Ten Paths to God · 9; The Way of Kiddush Hashem; The Jewish Task
1
הדרך של היהדות היא פרטית; הדאגה של היהדות היא כללית. לאברהם ניתנה ההבטחה: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג). ישעיהו אמר שאנחנו נקראים להיות העדים של ה'. המסר שלנו הוא לא רק עבורנו.
2
באיזו דרך? אין אנו מנסים לגייר אחרים. אנו מאמינים שלכל חסידי אומות העולם יש חלק בעולם הבא. אך אנו שואפים להיות דוגמה חיה, השתקפות של אור ה', כהשראה לאחרים למצוא את דרכם שלהם אל ה'. זוהי, כך אנו מאמינים, הדרך היחידה לכבד את עובדת היותו של העולם, לאחר פרשת מגדל בבל, מלא בחברות ובתרבויות שונות. ה' הוא אחד, ואנחנו רבים; ועלינו ללמוד לחיות יחד בשלום. זוהי הסיבה שבגינה אין אנו מבקשים לכפות את האמונה שלנו על אחרים. את האמת מעבירים על ידי השפעה ולא על ידי כוח; על ידי שמשמשים דוגמה, ולא על ידי הטלת פחד.
3
אחרים הבינו זאת לגבינו, והציטוטים בפרק זה הם עדות לכך. ווינסטון צ'רצ'יל אמר שהמערב צריך להודות ליהודים על "מערכת של ערכי מוסר, שגם אם היא תהיה מנותקת לחלוטין מן העל־טבעי, היא תהיה לאין ערוך הרכוש היקר ביותר של המין האנושי, השווה למעשה לפירות של כל שאר הלימודים והחוכמות יחד".
4
בזמן שבו היינו עדים להתחדשות האנטישמיות, השנאה העולמית הקדומה ביותר, חשוב לדעת שאכן יש לנו אויבים, אך יש לנו גם חברים. יש המותחים עלינו ביקורת, אך יש את אלה שאף שאינם מבקשים להפוך ליהודים, שאבו השראה מחיי היהדות. אנו חייבים להם, ולא רק לעצמנו, להיות נאמנים לייעודנו: להיות שליחיו של ה' עלי אדמות.
5
* * *
6
רוסו: תופעה מדהימה
7
ז'אן ז'אק רוסו (1712–1778) היה אחד מהוגי הדעות הפוליטיים המשמעותיים ביותר בתקופה המודרנית: חיבורו 'האמנה החברתית' היה למקור השראה למהפכה הצרפתית. הפתק הבא נמצא לאחר מותו בין כתביו שלא פורסמו:
8
מחזה נדיר ומדהים הוא לראות עם גולה, שאין לו לא מקום ולא ארץ במשך קרוב לאלפיים שנים, עַם המעורב עִם זרים, שייתכן שאין לו יותר צאצאים מן המוצא הקדום שלו, מפוזר בכל קצווי תבל, משועבד, נרדף, נלעג על ידי כל האומות, ועם זאת, שומר על המאפיינים הייחודיים שלו, על חוקיו, על מנהגיו, על אהבתו הפטריוטית לאיחוד החברתי הקדום, כשכל הקשרים איתו נראים מנותקים. היהודים סיפקו לנו מראה מדהים: החוקים של נומה, ליקורגוס, סולון, כבר מתו, אך החוקים הקדומים הרבה יותר של משה עדיין קיימים. אתונה, ספרטה, רומא, חרבו ולא נותרו להם צאצאים עלי אדמות; ואילו ציון חרבה, אך לא איבדה את בניה. הם התערבו בין כל העמים אך לא נבלעו בתוכם, אין להם מנהיגים אך הם עדיין אומה; אין להם יותר מולדת, אך הם עדיין אזרחיה... כל אדם באשר הוא חייב להכיר בכך כנס ייחודי, שסיבותיו, אלוהיות או אנושיות, ראויות בהחלט ללימוד ולהערצה של החכמים, יותר מאשר כל מה שהיה ליוון ולרומא להציע בנוגע למה שראוי להערצה בדרכם של מוסדות פוליטיים ויישובים אנושיים. (כתב היד נמצא בספרייה הציבורית של נושטל, שווייץ; Cahiers de brouillons, notes et extraits, no. 7843)
9
הנשיא ג'ון אדמס: יהדות ותרבות
10
ג'ון אדמס (1735–1826) היה סגן הנשיא הראשון של ארה"ב (1789–1797) ונשיאה השני (1797–1801).
