מאמר ג 33

הדבר הנותן שלמות אל המצוה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה הוא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפעל האחד בעצמו כשיעשה בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעצבון יקרא פחיתות, וזה דבר נתבאר במאמר השני מספר המדות לאריסטו, כי הנדיב כשיעשה פעל הנדיבות והוא שמח בפעל ההוא יקרא מעלה, ואם יפעלהו בעצבון יקרא פחיתות. וכן נמצא הכתוב מיעד הגמול על עשית הצדקה בשמחה, אמר נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלהיך, תלה הברכה בולא ירע לבבך ולא בנתון תתן לו.

That which gives completeness to a commandment so that the purpose intended by it may be attained, is joy. For joy gives completeness and perfection to anything done. One and the same act if done joyfully and cheerfully is called a virtue, while if done in ill humor is called a vice. This is explained in the second book of the Ethics of Aristotle, namely that when a person performs an act of generosity cheerfully, his act is a virtue; while if he does it with ill humor, it is called a vice. The Bible also promises reward for practising charity joyfully: “Thou shalt surely give him, and thy heart shall not be grieved when thou givest unto him; because that for this thing the Lord thy God will bless thee.” The blessing is made to depend on “Thy heart shall not be grieved,” and not on “Thou shalt surely give him.”

ויתבאר זה באור יותר שלם על זה הדרך, אין ספק כי הפעל היותר נכבד והיותר מעולה ראוי שיקובל עליו שכר מהשם על עשייתו והעונש על הפכו לפי הדרך התוריי, ואין בעולם פעל יותר נכבד ויותר מעולה שראוי שיקובל עליו שכר כפי האמת בעצמו וכפי הסכמת כל האנשים אלא עבודת השם יתברך, ונמצא הכתוב מיעד העונש הגדול על מי שאינו עובד השם יתברך בשמחה, אמר משה במשנה תורה תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך וגו׳, תלה העונש על שלא עבד השם יתברך בשמחה לא על שלא עבד במוחלט.

This may be explained more fully in the following way. There is no doubt that the noblest and most worthy deed should be rewarded by God, and that punishment should be given for its violation, according to the idea of the Torah. But there is no deed that is more noble and more worthy and more deserving of reward, according to the truth and the consensus of mankind, than the service of God. And we find that the Bible announces severe punishment for not serving God joyfully: “Because thou didst not serve the Lord thy God with joyfulness, and with gladness of heart, by reason of the abundance of all things; therefore shalt thou serve thy enemy.…” The punishment is here made to depend on not serving God with joyfulness, not on not serving Him at all.

וענין הכתוב יורה שפירושו כך, כי לא יתכן שיאמר שהעונש יגיע אליו על שלא עבדו בהיותו בשמחה, שאם כן יתחייב שלא יהיה האדם מחוייב לעבוד את השם יתברך כשלא יהיה בשמחה וברוב כל, ומזה יראה שקיום המצוה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצוה, ולזה תמצא המשורר מזהיר על עבודת השם יתברך שתהיה בשמחה, אמר עבדו את ה׳ בשמחה בואו לפניו ברננה, ולפי זה ראוי שנשאל אם עבודת השם יתברך אי אפשר שתושג על השלמות אלא אם כן היא בשמחה ובטוב לבב, ונתבאר בפרק שעבר שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה והיראה דבר מחריד הלב ומעציב אותו, ואיך אפשר שתהיה עבודת השם יתברך מושגת בעצבון ושמחה ביחד עם היותם הפכיים.

That this is the interpretation can be seen as follows: The meaning can not be that punishment will come because he did not serve God when he was in good humor, for it would follow from this that one is not obliged to serve God when he is not enjoying gladness and abundance. We have proved therefore that performance of a commandment joyfully gives completion and perfection to the commandment. Therefore the Psalmist urges that the service of God shall be with gladness: “Serve the Lord with gladness; come before His presence with singing.” We must inquire, therefore, if the service of God can not be performed perfectly unless it is done with gladness and good humor, how can this be reconciled with our explanation in the preceding chapter that the service of God must be with fear, which makes the heart tremble and grieve? For one can not serve God with grief and gladness at the same time, since they are opposites.

