תתקעה. וששאלת על אודות ראובן ושמעון שבררו שני פשרנים על עסק ריבם ועוד בררו אחד להכריע [בין] הפשרנים אם יצטרך ושמו ערבונות ביד המכריע על תנאי שמי שיעכב הפשרה יתחייב לבית הקברות או לבית הכנסת ה' זקוקי' והקנו בקנין ובב"ד חשוב ומעכשיו והמכריע יהא נאמן על מי שיעכב והנה מהכריע תבע את ראטובן לתת ה' זקוקים על שעכב הפשרה ולקח [שמעון] ערבנותיו והרי לא הודיעו הפשרה עד יום שני [והשלישי] אומר שלא הי' שום תנאי בקנין וכן העידו עדי הקנין וראובן הביא עד שהי' תנאי בשעת הקנין ועד השני לא ידע אם היה תנאי בשעת הקנין או קודם או אח"כ וחייבנו את ראובן מן הה' זקוקי'. יפה עשיתם שחייבתם אותו דע"א דאמר דהוי תנאי בשעת הקנין ושנים [האחרי'] שאמרו שלא הי' תנאי בשעתא ההיא והאי דקאמר איני יודע כמאן דליתא דמי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכשנסתפקתם על מה שנתרצה שום בפשרה כשראה שנתחייב ומה [שבתחלה] עכב הפשרה [לבו] אנסו שסבור הי' [לפטור] בדין אעפ"כ חייב כיון דלא אטעיי' לדיבורא ולא דמי להקדש [טעות] כלל דאינו הקדש דלא אטעיי' לדיבורא מידי אלא דמי להא דאמרי' פ' האיש מקדש (קידושין נ' ע"א) האומר לשלוחו צא והביא לי מן החלון והביא כו' אע"פ שאמר בעה"ב לא הי' בלבי זה אלא זה בעה"ב מעל משום דדברי' שבלב אינם דברים ה"נ י"ל כן דכיון [דלא הוציא] מפיו מה שבדעתו היה להוציא אם בלבו חשב מאי נפקא מינה ועוד בלא"ה לא מהימן לי' במאי דקאמר [דטעה] כסבור הי' שלא יתחייב בדין דאיכא למימר דמשקר ולא מהימני' לי' דטעה כדמשמע בההיא דקידושין דפריך ודלמא שאני התם דלמפטר נפשי' מקרבן קאתי ולהכי לא מהימנ' לי' דטעה וגם [בהדיוט] אמר נמי בפ"ק דגיטין (י"ד ע"א) גבי הנהו גינאי דקנו מיני' ולבסוף עבד חושבנא בין דילי' לנפשי' ולא פש [לי' מידי] ופר"ח ור"ת דדוקא בעדות ברורה אבל בלא עדי' לא מהימנ' לי' לומר טעיתי אע"ג דאיכא מגו כ"ש מסירת ערבונות ואמריה לגבוה וליכא מגו [דאינו נאמן] לומר טעיתי.
Q. A and B placed their dispute in the hands of two mediators subject to a final decision between the two, of C, the third mediator. They agreed before an authoritative court, that should one party refuse to abide by the decision of the mediators, that party was to pay five marks to the cemetery fund or to the synagogue. They deposited valuable pledges with C to enforce their agreement. The mediators reached a decision on the second day. A, however, refused to abide thereby claiming that, at the time of the making of the agreement, it was understood by both parties that the decision of the mediators was not to be postponed till the second day. A brought two witnesses, one of whom testified that such was the understanding; the other witness was not sure whether the condition was made at the time of the agreement or subsequent thereto. C and the subscribing two witnesses denied A's allegation that such a condition was made at the time of the agreement. The Rabbis, therefore, decided that A must pay the five marks fine. A, then, changed his mind and expressed his desire to be bound by the decision of the mediators. Must he still pay the fine? A. As soon as A refused to accept the decision of the mediators, he became obliged to pay five marks to the sacred cause. Therefore, A must pay the five marks fine. SOURCES: Pr. 975; Cr. 289; Agudah Sanh. 5.
