יש לבעל הדין לחלוק ולומר כי זה שנאמר בתורה אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו׳, לא נאמר אלא על אהרן ומרים, אבל כבר אפשר בעתיד שימצא נביא כמשה או גדול ממנו, וכן ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אינו מורה על שלא ימצא לעולם כמוהו או גדול ממנו, כי כבר ימצא זה הלשון על דבר שימצא כמוהו בעתיד, וזה שהרי אמר הכתוב על חזקיה ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו, וכן נאמר על יאשיהו וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה׳ וגו׳ ואחריו לא קם כמוהו, ואי אפשר שלא יקום כמוהו לעולם או גדול ממנו, שהרי מלך המשיח יהיה כמוהו או גדול ממנו, אבל פירוש לא קם כמוהו אינו שלא יקום כמוהו לעולם אלא שלא קם כמוהו בתואר מה יחידי, או שבכל אותו משך זמן שנמשכו המלכים עד הגלות שנפסקה המלכות מזרע דוד לא קם כמוהו מכל אופן, לא שלא יקום כמוהו לעולם, ואם כן מה המונע שלא נאמר כן בכאן כי מה שאמר הכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה רוצה לומר שבכל אותו זמן שנמשכו הנביאים אחריו עד שנפסקה הנבואה מהם לא קם כמוהו, ואבל בעתיד כבר ימצא כמוהו או גדול ממנו, ואם בעבור מלת עוד שנזכרה במשה יותר, אין לשון עוד מורה אלא על זמן מועט, כמו ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד, שפירושו כל זמן שלא יצא היין ממנו, וכן ולא ילמדו עוד מלחמה, שרוצה לומר באותו הדור, וכן לא יקרא עוד לנבל נדיב וגו׳.
An opponent might say that the passage in the Torah, “If there be a prophet among you, I the Lord do make Myself known unto him in a vision, I do speak with him in a dream. My servant Moses is not so …,” has reference merely to Aaron and Miriam, but there may be in the future a prophet like Moses or even greater. Similarly the expression, “And there hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses,” does not signify that there will never be another like him or even greater than he. For we find similar expressions where we know that another like the persons so characterized will arise in the future. Thus we find in reference to Hezekiah, “After him was none like him among all the kings of Judah, nor among them that were before him.” Similarly in reference to Josiah we find, “And like unto him was there no king before him, that turned to the Lord … neither after him arose there any like him.” And yet it is not possible that there shall never arise another like him or even greater than he, for the Messianic king will be equal to him or greater. The expression, “there has not arisen like him,” does not mean that there will never arise a person like him, but that in some specific attribute there will be none like him, or the meaning is that there was no one like him in the entire period of the kings until the exile when the kingdom was cut off from the seed of David, but not that there will never be another like him. There is no reason therefore why we should not say the same here. “There hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses,” means that there was none like him in the entire period of the prophets until the prophetic institution ceased; but there will be another in the future like him or even a greater than he. As for the word “since” (עוד), which is used in reference to Moses and not in the other cases cited, the word “since” (עוד) denotes a short time, as, “Let him drink, and forget his poverty, and remember his misery no more (עוד).” עוד denotes here the time during which the effect of the wine is still present. Similarly, “Neither shall they learn war any more (עוד),” means in that generation. Also, “The vile person shall be no more (עוד) called liberal,” is to be explained in the same way.
2
והתשובה בזה שאין הכרח מדרגת נבואת משה מן הכתובים שאמרנו בלבד, שאם כן כבר היה אפשר לבעל דין לחלוק ולומר כי בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, אבל עיקר ההכרח הוא ממה שנמצא בתורה שבקש משה רבינו מהשם שתתעלה מדרגת כל ישראל ומדרגתו בנבואה מכל שאר האומות, וזה הוא מה שבקש משה רבינו מהשם יתברך כשאמר לו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, כי בקש ממנו שני דברים, האחד שלא תשוה שום אומה לישראל, וזה שלא תשרה שכינה על אומות העולם להמצא נבואה בהם, וכן אמרו רבותינו ז״ל, בקש משה רבינו שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו, והשני בקש ממנו שלא ישוה לו שום אדם בנבואה, וזה אמרו אני ועמך, כי כמו ששאל שלא תשוה שום אומה לישראל בשריית שכינה עליהם כמו שפירשו רבותינו ז״ל, כן נראה ששאל במלת אני שלא ישוה שום אדם אליו במדרגת הנבואה.
