וששאלת אם שמעון יכול להשביע את האלמנה על מה שטען שתקעה לו כף בחיי בעלה לפדותו מערבנותו והיא כופרת. נ"ל דאם טוען שנדרה לו קודם שנתערב לבעלה מן הגוי כיון דבלא תקיעת כף בדבור בעלמא הוה משעבדת לי' הויא לי' כמו ערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין (ב"ב ד' קע"ו:) וכיון דלפי דבריו משעבדת לי' תשבע היא שלא נדרה לו דאע"ג דתקיעת כף הוי כמו שבועה בעי אישתבועי בנקיטת חפץ ומשמע בפ' שבועות הדיינים (שבועות ד' לח:) האי דיינא דאשבע שלא בנקיטת חפץ נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר אבל אם טוען דבתר דנתערב נגד הגוי נדרה לו לא בעיא תו לאישתבועי כיון דלא מחייבינאתצ"ל לה. לי' מידי אלא מחמת תקיעת כף ובדיבור בלא ת"כ לא הוה מחייבא יסמוך על תקיעת כפה שתקיים אותו ותו לא משבעינן לה שבועה על שבועה דבר זה למדתי מתשובת ר"י בר מנחם וכן אני רגיל לדון הלכה למעשה. ומה שכתבתי לעיל דאם נדרה לו לפדותו מן הגוי בשעהאצ"ל שנתערב. שנדר' לבעלה מן הגוי והיא כופרת שתשבע ה"מ אם ידוע הדבר בשטר או כשהחייב הודה בשעת מיתתו שלא פטרו מן הגוי או בהודאתה או שמת ראובן תוך זמן הפרעון דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו (ב"ב ד' ה':) אבל אם אין הדבר ידוע אם פטרו ראובן אם לאו טענינין לי' דילמא סלקי' ראובן ואין לה לשבע בטענת שמא היכא דאין לה לידע וכיוצא בזה אני דן ראובן שהלוה לשמעון מנה ונתערב לוי עבורו ואחר זמן טען שמעון פרעתי לראובן שלא בפני לוי אומר אני דלוי פטר בלא שבועה וראייתי מפ' גט פשוט (בבא בתרא ד' קעד.) גבי ההוא דיינא דאחתא למלוה לנכסי דלוה מקמי דלודעי ללוה סלקי' רב נחמן וכו' משום דנכסי דאינש אינן ערבין בי' ותנא לא יפרע מן הערב תחילה וכן בפ' יש בכור (בכורות ד' מח.) אמילתא אחריתא מדמיבצ"ל נכסי דאינש. אינש לנכסי לערב אלמא דלכל מילי דמי ניכסי דאינש לערב א"כ אף אנוגצ"ל נאמר. נאמנים כי היכי דטעין הלוה פרעתי לא נחתינן לנכסי' ה"נ תו לא מחייבינין לי' לשלומי וא"ת א"כ ערב דנקטי' לי' למאי י"ל לענין זה דאי לית לי' ללוה נכסי לשלומי יגבה מן הערב אבל אי טעין הלוה פרעתי שלא בפני הערב פטור בלא שבועה דטענת שמא היא לגבי דידי' וכל מה שכתבתי שיש לשמעון להחזיר המעות לאלמנה וליורש אם רוצים לפוטרו מן הגוי היינו אם רוצים לסלק את הגוי מכל וכל אבל אם אינם רוצים לסלק את הגוי מכל וכל ממנו לגמרי אלא בכדי שיעור דמי הסוס של עכשיו ובזה אין הגוי מסתלק אז אפי' תינוקות של בית רבן יודעין שלא יחזיר להם המעות אלא יתפשם עד שיפדה עצמו בהם מן הגוי מכל וכל שהרי הוא נתנם בידו למשכן לפדות עצמו מן הגוי דאטו מאן דאוזפי לחברי' אלפא זוזי ואנח לי' מגלא עילוי' מי מצי א"ל אהדר לי קתא ויהיבנאדצ"ל לך. לי' שויו דבר פשוט דאידך מצי מעכבא ומצי א"ל לא מהדרנא לך עד דמפרענא מכל וכל ה"נ עירבון הם בידו ויעשה בהם הטוב שיכול עד שירויח כ"כ שיסתלק הגוי מכל וכל ואי איכא מותר על כדי כל החוב בזה כתבתי שיחזיר להם ומה שכתבתי שיכול לתפוס אותם בשביל שכירות או בשביל אחר ודאי כן הוא ומה שאתה אומר דהויא תפיסה לאחר מיתה ותפיסה לאחר מיתה לאו כלום (כתובות ד' פ"ה.) לא צהריתו דה"מ בימיהם דמטלטלי לא מישתעבדא לבע"ח ולכתובה אלא א"כ תפסם ב"ח מחיים לפי שבאותה שעה גבי מיני' דידי' דאפי' מגלימא דעל כתפי' מהני תפיסה בההיא שעתא למיגבי אפי' לאחר מיתה אבל בזמן הזה שתיקנו הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח וכתובה מהניא אפי' לאחר מיתה וכן כתב רב אלפס פ' הכותב וז"ל (שם) גבי ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כו' עד הויא תפיסה דלאחר מיתה ולא כלום היא מטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וכיון דלא תפסה מחיים קם לי' ברשות יורשין והדין דינא דגמ' אבל השתא תקינו רבנן דמתיבתא למיגבי לבע"ח ממטלטלין דיתמי עכ"ל. א"כ ש"מ דמהניא תפיסה דלאחר מיתה בזמן הזה כמו מחיים הלכך מהימן לומרהצ"ל כך וכך. וכך חייב לי ובשביל זה תופסו עכשיו במיגו דאי בעי אמר לית לכו גבאי מידי או החזרתי לאביהם ומה שאתם אומרים שהוא מיגו למפרע זה אינו אלא דלא דמי כלל לההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי דלא מהימנא למימר בלא סהדי תבעינהו מינאי מחיים ולא יהביתי להו משום דבטענה קמייתא דאמר' מחיים