Meilah 11a · Talmud

וְאִם עַד שֶׁלֹּא כִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים – תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר וְיִקְחוּ בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת. וְעוֹשֶׂה תְּמוּרָה, וּמוֹעֲלִין בָּהּ. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּלָא קָא מִיפַּלְגִי, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דְּקָא מִיפַּלְגִי? רֵישָׁא – פְּסִיקָא לֵיהּ, סֵיפָא – לָא פְּסִיקָא לֵיהּ. הָא תְּנָא לֵיהּ גַּבֵּי תְּמוּרָה! תְּנָא הָתָם מִשּׁוּם תְּמוּרָה, תְּנָא הָכָא מִשּׁוּם מְעִילָה. מַתְנִי׳ הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִן לָבֹא כּוּלָּן שְׁלָמִים. מֵת וְהָיוּ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִין – יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מָעוֹת מְפוֹרָשִׁים, דְּמֵי חַטָּאת – יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. דְּמֵי עוֹלָה – יָבִיאוּ עוֹלָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי שְׁלָמִים – יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד. וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם. גְּמָ׳ מַתְקֵיף לַהּ רֵישׁ לָקִישׁ: וְלִיתְנֵי נָמֵי: הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְקִינִּים – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִן לְהָבִיא תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן! אָמַר רָבָא: אָמְרָה תּוֹרָה בְּמָעוֹת סְתוּמִין: הָבֵא שְׁלָמִים, אָמְרָה תּוֹרָה: הָבֵא תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן? אֵינָן רְאוּיִין לַמִּזְבֵּחַ! מַתְנִי׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַדָּם – קַל בַּתְּחִלָּה וְחָמוּר בְּסוֹפוֹ. נְסָכִין – חוֹמֶר בִּתְחִלָּתָן וְקַל בְּסוֹפָן. דָּם, בִּתְחִלָּתוֹ – אֵין מוֹעֲלִין. יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן – מוֹעֲלִין בּוֹ. נְסָכִין בִּתְחִלָּתָן – מוֹעֲלִין בָּהֶן. יָרְדוּ לַשִּׁיתִין – אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מוֹעֲלִין בְּדָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מוֹעֲלִין. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר אֵין מוֹעֲלִין? אָמַר עוּלָּא: אָמַר קְרָא: ״וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם״ – שֶׁלָּכֶם הוּא. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״לְכַפֵּר״ – לְכַפָּרָה נְתַתִּיו, וְלֹא לִמְעִילָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר קְרָא: ״כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר״ – לִפְנֵי כַפָּרָה כִּלְאַחַר כַּפָּרָה הוּא. מָה לְאַחַר כַּפָּרָה אֵין בּוֹ מְעִילָה, אַף לִפְנֵי כַפָּרָה אֵין בּוֹ מְעִילָה. וְאֵימָא: מַה לִפְנֵי כַפָּרָה – יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה, אַף לְאַחַר כַּפָּרָה – יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה! וְכִי יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁנַּעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ וְיֵשׁ בּוֹ מְעִילָה? אַמַּאי לָא?!

ואם עד שלא כיפרו הבעלים - באחרת נמצאו ורוצין להתכפר בדמי אותה שהיא בעלת מום הואיל ומסאבא וקיימא תמכר לאלתר ויביא בדמיה חטאת ואותה שעברה שנתה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת. ועושה תמורה ומועלין בה הואיל וקדושה קדושת דמים: גמ' ומאי שנא הני רישא דלא קא מפליג בהו - ואמר דלעולם ימותו בין משכיפרו בין עד שלא כיפרו: רישא פסיקא ליה - דלעולם ימותו דמאי הפלגה איכא לפלוגי ברישא התם ליכא למימר כיפרו ולא כיפרו דולד חטאת ותמורת חטאת אינהו גופייהו לא הוו חטאת וחטאת שמתו בעליה נמי הא מתו להו בעלים אבל בסיפא איכא לפלוגי: הא תנא ליה גבי תמורה - כי האי גוונא: תנא התם משום תמורות - איידי דאיירי בתמורה איירי נמי במעילה: והכא תנא משום מעילה - ואיידי דאיירי במעילה איירי נמי בתמורה: מתני' המפריש מעות לנזירותו - ולא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים: לא נהנין ולא מועלין - בכל אותן מעות: מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים - כלומר דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים ושלמים קדשים קלין נינהו ואין בהן מעילה כדתנן בפ' קמא (לעיל מעילה דף ז:) קדשים קלין לפני זריקת דמים אין מועלין בהן ומאי טעמא אזיל לקולא דאי אמרת (נימא) כולן ראויין להביא עולה ואיכא מעילה בכולהו מכל מקום דמי שלמים איכא בינייהו דאינן בני מעילה ואי מייתי עלייהו קרבן מעילה אישתכח דקא מייתי חולין לעזרה הלכך לקולא דלא נהנין ולא מועלין: מעות סתומות - דלא פריש: יפלו לנדבה - דהלכה היא בנזיר: דמי חטאת ילכו לים המלח - דחטאת שמתו בעליה היא: דמי עולה יביאו עולה - דדורון בעלמא היא דלאו לכפרה אתיא וכדאמרינן בקינין (פ"ב משנה ה) האשה שמתה יביאו יורשיה עולתה: ונאכלין ליום א' - כדין שלמי נזיר: ואינן טעונין לחם - משום דכתיב ביה (במדבר ו׳:י״ט) ונתן על כפי הנזיר ואין כאן נזיר: גמ' מתקיף לה ריש לקיש - הואיל וקתני במתניתין לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין כו' ליתני נמי המפריש מעות לקינין כו' דלא נהנין ולא מועלין כדקתני בני יונה שעבר זמנן שכבר הן צהובין ותורין קטנים שלא הגיע זמנן לא נהנין ולא מועלין דכיון דאינן ראויין לקרבן דפסולין נינהו לא קרינא בהו מקדשי ה' ולית בהו מעילה: אמר רבא - לא דמי מפריש מעות לנזירותו למפריש מעות לקינו דגבי נזירות אמרה תורה במעות סתומים הבא שלמים משום דאיחייב נמי להביא במקצתו שלמים הלכך אמרינן מפני שראויין להביא בכולן שלמים לית בהו מעילה אבל הכא במפריש מעות לקינו מי אמרה תורה הבא תורין שלא הגיע זמנן שאינן ראויין למזבח כלל למאי מייתי להו הילכך לא תני להו הכא: מתני' יצא לנחל קדרון מועלין בו - מדרבנן אבל במקדש אין מועלין בו אפילו מדרבנן לפי שאין גוזרין גזירות במקדש דהא לנחל קדרון לאחר זריקה הוא כדתנן (יומא דף נח:) אלו ואלו מתערבין לאמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן והאי מעילה מדרבנן היא ולא מדאורייתא אבל מדרבנן מועלין כגון לאחר שיצא לנחל קדרון: גמ' וקבעי עלה מ"ט דמ"ד אין מועלין - בו מדאורייתא. לישנא אחרינא ה"ג ע"כ לא פליגי וכו' מנא ה"מ דאין מועלין בדמים מדאורייתא: מה לאחר כפרה אין בו מעילה - דנעשית מצותו: ואימא הכי לאידך גיסא מה לפני כפרה יש בו מעילה - שהרי לא נעשית מצותו וכו' ואוקימנא דאידי ואידי יש בו מעילה לטעמיה דר' יוחנן קאמר דדריש הוא וקא"ל מאי חזית דדרשת הכי: אמר ליה ר' יוחנן וכי יש לך כו' - אלא ודאי הכי מיסתבר כדאמינא:

