אשר שאלתם על ראובן האומר לעלות לארץ ישראל ולאה אשתו אומרת שלא לעלות הלא ידעת' דבהא אמרי בפרק בתרא דכתובות (דף קי) תצא שלא בכתובה. ועל כי ראיתי שיש בני אדם באין לחלק בין בזמן הבית בין בזמן הזה. צריך אני לבאר דאין לחלק בזה דהא אמרינן בירושלמי בשילהי מסכת כתובות. הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות. היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין אותו. וקשיא לן והתני' בפרק בתרא דכתובות (דף קי) תרוויהו או אותו או אותה איזה מהן שמעכב. אלא נ"ל דבריית' דכתובות בזמן שישראל שרויין על אדמתן. וההיא דירושלמי בזמן הזה. ואפילו הכי איכא דהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה דכופין אותה לעלות ואם לאו תצא שלא בכתובה. דבזה יפה כח האיש מכח האשה. אמנם צריך לדקדק אם תצא שלא בכתובה דקאמר בולא כלום קאמר בלא מנה מאתים. ותוספת ונדוניא. או בלא כתובה מנה דמאתים דוקא קאמר. ובעניותינו נ"ל דנדוניא ונכסי מלוג ודאי אית לה אי דאיתנהו דלא גרעה מממאנת ואיילונית. דאמרינן עלייהו ס"פ אלמנה (דף קא) אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה. ולשנואה לא דמיא דמסקינ' עלה דנכסי מלוג לית לה. ונכסי צאן ברזל הוא דאית לה משום דקנסו רבנן וכו'. דשאני התם דשנואה הית' בנשואיה. אבל הא לא גרעה ממאנת ואיילונית. ועוד דאפילו במורדת דיינינן הכי בדינא דתרתין מתיבתא. כמו שכתב בספר האלפס בפרק אע"פ דשקלה כל מה שהכניסה לו אי איתיה בעין. ואם הכניסה לו ק' זקוקים ולא שמה לי בכתובה לנדוניא אלא נ'. מה ששמה לו זהו נכסי צאן ברזל. ומה שלא שמה לו זהו נכסי מלוג. ואי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ושקלה כל המאה זקוקי'. ואי ליתנהו פי' שנגנבו או אבדו נ"ל דנכסי צאן ברזל שהוא חייב באחריותם שקלה וחייב לתן לה משלו. אבל נכסי מלוג דלא מחייב באחריותן לא מחייב לשלם לה משלו. וכן כתב רב אלפס בדינא דמורדת: ולעניין תוספת נ"ל שאין לה כדאמרינן ס"פ אלמנה (דף קא) נשים שאמרו חכמים שאין להם כתובה כגון ממאנת וחברותיה אין להם מנה ומאתים אבל תוספת יש להם. נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכל שכן מנה ומאתים פירוש דלשון יוצאות שלא בכתובה משמע שכל תורת גבייה הפקיעו מהן דלא גביא משל בעל כלום. והא נמי קתני בה בפרק בתרא דכתובות (דף קי) תצא שלא בכתובה. אבל אין להביא ראייה מהא דאמרינן ריש פרק אף על פי (כתובות דף נד) תנאי כתובה בכתובה דמי. דבהא איכא פלוגתא דרברוותא. דפ"רח דוקא להנך דקחשיב בר"פ אף על פי. אבל לשאר מילי לא. ור"ת פירש דה"ה לכל מילי. אבל ראיה ברורה נ"ל מהא דקתני תצא שלא בכתובה כדפרישית. וכל מה שכתבנו דאין לה מנה ומאתים ותוספת ה"מ אם ילך לא"י ולא יחזור. אבל אם יחזור להתיישב חוצה לארץ אפילו לאחר כמה שנים אם תהיה אז בחיים תגבה ממנו מנה ומאתים ותוספת. ואם ח"ו תמות היא קודם יגבו יורשיה: ושלו':
Q. A wants to emigrate to Palestine, but his wife, L, refuses to accompany him. Is he permitted to divorce her? A. The Talmud (Ket. 110b) rules that under the circumstances, the husband is permitted to divorce his wife and is not required to pay her the ketubah. Although some scholars believe that this talmudic ruling applied only during the period of the Temple, while Israel dwelt on his land, and that it does not apply at present, we must make no such distinction, for the contradiction between the statement of the Babylonian Talmud (ibid.) and that of the Palestinian Talmud (Ket. end), may be reconciled if we assume that the latter refers to the present. Regarding the payment of the ketubah, however, A is not required to pay L the Ikkar ketubah and the additional jointure, but he is required to pay her whatever she has brought in as her dowry (niksei tson barzel) and whatever is left of her niksei melug (private property of the wife). Moreover, should A subsequently return from Palestine, he would be required to pay L or her heirs the Ikkar ketubah and the additional jointure. This Responsum is addressed to Rabbi Isaac and Rabbi Yekutiel haLevi. SOURCES: Cr. 199; Am II, 78; Mord. Ket. 280. Cf. Moses Minz, Responsa 96.
