ג; נתיב הלימוד; להקשיב לה'

היהודים הם 'עם הספר'. לימוד תורה הוא המצווה החשובה ביותר, והוא גם סוד ההמשך היהודי. בקריאת שמע אנו מצווים: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), ומייד לאחר מכן נאמר: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (שם, ו–ז). יהדות היא דת של חינוך.

בלימוד תורה יש קדושה אפילו יותר מאשר בתפילה, וזאת משום שבתפילה אנו מדברים אל ה', ואילו בלימוד אנו מקשיבים לה'. אנו שואפים להבין מה ה' רוצה מאיתנו. אנו מנסים לעשות רצוננו כרצונו. הדבר הקדוש ביותר הוא דבר ה'. התורה, שהיא דבר ה' לאבותינו, היא החוקה שלנו כאומה, ברית החירות שלנו, הקוד שבאמצעותו אנו מפענחים את המסתורין ואת המשמעות של החיים.

דברי התורה נמשכו לאורך אלף שנים, ממשה ועד מלאכי, מהנביא הראשון ועד האחרון. במשך אלף שנים נוספות, עד להשלמתו של התלמוד הבבלי, היהודים הוסיפו פירושים לספרי המקרא, ואלף שנים נוספות הם כתבו פירושים על הפירושים. מעולם לא היו יחסים עמוקים יותר בין עם ובין ספר. ביוון העתיקה, מופתעים מן התופעה של עם שלם המסור ללימוד, כינו את היהודים 'עם הפילוסופים'. ללא ספק, אנו נקראים להיות עם של לומדים ומלמדים. ביהדות אנחנו לא רק לומדים כדי לחיות; אנו גם חיים כדי ללמוד. על ידי הלימוד אנו הופכים את התורה להיות מציאותית בשכלנו, כדי שהיא תוכל להפוך להיות מעשית בעולמנו.

* * *

מה אהבתי תורתך

מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי.
מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי.
נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי.
נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה.
פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים.
צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם הֲבִינֵנִי וְאֶחְיֶה.
(תהילים קיט פסוקים צז, קג, קה, קיא, קל, קמד)

שלום בניך

וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ.
(ישעיהו נד, יג)

עדותו של יוסף בן מתתיהו

אם יישאל מי מעמנו על המצוות שלנו, הוא יחזור עליהן באותה קלות שבה הוא זוכר את שמו. התוצאה של החינוך המעמיק במצוות שלנו משחר האינטליגנציה היא שהן כפי שהיו תמיד – חרוטות בנשמתנו.
(יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני)

מערכת החינוך הכללית הראשונה בעולם

ה"ג וולס בספרו דברי ימי עולם ציין, ש'הדת היהודית, בשל היותה דת מבוססת ספרות, הובילה למאמצים הראשונים לספק חינוך בסיסי לכל ילדי הקהילה'. חינוך חובה כללי לא התקיים באנגליה עד 1870; הוא התקיים בעם ישראל שמונה עשרה מאות מוקדם יותר. הפִסקה התלמודית הבאה משמשת כהצצה היסטורית קטנה לאופן שבו התפתחה מערכת החינוך בעם היהודי:

זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה... התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים... ועדיין, מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך. ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.
(בבא בתרא כא ע"א)

שלושת הכתרים

בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן... כתר מלכות זכה בו דוד... כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד), כל מי שירצה יבא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו" (משלי ח, טז–יז), הא למדת שכתר תורה גדול משניהם.
(רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ג, א)

עדות ממקור לא יהודי

נזיר נוצרי מן המאה השתים עשרה כתב את הדברים הבאים באחד מן הפירושים שלו, בתקופה שבה רוב תושבי אירופה היו אנאלפביתים:

היהודים, מתוך קנאה לאל ומתוך אהבה למצוות, מלמדים את בניהם, רבים ככל שיהיו, לקרוא, על מנת שיוכלו להבין את מצוות האל. יהודי, עני ככל שיהיה, אם יהיו לו עשרה ילדים הוא ילמד את כולם לקרוא. לא למטרות רווח, כפי שעושה הנוצרי, אלא על מנת ללמוד את מצוות האל, ולא רק את בניו, אלא גם את בנותיו.
(ב' שמולי, The Study of the Bible in the Middle Ages, עמ' 78)

המנהג מימי הביניים: יומו הראשון של הילד בבית הספר

הטקס הנפלא הזה מלמד אותנו כיצד יהודים בימי הביניים חגגו את יומו הראשון של הילד הצעיר בבית הספר. הרב ומנהיגי הקהילה השתתפו בטקס, ואמרו שהבאת הילד לבית הספר היא כאילו הביאו אותו להר סיני:

וכשאדם מכניס את בנו לתלמוד תורה כותבין לו את האותיות על לוח, ומרחיצין אותו, ומלבישין אותו בגדים נקיים, ולשין לו שלוש חלות של סלת בדבש... ומבשלים לו שלוש ביצים, ומביאין לו תפוחים ומיני פירות. ומחזרין אחר חכם וחשוב להוליכו לבית הספר, ומכסהו תחת כנפיו ומעלהו לבית הכנסת. ומאכילין אותו חלות בדבש, ומן הביצים והפירות. ומקרין לו את האותיות, ואחר כך מחפים אותו בדבש, ואומרים לו: לחוך. ומחזירין אותו לאמו.
(מחזור ויטרי, סימן תקח)