תפיסנא פי' הוא הפקידם אצלי בידי ולאחר שבאו לידי בתורת פיקדון נתתי לדעתי לתפוס אותם עבור חובי שלא אחזיר לו עד שיפרעני לית בי' מששא דאפי' אם אמת כדברי' דנתנה דעתה מחיים לעכבם בחובה לאו תפיסה היא כל כמה דלא תבעינהו מיני' ולא יהבי' לי' א"כ כי הדר בעינא מיני' מיתבעינהו מנך מחיים ולא יהבתינהו לי' לא מהימנת בלא סהדי מאי טעמא משום דליכא מיגו שהרי בשעה שאמרה עכשיו תבעתינהו מינאי ולא יהבתינהו לי' היא צריכה לטעון כך כי אין לה שום טענה אחרת שתוכל להועיל לה כי אם זה דהא לקוחין הם בידי לא מצי אמרה שכבר הודתה דאינם לקוחין אלא מחיים תפסינם בתורת משכון וכל טענה גרוע כזו כמו שאין לה מיגו ולא מהימנא נמי במיגו דאי בעינא טענה מעיקרא לקוחים הם בידי קודם שהודתה דמחיים תפסה דזהו כמיגו למפרע. וקל להבין. והא מילתא דלא שייך הכא כלל דמעיקרא טענה מעלייתא שהי' משכון בידו מראובן עבור חוב זה וכסבור הי' שלא הי' יכול להספיק לפרוע בו אפי' חוב זה ע"כ לא גילה בדעתו שהי' לו יותר אין זה כלל חוזר וטוען ולית דין צריך בושש. ונחת רוח עשיתי לבעלי לא שייך כלל אלא במכירת קרקע המשועבדת לכתובתה דאלווצ"ל מחיה מחיים מצי אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה ע"כ את מוחה לגבות מהן אבל בערבות היתה יכולה למחות כמו במכירת נכסי מלוג דלא שייך נחת רוח כדאי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ'.). ושלום כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך זלה"ה:
Q. A's widow and son, through their representative, summoned B, A's brother, before us. The representative claimed that A had given wine to B for the purpose of transporting it to Magdeburg and selling it there, and that B bartered this wine for a horse. He demanded, therefore, that B return the horse either to the widow, in payment of her ketubah, or to the orphan who was the rightful heir. B claimed that he had become surety to a Gentile for a loan of five and one quarter marks, contracted by A, that A's wife had vowed to repay this debt and release him from his suretyship; that A had given him the wine for the purpose of selling it and buying his release with that money; that the horse was worth only three marks, and that the widow, therefore, still owed him two and one quarter marks. The representative, however, claimed that A had effected B's release from his suretyship. We decided, temporarily, that B should take an oath to the effect that he has as yet not been released from his suretyship and that he had received the wine for the purpose of buying such release; in which case he should be entitled to retain the horse. However, before B took the prescribed oath, he sold the horse for six pounds, which now had a value of four and one-quarter marks, and he made a settlement with the Gentile (A's creditor for the 5¼ marks) to pay him one mark per year for six years. B wanted to give the six pounds to his mother-in-law for investment purposes, she promising to pay the one mark per year for six years to the Gentile. The representative, however, claimed that B was in possession of an amount equal to the value of the horse only and that B must pay out of his own pocket the difference between this amount and the amount due the Gentile. He demanded that B return the six pounds to the widow and her son, who were willing to provide sureties to the Gentile guaranteeing the payment of one mark per year for six years. B, on the other hand, claimed that he was entitled to benefit from the advantageous settlement he negotiated with A's creditor; that being able to release himself completely from his suretyship by his shrewdness in the use of the four and one-quarter marks, he was entitled to do so; and that he was taking a risk since (the coins comprising) the six pounds were almost certain to be