11
אני עומד על כך שהיהודים נתנו לאנשי התרבות יותר מכל עם אחר. לו הייתי אתאיסט, ומאמין בגורל נצחי עיוור, הייתי עדיין מאמין שהגורל גזר שהיהודים יהיו הכלי החיוני ביותר כדי לתרבת את העמים. לו הייתי אתאיסט מן הסוג האחר, המאמין או מעמיד פנים כמאמין שהכול מסודר במקרה, הייתי אומר שהמקרה נתן ביד היהודים לשמר ולהפיץ לכל המין האנושי את הדוקטרינה של שלטון עליון, חכם, נבון ורב עוצמה, שאני מאמין שהוא עיקרון חיוני גדול לכל המוסר, וכתוצאה מכך לכל התרבות. (מכתבו של הנשיא אדמס לפ"א ונדרקמפ, 16 בפברואר 1809, מתוך ס"פ אדמס [עורך], The Works of John Adams, כרך 9, עמ' 609–610)
12
לב טולסטוי: נצחי כמו הנצח עצמו
13
לב טולסטוי (1828–1910), מחבר מלחמה ושלום ואנה קרנינה, היה אולי גדול הסופרים בכל הזמנים. בשנת 1887 הייתה לו חוויה דתית אינטנסיבית, ולאחריה הוא הקדיש את רוב חייו לדת ולחזון חדש של חברה, שהשפיע על כמה מראשוני הציונים, כמו גם על גנדי ומרטין לותר קינג. בין כתביו נמצאו הדברים הבאים:
14
היהודי הוא אותה ישות קדושה, שהורידה מן השמיים את אש התמיד והאירה בה את כל העולם. הוא המקור, המוצא והמעיין שממנו כל שאר העמים שאבו את אמונותיהם ודתותיהם... היהודי מסמל את הנצח. הוא, ששום רצח או עינוי במשך אלפי שנים לא הצליחו לשבור; הוא, אשר שום אש וחרב ואף לא האינקוויזיציה יכלו למחות את פניו מעל האדמה; הוא, אשר היה הראשון לייצר את כתבי הקודש של האלוהים; הוא, אשר היה לזמן רב כל כך שומר הנבואה, ושהעביר אותה לשאר העולם – עם כזה אינו יכול להישבר. היהודי הוא נצחי כמו הנצח עצמו. (מתוך מכתב שנמצא בארכיון של המדינאי הבולגרי פ' גבאי, בתוך: א' גולד, What Did They Think of the Jews?, עמ' 180–181)
15
מארק טוויין: כל הברואים חדלים פרט ליהודי
16
מארק טוויין היה שם העט של הסופר האמריקאי סמואל לנגהורן קלמנס (1835–1910). הפִּסקה המפורסמת הבאה לקוחה מתוך כתבה שכתב בשנת 1899, בתשובה לבקשה להבהיר את עמדתו בנוגע ליהודים:
17
אם הסטטיסטיקה מדויקת, הרי שהיהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי. כוכב קטן מהבהב, עכור ועלוב, האובד בזוהר שביל החלב. הגיוני היה שבקושי היינו שומעים על היהודי, אבל שומעים, ותמיד שמעו עליו. הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו הכלכלית מרקיעה שחקים בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אומנות, מוזיקה, כלכלה, רפואה ומדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. הוא יכול היה להתגאות בכך, או להתנצל על כך. המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שָׁמֵינוּ ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו. עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכבה, וכיום הם יושבים בחשֵכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם, והוא כעת כפי שהיה מאז ומתמיד, איננו מראה שום סימן של התנוונות, שום תופעה של זקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחוכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים פרט ליהודי, כל עוצמה כורעת ורק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח שלו?. (מארק טוויין, 'בנוגע ליהודים', Harper's Magazine, יוני 1899)