תתקעה. וששאלת על אודות ראובן ושמעון שבררו שני פשרנים על עסק ריבם ועוד בררו אחד להכריע [בין] הפשרנים אם יצטרך ושמו ערבונות ביד המכריע על תנאי שמי שיעכב הפשרה יתחייב לבית הקברות או לבית הכנסת ה' זקוקי' והקנו בקנין ובב"ד חשוב ומעכשיו והמכריע יהא נאמן על מי שיעכב והנה מהכריע תבע את ראטובן לתת ה' זקוקים על שעכב הפשרה ולקח [שמעון] ערבנותיו והרי לא הודיעו הפשרה עד יום שני [והשלישי] אומר שלא הי' שום תנאי בקנין וכן העידו עדי הקנין וראובן הביא עד שהי' תנאי בשעת הקנין ועד השני לא ידע אם היה תנאי בשעת הקנין או קודם או אח"כ וחייבנו את ראובן מן הה' זקוקי'. יפה עשיתם שחייבתם אותו דע"א דאמר דהוי תנאי בשעת הקנין ושנים [האחרי'] שאמרו שלא הי' תנאי בשעתא ההיא והאי דקאמר איני יודע כמאן דליתא דמי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכשנסתפקתם על מה שנתרצה שום בפשרה כשראה שנתחייב ומה [שבתחלה] עכב הפשרה [לבו] אנסו שסבור הי' [לפטור] בדין אעפ"כ חייב כיון דלא אטעיי' לדיבורא ולא דמי להקדש [טעות] כלל דאינו הקדש דלא אטעיי' לדיבורא מידי אלא דמי להא דאמרי' פ' האיש מקדש (קידושין נ' ע"א) האומר לשלוחו צא והביא לי מן החלון והביא כו' אע"פ שאמר בעה"ב לא הי' בלבי זה אלא זה בעה"ב מעל משום דדברי' שבלב אינם דברים ה"נ י"ל כן דכיון [דלא הוציא] מפיו מה שבדעתו היה להוציא אם בלבו חשב מאי נפקא מינה ועוד בלא"ה לא מהימן לי' במאי דקאמר [דטעה] כסבור הי' שלא יתחייב בדין דאיכא למימר דמשקר ולא מהימני' לי' דטעה כדמשמע בההיא דקידושין דפריך ודלמא שאני התם דלמפטר נפשי' מקרבן קאתי ולהכי לא מהימנ' לי' דטעה וגם [בהדיוט] אמר נמי בפ"ק דגיטין (י"ד ע"א) גבי הנהו גינאי דקנו מיני' ולבסוף עבד חושבנא בין דילי' לנפשי' ולא פש [לי' מידי] ופר"ח ור"ת דדוקא בעדות ברורה אבל בלא עדי' לא מהימנ' לי' לומר טעיתי אע"ג דאיכא מגו כ"ש מסירת ערבונות ואמריה לגבוה וליכא מגו [דאינו נאמן] לומר טעיתי.
Q. A and B placed their dispute in the hands of two mediators subject to a final decision between the two, of C, the third mediator. They agreed before an authoritative court, that should one party refuse to abide by the decision of the mediators, that party was to pay five marks to the cemetery fund or to the synagogue. They deposited valuable pledges with C to enforce their agreement. The mediators reached a decision on the second day. A, however, refused to abide thereby claiming that, at the time of the making of the agreement, it was understood by both parties that the decision of the mediators was not to be postponed till the second day. A brought two witnesses, one of whom testified that such was the understanding; the other witness was not sure whether the condition was made at the time of the agreement or subsequent thereto. C and the subscribing two witnesses denied A's allegation that such a condition was made at the time of the agreement. The Rabbis, therefore, decided that A must pay the five marks fine. A, then, changed his mind and expressed his desire to be bound by the decision of the mediators. Must he still pay the fine?
A. As soon as A refused to accept the decision of the mediators, he became obliged to pay five marks to the sacred cause. Therefore, A must pay the five marks fine.
SOURCES: Pr. 975; Cr. 289; Agudah Sanh. 5.