אשר שאלתם על ראובן האומר לעלות לארץ ישראל ולאה אשתו אומרת שלא לעלות הלא ידעת' דבהא אמרי בפרק בתרא דכתובות (דף קי) תצא שלא בכתובה. ועל כי ראיתי שיש בני אדם באין לחלק בין בזמן הבית בין בזמן הזה. צריך אני לבאר דאין לחלק בזה דהא אמרינן בירושלמי בשילהי מסכת כתובות. הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות. היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין אותו. וקשיא לן והתני' בפרק בתרא דכתובות (דף קי) תרוויהו או אותו או אותה איזה מהן שמעכב. אלא נ"ל דבריית' דכתובות בזמן שישראל שרויין על אדמתן. וההיא דירושלמי בזמן הזה. ואפילו הכי איכא דהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה דכופין אותה לעלות ואם לאו תצא שלא בכתובה. דבזה יפה כח האיש מכח האשה. אמנם צריך לדקדק אם תצא שלא בכתובה דקאמר בולא כלום קאמר בלא מנה מאתים. ותוספת ונדוניא. או בלא כתובה מנה דמאתים דוקא קאמר. ובעניותינו נ"ל דנדוניא ונכסי מלוג ודאי אית לה אי דאיתנהו דלא גרעה מממאנת ואיילונית. דאמרינן עלייהו ס"פ אלמנה (דף קא) אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה. ולשנואה לא דמיא דמסקינ' עלה דנכסי מלוג לית לה. ונכסי צאן ברזל הוא דאית לה משום דקנסו רבנן וכו'. דשאני התם דשנואה הית' בנשואיה. אבל הא לא גרעה ממאנת ואיילונית. ועוד דאפילו במורדת דיינינן הכי בדינא דתרתין מתיבתא. כמו שכתב בספר האלפס בפרק אע"פ דשקלה כל מה שהכניסה לו אי איתיה בעין. ואם הכניסה לו ק' זקוקים ולא שמה לי בכתובה לנדוניא אלא נ'. מה ששמה לו זהו נכסי צאן ברזל. ומה שלא שמה לו זהו נכסי מלוג. ואי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ושקלה כל המאה זקוקי'. ואי ליתנהו פי' שנגנבו או אבדו נ"ל דנכסי צאן ברזל שהוא חייב באחריותם שקלה וחייב לתן לה משלו. אבל נכסי מלוג דלא מחייב באחריותן לא מחייב לשלם לה משלו. וכן כתב רב אלפס בדינא דמורדת: ולעניין תוספת נ"ל שאין לה כדאמרינן ס"פ אלמנה (דף קא) נשים שאמרו חכמים שאין להם כתובה כגון ממאנת וחברותיה אין להם מנה ומאתים אבל תוספת יש להם. נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכל שכן מנה ומאתים פירוש דלשון יוצאות שלא בכתובה משמע שכל תורת גבייה הפקיעו מהן דלא גביא משל בעל כלום. והא נמי קתני בה בפרק בתרא דכתובות (דף קי) תצא שלא בכתובה. אבל אין להביא ראייה מהא דאמרינן ריש פרק אף על פי (כתובות דף נד) תנאי כתובה בכתובה דמי. דבהא איכא פלוגתא דרברוותא. דפ"רח דוקא להנך דקחשיב בר"פ אף על פי. אבל לשאר מילי לא. ור"ת פירש דה"ה לכל מילי. אבל ראיה ברורה נ"ל מהא דקתני תצא שלא בכתובה כדפרישית. וכל מה שכתבנו דאין לה מנה ומאתים ותוספת ה"מ אם ילך לא"י ולא יחזור. אבל אם יחזור להתיישב חוצה לארץ אפילו לאחר כמה שנים אם תהיה אז בחיים תגבה ממנו מנה ומאתים ותוספת. ואם ח"ו תמות היא קודם יגבו יורשיה: ושלו':
Q. A wants to emigrate to Palestine, but his wife, L, refuses to accompany him. Is he permitted to divorce her?
A. The Talmud (Ket. 110b) rules that under the circumstances, the husband is permitted to divorce his wife and is not required to pay her the ketubah. Although some scholars believe that this talmudic ruling applied only during the period of the Temple, while Israel dwelt on his land, and that it does not apply at present, we must make no such distinction, for the contradiction between the statement of the Babylonian Talmud (ibid.) and that of the Palestinian Talmud (Ket. end), may be reconciled if we assume that the latter refers to the present. Regarding the payment of the ketubah, however, A is not required to pay L the Ikkar ketubah and the additional jointure, but he is required to pay her whatever she has brought in as her dowry (niksei tson barzel) and whatever is left of her niksei melug (private property of the wife). Moreover, should A subsequently return from Palestine, he would be required to pay L or her heirs the Ikkar ketubah and the additional jointure.
This Responsum is addressed to Rabbi Isaac and Rabbi Yekutiel haLevi.
SOURCES: Cr. 199; Am II, 78; Mord. Ket. 280. Cf. Moses Minz, Responsa 96.