18
ניקולאי ברדיאייב: הפרכת החומרנות
19
ניקולאי ברדיאייב (1874–1948) היה מרקסיסט שלימד פילוסופיה באוניברסיטת מוסקבה. בהמשך חייו הוא זנח את רעיונות המרקסיזם והקדיש את עצמו לדת. בספרו 'משמעות ההיסטוריה' הוא מתאר כיצד הוא הגיע להכרה שהיהודים הפריכו את רעיונות המרקסיזם שהייעוד של האומות נשלט על ידי כוחות חומרניים בלבד:
20
אני זוכר כיצד הפרשנות החומרנית של ההיסטוריה, כשהתאמצתי בצעירותי לאמת אותה על ידי התאמתה לגורלותיהם של העמים, קרסה במקרה של היהודים, כשהגורל נראה בלתי ניתן להבנה לחלוטין מזווית ראייה חומרנית... הישרדותם היא תופעה מסתורית ונפלאה המעידה שחייו של העם הזה נשלטים מכוחה של גזרה קדומה מיוחדת, המתעלה מעבר לתהליכי ההסתגלות שהתבארו על ידי הפרשנות החומרנית של ההיסטוריה. הישרדותם של היהודים, התנגדותם להרס ולחורבן, כוח העמידה שלהם תחת תנאים בלתי סבירים בעליל, והתפקיד החשוב שהם מילאו לכל אורך ההיסטוריה – כל אלו מצביעים על היסודות המיוחדים והמסתוריים של גורלם. (נ' ברדיאייב, 1936,The Meaning of History, עמ' 86–87)
21
ווינסטון צ'רצ'יל: הגזע המופלא
22
יש האוהבים את היהודים, ויש שלא. אבל אין אדם בר דעת שיכול להכחיש את העובדה שהם ללא ספק הגזע המופלא והמעורר יראת כבוד ביותר שהופיע אי־פעם בעולם. (מ' גילברט, Churchill and the Jews, עמ' 308)
23
פול ג'ונסון: אמונה בייעוד האנושי
24
פול ג'ונסון (1928–2023) היה היסטוריון קתולי, עורכו של העיתון 'ניו סטייטסמן' ועורכו של הספר 'היסטוריה של היהודים', שממנו לקוחות הפסקאות הבאות:
25
אף עם לא היה נחוש יותר מן היהודים באמונתו שלהיסטוריה יש תכלית ולאנושות יש ייעוד. בשלב מוקדם מאוד של קיומם הקולקטיבי, הם האמינו שזיהו תבנית אלוהית בעבור המין האנושי, ושהחברה שלהם תשמש כניסוי הכלים שלה. הם ליטשו את תפקידם לפרטי פרטים. הם נאחזו בו בהתמדה הרואית למול סבל אדיר. רבים מהם עדיין מאמינים בו. אחרים המירו אותו במאמצים פרומתאיים לשפר את מצבנו באמצעים אנושיים גרידא. החזון היהודי הפך לאב הטיפוס של לא מעט תוכניות־על דומות עבור האנושות, הן אלוהיות והן יצירות המוח האנושי. היהודים, לפיכך, עומדים בלב ליבו של הניסיון הנצחי להעניק לחיי האדם תכלית שתיצוק בהם כבוד. כל התגליות הרעיוניות בזירה האינטלקטואלית נראות מובנות מאליהן ובלתי נמנעות אחרי שהתגלו, אך נדרשת גאונות מיוחדת כדי לנסח אותן לראשונה. היהודים ניחנו במתת האל הזאת. אנו חבים להם את רעיון השוויון בפני החוק, האלוהי והאנושי גם יחד; את קדושת החיים ואת כבוד האדם וגופו; את מצפונו של היחיד ולפיכך גם את הגאולה האישית; את המצפון הקולקטיבי ולפיכך גם את האחריות החברתית; את השלום כאידיאל מופשט ואת האהבה כבסיסו של הצדק, ופריטים רבים אחרים במערך הריהוט המוסרי הבסיסי של נפש האדם. ללא היהודים היה העולם הזה מקום ריק בהרבה. (פ' ג'ונסון, היסטוריה של היהודים, עמ' 12, 552)
26
וויליאם ריס־מוג: מתנת המחשבה
27
וויליאם ריס־מוג (1928–2012) היה סופר ועיתונאי, ועורכו של עיתון ה'טיימס'.
