Ten Paths to God · 8; The Way of Israel; The Jewish Land
1
אין דת בהיסטוריה שהייתה קשורה כל כך לארץ כלשהי כמו היהדות. הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל חוזר ארבעת אלפים שנים לאחור, מאז המילים הראשונות של ה' לאברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). עם הגיעו לארץ, אמר לו ה': "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (שם, ז). שבע פעמים הבטיח ה' את הארץ לאברהם, והבטיח אותה שוב גם ליצחק וליעקב.
2
המילה 'תשובה' נגזרת מן המשמעות של לשוב בחזרה, ובשתי משמעויות: רוחנית, לשוב אל ה'; ופיזית, לשוב לארץ ישראל. שכן ארץ ישראל היא מקומו המיועד של עם ישראל: ארץ קטנה לעם קטן, ועדיין עם שתרומתו להיסטוריה הדתית של העולם היא עצומה. זוהי הארץ שאליה הלכו משה ובני ישראל במדבר, הארץ שממנה גלה העם פעמיים, הארץ שאליה הגיעו אבותינו בכל עת שיכלו ושמעולם לא עזבו אותה מרצון ולא ויתרו עליה. ההיסטוריה היהודית היא הסיפור של הגעגועים לארץ.
3
ארץ הקודש נותרה המקום שבו נקראו היהודים להקים חברה של צדק וחמלה תחת השגחתו של ה'. ואף על פי שלאחר מכן היא הוחזקה כקדושה גם על ידי הנצרות והאסלאם, הייתה זאת רק העתקה, שכן הארץ הובטחה לאברהם, שהנוצרים הראשונים, ולאחר מכן המוסלמים, טענו שהם צאצאיו. המרכזים של הדתות האחרות היו במקומות אחרים: לנצרות המערבית – רומא, לנצרות המזרחית – קונסטנטינופול, למוסלמים – מכה ומדינה. יש כיום חמישים ושש מדינות מוסלמיות ושמונים ושתיים מדינות נוצריות, אך רק מדינה יהודית אחת. זהו המקום היחיד בעולם שבו היהודים הם הרוב, שבו הם נהנים משלטון עצמי, שבו הם יכולים ליצור חברה ולעצב תרבות כיהודים.
4
הצהרת בלפור בשנת 1917, שלאחר מכן אושררה על ידי חבר הלאומים, הרבה לפני השואה, הייתה מאמץ לתקן את העוול הממושך ביותר כנגד האנושות: ההכחשה של זכותו של עם על אדמתו וכתוצאה מכך הרדיפות של היהודים בארץ אחרי ארץ, מאה אחרי מאה, בהיסטוריה של סבל שאין לו אח ורע.
5
היהודים שחזרו לארץ לא היו זרים, נוכרים, נוכחות אימפריאליסטית או קולוניאליסטית. הם היו תושביה המקוריים של הארץ: העם היחיד במשך ארבעת אלפים שנים שיצר שם אומה עצמאית. כל שאר כובשיה של הארץ – מהאשורים והבבלים ועד העות'מנים והבריטים – היו כוחות אימפריאליסטיים, ששלטו בארץ כאחד המחוזות של ממלכותיהם העצומות. המצרים לא הציעו לפלסטינים מדינה כשהם שלטו בעזה בין השנים 1948–1967, וכך גם הירדנים ששלטו ביהודה ושומרון באותן שנים. המדינה היחידה שהציעה לפלסטינים מדינה היא ישראל. אנו מתפללים לשלומה של מדינת ישראל.
