא יָאָה יְהִירוּתָא לִנְשֵׁי. תַּרְתֵּי נְשֵׁי יְהִירָן הָוְיָין, וְסַנְיִין שְׁמַיְיהוּ: חֲדָא שְׁמַהּ זִיבּוּרְתָּא, וַחֲדָא שְׁמָהּ כַּרְכּוּשְׁתָּא. זִיבּוּרְתָּא כְּתִיב בַּהּ: ״וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק״, וְאִילּוּ אִיהִי לָא אֲזַלָה לְגַבֵּיהּ. כַּרְכּוּשְׁתָּא כְּתִיב בַּהּ: ״אִמְרוּ לָאִישׁ״, וְלָא אָמְרָה ״אִמְרוּ לַמֶּלֶךְ״. אָמַר רַב נַחְמָן: חוּלְדָּה מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ הָיְתָה — כְּתִיב הָכָא: ״בֶּן חַרְחַס״, וּכְתִיב הָתָם: ״בְּתִמְנַת חֶרֶס״. אֵיתִיבֵיהּ רַב עֵינָא סָבָא לְרַב נַחְמָן: שְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְהֵם כֹּהֲנִים יָצְאוּ מֵרָחָב הַזּוֹנָה, וְאֵלּוּ הֵן: נֵרִיָּה, בָּרוּךְ, וּשְׂרָיָה, מַחְסֵיָה, יִרְמְיָה, חִלְקִיָּה, חֲנַמְאֵל, וְשַׁלּוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף חוּלְדָּה הַנְּבִיאָה מִבְּנֵי בָנֶיהָ שֶׁל רָחָב הַזּוֹנָה הָיְתָה. כְּתִיב הָכָא: ״בֶּן תִּקְוָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי״. אֲמַר לֵיהּ: עֵינָא סָבָא, וְאָמְרִי לַהּ: פַּתְיָא אוּכָּמָא, מִינִּי וּמִינָּךְ תִּסְתַּיֵּים שְׁמַעְתָּא: דְּאִיגַּיַּירָא וְנַסְבַהּ יְהוֹשֻׁעַ. וּמִי הֲווֹ לֵיהּ זַרְעָא לִיהוֹשֻׁעַ? וְהָכְתִיב: ״נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ״! בְּנֵי לָא הֲווֹ לֵיהּ, בְּנָתָא הֲווֹ לֵיהּ.

כליתני - מנעת אותי: בדמים - דם נדה ושפיכות דמים: שגילתה שוקה - ונתאוה לה ותבעה ולא שמעה לו כדמסיים ואזיל: לפוקה - כמו פיק ברכים (נחום ב): הכי גרסי' זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע ומסקנא הכי הוה – והכי פירושה מדקאמרה ליה ולא תהיה זאת לך לפוקה מכלל שהתנבאת' לו שסופו להכשל בביאה אחרת ומאי ניהו בת שבע ומסקנא הכי הוה סוף שעלתה לו כך אלמא נביאה הוות שנתקיימה נבואתה: בהדי שותא פילכא - עם שהאשה מדברת היא טווה כלומר עם שהיא מדברת עמו על בעלה הזכירה לו את עצמה שאם ימות ישאנה: מיטייפי - צופין למרחוק ודוגמתו במס' כתובות (דף ס.) נטוף עיניך: ובמקום ירמיה היכי מיתנביא היא - הרי ירמיה עמד משנת י"ג ליאשיה שנאמר אשר היה דבר ה' אל ירמיה וגו' (ירמיהו א) והספר נמצא בשנת י"ח ליאשיה ועליו שלח אצל חולדה: כי המוכר אל הממכר לא ישוב - יחזקאל אמרו והוא נתנבא בתוך (י"ד) שנה שבין גלות יכניה לחרבות ירושלים ומתנבא שיהא בטל היובל והמוכר שדהו לא ישוב לו: אפשר יובל בטל - משגלו עשרת השבטים בימי חזקיה שנאמר לכל יושביה (ויקרא כ״ה:י׳) בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן נמצא משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה [כבר] בטלו היובלות ויחזקאל היה מתנבא לאחר זמן שיבטל: אלא מלמד שירמיה החזירן - באותה שנה שנמצא הספר והיא שנת שמונה עשרה ליאשיהו וכששלח על דברי הספר אצל חולדה לא היה שם ירמיה וחזרו למנות את היובל ולא הספיקו למנות אלא שמיטות עד שחרב הבית: ויאמר מה הציון הלז - ביאשיהו כתיב בהיותו בבית אל ושרף עצמות הכומרים בבית אל על המזבח שעשה ירבעם: מה טיבו בבית אל - והלא (משל) מלכי ישראל היה שהרי שם העמיד ירבעם את העגל: שת קציר - עשה חיל וגדולה כמו ועשה קציר כמו נטע (איוב י״ד:ט׳:): לא נאה יוהרא לנשי - לא נאה חשיבות לנשים: וסניין שמייהו - שמותיהן מאוסות: זיבורתא - דבורה: כרכושתא - חולדה: בן חרחס - ואע"ג דקרא על בעלה קא מסהיד מיהו במעשיה כתיב: אמר ליה עינא סבא מיני ומינך תסתיים שמעתא - כלומר על ידי ועל ידך תתפרש אמיתו של דבר הא והא הואי: נון בנו יהושע בנו - את שבט אפרים מייחס הכתוב עד יהושע ומיהושע למטה לא ייחס איש:

מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה - קשה א"כ היאך גרס פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו. ושש) דדיני נפשות מתחילין מן הצד מדכתיב גבי נבל ויחגרו איש חרבו ויחגור גם דוד חרבו (שמואל א כ״ה:י״ג) והא מורד במלכות הוה ולא בעי למידייניה ועוד קשה היאך ישב דוד בדין והא אין מושיבין מלך בסנהדרין כדאמרינן במסכת סנהדרין פרק כ"ג (סנהדרין דף יח:) וע"ק מפ' במה בהמה יוצאה (שבת דף נו.) גבי אוריה דקאמר שהיה לו לדונו בסנהדרין ואמאי והא מורד במלכות היה וי"ל דהכא ה"פ מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה כשאר דיני נפשות שדנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה אלא אפילו בו ביום גומרין לחובה והיינו הא דקאמרה ליה אביגיל וכי דנין דיני נפשות בלילה היה לך להמתין לגמור עד למחרת והוא השיב לה מורד במלכות הוה ואין צריך להמתין עד למחר אבל לדונו ודאי צריך וגם לא קשה מהא שישב דוד בסנהדרין דהא דאין מושיבין מלך בסנהדרין היינו משום דלא הוי כבודו להיות יושב ושותק אבל גבי מורד כבודו הוא להיות יושב ושותק לפי שהוא נוגע בדבר: ה"ג מאי מבוא בדמים תרי דמים דם נדה ושפיכות דמים מלמד שגלתה שוקה - ולא גרסינן איכא דאמרי מלמד שגלתה שוקה דהא השתא מפרש מאי תרי דמים ועד השתא לא פריש להו: שגלתה שוקה והלך דוד לאורה ג' פרסאות - קשה היאך אותה צדיקת גלתה שוקה לפני דוד ועוד קשה דמחזי כגוזמא לומר שהלך לאור שוקה ג' פרסאות וי"ל דנמצא בספרים מדויקים שנקוד בהן לאורה כלומר לאור שלה פירוש נתאוה לה דוד והלך באור חמימות שלש פרסאות: דאיגיירה ונסבה יהושע - קשיא היאך נסבה הא אמרי' פ' הערל (יבמות דף עו. ושם) דאפילו בגירותן לית להו חתנות וצריך לומר שלא היתה משבעה עממין אלא משאר עממין ובאת לגור שם ויש מפרשים שרצו לומר שלא הוזהרו על לאו דלא תתחתן עד לאחר שנכנסו לארץ וזה אינו דאמרי' במדרש דנתינים באו להתגייר בימי משה כמו בימי יהושע ואף על פי כן לא הותרו לבא בקהל אלא היו חוטבי עצים ושואבי מים אלמא דקודם שעברו את הירדן ונכנסו לארץ הוזהרו עליהם:

מגילה יד:

Navigate the library