28
אחת המתנות שנתנה התרבות היהודית לנצרות היא שהיא לימדה את הנוצרים לחשוב כמו יהודים, וכל אדם מודרני שלא למד לחשוב כאילו הוא יהודי יכול בקושי לומר שהוא למד לחשוב בכלל. (ו' ריס־מוג, The Reigning Error, עמ' 11)
29
א"ל רוז: התואר המכובד
30
א"ל רוז (1903–1997), חבר סגל מכללת אול סולס (באוניברסיטת אוקספורד), היה היסטוריון, משורר, מומחה בכתבי שייקספיר ומחברם של כמאה ספרים. ההערה הבאה היא המשפט שלפני האחרון בספר שנדפס זמן קצר לפני מותו:
31
אם יש כבוד כלשהו בעולם שהייתי רוצה בו, הוא להיות אזרח כבוד יהודי. (א"ל רוז, Historians I Have Known, 5591)
32
תומס קהיל: מעצבי המערב
33
תומס קהיל (1940–2022), היסטוריון קתולי, למד יהדות במשך שנתיים כהכנה לספרו מתת היהודים, שממנו לקוחות הפסקאות הבאות:
34
היהודים הם שהתחילו בכל זה. ב"זה" כוונתי להרבה מאוד דברים הקרובים לליבנו ולערכי היסוד המהווים בסיס לחיי כולנו, יהודים וגויים, מאמינים וחילונים. אלמלא היהודים, היינו רואים את העולם בעיניים שונות, שומעים את הדברים באוזניים שונות, ואפילו הרגשות שלנו היו שונים... תפקיד המערב בתולדות האנושות הוא מיוחד, לטוב ולרע. על כן, תפקידם של היהודים, ממציאי התרבות המערבית, גם הוא מיוחד: פשוט, אין מי שידמה להם. הייעוד שלהם יחיד במינו. ואכן, כפי שנראה, עצם המושג 'ייעוד', גורל אישי, הוא מושג יהודי. היהודים נתנו לנו את החוץ ואת הפנים, את תפיסת עולמנו ואת חיינו. אין אנו יכולים לקום בבוקר או לחצות את הכביש מבלי להיות יהודים. אנחנו חולמים חלומות יהודיים ומטפחים תקוות יהודיות. למעשה, רוב המושגים החיוביים שלנו – חדש, הרפתקה, הפתעה; מיוחד, אישי, אדם, ייעוד; זמן, היסטוריה, עתיד; חופש, קדמה, רוח; אמונה, תקווה, צדק – הם מתת היהודים. (ת' קהיל, מתת היהודים, עמ' 7, 198)
35
אנדרו מאר: סיפורים לכולנו
36
אנדרו מאר (נולד ב־1959) הוא עיתונאי, פילוסוף פוליטי ושדרן. הציטוט הבא לקוח ממאמר שכתב ב'אובזרוור':
37
ליהודים היו תמיד סיפורים לכולנו. היה להם התנ"ך, אחת היצירות הגדולות ביותר של הרוח האנושית. הם היו קורבן של הנורא ביותר שהמודרניות יכולה לעולל, מראה לשיגעון המערבי. יותר מכול היה להם סיפור התרבות שלהם והישרדותם הגנטית מן האימפריה הרומית ועד לשנות האלפיים, מפלסים את דרכם ומשגשגים בין שבטים אירופיים חסרי הבנה ועוינים. הסיפור הזה, הפוסט־תנ"ך שלהם, סיפור הגבורה של גופם, לא של מילים בלבד, היה כרוך במאמץ תחרותי קשוח במשך דורות שהוביל, בסופו של דבר, לאורם של גאונים יחידים באירופה ובאמריקה. פרט לציור, ריקוד מוריס ומוזיקת ראפ, קשה לחשוב על תחומים רבים של המאמץ המערבי שבהם לא הייתה ליהודים הצלחה בלתי פרופורציונלית. בשביל הלא־יהודי, שאיננו מאמין ברעיון של עם שנבחר על ידי האל, הלקח הוא שדורות של אנשים החיים בחוכמתם ובעבודה קשה, מחוץ לאזור הנוחות הבטוח, יקימו מתוכם יותר איינשטיינים, וויטגנשטיינים וטרוצקים. התרבות חשובה... היהודים באמת היו אחרים. הם העשירו את העולם ואתגרו אותו. (א' מאר, ה'אובזרוור', 14 במאי 2000)
38
תפילה
39
ריבונו של עולם, עזור לי לפעול בעולם באופן שאביא כבוד לשמך.