בשנת 1798 התחיל נפוליאון את מסעו למזרח התיכון. הוא הגיע תחילה למצרים, ולאחר מכן לפלשתינה. מתוך רגש היסטורי עמוק, הוא חש שצעד זה עשוי להתחיל את שובם של היהודים אל הארץ שממנה גלו לפני זמן רב כל כך. הוא שלח את המנשר הזה אל היהודים:
15
אלפי שנים של כיבוש ועריצות עשקו מכם את ארץ אבותיכם. עם זאת, לאורך כל הזמן הצלחתם בדרך כלשהי להישאר כעם. לפני זמן רב, כשהנביאים יואל וישעיהו חזו את החורבן המתקרב של ארץ מולדתם, הם גם ניבאו על היום שבו הארץ תיבנה מחדש. כעת, סוף סוף, מתחיל לזרוח אורו של אותו יום. קומו באושר, יורשיה של פלשתינה! אומה גדולה [צרפת] קוראת לכם לקחת את מה שנכבש, להישאר הבעלים שם, ולהגן עליה מפני כל הבאים עליה. מהרו! עכשיו זהו הרגע, שאולי לא יחזור במשך דורות, לתבוע את הזכויות שנלקחו מכם במשך אלפי שנים, ולחיות שוב כעם בין העמים. (מנשר נפוליאון אל היהודים, פורסם בעיתון הצרפתי 'מוניטר' ב־20 באפריל 1799; צוטט על ידי פ' קובלר, 'נפוליאון ושיבת היהודים לפלשתינה', The New Judaea, ספטמבר 1940, עמ' 190)
16
שאטובריאן
17
זמן קצר לאחר מסעו של נפוליאון, ההיסטוריון הצרפתי שאטובריאן ביקר בירושלים. הוא פגש שם קהילה יהודית קטנה, שהתמדתה מילאה אותו ברגשי כבוד. בדברו על היישוב היהודי, הוא כתב:
18
הוא ראה את ירושלים נחרבת שבע עשרה פעמים, ועם זאת, אין דבר בעולם שיכול לייאש אותו או למנוע ממנו לשאת את עיניו אל ציון. מי שרואה את היהודים, מפוזרים בכל קצווי תבל, שומרים את דבר האל, משתאה ומתפעל. אך הוא יוכה בתדהמה, כמביט בנס, כשימצא אותם בירושלים, ויקלוט, שאף שעל פי החוק והצדק הם הבעלים של יהודה, הם חיים כעבדים וכזרים בארצם שלהם, ולמרות כל ההשפלות הללו הם עדיין מחכים למלך שימסור להם אותה... אם יש דבר בין אומות העולם החתום בחותמו של נס, זהו, לדעתנו, הנס הזה. (ר' מאהלר, A History of Modern Jewry 1780-1815, עמ' 612)
19
האמיר פייסל
20
לא כל המנהיגים הערביים התנגדו לציונות. היו שהכירו בקשר ההיסטורי שבין היהודים ובין ארץ ישראל. הם ידעו שנוכחות יהודית עשויה להביא שגשוג לכל האזור. המכתב הבא נכתב על ידי המלך פייסל לשופט היהודי־אמריקאי פליקס פרנקפורטר ב־3 במרץ, 1919:
21
אנו חשים שהערבים והיהודים הם בני דודים במוצאם.הם סבלו באופן דומה מדיכוי על ידי כוחות גדולים מהם, ובנסיבות משמחות הם יכולים לעשות את הצעד הראשון להגשמת האידיאלים הלאומיים שלהם יחד. אנו הערבים, בעיקר המשכילים שבינינו, מביטים באהדה עמוקה על התנועה הציונית... נעשה ככל יכולתנו, ככל שהדברים נוגעים לנו, לסייע להם בדרך: אנו נאחל ליהודים בכל הלב ברכת ברוכים הבאים הביתה... אנו עובדים יחד לקראת רפורמה ותחייה מחודשת של המזרח הקרוב, ושתי התנועות שלנו משלימות זו את זו. התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית. התנועה שלנו היא לאומית ולא אימפריאליסטית, ויש מקום בסוריה [השם שניתן באותו זמן לכל השטח, שכעת כולל את סוריה, לבנון, ירדן וישראל] לשתי התנועות שלנו. אני באמת חושב שאף לא אחת תזכה להצלחה של ממש ללא האחרת... אני, ויחד איתי העם שלי, מצפים לעתיד שבו אנחנו נעזור לכם ואתם תעזרו לנו, כך שהמדינות שבהן אנחנו מתעניינים באופן הדדי ייטלו שוב את מקומן בין קהילת האומות בנות התרבות בעולם. (מתוך ו' לוקוור וב' רובין [עורכים], The Israel Arab Reader, עמ' 19–20)
22
ווינסטון צ'רצ'יל: לטובת העולם כולו
23
אני מאמין שבהקמתו של בית יהודי לאומי בפלשתינה תהיה ברכה לכל העולם, ברכה לגזע היהודי המפוזר בכל העולם, וברכה לבריטניה הגדולה... התקווה של הגזע שלכם לאורך כל כך הרבה מאות תהיה מוכרת כאן בהדרגה, לא רק לטובתכם שלכם, אלא לטובתו של העולם כולו. (נאום בהר הצופים, 29 במרץ 1921, מ' גילברט, Churchill and the Jews, עמ' 56–57)
24
מתוך מגילת העצמאות של ישראל
25
מן ההתחלה, שאפו היהודים לשלום עם שכניהם. הם קיבלו את תוכניות החלוקה השונות בשנות ה־20 וה־30 של המאה העשרים, וקיבלו את הצעת החלוקה של האו"ם בשנת 1947. שכניהם דחו את כל ההצעות. הצעות השלום חודשו מעט לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967. תגובת הליגה הערבית, שנפגשה בחרטום בשנת 1967, כללה את שלושת הלאווים המפורסמים: לא לשלום, לא למשא ומתן, לא להכרה במדינת ישראל. הקריאה לשלום הייתה מרכיב מרכזי בהצהרת העצמאות של ישראל בחודש מאי 1948:
26
בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית... אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים. אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו... מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.
