ד; נתיב המצוות; להגיב לה'

הגאונות של היהדות הייתה לקחת אידיאלים גבוהים וליישם אותם בחיים על ידי מעשים יומיומיים פשוטים: נתיב המצוות, פעולות המתאימות לרצונו של ה'. אין אנו רק מהרהרים באמת; אנו חיים אותה.

אין אנו חושבים על הבריאה על ידי לימוד פיזיקה תיאורטית. אנו חיים את הבריאה על ידי אמירת ברכות על מה שאנו אוכלים ושותים, מתוך הכרה בכך שה' הוא שברא את כל מה שאנו נהנים ממנו. אין אנו חושבים על אחריותנו כלפי הסביבה. אנו שומרים שבת, יום אחד מתוך שבעה אנחנו שמים גבול לניצול שלנו את העולם. אין אנו רק לומדים היסטוריה יהודית. בצומות ובחגים אנחנו משחזרים אותה. האמת הופכת למציאות כשהיא הופכת למעשה. כך אנחנו משנים את העולם.

יש הרואים את העולם כפי שהוא ומקבלים זאת. זוהי הדרך הסטואית, השלווה. יש הרואים את העולם ובורחים ממנו. זוהי דרך המיסטיקה של הנזירות. אך יש כאלה הרואים את העולם כפי שהוא ומשנים אותו. זוהי דרכה של היהדות. אנו משנים את העולם דרך מצוות, מעשים של קדושה, המביאים רסיסים של שמיים אל הארץ.

כל מצווה היא מיניאטורה מעשית של גאולה. היא הופכת משהו מן החול למשהו קדוש. כשאנו שומרים כשרות אנו הופכים אוכל המיועד לגוף למזון עבור הנפש. כשאנו שומרים שבת אנו מקדשים את הזמן, יוצרים חלל בזמן שלנו לנשום ולהכיר תודה, לשמוח במה שיש לנו במקום להתאוות למה שעדיין אין לנו.

כשאנו שומרים את החגים, אנו מקדשים את ההיסטוריה בכך שאנו הופכים אותה לזיכרון אישי, המעצב את הקשר שבין העבר של אבותינו וההווה שלנו. כשאנו שומרים את המצוות של טהרת המשפחה, אנו הופכים קשר גופני לברית מקודשת של אהבה.

המצוות מכניסות את ה' לתוך חיינו דרך המחול המורכב של התאמת החיים לרצונו של ה'. המצוות הן השירה של היומיום, ההופכות את החיים לעבודה קדושה של אומנות.

המצוות מלמדות אותנו שהאמונה היא אקטיבית, ולא פסיבית. המצוות הן עניין של מה שאנו עושים, ולא רק מה שקורה לנו. על ידי קיום מצווה אנו מתקרבים לה', הופכים להיות שותפיו בבריאה. כל מצווה היא חלון בקיר החוצץ בינינו לבין ה'. כל מצווה מאפשרת לאור ה' לזרום לתוך העולם.

* * *

אהבת המצוות

בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן.
גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ.
גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ. בְכָל עֵת.
גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי.
הוֹרֵנִי ה' דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב.
הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל לֵב.
וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי.
וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ.
(תהילים קיט פסוקים יד, יט–כ, כד, לג–לד, מה–מו)

כי הם חיינו ואורך ימינו

אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהַבְתָּ, תּוֹרָה וּמִצְוֹת חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָנוּ לִמַּדְתָּ. עַל כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ, בְּשָׁכְבֵנוּ וּבְקוּמֵנוּ נָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ, וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תּוֹרָתֶךָ, וּבְמִצְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ, וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.
(ברכת אהבת עולם, תפילת ערבית)

כל מצווה היא צעד בדרך לשלמות

התורה האלהית האמתית כל חכמתה בתוכה, ואין בה לא מצות עשה ולא מצות לא תעשה שאין בתוכה עניינים מביאים תועלת בשלמות האנושית ומרחיקים נזק מונע מן השלמות ההיא.
(רמב"ם, איגרת תימן)

