ז; נתיב האמונה; אהבה כנאמנות

היהדות היא דת הומנית באופן חריג, מתוחכם ומעמיק, הבוחנת את מוסכמות החוכמה לאורך הדורות. האמונה היא האומץ שאברהם ושרה הפגינו כששמעו את קול ה' והשאירו מאחוריהם את כל המוכר להם, כדי ללכת ליעד בלתי ידוע. האמונה הובילה יותר ממאה דורות של אבותינו להמשיך את המסע הזה, מודעים לכל הסיכונים אך מאמינים שאין זכות גדולה יותר מאשר להיות חלק מן המסע. אמונה היא הקול האומר: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (תהילים כג, ד).

האמונה שמרה על היהודים בתקופות קשות של רדיפות. היא הובילה אותם לא לוותר לעולם על התקווה שיום אחד הם יחזרו לארץ ישראל, לירושלים ולחירות. העם היהודי שמר את האמונה בחיים. האמונה שמרה את העם היהודי בחיים.

אמונה אינה ודאות. היא האומץ לחיות עם חוסר ודאות. אמונה היא לא ידיעת כל התשובות. לפעמים היא הכוח לחיות עם שאלות. אמונה היא לא התחושה של אי־פגיעות. היא הידע שאנחנו לחלוטין פגיעים, אבל דווקא מתוך הפגיעות שלנו אנו מנסים להגיע אל ה', ודרך כך להגיע אל אחרים ולהבין את הפחדים ואת הספקות שלהם. אנו לומדים לשתף, ודרך השיתוף אנו מגיעים אל החירות. רק בגלל שאין אנו אלים, אנו יכולים לגלות את האל.

ה' הוא הממד האישי של הקיום, ה'אתה' שמאחורי ה'זה', הזהות העצמית שמדברת אל ה'אני' ברגעים של חשיפה מוחלטת. כשאנו פותחים את עצמנו אל היקום, אנו מוצאים את ה' מושיט את ידו אלינו. ברגע כזה אנו נחשפים לגילוי משנה החיים, שאף על פי שאנו נראים חסרי משמעות לחלוטין, אנו לגמרי משמעותיים, נוכחות של צלם אלוהים בעולם. האינסוף קדם לנו, הנצח יבוא אחרינו, ועדיין אנו יודעים שהיום הזה, הרגע הזה, המקום הזה, הנסיבות האלו, מלאים באורו של הזוהר האינסופי, המוכח מעצם העובדה שאנחנו כאן כדי לחוות אותו.

אמונה היא המקום שבו האל והאדם נפגשים לאורך מעמקי הנצח. אמונה משמעותה אהבה כנאמנות. האנלוגיה הקרובה ביותר היא נישואין: מחויבות הדדית, המיוסדת על אהבה, הקושרת את שני השותפים יחד בנאמנות ואמון. ה' בחר בנו; אנחנו בחרנו בה', ואף שהקשר שלנו הוא לפעמים מתוח ומורכב, הקשר בינינו אינו ניתן להפרדה.

בכך שאנו יודעים, אנו ידועים. בכך שאנו מרגישים, אנחנו מורגשים. בכך שאנו פועלים, אנחנו מופעלים. בכך שאנו חיים, מחיים אותנו. ואם נאפשר לעצמנו להיות שקופים כך שאורו של האל יעבור דרכנו, גם חיינו יקרינו את נוכחות השכינה, הנותנת חיים לאלו שנגענו בחייהם.

אמונה היא החלל שאנו יוצרים עבור ה'.

* * *

ממי אירא?

ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא, ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד. בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי, צָרַי וְאֹיְבַי לִי, הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ. אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה – לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה – בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ.
(תהילים כז, א–ד)

יהודי אהיה

שלמה אבן וירגה (ספרד–איטליה, המאה ה־15–16) היה אחד ההיסטוריונים היהודים הנדירים בימי הביניים. בתיאורו את גירוש ספרד, הוא סיפר את הסיפור הבא:

שמעתי מפי זקנים יוצאי ספרד כי אונייה אחת באה בה מכת הדבר, ובעל האונייה השליכם אל היבשה, מקום שאין יישוב, ושם מתו רובם ברעב. וקצתם נתאמצו ללכת לרגלם, עד ימצאו יישוב. ויהודי אחד בתוכם, הוא ואשתו ושני בניו, התאמצו ללכת, והאישה, מאשר לא ניסתה כף רגלה, נתעלפה ומתה. והאיש היה נושא הבנים, ונתעלף גם הוא ושני בניו מצד הרעב. וכי הקיץ מן העילוף, מצא שני בניו מתים.
ומרוב הדאגה, קם על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, הרבה אתה עושה שאעזוב דתי. תדע נאמנה, שעל כורחם של יושבי שמיים, יהודי אני ויהודי אהיה, ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עליי.
ואסף מן העפר ומן העשבים וכסה את הנערים, והלך לבקש יישוב.
(שבט יהודה, עמ' 123)

במקום שאנחנו נותנים לו להיכנס

רבי מנחם מנדל מקוצק (1787–1859) היה אחת הדמויות הייחודיות בתנועת החסידות. כבעל עמדות נוקשות וחריגות, ומתוך חיפוש מוחלט אחרי האמת, הוא חי את חייו בבחינת 'כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים' (בראשית לב, כט).
פעם אחת, בזמן סעודה שלישית בשבת, כשאווירת קדושת היום מגיעה לשיאה, פנה הרבי לחסידיו ושאל: 'איפה ה' נמצא?'.
החסידים היו מופתעים מן השאלה המוזרה. 'למה מתכוון הרבי בשאלה איפה ה' נמצא? איפה ה' לא נמצא? הרי תמיד למדנו שאין מקום שבו השכינה איננה נמצאת. כבודו מלא עולם, והוא נמצא בשמיים ובארץ!'.
'לא', אמר הרבי, 'לא הבנתם. ה' נמצא במקום שבו אנחנו נותנים לו להימצא'.
ה' קיים תמיד, אך אנו חשים בו רק כאשר אנחנו מחפשים אותו. הוא מלמד, אך רק כאשר אנו מוכנים ללמוד. הוא מדבר, אך רק כאשר אנחנו מקשיבים. השאלה היא אף פעם לא 'איפה ה'?'. השאלה היא תמיד: 'איפה אנחנו?'. בעיית האמונה היא לא ה', אלא המין האנושי. מטרת האמונה היא ליצור פתח בנשמה שלנו, שדרכו נוכחות השכינה תוכל להיכנס. ה' נמצא במקום שבו אנחנו נותנים לו להיכנס.

להדליק אש

הרבי מקוצק אמר: יש אנשים הלובשים את האמונה שלהם כמו מעיל. זה מחמם אותם, אבל לא מסייע בכלל לאחרים. אולם יש המדליקים אש, וכך גם אחרים מתחממים.

רבי יוסף יצחק שניאורסון: שני עולמות, אל אחד

רבי יוסף יצחק שניאורסון ניהל ישיבה ברוסיה. כאשר הקומוניסטים עלו לשלטון, הם הורו לסגור את כל מוסדות הדת ברוסיה. הרב שניאורסון הפר את ההוראה, והמשיך ללמד תורה.
יום אחד, קצין משטרה התעמת איתו והורה לו לסגור את הישיבה. הרבי סירב. הקצין הוציא את אקדחו ואיים: 'סגור את הישיבה או שאהרוג אותך!". הרבי לא התרגש והשיב בשקט: "הישיבה תישאר פתוחה".
הקצין לא יכול היה שלא להתרשם מהתנהגותו חסרת הפחד של הרבי. 'האם אינך מתייחס ברצינות לדבריי?', שאל. 'האם אינך מפחד למות?'.
הרבי השיב בנחת: 'מי שיש לו רק עולם אחד עם הרבה אלים, הוא מי שמפחד מן המוות. אולם מי שיש לו שני עולמות ואל אחד איננו מפחד כלל'.
הישיבה של הרב שניאורסון נשארה פתוחה. בשנת 1940 הוא היגר לארה"ב. כיום יש לחסידות חב"ד סניפים בכל העולם, בעוד הקומוניזם קרס לחלוטין.
(על פי הרב אברהם טברסקי, Do Unto Others, עמ' 159)