27
יצחק רבין: די לדמעות ולדם
28
בחודש ספטמבר 1993, כראש ממשלת ישראל, יצחק רבין לחץ את ידו של יאסר ערפאת במדשאת הבית הלבן, כביטוי למה שהיה תקווה להתחלתו של תהליך שלום. הדבר לא התרחש בפועל. בתוך שנה ישראל סבלה לראשונה ממתקפת מחבלים מתאבדים שפוצצו את עצמם ברחובותיה. בשנת 1995 יצחק רבין נרצח. הנאום שנשא באותו יום בבית הלבן הוא אחד הנאומים הגדולים במאה ה־20:
29
באנו היום מירושלים, בירת הנצח של עם ישראל. באנו מארץ מיוסרת, באנו מעם, מבית, ממשפחות שלא ידעו אפילו שנה אחת, חודש אחד בחייהן, שבו לא בכו אימהות על בניהן. באנו לנסות לשים קץ לשנאה, כדי שילדינו ונכדינו לא יחוו עוד את המחיר הכואב של המלחמות, הטרור והאלימות. באנו לדאוג לחייהם ולביטחונם, באנו לשכך את הכאב והזיכרונות הקשים, להתפלל ולקוות לשלום. אומר לכם, הפלסטינים: נגזר עלינו ועליכם לחיות במשותף, על אותה כברת אדמה, באותה ארץ. אנו החיילים שחזרנו משדות הקרב חמוצי בגדים מדם, אנו שראינו את בני משפחותינו וחברינו הטובים מתים לפנינו, אנו שהולכים להלוויות ומתקשים להישיר מבט אל עיני ההורים והיתומים, אנו שבאנו מארץ אשר בה הורים קוברים את ילדיהם, אנו שלחמנו בכם, הפלסטינים, אומרים לכם היום בקול צלול: די לדמעות ולדם. די. אין בנו שנאה כלפיכם. אין אנו תאבי נקמה. אנו, כמוכם, אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב ולחיות בצדכם בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין. אנו נותנים היום סיכוי לשלום ואומרים לכם בקול צלול: עד כאן. לא עוד. הבה נתפלל שיום יבוא והכול יאמרו: הקץ לנשק. אנו מייחלים ורוצים לפתוח פרק חדש בספר העצוב והמשותף שלנו. פרק של הכרה הדדית, פרק של שכנות טובה, פרק של יחסי כבוד, של הבנה, של ידידות. אנו מקווים לראשיתה של היסטוריה חדשה במזרח התיכון. היום, כאן, בבית הלבן בוושינגטון, מתחילה ספירה חדשה ביחסים בין העמים, בין ההורים העייפים מן המלחמות, בין הילדים שלנו שלא ידעו עוד מלחמות. אדוני הנשיא, גבירותיי ורבותיי, את תעצומות הנפש שלנו, את ערכי המוסר הגבוהים שלנו, אנו שואבים כבר אלפי שנים מספר הספרים, שבאחד מהם – קהלת – נאמר: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת... עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא... עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק... עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג, א–ח). גבירותיי ורבותיי, היום הגיעה עת השלום.
30
תפילה
31
ריבונו של עולם, תן שלום לארצך ולעמך ישראל. שים קץ לשפיכות הדמים ולשנאה. תן לארץ ישראל להיות מה שהיא יועדה להיות במשך ארבעת אלפים שנים: המקום שבו בני בריתך יוכלו להקים חברה המכבדת את בני האדם תחת השגחתו של אלוהים.