נאמנות עם ישראל לקיום המצוות

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב נהג תמיד לחפש את המעלות של עם ישראל, ולא את החסרונות. הוא הפך להיות פרקליטם של בני ישראל לפני ה', היוצא תמיד להגנתם. כך, למשל, הוא נהג בשנה אחת, בדרך מיוחדת במינה:
באותו הזמן, היחסים המדיניים שבין רוסיה לטורקיה היו מתוחים. כל סחורה מטורקיה נחשבה ברוסיה למוברחת. העונש על החזקת סחורה מטורקיה נע בין מאסר ממושך לבין מוות.
בליל פסח אחד, לפני תחילת הסדר, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אמר לקהילתו שהוא לא יכול להתחיל את הסדר לפני שיריח טבק טורקי, וביקש מהם למצוא עבורו טבק כזה. 'אבל רבי', אמרו החסידים, 'אתה הרי יודע שטבק טורקי הוא סחורה אסורה. אף אחד לא ירצה להסתכן בעונש על החזקת סחורה טורקית'.
'אין דבר', ענה הרבי, 'אני חייב טבק טורקי'.
החסידים הפיצו את השמועה, ואחרי זמן קצר הביאו לרבי מעט טבק טורקי, שמישהו הסתיר בביתו.
'מצוין', אמר הרבי. 'וכעת, אני זקוק לקצת צמר טורקי משובח. אני רוצה יריעה מבד צמר מטורקיה'.
'זוהי בקשה בלתי אפשרית', אמרו החסידים. 'אין מישהו טיפש כל כך שיחזיק בביתו סחורה כזו מטורקיה'.
'אם כך, לא נוכל לעשות את הסדר', אמר הרבי. 'לא נוכל להתחיל את הסדר בלי שתביאו לי צמר טורקי'.
שוב הפיצו הקהל את השמועה, ולבסוף אכן הביאו את הצמר המוברח אל הרבי.
'מצוין', אמר הרבי. 'ועכשיו, הביאו לי פרוסת לחם מבית יהודי'.
'אבל רבי', אמרו החסידים, 'הלילה הוא פסח. אין לחם בבתים של יהודים'.
'אין דבר'. אמר הרבי, 'חיפשתם עד שמצאתם סחורה מוברחת כעת חפשו גם את הלחם'.
אחרי חיפוש נרחב, חזרו החסידים אל הרבי בידיים ריקות. בכל ברדיצ'ב לא ניתן היה למצוא חתיכת לחם.
הרבי מברדיצ'ב נשא עיניו אל השמיים ואמר: 'ראה, ריבונו של עולם! לצאר יש צבא ענק ושוטרים עם נשק רב, שיש להם רשות להרוג את מי שמפר את הוראותיו של הצאר. הצאר הורה שעונש מוות צפוי למי שיעז להחזיק בביתו סחורה טורקית. עם זאת, כשביקשתי טבק טורקי, היה מי שהשיג לי. כשביקשתי צמר טורקי, אפשר היה למצוא גם את זה. אבל לך, ה' אלוהינו, אין צבא. איש לא מפחד שהוא יירה במקום או ייכלא. ובכל זאת, אתה הורית בתורתך שאיש לא יחזיק חמץ בביתו בחג הפסח, והינה, לא ניתן למצוא פירור לחם בבית יהודי כלשהו. האהבה והדבקות בך חזקות יותר מכל חשש לעונש גופני כלשהו. ריבונו של עולם, עם כזו דבקות של בניך בך, האם אין הם ראויים ליחס טוב יותר מצידך?'.
(על פי הרב אברהם טברסקי, Generation to Generation, עמ' 160–161)

המצוות: לא הגות אמת, אלא חיי אמת

נוכל להפיק תועלת בהקשר זה אם נעמיד את היהדות, כחיים של אמונה, כנגד הציביליזציה של יוון העתיקה וביטויה הראשון במעלה, קרי הפילוסופיה. הפילוסופיה מייצגת אמת שיש להגותה, בעוד היהדות מייצגת אמת שיש לחיותה. יוון היא תבנית החוכמה, החיפוש אחר הידע של מה שראוי להיות. ואילו היהדות היא דת תורה, כלומר ידע מיוסד ברית של מה שראוי להיות. ועל כן, אף על פי שהיהדות היא מכלול אמונות, אין היא דת במובן המקובל של המילה, אלא סדרה של אמיתות שהופכות אמיתיות אך ורק מתוך העובדה שחווינו אותן. בכך שאנו חווים אותן, אנו הופכים את ה'ראוי להיות' ל'הווה'. אנו מפיקים פיסה של שלמות בעולם לא מושלם, ויוצרים אמת חיה, חיים של אמונה. בשמירת המצוות – או ליתר דיוק, הכנסתו של אלוהים, קולו של העולם כפי שהוא ראוי להיות, לתוך עולם ההווה – אנו מורידים את השמיים אל הארץ...
...שלוש המצוות הגדולות שהן תמצית האמונה היהודית... בריאה, התגלות וגאולה. בשבת אנו חיים את הבריאה; בלימוד התורה אנו חיים את ההתגלות; ובמעשי חסד, קרי אהבה מיוסדת ברית, חיים אנו את הגאולה. אין אנו מתפלספים על הדברים הללו, אלא מגלמים אותם. הדת היהודית אינה סובבת בראש ובראשונה סביב עקרונות אמונה ותיאולוגיות; אין היא אמונה שיש להגותה אלא אמונה שיש לחיותה.
לעולם לא תוכל תיאוריית שדה מאוחדת ליישב סוף כל סוף את השאלה אם היקום נברא בידי אלוהים אישי או לא. לעולם לא תוכל חקירה היסטורית להשיב על השאלה אם הקול ששמעו בני ישראל בהר סיני היה אמיתי או דמיוני. לעולם לא תוכל תורה מדינית לקבוע אם תיתכן חברה צודקת וחומלת. כך הדבר לא משום שאלה הם דברים לא רציונליים, אלא משום שהם מייצגים אמיתות שאינן יכולות להתממש אלא בחיים. אני יכול להאמין שהאהבה קיימת, או להאמין שזוהי אשליה. שתי ההשקפות הללו הן עקיבות ולכידות. עליי לבחור, ובחירתי תעצב את חיי, תניע אותי להינשא או להישאר מרוחק, לקיים אולי 'מערכת יחסים' אך להימנע ממחויבות מוחלטת של אדם אחד לאדם אחר. מתוך אמונתי באהבה, אני מוצא אותה. באי־אמונתי בה, עולמי מתרוקן ממנה. אמונה אינה רציונלית אף לא אי־רציונלית; אמונה היא אומץ הלב להיכנס למחויבות כלפי אחר, בין שהוא אנושי בין שהוא אלוהי. האמונה היא הנחישות להפוך 'ראוי להיות' ל'הווה'. היא הנכונות להאזין לקול שאינו שלי, ובהקשבה לקול הזה, לאזור כוח כדי לאחות עולם שבור. האמונה היא אמת שנעשית ממשית בדרך שבה אני חי.
(הרב יונתן זקס, רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, עמ' 123–124)

תפילה

ריבונו של עולם, עזור לי לשמור יותר מצוות בשנה הבאה. עזור לי לעשות כפי שאתה רוצה שאעשה, שאהיה שליח של רצונך בעולם.