והתר זה הספק הוא על זה הדרך, כי כל כח מכחות האדם כשיעשה פעולתו כראוי יורה זה על שלמות הכח ההוא, וכשלא יעשה פעולתו כפי מה שראוי יורה זה על חסרון הכח ההוא או על חסרון בריאותו, וכאשר הוא שלמות באדם שלא יפחד ממה שאין ראוי לפחד ממנו כן הוא שלמות אליו שיפחד ממה שראוי לפחד ממנו, ואם לא יפחד ממה שראוי שיפחד ממנו הוא חסרון אליו, כי מי שלא יפחד מהכניס ידו באש יורה זה אם על ערבוב שכלו ואם על בטול חוש ידו, כמו שאמר אפוקר״ט במאמר השני מספר הפרקים, מי שיכאב דבר מגופו ולא ירגיש בכאבו ברוב עניניו הנה שכלו מעורבב, וכן הנפש בהיותה יראה וחרדה ממה שראוי שתחרד ממנו יורה זה על בריאותה ושלמות שכלה, וכאשר תגדל מעלת הנפש ושלמות שכלה כן תשער יותר התנשאות השם יתברך ורוממותו ותחרד ממנו יותר ותירא מלעבור על דבריו.

The solution of the question is as follows: The proper performance of a function is an indication of the soundness of the power or faculty in question, while the improper performance of a function is an indication of a defect in the power or of its want of soundness. Now as it is a sign of perfection in a person if he does not fear that which should not be feared, so it is a sign of perfection if he fears that which should be feared. Not to fear that which should be feared would be a defect. If one is not afraid to put his hand into the fire, it shows either an aberration of mind or insensibility of the hand, as Hippocrates says in the second book of his Aphorisms: “If any part of the body is diseased and the person does not feel pain because of absorption in his affairs, it shows an aberration of mind.” The same thing applies to the soul. If she is afraid and stands in awe of that which she should be afraid and stand in awe of, that is an indication of health and perfection of intellect. And as the virtue of the soul and the excellence of the intellect increase, she appreciates more the sublimity and exalted character of God, and stands in greater awe of Him and fears to transgress His commandments.

וכשימצא האדם בנפשו המדרגה הזאת מן היראה ראוי שיהיה שש ושמח ביראה ההיא לפי שזה יורה על בריאות נפשו ושלמות שכלו, ולהעיר על זה באר דוד במקום אחר כי מה שאמר עבדו את ה׳ בשמחה לא שתהיה העבודה בשחוק וקלות ראש ודרך הדיוטות, אבל ראוי שתהיה העבודה ביראה, אמר עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה, כלומר שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה ורעדה כשתשער הנפש רוממות ה׳ והתנשאותו ותירא ממנו בהיותה מבחנת שפלות ערכה וגודל מעלתו, ותגיל ותשמח באותה היראה והרעדה בעבור ששערה הדבר הנורא שראוי לירא ממנו, שזה יורה על שלמותה ובריאות שכלה, ובגילה הזאת שתשיגו תהיה עבודתכם שלמה, ועל כן אמר וגילו ברעדה להורות שהשמחה נותנת גמר ושלמות אל העבודה.