אין דת בהיסטוריה שהייתה קשורה כל כך לארץ כלשהי כמו היהדות. הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל חוזר ארבעת אלפים שנים לאחור, מאז המילים הראשונות של ה' לאברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). עם הגיעו לארץ, אמר לו ה': "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (שם, ז). שבע פעמים הבטיח ה' את הארץ לאברהם, והבטיח אותה שוב גם ליצחק וליעקב.
המילה 'תשובה' נגזרת מן המשמעות של לשוב בחזרה, ובשתי משמעויות: רוחנית, לשוב אל ה'; ופיזית, לשוב לארץ ישראל. שכן ארץ ישראל היא מקומו המיועד של עם ישראל: ארץ קטנה לעם קטן, ועדיין עם שתרומתו להיסטוריה הדתית של העולם היא עצומה. זוהי הארץ שאליה הלכו משה ובני ישראל במדבר, הארץ שממנה גלה העם פעמיים, הארץ שאליה הגיעו אבותינו בכל עת שיכלו ושמעולם לא עזבו אותה מרצון ולא ויתרו עליה. ההיסטוריה היהודית היא הסיפור של הגעגועים לארץ.
ארץ הקודש נותרה המקום שבו נקראו היהודים להקים חברה של צדק וחמלה תחת השגחתו של ה'. ואף על פי שלאחר מכן היא הוחזקה כקדושה גם על ידי הנצרות והאסלאם, הייתה זאת רק העתקה, שכן הארץ הובטחה לאברהם, שהנוצרים הראשונים, ולאחר מכן המוסלמים, טענו שהם צאצאיו. המרכזים של הדתות האחרות היו במקומות אחרים: לנצרות המערבית – רומא, לנצרות המזרחית – קונסטנטינופול, למוסלמים – מכה ומדינה. יש כיום חמישים ושש מדינות מוסלמיות ושמונים ושתיים מדינות נוצריות, אך רק מדינה יהודית אחת. זהו המקום היחיד בעולם שבו היהודים הם הרוב, שבו הם נהנים משלטון עצמי, שבו הם יכולים ליצור חברה ולעצב תרבות כיהודים.
הצהרת בלפור בשנת 1917, שלאחר מכן אושררה על ידי חבר הלאומים, הרבה לפני השואה, הייתה מאמץ לתקן את העוול הממושך ביותר כנגד האנושות: ההכחשה של זכותו של עם על אדמתו וכתוצאה מכך הרדיפות של היהודים בארץ אחרי ארץ, מאה אחרי מאה, בהיסטוריה של סבל שאין לו אח ורע.
היהודים שחזרו לארץ לא היו זרים, נוכרים, נוכחות אימפריאליסטית או קולוניאליסטית. הם היו תושביה המקוריים של הארץ: העם היחיד במשך ארבעת אלפים שנים שיצר שם אומה עצמאית. כל שאר כובשיה של הארץ – מהאשורים והבבלים ועד העות'מנים והבריטים – היו כוחות אימפריאליסטיים, ששלטו בארץ כאחד המחוזות של ממלכותיהם העצומות. המצרים לא הציעו לפלסטינים מדינה כשהם שלטו בעזה בין השנים 1948–1967, וכך גם הירדנים ששלטו ביהודה ושומרון באותן שנים. המדינה היחידה שהציעה לפלסטינים מדינה היא ישראל. אנו מתפללים לשלומה של מדינת ישראל.
* * *
נבואת משה על החזרה לארץ
אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.
(דברים ל, ד)
קינת הגולים: על נהרות בבל
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן...
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
(תהילים קלז, א–ו)
חזון עמוס
וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל
וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ
וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם
וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם.
וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם
וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם
אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ.
(עמוס ט, יד–טו)
מנשר נפוליאון
בשנת 1798 התחיל נפוליאון את מסעו למזרח התיכון. הוא הגיע תחילה למצרים, ולאחר מכן לפלשתינה. מתוך רגש היסטורי עמוק, הוא חש שצעד זה עשוי להתחיל את שובם של היהודים אל הארץ שממנה גלו לפני זמן רב כל כך. הוא שלח את המנשר הזה אל היהודים:
אלפי שנים של כיבוש ועריצות עשקו מכם את ארץ אבותיכם. עם זאת, לאורך כל הזמן הצלחתם בדרך כלשהי להישאר כעם. לפני זמן רב, כשהנביאים יואל וישעיהו חזו את החורבן המתקרב של ארץ מולדתם, הם גם ניבאו על היום שבו הארץ תיבנה מחדש. כעת, סוף סוף, מתחיל לזרוח אורו של אותו יום. קומו באושר, יורשיה של פלשתינה! אומה גדולה [צרפת] קוראת לכם לקחת את מה שנכבש, להישאר הבעלים שם, ולהגן עליה מפני כל הבאים עליה.