הדרך של היהדות היא פרטית; הדאגה של היהדות היא כללית. לאברהם ניתנה ההבטחה: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג). ישעיהו אמר שאנחנו נקראים להיות העדים של ה'. המסר שלנו הוא לא רק עבורנו.
באיזו דרך? אין אנו מנסים לגייר אחרים. אנו מאמינים שלכל חסידי אומות העולם יש חלק בעולם הבא. אך אנו שואפים להיות דוגמה חיה, השתקפות של אור ה', כהשראה לאחרים למצוא את דרכם שלהם אל ה'. זוהי, כך אנו מאמינים, הדרך היחידה לכבד את עובדת היותו של העולם, לאחר פרשת מגדל בבל, מלא בחברות ובתרבויות שונות. ה' הוא אחד, ואנחנו רבים; ועלינו ללמוד לחיות יחד בשלום. זוהי הסיבה שבגינה אין אנו מבקשים לכפות את האמונה שלנו על אחרים. את האמת מעבירים על ידי השפעה ולא על ידי כוח; על ידי שמשמשים דוגמה, ולא על ידי הטלת פחד.
אחרים הבינו זאת לגבינו, והציטוטים בפרק זה הם עדות לכך. ווינסטון צ'רצ'יל אמר שהמערב צריך להודות ליהודים על "מערכת של ערכי מוסר, שגם אם היא תהיה מנותקת לחלוטין מן העל־טבעי, היא תהיה לאין ערוך הרכוש היקר ביותר של המין האנושי, השווה למעשה לפירות של כל שאר הלימודים והחוכמות יחד".
בזמן שבו היינו עדים להתחדשות האנטישמיות, השנאה העולמית הקדומה ביותר, חשוב לדעת שאכן יש לנו אויבים, אך יש לנו גם חברים. יש המותחים עלינו ביקורת, אך יש את אלה שאף שאינם מבקשים להפוך ליהודים, שאבו השראה מחיי היהדות. אנו חייבים להם, ולא רק לעצמנו, להיות נאמנים לייעודנו: להיות שליחיו של ה' עלי אדמות.
* * *
רוסו: תופעה מדהימה
ז'אן ז'אק רוסו (1712–1778) היה אחד מהוגי הדעות הפוליטיים המשמעותיים ביותר בתקופה המודרנית: חיבורו 'האמנה החברתית' היה למקור השראה למהפכה הצרפתית. הפתק הבא נמצא לאחר מותו בין כתביו שלא פורסמו:
מחזה נדיר ומדהים הוא לראות עם גולה, שאין לו לא מקום ולא ארץ במשך קרוב לאלפיים שנים, עַם המעורב עִם זרים, שייתכן שאין לו יותר צאצאים מן המוצא הקדום שלו, מפוזר בכל קצווי תבל, משועבד, נרדף, נלעג על ידי כל האומות, ועם זאת, שומר על המאפיינים הייחודיים שלו, על חוקיו, על מנהגיו, על אהבתו הפטריוטית לאיחוד החברתי הקדום, כשכל הקשרים איתו נראים מנותקים. היהודים סיפקו לנו מראה מדהים: החוקים של נומה, ליקורגוס, סולון, כבר מתו, אך החוקים הקדומים הרבה יותר של משה עדיין קיימים. אתונה, ספרטה, רומא, חרבו ולא נותרו להם צאצאים עלי אדמות; ואילו ציון חרבה, אך לא איבדה את בניה.
הם התערבו בין כל העמים אך לא נבלעו בתוכם, אין להם מנהיגים אך הם עדיין אומה; אין להם יותר מולדת, אך הם עדיין אזרחיה... כל אדם באשר הוא חייב להכיר בכך כנס ייחודי, שסיבותיו, אלוהיות או אנושיות, ראויות בהחלט ללימוד ולהערצה של החכמים, יותר מאשר כל מה שהיה ליוון ולרומא להציע בנוגע למה שראוי להערצה בדרכם של מוסדות פוליטיים ויישובים אנושיים.