invalidated and be worth less than four and one quarter marks. Moreover, B claimed that A had promised to pay him for his efforts in selling the wine, and that he had guaranteed another debt of A which had not been paid. We shall follow your decision in this matter. Furthermore, please inform us whether or not B may exact an oath from the widow to the effect that she did not vow to release him from his suretyship. A. B has no claim on the money he received for the horse if his complete release from his suretyship is effected in other ways, especially since he had as yet not taken the required oath. Since the widow and her son are willing to guarantee such a release, B must return that money to them. However, if B take an oath to the effect that A owed him a certain amount of money, either for his effort in selling the wine or for becoming surety for another debt, he will be entitled to retain such an amount. B may exact an oath from the widow (to the effect that she did not vow to pay the above debt of five and one-quarter marks) under the following conditions only: a) If it is an established fact that A did not effect the release of B from his suretyship; b) if B claims that the widow had made the vow mentioned above before he became surety for A. If the former condition is lacking, the widow is not required to take an oath when the claim against her is based on a doubtful premise; and if the latter condition is lacking, the widow never became responsible for that debt. If she made the vow referred to above, she is still under solemn obligation to keep her vow, but is not required to take an oath. However, the representative's claim that B was in possession of an amount equal to the value of the horse only, is baseless. SOURCES: L. 218, 219; cf. Hag. Maim., Shebuoth 11, 3.
וששאלת אם שמעון יכול להשביע את האלמנה על מה שטען שתקעה לו כף בחיי בעלה לפדותו מערבנותו והיא כופרת. נ"ל דאם טוען שנדרה לו קודם שנתערב לבעלה מן הגוי כיון דבלא תקיעת כף בדבור בעלמא הוה משעבדת לי' הויא לי' כמו ערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין (ב"ב ד' קע"ו:) וכיון דלפי דבריו משעבדת לי' תשבע היא שלא נדרה לו דאע"ג דתקיעת כף הוי כמו שבועה בעי אישתבועי בנקיטת חפץ ומשמע בפ' שבועות הדיינים (שבועות ד' לח:) האי דיינא דאשבע שלא בנקיטת חפץ נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר אבל אם טוען דבתר דנתערב נגד הגוי נדרה לו לא בעיא תו לאישתבועי כיון דלא מחייבינאתצ"ל לה. לי' מידי אלא מחמת תקיעת כף ובדיבור בלא ת"כ לא הוה מחייבא יסמוך על תקיעת כפה שתקיים אותו ותו לא משבעינן לה שבועה על שבועה דבר זה למדתי מתשובת ר"י בר מנחם וכן אני רגיל לדון הלכה למעשה. ומה שכתבתי לעיל דאם נדרה לו לפדותו מן הגוי בשעהאצ"ל שנתערב. שנדר' לבעלה מן הגוי והיא כופרת שתשבע ה"מ אם ידוע הדבר בשטר או כשהחייב הודה בשעת מיתתו שלא פטרו מן הגוי או בהודאתה או שמת ראובן תוך זמן הפרעון דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו (ב"ב ד' ה':) אבל אם אין הדבר ידוע אם פטרו ראובן אם לאו טענינין לי' דילמא סלקי' ראובן ואין לה לשבע בטענת שמא היכא דאין לה לידע וכיוצא בזה אני דן ראובן שהלוה לשמעון מנה ונתערב לוי עבורו ואחר זמן טען שמעון פרעתי לראובן שלא בפני לוי אומר אני דלוי פטר בלא שבועה וראייתי מפ' גט פשוט (בבא בתרא ד' קעד.) גבי ההוא דיינא דאחתא למלוה לנכסי דלוה מקמי דלודעי ללוה סלקי' רב נחמן וכו' משום דנכסי דאינש אינן ערבין בי' ותנא לא יפרע מן הערב תחילה וכן בפ' יש בכור (בכורות ד' מח.) אמילתא אחריתא מדמיבצ"ל נכסי דאינש. אינש לנכסי לערב אלמא דלכל מילי דמי ניכסי דאינש לערב א"כ אף אנוגצ"ל נאמר. נאמנים כי היכי דטעין הלוה פרעתי לא נחתינן לנכסי' ה"נ תו לא מחייבינין לי' לשלומי וא"ת א"כ ערב דנקטי' לי' למאי י"ל לענין זה דאי לית לי' ללוה נכסי לשלומי יגבה מן הערב אבל אי טעין הלוה פרעתי שלא