Now when a person finds in himself this degree of fear, he should rejoice in this fear, for it shows health of soul and perfection of intellect. To prove that this is the correct idea, David, in another passage, makes clear that the expression, “Serve the Lord with gladness,” does not mean that the service should be conducted in a light, frivolous and vulgar fashion, but that it should be inspired with fear, “Serve the Lord with fear, and rejoice with trembling.” The meaning is that the fundamental spirit of the service should be one of fear and trembling. When the soul considers the sublimity of God and His exalted character, she will be afraid of Him, as she compares her own lowliness with His greatness and worth. At the same time she will be glad and rejoice at the fear and trembling she feels, because she will realize that she fears that which is deserving of fear—an indication of intellectual perfection and health on her part. This joy, therefore, makes the service perfect and complete—“And rejoice with trembling”—i. e. joy gives completeness and perfection to the service.

וכן השמחה תתן שלמות וקיום אל הדבר, אמר דוד נחלתי עדוותיך לעולם כי ששון לבי המה, רוצה לומר כי לפי שהתורה נחלקת לג׳ חלקים, למשפטים ועדות וחקים, ועל המשפטים אמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, להורות כי המשפטים שלמותם הוא מצד היותם דברים נמצאים בפעל ועל כן אמר בהם ואקיימה, אמר עתה כי העדות שהם הדעות והדברים שבאו בתורה מסכימים למושכל או למורגש, לפי שהשכל מקבל אותם בשמחה והשמחה היא סבת קיומם בנפש, ועל כן אמר נחלתי עדותיך לעולם וגו׳.

Similarly joy gives perfection and permanence to the word or command. Thus David says: “Thy testimonies have I taken as a heritage forever; For they are the rejoicing of my heart.” The Torah is divided into three parts—judgments, testimonies and statutes. Concerning the judgments he has said, “I have sworn, and have confirmed it; to observe Thy righteous judgments.” Here the words, “and have confirmed it” ( = and have carried out in practice), allude to the fact that the perfection of the judgments consists in their being actually in existence. Therefore he says now that the testimonies, i. e. the ideas, in the Torah are in agreement with sense and reason because the mind accepts them with gladness, and gladness causes them to remain permanently in the soul. Therefore he says: “Thy testimonies have I taken as a heritage forever.”

אבל החקים שהם הדברים שבאו בתורה שאין השכל מסכים בהם, כאכילת חזיר ולבישת כלאים וזולתם ממה שאין להם טעם ידוע בעבור שאין השכל מקבלם בשמחה, וצריך להכניע השכל כדי שיסכים בעשיתם בשמחה, על כן אמר נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב, כלומר הטיתי והכרחתי שכלי בעל כרחו לעשותם, וזה מצד תקות השכר הנצחי המקווה בעשיתם וזהו לעולם עקב, ומצד השכר ישמח בהם ומצד השמחה ימשך הקיום אל הנפש בהם. ועל זה היה דוד משבח עצמו ואומר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, כלומר כי השמחה בחקים שאינם מצד עצמם אלא מצד שהם אמרתך אני שמח בקיומם שמחה גדולה כמוצא שלל רב.

As for the statutes, they are those commandments of the Torah which the mind does not accept, because no reason is known for the prohibitions they enjoin, such as swine’s flesh or wearing a garment of wool and flax mixed. The reason therefore does not accept them with gladness and must be subdued so as to consent to perform them with gladness. Therefore the Psalmist says: “I have inclined my heart to perform Thy statutes, forever. Their reward is eternal.” The meaning is, I compelled my intellect against its will to perform them. And this was because of the hope of eternal reward which is promised for their performance: “Their reward is eternal.” The reward causes rejoicing and the joy makes the soul take them in permanently. This is what David was priding himself upon when he said, “I rejoice at Thy word, as one that findeth great spoil.” This refers to the statutes, the joy in which is not due for their own sake, but only because they are the word of God. In performing these, says the Psalmist, I rejoice as one that findeth great spoil.

אבל כדי להבדיל בין השמחה אשר בחקים שהיא מצד השכר המקווה בלבד ובין השמחה שאדם משיג בעדות שהם הדברים שהשכל מסכים בהם, אמר במקום אחר בדרך עדוותיך ששתי כעל כל הון, כלומר שמחה בלתי בעלת תכלית, כי לשון כל הון יכלול כל ממון שבעולם שאי אפשר שישוער יותר ממנו.