הברון רוטשילד: אמונה מתוך חירות

מסופר על הברון נתן רוטשילד, שלאחר שניצח במאבקו רב השנים על הסרת המגבלה של כהונת בעלי האמונה היהודית בבית הלורדים, הוא התחמק מהמכובדים הבריטיים שבאו לברך אותו על הישגו. הוא נמצא בבית כנסת קטן בגטו וויטצ'אפל במזרח לונדון, כשהוא מתפלל: 'יהי רצון שהחירות הזו לא תגרום לירידה באמונה שלנו'.
(על פי יעקב הרצוג, עם לבדד ישכון)

דת של שאלות

איזידור רבי, זוכה פרס נובל לפיזיקה, נשאל פעם למה הוא נעשה מדען. הוא השיב: 'אמא שלי הפכה אותי למדען מבלי שבכלל ידעה זאת. כל ילד אחר היה חוזר מבית הספר ונשאל: 'מה למדת היום?'. אבל אמא שלי נהגה לשאול שאלה אחרת. 'איזי', היא הייתה תמיד אומרת, 'האם שאלת שאלה טובה היום?'. זה עשה את ההבדל. שאלת שאלות טובות היא שהפכה אותי למדען'.
יהדות היא דת של שאלות. הנביאים הגדולים שאלו שאלות על אלוהים. ספר איוב, המחקר הגדול ביותר על כל גילויי הסבל האנושי, הוא ספר של שאלות שנשאלו בידי אדם, שלהן ענה ה' בצרור שאלות משלו. ליל הסדר בחג הפסח נפתח בארבע שאלות ששואל ילד.
כשהלכתי לראשונה ללמוד בישיבה, נדהמתי לראות כמה היו פניו של המורה מאירות כאשר שאלנו שאלות. 'שאלת קושיה טובה', הייתה המחמאה הגדולה ביותר שלו. אברהם טברסקי, פסיכיאטר אמריקאי, מספר כיצד בצעירותו היה המנחה שלו מתמלא הנאה כשהיו מאתגרים את הטיעונים שלו. באנגלית השבורה שלו הוא היה אומר: 'אתה צודק במאה אחוזים, עכשיו אני אראה לך היכן אתה טועה'.
אמונה דתית, ביהדות, אינה תמימה או עיוורת. כל שאלה הנשאלת באופן מכובד היא התחלה של מסע אל אלוהים. כשאמונה מדכאת שאלות היא מתה. כשהיא מקבלת תשובות שטחיות, היא מתחילה לנבול. אמונה היא לא הניגוד של ספק. מה שמנוגד לאמונה הוא הביטחון השטחי שמה שאנחנו מבינים זהו כל מה שיש.
(הרב יונתן זקס, Celebrating Life, עמ' 79–81)

אמונה לאחר השואה

רבי יקותיאל הלברשטאם, הרבי מקלויזנבורג, עבר את שנות השואה החל מגטו ורשה, דרך מחנות העבודה, מצעד המוות למחנה דכאו, ועד לאושוויץ עצמה. הוא שרד, אך אשתו ואחד עשר ילדיו לא. באושוויץ הוא נדר שאם ישרוד, יקדיש את עצמו לחיים. הוא היה נחוש לבנות בית חולים שיכבד את צלם אלוהים הקיים בכל בן אנוש. גיוס הכסף לבניית בית החולים נמשך חמישים שנה, אך לבסוף הוא הקים את בית החולים 'לניאדו' בנתניה, המיועד לשרת את כל בני האדם, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים. כך הוא לימד את חסידיו לאחר השואה:
הנס הגדול מכולם הוא העובדה שאנו, שורדי השואה, אחרי כל מה שעברנו והיינו עדים לו, עדיין מאמינים בקב"ה. זהו, רבותיי, הנס של כל הניסים, הנס הגדול ביותר שאי פעם התרחש.
(יפה אליאך, Hassidic Tales of the Holocaust, עמ' 228)

תפילה

ריבונו של עולם, למדני להאמין בך, כפי שאתה מאמין בי. פתח את אוזניי לשמוע את קולך, את עיניי לראות את נפלאותיך, ואת ליבי לאהבתך.