(כתב היד נמצא בספרייה הציבורית של נושטל, שווייץ; Cahiers de brouillons, notes et extraits, no. 7843)
הנשיא ג'ון אדמס: יהדות ותרבות
ג'ון אדמס (1735–1826) היה סגן הנשיא הראשון של ארה"ב (1789–1797) ונשיאה השני (1797–1801).
אני עומד על כך שהיהודים נתנו לאנשי התרבות יותר מכל עם אחר. לו הייתי אתאיסט, ומאמין בגורל נצחי עיוור, הייתי עדיין מאמין שהגורל גזר שהיהודים יהיו הכלי החיוני ביותר כדי לתרבת את העמים. לו הייתי אתאיסט מן הסוג האחר, המאמין או מעמיד פנים כמאמין שהכול מסודר במקרה, הייתי אומר שהמקרה נתן ביד היהודים לשמר ולהפיץ לכל המין האנושי את הדוקטרינה של שלטון עליון, חכם, נבון ורב עוצמה, שאני מאמין שהוא עיקרון חיוני גדול לכל המוסר, וכתוצאה מכך לכל התרבות.
(מכתבו של הנשיא אדמס לפ"א ונדרקמפ, 16 בפברואר 1809, מתוך ס"פ אדמס [עורך], The Works of John Adams, כרך 9, עמ' 609–610)
לב טולסטוי: נצחי כמו הנצח עצמו
לב טולסטוי (1828–1910), מחבר מלחמה ושלום ואנה קרנינה, היה אולי גדול הסופרים בכל הזמנים. בשנת 1887 הייתה לו חוויה דתית אינטנסיבית, ולאחריה הוא הקדיש את רוב חייו לדת ולחזון חדש של חברה, שהשפיע על כמה מראשוני הציונים, כמו גם על גנדי ומרטין לותר קינג. בין כתביו נמצאו הדברים הבאים:
היהודי הוא אותה ישות קדושה, שהורידה מן השמיים את אש התמיד והאירה בה את כל העולם. הוא המקור, המוצא והמעיין שממנו כל שאר העמים שאבו את אמונותיהם ודתותיהם... היהודי מסמל את הנצח. הוא, ששום רצח או עינוי במשך אלפי שנים לא הצליחו לשבור; הוא, אשר שום אש וחרב ואף לא האינקוויזיציה יכלו למחות את פניו מעל האדמה; הוא, אשר היה הראשון לייצר את כתבי הקודש של האלוהים; הוא, אשר היה לזמן רב כל כך שומר הנבואה, ושהעביר אותה לשאר העולם – עם כזה אינו יכול להישבר. היהודי הוא נצחי כמו הנצח עצמו.
(מתוך מכתב שנמצא בארכיון של המדינאי הבולגרי פ' גבאי, בתוך: א' גולד, What Did They Think of the Jews?, עמ' 180–181)
מארק טוויין: כל הברואים חדלים פרט ליהודי
מארק טוויין היה שם העט של הסופר האמריקאי סמואל לנגהורן קלמנס (1835–1910). הפִּסקה המפורסמת הבאה לקוחה מתוך כתבה שכתב בשנת 1899, בתשובה לבקשה להבהיר את עמדתו בנוגע ליהודים:
אם הסטטיסטיקה מדויקת, הרי שהיהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי. כוכב קטן מהבהב, עכור ועלוב, האובד בזוהר שביל החלב.
הגיוני היה שבקושי היינו שומעים על היהודי, אבל שומעים, ותמיד שמעו עליו. הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו הכלכלית מרקיעה שחקים בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית.
תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אומנות, מוזיקה, כלכלה, רפואה ומדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. הוא יכול היה להתגאות בכך, או להתנצל על כך.
המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שָׁמֵינוּ ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו. עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכבה, וכיום הם יושבים בחשֵכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם, והוא כעת כפי שהיה מאז ומתמיד, איננו מראה שום סימן של התנוונות, שום תופעה של זקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחוכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים פרט ליהודי, כל עוצמה כורעת ורק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח שלו?.