החינוך היהודי בעיירה

מגיל ינקות, מדריכים ומדרבנים את הילד להיות תלמיד חכם. בעריסה הוא כבר ישמע את שיר הערש של אימו: "ישן בלילה היטב וביום למד תורה / וכך תהיה לרב כשבשערי תזרוק שיבה".
הנושא החשוב ביותר בתקציב המשפחה הוא שכר הלימוד שיש לשלם מדי שנה למורה של הילדים הצעירים. 'הורים יכופפו את השמיים כדי לחנך את ילדיהם'. האם, האחראית על הוצאות הבית, תקצץ בהוצאות האוכל למשפחה עד לקצה אם הדבר נצרך כדי לשלם את שכר הלימוד של הילדים. במצב הגרוע ביותר, היא תמשכן את תכשיטיה היקרים כדי לשלם את שכר הלימוד. הילד חייב ללמוד, הילד חייב להיות יהודי טוב – בשבילה, אלו הם שני ביטויים זהים.
(מ' זבורובסקי וא' הרצוג, Life is with People, עמ' 85–87)

קהילות בנויות סביב בתי ספר

ההיסטוריה של היהדות היא ההיסטוריה של קהילות הבנויות מסביב לבתי ספר. בתי הספר הם המרכז, כיוון שהם מעבירים מסר של לימוד. התרבות היוונית שרדה במשך חמש מאות שנה לאחר הכיבוש הרומי של ערי המדינה היווניות, משום שהיוונים, כמו היהודים, פיתחו מוסדות לימוד שמסביבם הם יכלו לחיות. כשמוסדות הלימוד קרסו, התרבות היוונית נעלמה. היהדות מעולם לא נתנה למוסדות הלימוד שלה לקרוס.
(ד' אלעזר, People and Polity, עמ' 489)

הלימוד ממתיק

רבי שלמה זלמן אויערבך אמר: 'מי שלומד תורה, גם אם יש לו רק בצל לאכול, הוא הופך להיות בצל מתוק'.
(חנוך טלר, And from Jerusalem His Word, עמ' 72)

הסוד של ההמשכיות היהודית

בני ישראל, שהיו עבדים במצרים יותר ממאתיים שנה, עמדו לצאת לחופשי... משה, מנהיג היהודים, אסף את עמו על סף שחרורו והתכונן לשאת דברים באוזניו. הדעת נותנת שהיה בוחר לדבר עמם על החופש. הוא יכול לשאת דברים מלהיבים על הארץ המובטחת שאליה עמדו ללכת, "ארץ זבת חלב ודבש". כמו כן, יכול היה להכין את בני עמו למסע שבפניו עמדו, לצעדה הארוכה במרחבי השממה.
תחת זאת, בחר משה לשאת סדרת נאומים שנראו חסרי טעם בהקשרו של אותו רגע מיוחד. הוא הציג בפניהם רעיון חדש, רעיון מהפכני באופיו, רעיון שמשמעויותיו מהוות אתגר אפילו כיום. משה דיבר על ילדים, על העתיד הרחוק ועל החובה להעביר את הזיכרון לדורות שטרם נולדו... על סף קבלת חירותם, נאמר לבני ישראל כי עליהם להיות אומה של מחנכים.
החירות, גרס משה, אינה מושגת בשדה הקרב, אף לא בזירה הפוליטית, אלא דווקא בדמיון האנושי ובכוח הרצון. לצורך הגנה על הארץ, אתה נזקק לצבא. ואילו כדי להגן על החופש, דרוש חינוך. אתה זקוק למשפחות ולבתי ספר כדי להבטיח שהאידיאלים שלך יועברו לדור הבא, ולעולם לא ילכו לאיבוד, לא ייזנחו מתוך ייאוש ולא יטושטשו. בתי ספר הם מצודותיה של החירות. גיבוריה הם מורים, ובעצמותיה בוערת תשוקה להשכלה ולחיי רוח. משה רבנו הבין שעם אינו זוכה בחיי נצח באמצעות בניית מקדשים או מאוזוליאום, אלא בחקיקת ערכיו בליבות ילדיו, ואלה בליבות ילדיהם, וכן הלאה עד קץ הימים.
בני ישראל בנו אנדרטאות חיות – אנדרטאות לחיים – והפכו לעם המתמסר להעמדת דורות חדשים, ומפקיד בידיהם את מורשת העבר. המוסדות שמשלו בכיפה בקרב העם הזה היו המשפחה והחינוך באמצעות שיח ושיג בין הדורות. במקום מקדשים, הם בנו בתי תפילה ובתי מדרש. הם העדיפו מילים והוראה על פני אבנים... בהיפוך הזה, המנוגד לאינטואיציה, גילו בני ישראל את סוד הנצח.
(הרב יונתן זקס, רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, עמ' 19–20)

תפילה

ריבונו של עולם, עזור לי ללמוד יותר בשנה הבאה. פתח ליבי בתורתך, האר עיניי במצוותיך ויחד ליבי לאהבה וליראה את שמך, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.