The answer to such an argument is that our conviction concerning the superiority of Moses as a prophet does not rest merely upon the verses quoted, else the opponent might say that the passage reads, “hath not arisen in Israel,” but he might have arisen among other nations. The real basis of our opinion is that Moses asked of God that Israel and himself should be raised above all other nations in respect to prophetic inspiration. This is what he asked for when he said, “So that we are distinguished, I and Thy people, from all the people that are upon the face of the earth.” He asked of God two things, first, that no nation should be equal to Israel, i. e. that the Shekinah should not rest upon the idolatrous nations and give them prophetic inspiration. So our Rabbis say, “Moses asked that the Shekinah should not rest upon the idolatrous nations, and his request was granted.” Second, he asked that no man should be equal to him in prophetic power, hence he said, “I and Thy people.” Just as he asked that no nation should be equal to Israel in having the Shekinah rest upon them, as our Rabbis say, so it seems that in the word “I” he asked that no one should be equal to him as a prophet.
3
ונאמר לו בתשובת זה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם, הרי שהודה לו השם יתברך באותו עלוי שבקש ממנו, ובעבור זה הוא מה שהעיד עליו הכתוב בסוף התורה שלא יקום נביא עוד בישראל כמשה, כלומר אפילו בישראל שהיא האומה הנבחרת לנבואה לא יקום כמוהו לעולם כמו שהובטח על כך, וכל שכן בשאר אומות שאינן ראויות שתחול עליהם הנבואה. ומה שאמרו רבותינו ז״ל ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל הוא דלא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, אמנם אמרו זה להורות כי כמו שמדרגת משה בנבואה היתה בעבור ישראל, כמו שפירשנו בפרק י״ב מן המאמר הזה, כן בלעם לא הגיע לאותה מדרגה שהשיג בנבואה עם היותו קוסם אלא בשביל ישראל כדי שיברכם, אבל לא שתשוה מדרגת בלעם למדרגת משה חלילה, שכבר נאמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם, שהודה לו השם יתברך שלא תשוה מדרגת שום נביא למדרגתו ושלא תחול נבואה על אומות העולם.
In reply to this he was told, “I will do this thing also that thou hast spoken, for thou hast found grace in My sight, and I know thee by name.” God therefore granted the elevation which he sought. This is the reason why the Torah testifies about him at the end that a prophet will never arise again like Moses; even in Israel, which has the prerogative of the prophetic institution, there will never arise another like him, as he was promised; not to speak of the other nations, who are not worthy of the prophetic spirit. The Rabbis indeed say, commenting on the passage, “And there hath not arisen a prophet since in Israel like Moses,” there hath not arisen in Israel, but there hath arisen among the heathen, namely Balaam. By this they mean to say that just as Moses’ prophetic power was given to him for the sake of Israel, as we explained in chapter twelve of this Book, so Balaam owed the degree of prophetic power which he attained, though only a diviner, solely to Israel, namely in order that he should bless them. They can not mean that Balaam’s prophetic power was equal to that of Moses, Heaven forbid! God had promised him, “I will do this thing also that thou hast spoken, for thou hast found grace in My sight, and I know thee by name.” In other words, God granted his request that no prophet should be equal to him in prophetic power, and that the gift of prophecy should not be given to the Gentiles.
4
ולפי שראה משה שהודה לו השם יתברך בקשתו שבקש, הבין ממנו שני דברים. האחד שהנבואה לא תחול על האדם בטבע אלא ברצון אלהי, ולפיכך הודה לו שלא תחול הנבואה על אומות העולם, שאם היתה חלה בטבע לא היה השם יתברך מונע טוב מבעליו שלא תחול הנבואה על אומות העולם. והשני הבין ממנו שנבואתו תהיה ענין נסיי ודבר שהוא למעלה ממדרגת השכל האנושי להשיג בנבואה אפילו מצד התורה ואף אם יהיה מוכן אליה, שאם היה בהק השכל האנושי שישיגנו איך הבטיחו השם יתברך ואדעך בשם ושלא יקום בישראל נביא כמשה, הנה השם יתברך אין ראוי שימנע טוב מבעליו, שאם יהיה אדם מישראל שהיא האומה הנבחרת לחול הנבואה מוכן לאותה מדרגה שלא ישפיעה עליו ברצונו. אבל בלי ספק להיות נבואתו ענין נסיי בחסד מופלג שאין מחק האדם שישיגנו, הבטיחו שלא יעשה אותו החסד לזולתו.