(מארק טוויין, 'בנוגע ליהודים', Harper's Magazine, יוני 1899)
ניקולאי ברדיאייב: הפרכת החומרנות
ניקולאי ברדיאייב (1874–1948) היה מרקסיסט שלימד פילוסופיה באוניברסיטת מוסקבה. בהמשך חייו הוא זנח את רעיונות המרקסיזם והקדיש את עצמו לדת. בספרו 'משמעות ההיסטוריה' הוא מתאר כיצד הוא הגיע להכרה שהיהודים הפריכו את רעיונות המרקסיזם שהייעוד של האומות נשלט על ידי כוחות חומרניים בלבד:
אני זוכר כיצד הפרשנות החומרנית של ההיסטוריה, כשהתאמצתי בצעירותי לאמת אותה על ידי התאמתה לגורלותיהם של העמים, קרסה במקרה של היהודים, כשהגורל נראה בלתי ניתן להבנה לחלוטין מזווית ראייה חומרנית... הישרדותם היא תופעה מסתורית ונפלאה המעידה שחייו של העם הזה נשלטים מכוחה של גזרה קדומה מיוחדת, המתעלה מעבר לתהליכי ההסתגלות שהתבארו על ידי הפרשנות החומרנית של ההיסטוריה. הישרדותם של היהודים, התנגדותם להרס ולחורבן, כוח העמידה שלהם תחת תנאים בלתי סבירים בעליל, והתפקיד החשוב שהם מילאו לכל אורך ההיסטוריה – כל אלו מצביעים על היסודות המיוחדים והמסתוריים של גורלם.
(נ' ברדיאייב, 1936,The Meaning of History, עמ' 86–87)
ווינסטון צ'רצ'יל: הגזע המופלא
יש האוהבים את היהודים, ויש שלא. אבל אין אדם בר דעת שיכול להכחיש את העובדה שהם ללא ספק הגזע המופלא והמעורר יראת כבוד ביותר שהופיע אי־פעם בעולם.
(מ' גילברט, Churchill and the Jews, עמ' 308)
פול ג'ונסון: אמונה בייעוד האנושי
פול ג'ונסון (1928–2023) היה היסטוריון קתולי, עורכו של העיתון 'ניו סטייטסמן' ועורכו של הספר 'היסטוריה של היהודים', שממנו לקוחות הפסקאות הבאות:
אף עם לא היה נחוש יותר מן היהודים באמונתו שלהיסטוריה יש תכלית ולאנושות יש ייעוד. בשלב מוקדם מאוד של קיומם הקולקטיבי, הם האמינו שזיהו תבנית אלוהית בעבור המין האנושי, ושהחברה שלהם תשמש כניסוי הכלים שלה. הם ליטשו את תפקידם לפרטי פרטים. הם נאחזו בו בהתמדה הרואית למול סבל אדיר. רבים מהם עדיין מאמינים בו. אחרים המירו אותו במאמצים פרומתאיים לשפר את מצבנו באמצעים אנושיים גרידא. החזון היהודי הפך לאב הטיפוס של לא מעט תוכניות־על דומות עבור האנושות, הן אלוהיות והן יצירות המוח האנושי. היהודים, לפיכך, עומדים בלב ליבו של הניסיון הנצחי להעניק לחיי האדם תכלית שתיצוק בהם כבוד.
כל התגליות הרעיוניות בזירה האינטלקטואלית נראות מובנות מאליהן ובלתי נמנעות אחרי שהתגלו, אך נדרשת גאונות מיוחדת כדי לנסח אותן לראשונה. היהודים ניחנו במתת האל הזאת. אנו חבים להם את רעיון השוויון בפני החוק, האלוהי והאנושי גם יחד; את קדושת החיים ואת כבוד האדם וגופו; את מצפונו של היחיד ולפיכך גם את הגאולה האישית; את המצפון הקולקטיבי ולפיכך גם את האחריות החברתית; את השלום כאידיאל מופשט ואת האהבה כבסיסו של הצדק, ופריטים רבים אחרים במערך הריהוט המוסרי הבסיסי של נפש האדם. ללא היהודים היה העולם הזה מקום ריק בהרבה.
(פ' ג'ונסון, היסטוריה של היהודים, עמ' 12, 552)
וויליאם ריס־מוג: מתנת המחשבה
וויליאם ריס־מוג (1928–2012) היה סופר ועיתונאי, ועורכו של עיתון ה'טיימס'.
אחת המתנות שנתנה התרבות היהודית לנצרות היא שהיא לימדה את הנוצרים לחשוב כמו יהודים, וכל אדם מודרני שלא למד לחשוב כאילו הוא יהודי יכול בקושי לומר שהוא למד לחשוב בכלל.