מהרו! עכשיו זהו הרגע, שאולי לא יחזור במשך דורות, לתבוע את הזכויות שנלקחו מכם במשך אלפי שנים, ולחיות שוב כעם בין העמים.
(מנשר נפוליאון אל היהודים, פורסם בעיתון הצרפתי 'מוניטר' ב־20 באפריל 1799; צוטט על ידי פ' קובלר, 'נפוליאון ושיבת היהודים לפלשתינה', The New Judaea, ספטמבר 1940, עמ' 190)
שאטובריאן
זמן קצר לאחר מסעו של נפוליאון, ההיסטוריון הצרפתי שאטובריאן ביקר בירושלים. הוא פגש שם קהילה יהודית קטנה, שהתמדתה מילאה אותו ברגשי כבוד. בדברו על היישוב היהודי, הוא כתב:
הוא ראה את ירושלים נחרבת שבע עשרה פעמים, ועם זאת, אין דבר בעולם שיכול לייאש אותו או למנוע ממנו לשאת את עיניו אל ציון. מי שרואה את היהודים, מפוזרים בכל קצווי תבל, שומרים את דבר האל, משתאה ומתפעל. אך הוא יוכה בתדהמה, כמביט בנס, כשימצא אותם בירושלים, ויקלוט, שאף שעל פי החוק והצדק הם הבעלים של יהודה, הם חיים כעבדים וכזרים בארצם שלהם, ולמרות כל ההשפלות הללו הם עדיין מחכים למלך שימסור להם אותה... אם יש דבר בין אומות העולם החתום בחותמו של נס, זהו, לדעתנו, הנס הזה.
(ר' מאהלר, A History of Modern Jewry 1780-1815, עמ' 612)
האמיר פייסל
לא כל המנהיגים הערביים התנגדו לציונות. היו שהכירו בקשר ההיסטורי שבין היהודים ובין ארץ ישראל. הם ידעו שנוכחות יהודית עשויה להביא שגשוג לכל האזור. המכתב הבא נכתב על ידי המלך פייסל לשופט היהודי־אמריקאי פליקס פרנקפורטר ב־3 במרץ, 1919:
אנו חשים שהערבים והיהודים הם בני דודים במוצאם.הם סבלו באופן דומה מדיכוי על ידי כוחות גדולים מהם, ובנסיבות משמחות הם יכולים לעשות את הצעד הראשון להגשמת האידיאלים הלאומיים שלהם יחד.
אנו הערבים, בעיקר המשכילים שבינינו, מביטים באהדה עמוקה על התנועה הציונית... נעשה ככל יכולתנו, ככל שהדברים נוגעים לנו, לסייע להם בדרך: אנו נאחל ליהודים בכל הלב ברכת ברוכים הבאים הביתה...
אנו עובדים יחד לקראת רפורמה ותחייה מחודשת של המזרח הקרוב, ושתי התנועות שלנו משלימות זו את זו. התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית. התנועה שלנו היא לאומית ולא אימפריאליסטית, ויש מקום בסוריה [השם שניתן באותו זמן לכל השטח, שכעת כולל את סוריה, לבנון, ירדן וישראל] לשתי התנועות שלנו. אני באמת חושב שאף לא אחת תזכה להצלחה של ממש ללא האחרת...
אני, ויחד איתי העם שלי, מצפים לעתיד שבו אנחנו נעזור לכם ואתם תעזרו לנו, כך שהמדינות שבהן אנחנו מתעניינים באופן הדדי ייטלו שוב את מקומן בין קהילת האומות בנות התרבות בעולם.
(מתוך ו' לוקוור וב' רובין [עורכים], The Israel Arab Reader, עמ' 19–20)
ווינסטון צ'רצ'יל: לטובת העולם כולו
אני מאמין שבהקמתו של בית יהודי לאומי בפלשתינה תהיה ברכה לכל העולם, ברכה לגזע היהודי המפוזר בכל העולם, וברכה לבריטניה הגדולה... התקווה של הגזע שלכם לאורך כל כך הרבה מאות תהיה מוכרת כאן בהדרגה, לא רק לטובתכם שלכם, אלא לטובתו של העולם כולו.