בפני הערב פטור בלא שבועה דטענת שמא היא לגבי דידי' וכל מה שכתבתי שיש לשמעון להחזיר המעות לאלמנה וליורש אם רוצים לפוטרו מן הגוי היינו אם רוצים לסלק את הגוי מכל וכל אבל אם אינם רוצים לסלק את הגוי מכל וכל ממנו לגמרי אלא בכדי שיעור דמי הסוס של עכשיו ובזה אין הגוי מסתלק אז אפי' תינוקות של בית רבן יודעין שלא יחזיר להם המעות אלא יתפשם עד שיפדה עצמו בהם מן הגוי מכל וכל שהרי הוא נתנם בידו למשכן לפדות עצמו מן הגוי דאטו מאן דאוזפי לחברי' אלפא זוזי ואנח לי' מגלא עילוי' מי מצי א"ל אהדר לי קתא ויהיבנאדצ"ל לך. לי' שויו דבר פשוט דאידך מצי מעכבא ומצי א"ל לא מהדרנא לך עד דמפרענא מכל וכל ה"נ עירבון הם בידו ויעשה בהם הטוב שיכול עד שירויח כ"כ שיסתלק הגוי מכל וכל ואי איכא מותר על כדי כל החוב בזה כתבתי שיחזיר להם ומה שכתבתי שיכול לתפוס אותם בשביל שכירות או בשביל אחר ודאי כן הוא ומה שאתה אומר דהויא תפיסה לאחר מיתה ותפיסה לאחר מיתה לאו כלום (כתובות ד' פ"ה.) לא צהריתו דה"מ בימיהם דמטלטלי לא מישתעבדא לבע"ח ולכתובה אלא א"כ תפסם ב"ח מחיים לפי שבאותה שעה גבי מיני' דידי' דאפי' מגלימא דעל כתפי' מהני תפיסה בההיא שעתא למיגבי אפי' לאחר מיתה אבל בזמן הזה שתיקנו הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח וכתובה מהניא אפי' לאחר מיתה וכן כתב רב אלפס פ' הכותב וז"ל (שם) גבי ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כו' עד הויא תפיסה דלאחר מיתה ולא כלום היא מטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וכיון דלא תפסה מחיים קם לי' ברשות יורשין והדין דינא דגמ' אבל השתא תקינו רבנן דמתיבתא למיגבי לבע"ח ממטלטלין דיתמי עכ"ל. א"כ ש"מ דמהניא תפיסה דלאחר מיתה בזמן הזה כמו מחיים הלכך מהימן לומרהצ"ל כך וכך. וכך חייב לי ובשביל זה תופסו עכשיו במיגו דאי בעי אמר לית לכו גבאי מידי או החזרתי לאביהם ומה שאתם אומרים שהוא מיגו למפרע זה אינו אלא דלא דמי כלל לההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי דלא מהימנא למימר בלא סהדי תבעינהו מינאי מחיים ולא יהביתי להו משום דבטענה קמייתא דאמר' מחיים תפיסנא פי' הוא הפקידם אצלי בידי ולאחר שבאו לידי בתורת פיקדון נתתי לדעתי לתפוס אותם עבור חובי שלא אחזיר לו עד שיפרעני לית בי' מששא דאפי' אם אמת כדברי' דנתנה דעתה מחיים לעכבם בחובה לאו תפיסה היא כל כמה דלא תבעינהו מיני' ולא יהבי' לי' א"כ כי הדר בעינא מיני' מיתבעינהו מנך מחיים ולא יהבתינהו לי' לא מהימנת בלא סהדי מאי טעמא משום דליכא מיגו שהרי בשעה שאמרה עכשיו תבעתינהו מינאי ולא יהבתינהו לי' היא צריכה לטעון כך כי אין לה שום טענה אחרת שתוכל להועיל לה כי אם זה דהא לקוחין הם בידי לא מצי אמרה שכבר הודתה דאינם לקוחין אלא מחיים תפסינם בתורת משכון וכל טענה גרוע כזו כמו שאין לה מיגו ולא מהימנא נמי במיגו דאי בעינא טענה מעיקרא לקוחים הם בידי קודם שהודתה דמחיים תפסה דזהו כמיגו למפרע. וקל להבין. והא מילתא דלא שייך הכא כלל דמעיקרא טענה מעלייתא שהי' משכון בידו מראובן עבור חוב זה וכסבור הי' שלא הי' יכול להספיק לפרוע בו אפי' חוב זה ע"כ לא גילה בדעתו שהי' לו יותר אין זה כלל חוזר וטוען ולית דין צריך בושש. ונחת רוח עשיתי לבעלי לא שייך כלל אלא במכירת קרקע המשועבדת לכתובתה דאלווצ"ל מחיה מחיים מצי אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה ע"כ את מוחה לגבות מהן אבל בערבות היתה יכולה למחות כמו במכירת נכסי מלוג דלא שייך נחת רוח כדאי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ'.). ושלום כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך זלה"ה:
Q. A's widow and son, through their representative, summoned B, A's brother, before us. The representative claimed that A had given wine to B for the purpose of transporting it to Magdeburg and selling it there, and that B bartered this wine for a horse. He demanded, therefore, that B return the horse either to the widow, in payment of her ketubah, or to the orphan who was the rightful heir. B claimed that he had become surety to a Gentile for a loan of five and one quarter marks, contracted by A, that A's wife had vowed to repay this debt and release him from his suretyship; that A had given him the wine for the purpose of selling it and buying his release with that money; that the horse was worth only three marks, and that the widow, therefore, still owed him two and one quarter marks. The representative, however, claimed that A had effected B's release from his suretyship. We decided, temporarily, that B should take an oath to the effect that he has as yet not been released from his suretyship and that he had received the wine for the purpose of buying such release; in which case he should be entitled to retain the horse. However, before B took the prescribed oath, he sold the horse for six pounds, which now had a value of four and one-quarter marks, and he made a settlement with the Gentile (A's creditor for the 5¼ marks) to pay him one mark per year for six years. B wanted to give the six pounds to his mother-in-law for investment purposes, she promising to pay the one mark per year for six years to the Gentile. The representative, however, claimed that B was in possession of an amount equal to the value of the horse only and that B must pay out of his own pocket the difference between this amount and the amount due the Gentile. He demanded that B return the six pounds to the widow and her son, who were willing to provide sureties to the Gentile guaranteeing the payment of one mark per year for six years. B, on the other hand, claimed that he was entitled to benefit from the advantageous settlement he negotiated with A's creditor; that being able to release himself completely from his suretyship by his shrewdness in the use of the four and one-quarter marks, he was entitled to do so; and that he was taking a risk since (the coins comprising) the six pounds were almost certain to be invalidated and be worth less than four and one quarter marks. Moreover, B claimed that A had promised to pay him for his efforts in selling the wine, and that he had guaranteed another debt of A which had not been paid. We shall follow your decision in this matter. Furthermore, please inform us whether or not B may exact an oath from the widow to the effect that she did not vow to release him from his suretyship.
A. B has no claim on the money he received for the horse if his complete release from his suretyship is effected in other ways, especially since he had as yet not taken the required oath. Since the widow and her son are willing to guarantee such a release, B must return that money to them. However, if B take an oath to the effect that A owed him a certain amount of money, either for his effort in selling the wine or for becoming surety for another debt, he will be entitled to retain such an amount. B may exact an oath from the widow (to the effect that she did not vow to pay the above debt of five and one-quarter marks) under the following conditions only: a) If it is an established fact that A did not effect the release of B from his suretyship; b) if B claims that the widow had made the vow mentioned above before he became surety for A. If the former condition is lacking, the widow is not required to take an oath when the claim against her is based on a doubtful premise; and if the latter condition is lacking, the widow never became responsible for that debt. If she made the vow referred to above, she is still under solemn obligation to keep her vow, but is not required to take an oath. However, the representative's claim that B was in possession of an amount equal to the value of the horse only, is baseless.
SOURCES: L. 218, 219; cf. Hag. Maim., Shebuoth 11, 3.