Moses, seeing that God granted his request, inferred from this two things: First, that prophecy does not come to a man by nature, but by the will of God. Hence God granted Moses’ request that the prophetic gift should not be given to the heathen. For if prophetic inspiration came by nature, God would not deprive mankind of their natural good by refusing prophecy to the heathen. Second: he inferred that his own prophetic gift would be something miraculous, transcending the power of the human mind, which the latter could not grasp by means of prophetic inspiration even through the Torah, and even though he was prepared for it. For if his power had been such as the human mind was itself capable of attaining, God would not have promised as he did, “I know thee by name,” and that no prophet would arise in Israel like Moses. God does not deprive any one of his natural benefits, so as to refuse the gift of prophecy to a member of the people of Israel, the nation that is chosen as a seat of the prophetic gift, if he is prepared for it. But if Moses’ prophetic power was a miraculous thing, and a result of extraordinary divine grace, such as human nature alone can not attain, God could have promised that He would not lend such grace to any one else.
5
ובעבור שהרגיש משה שהיתה שעת רצון לעשות עמו חסד חנם, סמך לזה שאלה אחרת ואמר הראני נא את כבודך, כי חשב שאחר שהודה לו השם יתברך לעשות עמו חסד חנם שאין שום אדם ראוי להשיגו, שגם ראיית או השגת כבודו אף על פי שאינו בחק האדם שישיגהו שיראהו לו על צד החסד, ובאתהו התשובה על זה לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, ובארו רבותינו ז״ל אפילו מלאכי השרת שהם חיים, ויהיה פירוש התשובה לפי זה לא תחשוב שההשגה הזאת שאני מונע ממך היא לפי שאין מחק האדם שישיגה, אבל לפי שאין גם זה מחק מלאכי השרת שהם חיים תמיד שישיגוה, ולזה אי אפשר שתשיג אתה המדרגה הזאת, כי די לך שתשיג כהשגת מלאכי השרת אבל להשיג יותר מהם אי אפשר. ולזה לא מנע ממנו השגת אחוריים שהיא ידיעת איכות השתלשלות הנמצאות ממנו, אלא השגת פניו שהוא השגת דבר מעצמותו שלא ישיגנה זולתו.
Now Moses, having perceived that the moment was propitious for obtaining grace, added another request, namely, “Show me, I pray Thee, Thy glory.” Moses thought that since God consented to give him special grace, such as no man can attain, He would also consent by special grace to let him see or apprehend the divine glory, though it is not in the nature of man to have such apprehension. The reply to this was, “Thou canst not see My face, for man can not see Me and live.” Our Rabbis explain this to mean, not even the angels, who are ever-living. The meaning of the reply is, then, this: Do not think that the reason I withhold this power from you is because it is not in the nature of man to have it, but because it is not even in the nature of the ever-living angels to have such power. Therefore you can not attain such a degree, for it is enough if you attain to the power of apprehension of angels, more than that you cannot have. For this reason he did not withhold from him the apprehension of the “back,” i. e. a knowledge of the manner in which existing things result from God’s causality. He withheld from him only an apprehension of His “face”, i. e. a knowledge of God’s essence, which no one but God Himself can have.
6
ולפי הדברים הללו אחר שהודה לו השם יתברך שאלתו כמו שאמר ואדעך בשם, ראוי שנבין כי פסוק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה הוא נס מתמיד מורה על גודל מדרגת משה בנבואה על כל הנביאים הבאים אחריו, ולזה לא יהיה שום נביא רשאי לחלוק על דבריו.
It follows, then, as a result of what we have said, that since God granted Moses’ request, as He said, “I know thee by name,” we must understand the verse, “And there hath not arisen a prophet since in Israel like Moses,” to signify a permanent miracle showing the superiority of Moses as a prophet to all the prophets who came after him. Therefore no prophet has the authority to oppose Moses’ words.