ואם עד שלא כיפרו בעליה תרעה עד שתסתאב - לא קאי אנמצאת בעלת מום דמאי עד שתסתאב הרי היא כבר בעלת מום אלא קאי אעיברה שנתה אי נמי קאי אבעלת מום ומאי תרעה כגון שנמצא בעל מום עובר דמיד נדחית מהקרבת מזבח וקאמר תרעה אותה שנמצאת עד שתסתאב ויפול בה מום קבוע דאז יהיה מותר למוכרה ולהוציאה לחולין ויביא בדמיה אחרת שיקרב למזבח: ועושה תמורה ומועלין בה - כיון דלא כיפרו בעליה משום דלא אזלא לאיבוד כדאמר תרעה כו': מאי שנא סיפא דמיפלגי - כלומר דמפליג עיברה שנתה ושנמצאת בעלת מום מהני תלת דרישא ולא תני כולהו בחד בבא ומשני רישא פסיקא ליה דבכל ענין תמות בין כיפרו בין לא כיפרו אבל סיפא לא פסיקא ליה דלא אמרינן בהני דסיפא תמות אלא א"כ כיפרו בעלים אבל בלא כיפרו אמרינן תרעה כדמפרש במתניתין הילכך צריך לאפלוגינהו בתרי בבי: הא תני גבי תמורה - בפרק ולד חטאת (תמורה דף כא:) איכא כי הכא ותרוייהו למה לי ומשני התם משום תמורה כלומר אגב דתני להו משום דאין עושין תמורה דשייך התם והוי תמורה עיקר תנא נמי דין דאין עושין תמורה: המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין - מפני שהן ראויין לבא כולם שלמים דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים וקדשים קלים לית בהו מעילה: מת הנזיר והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה - לעולת קיץ למזבח בנזיר (דף כה.) מפרש טעמא: דמי חטאת ילכו לים המלח - כמו חטאת שמתו בעליה: ואין טעונין לחם - דעל כפי הנזיר כתיב (במדבר ו׳:י״ט) ונזיר אין כאן: מפני שהם ראויין להביא תורים שלא הגיע זמנן - כלומר שהם קטנים ואין ראויין למזבח עתה ולכשיגדלו יכשרו ותנא במתניתין דלא נהנין ולא מועלין ובני יונה שעבר זמנן כדי נסבה הכא דהא לעולם לא יהיו ראויין למזבח מאחר שעבר זמנן ואגב תורים שלא הגיע זמנן נקטיה: אמרה תורה הבא (תורים) [שלמים] במעות סתומים הבא תורין כו' - בתמיה שאין ראוי למזבח [ולמאי] מייתי להו וא"כ לית לן למימר דלא נהנין טעמא דמפני שהם ראויין כו': יצא לנחל קדרון מועלין - מדרבנן קאמר כדמפרש בגמרא: ירדו לשיתין אין מועלין - דאמרינן נעשית מצותה ובגמ' מפרש היכי דמי דנהנה מהם: מאי טעמא דמאן דאמר אין מועלין לא גרסינן דא"כ משמע דמ"ד מועלין היינו מדאורייתא ולית ליה הני דרשות דבסמוך וזה אינו דהא בריש הוציאו לו (יומא דף נט:) קאמר ע"כ לא פליגי אלא מדרבנן אבל דאורייתא אין מועלין ועוד דר"ש קאמר הכא דמועלין ובמתני' קאמר דאין מועלין אלא בסוף דר"ל מדרבנן אלא [ה"ג עד כאן ל"פ ר"ש] אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין מנהני מילי: אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין - ואם תאמר אימא איפכא דאין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין בו מעילה י"ל דעגלה ערופה תוכיח דירידתה לנחל איתן אוסרתה וקודם לכן לא:

מעילה יא.

Navigate the library