In order however, to make a distinction between the joy felt in the statutes, which is due merely to the expected reward, and the joy which one feels in the testimonies, i. e. those commandments to which the reason assents, he says elsewhere, “I have rejoiced in the way of Thy testimonies, as much as in all riches,” i. e. joy without end. “All riches,” includes all the money in the world, more than which can not be imagined.

וכל זה יורה שהשמחה סבת קיום הדבר בנפש ונותנת גמר ושלמות אל המעשה אי זה פעל שיהיה, עד שאף הפועל הרע כדי שיגיע אל שלמות תכליתו ראוי שיעשה בשמחה, אמר הכתוב מיעד הרע על שונאי ישראל על עברם על דברי התורה, והיה כאשר שש ה׳ עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה׳ עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וגו׳, כלומר שיסבב השם יתברך שפועל הרע יהיה שש ושמח בעשית הרע ההוא כדי שיעשה בשלמות. אבל כדי שלא יובן שהשם יתברך שהוא טוב גמור ישמח בעשית הרע, אמר הכתוב כן ישיש שהוא מבנין הפעיל והוא פעל יוצא ורוצה לומר שהשם יתברך יסבב שפועל הרע יהיה שמח, אבל הוא יתברך לא ישמח בעשית הרע חלילה, וכבר הזהיר שלמה על זה בנפול אויבך אל תשמח, ואמר הנביא אל תשמח לבני יהודה ביום אבדם, שיראה שהוא חסרון לשמוח בפעל הרע.

All this proves that joy causes a thing to remain permanently in the soul, and gives completeness and perfection to an act, no matter what it be. Even the doer of a bad act, in order to attain his purpose completely, must perform it with gladness, as the Bible says when it warns Israel of the punishment which will come to them if they transgress the words of the Torah: “And it shall come to pass, that as the Lord rejoiced over you to do you good, and to multiply you; so the Lord will cause you to rejoice in order to cause you to perish, and to destroy you.” The meaning is that God will bring it about that the evil doer will rejoice in his evil deed so that he should perform it completely. The verb ישיש is in the hiphil, which is causative, to indicate that not God, the absolutely good, will rejoice in doing evil, but that He will cause the evil doer to rejoice. Far be it from God that He should rejoice in doing evil! Solomon warns us against it, when he says: “Rejoice not when thy enemy falleth.” And the prophet says: “Neither shouldst thou have rejoiced over the children of Judah in the day of their destruction.” All this shows that it is wrong to rejoice in an evil deed.

ואולם בפעל הטוב תלה השמחה בו יתברך ולא אמר ישיש שהוא פעל יוצא אבל אמר כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטובה כאשר שש על אבותיך שהוא מן הקל והוא פעל עומד. ולהורות שהשמחה נותנת שלמות אל הפעל אמר שלמה שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און, רוצה לומר כי הצדיק לפי שהוא שמח בעשית המשפט יצא המשפט מתוקן מתחת ידו, אבל פועלי און לפי שהם עצבים בעשית המשפט כי היא מחתה להם, בהכרח יצא מתחת ידם משפט מעוקל אחר שאינם שמחים בעשיתו:

But when it comes to doing good, the joy is attributed to God Himself, and the intransitive form of the verb is used: “For the Lord will again rejoice over thee for good, as He rejoiced over thy fathers.” The verb is used in the kal form, which is intransitive. To indicate that joy gives perfection to an act, Solomon says: “To do justly is joy to the righteous, but ruin to the workers of iniquity.” The meaning is that the righteous, who rejoices in doing justly, produces a result that is perfect in its nature; whereas the wrong doers, who when they do right do it unwillingly and without pleasure, because it is their ruin, necessarily produce a justice which is all crooked, since they take no pleasure in doing it.