(ו' ריס־מוג, The Reigning Error, עמ' 11)
א"ל רוז: התואר המכובד
א"ל רוז (1903–1997), חבר סגל מכללת אול סולס (באוניברסיטת אוקספורד), היה היסטוריון, משורר, מומחה בכתבי שייקספיר ומחברם של כמאה ספרים. ההערה הבאה היא המשפט שלפני האחרון בספר שנדפס זמן קצר לפני מותו:
אם יש כבוד כלשהו בעולם שהייתי רוצה בו, הוא להיות אזרח כבוד יהודי.
(א"ל רוז, Historians I Have Known, 5591)
תומס קהיל: מעצבי המערב
תומס קהיל (1940–2022), היסטוריון קתולי, למד יהדות במשך שנתיים כהכנה לספרו מתת היהודים, שממנו לקוחות הפסקאות הבאות:
היהודים הם שהתחילו בכל זה. ב"זה" כוונתי להרבה מאוד דברים הקרובים לליבנו ולערכי היסוד המהווים בסיס לחיי כולנו, יהודים וגויים, מאמינים וחילונים. אלמלא היהודים, היינו רואים את העולם בעיניים שונות, שומעים את הדברים באוזניים שונות, ואפילו הרגשות שלנו היו שונים...
תפקיד המערב בתולדות האנושות הוא מיוחד, לטוב ולרע. על כן, תפקידם של היהודים, ממציאי התרבות המערבית, גם הוא מיוחד: פשוט, אין מי שידמה להם. הייעוד שלהם יחיד במינו. ואכן, כפי שנראה, עצם המושג 'ייעוד', גורל אישי, הוא מושג יהודי.
היהודים נתנו לנו את החוץ ואת הפנים, את תפיסת עולמנו ואת חיינו. אין אנו יכולים לקום בבוקר או לחצות את הכביש מבלי להיות יהודים. אנחנו חולמים חלומות יהודיים ומטפחים תקוות יהודיות. למעשה, רוב המושגים החיוביים שלנו – חדש, הרפתקה, הפתעה; מיוחד, אישי, אדם, ייעוד; זמן, היסטוריה, עתיד; חופש, קדמה, רוח; אמונה, תקווה, צדק – הם מתת היהודים.
(ת' קהיל, מתת היהודים, עמ' 7, 198)
אנדרו מאר: סיפורים לכולנו
אנדרו מאר (נולד ב־1959) הוא עיתונאי, פילוסוף פוליטי ושדרן. הציטוט הבא לקוח ממאמר שכתב ב'אובזרוור':
ליהודים היו תמיד סיפורים לכולנו. היה להם התנ"ך, אחת היצירות הגדולות ביותר של הרוח האנושית. הם היו קורבן של הנורא ביותר שהמודרניות יכולה לעולל, מראה לשיגעון המערבי. יותר מכול היה להם סיפור התרבות שלהם והישרדותם הגנטית מן האימפריה הרומית ועד לשנות האלפיים, מפלסים את דרכם ומשגשגים בין שבטים אירופיים חסרי הבנה ועוינים.
הסיפור הזה, הפוסט־תנ"ך שלהם, סיפור הגבורה של גופם, לא של מילים בלבד, היה כרוך במאמץ תחרותי קשוח במשך דורות שהוביל, בסופו של דבר, לאורם של גאונים יחידים באירופה ובאמריקה. פרט לציור, ריקוד מוריס ומוזיקת ראפ, קשה לחשוב על תחומים רבים של המאמץ המערבי שבהם לא הייתה ליהודים הצלחה בלתי פרופורציונלית. בשביל הלא־יהודי, שאיננו מאמין ברעיון של עם שנבחר על ידי האל, הלקח הוא שדורות של אנשים החיים בחוכמתם ובעבודה קשה, מחוץ לאזור הנוחות הבטוח, יקימו מתוכם יותר איינשטיינים, וויטגנשטיינים וטרוצקים. התרבות חשובה...
היהודים באמת היו אחרים. הם העשירו את העולם ואתגרו אותו.
(א' מאר, ה'אובזרוור', 14 במאי 2000)
תפילה
ריבונו של עולם, עזור לי לפעול בעולם באופן שאביא כבוד לשמך.