(נאום בהר הצופים, 29 במרץ 1921, מ' גילברט, Churchill and the Jews, עמ' 56–57)
מתוך מגילת העצמאות של ישראל
מן ההתחלה, שאפו היהודים לשלום עם שכניהם. הם קיבלו את תוכניות החלוקה השונות בשנות ה־20 וה־30 של המאה העשרים, וקיבלו את הצעת החלוקה של האו"ם בשנת 1947. שכניהם דחו את כל ההצעות. הצעות השלום חודשו מעט לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967. תגובת הליגה הערבית, שנפגשה בחרטום בשנת 1967, כללה את שלושת הלאווים המפורסמים: לא לשלום, לא למשא ומתן, לא להכרה במדינת ישראל. הקריאה לשלום הייתה מרכיב מרכזי בהצהרת העצמאות של ישראל בחודש מאי 1948:
בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית...
אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.
אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו...
מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.
יצחק רבין: די לדמעות ולדם
בחודש ספטמבר 1993, כראש ממשלת ישראל, יצחק רבין לחץ את ידו של יאסר ערפאת במדשאת הבית הלבן, כביטוי למה שהיה תקווה להתחלתו של תהליך שלום. הדבר לא התרחש בפועל. בתוך שנה ישראל סבלה לראשונה ממתקפת מחבלים מתאבדים שפוצצו את עצמם ברחובותיה. בשנת 1995 יצחק רבין נרצח. הנאום שנשא באותו יום בבית הלבן הוא אחד הנאומים הגדולים במאה ה־20:
באנו היום מירושלים, בירת הנצח של עם ישראל. באנו מארץ מיוסרת, באנו מעם, מבית, ממשפחות שלא ידעו אפילו שנה אחת, חודש אחד בחייהן, שבו לא בכו אימהות על בניהן. באנו לנסות לשים קץ לשנאה, כדי שילדינו ונכדינו לא יחוו עוד את המחיר הכואב של המלחמות, הטרור והאלימות. באנו לדאוג לחייהם ולביטחונם, באנו לשכך את הכאב והזיכרונות הקשים, להתפלל ולקוות לשלום.
אומר לכם, הפלסטינים: נגזר עלינו ועליכם לחיות במשותף, על אותה כברת אדמה, באותה ארץ. אנו החיילים שחזרנו משדות הקרב חמוצי בגדים מדם, אנו שראינו את בני משפחותינו וחברינו הטובים מתים לפנינו, אנו שהולכים להלוויות ומתקשים להישיר מבט אל עיני ההורים והיתומים, אנו שבאנו מארץ אשר בה הורים קוברים את ילדיהם, אנו שלחמנו בכם, הפלסטינים, אומרים לכם היום בקול צלול: די לדמעות ולדם. די.
אין בנו שנאה כלפיכם. אין אנו תאבי נקמה. אנו, כמוכם, אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב ולחיות בצדכם בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין. אנו נותנים היום סיכוי לשלום ואומרים לכם בקול צלול: עד כאן. לא עוד. הבה נתפלל שיום יבוא והכול יאמרו: הקץ לנשק.
אנו מייחלים ורוצים לפתוח פרק חדש בספר העצוב והמשותף שלנו. פרק של הכרה הדדית, פרק של שכנות טובה, פרק של יחסי כבוד, של הבנה, של ידידות. אנו מקווים לראשיתה של היסטוריה חדשה במזרח התיכון. היום, כאן, בבית הלבן בוושינגטון, מתחילה ספירה חדשה ביחסים בין העמים, בין ההורים העייפים מן המלחמות, בין הילדים שלנו שלא ידעו עוד מלחמות.
אדוני הנשיא, גבירותיי ורבותיי, את תעצומות הנפש שלנו, את ערכי המוסר הגבוהים שלנו, אנו שואבים כבר אלפי שנים מספר הספרים, שבאחד מהם – קהלת – נאמר: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת... עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא... עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק... עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג, א–ח). גבירותיי ורבותיי, היום הגיעה עת השלום.
תפילה
ריבונו של עולם, תן שלום לארצך ולעמך ישראל. שים קץ לשפיכות הדמים ולשנאה. תן לארץ ישראל להיות מה שהיא יועדה להיות במשך ארבעת אלפים שנים: המקום שבו בני בריתך יוכלו להקים חברה המכבדת את בני האדם תחת השגחתו של אלוהים.