7
וראוי היה לפי זה למנות נבואת משה שרש פרטי בפני עצמו לתורת משה, לפי שהוא מורה על נצחיות התורה הזאת, אבל לפי שאפשר לבעל דין לחלוק על הפירוש שאמרנו ולומר שאמת הוא שלא יקום לעולם בישראל כמשה ולא גדול ממנו, אבל באומות העולם אפשר שיקום, כמו שאמרו רבותינו ז״ל על ירום ונשא וגבה מאד, ירום מאברהם וגבה ממשה וכו׳, שיראה שאפשר שיקום גדול ממשה, לזה שמנו אותו ענף מסתעף משליחות השליח ולא שרש בפני עצמו, לומר שאף אם נודה שיהיה פירוש הפסוקים כדבריהם ושיהיה אפשר שיקום בעתיד נביא אחר גדול כמשה, הנה אי אפשר לומר שיאמן שום נביא או מתפאר בנבואה לחלוק על דברי משה אם לא אחר שיתבאר לנו שליחות השליח, והוא שיתאמת שהוא שליח השם לתת תורה על ידו במעמד ששים רבוא כמו שנתאמת שליחות משה כמו שאמרנו.
Now it would seem according to this that the superiority of Moses as a prophet should be counted as a special and separate dogma of the Mosaic law, because it signifies the perpetuity of the latter. But an opponent may object to our interpretation. He may say, It is true that no prophet like Moses or greater than he will arise in Israel, but he may arise among the other nations, as our Rabbis say by way of comment on the verse, “He shall be exalted and lifted up, and shall be very high:” He shall be exalted above Abraham, and shall be higher than Moses, from which it seems that there may arise one greater than Moses. For this reason we regard this point as a derivative dogma under the principle of the genuineness of the messenger, and not as an independent dogma. Our idea is this. Granting that their interpretation is correct and there may arise in the future another prophet as great as Moses, we can not believe such a prophet or one professing to be a prophet in opposition to Moses unless we are clearly convinced of the genuineness of his mission. This means that his mission as the promulgator of a law must be verified in the presence of six hundred thousand people, as the mission of Moses was verified.
8
ואולם אם אפשר שיתאמת זה בעתיד כשישמע כל העם כאחד קול ה׳ אלהים מדבר מתוך האש כאשר היה זה במשה, אין לנו עסק בנסתרות, כי זה דבר תלוי בחכמת השם בלבד, וכל עוד שלא יתאמת שליחות השליח על זה הדרך לא נשמע לשום אדם הבא לבטל דברי משה שלא בהוראת שעה.
Whether such a thing will ever happen in the future, that all the people at once will hear the voice of God speaking out of the midst of the fire, as was the case with Moses—this is something that is hidden from us and can not concern us, as it depends solely upon the wisdom of God. But as long as a prophet’s mission is not verified in this manner, we will pay no attention to any one who comes to abolish permanently the commands of Moses.
9
ויש לתמוה על הרמב״ם ז״ל שעם שעשה נבואת משה עקר מן העקרים ובאר ההבדלים שיש בין נבואת משה לזולתו, ואמר כי כל הנביאים הקודמים לפניו והבאים אחריו כולם הם למטה ממדרגתו, חזר לעשות עקר שלא תנוסח התורה ושלא תשתנה, ונראה שדעתו לומר שאלמלא העקר הזה כבר היה אפשר לשמוע לנביא לבטל דברי משה, והוא תימה איך נשמע לנביא הקטן במדרגה לבטל דברי משה שהוא גדול מכל הנביאים הבאים אחריו לפי מה שכתב הוא ז״ל. אלא אם תאמר כי דעתו לומר כי פירוש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, רוצה לומר בכל ימי משך הנביאים, אבל אפשר בעתיד שיקום נביא אחר כמוהו, ולזה הוצרך לעשות עקר אחר שלא תנוסח התורה, וכבר בארנו אנחנו שאי אפשר שיקום נביא אחר גדול ממשה בשום זמן ולא כמוהו, ושאין ראוי לשמוע לנביא הקטן בשום זמן לבטל דברי מי שגדול ממנו, אבל לפי שיש למתעקש לחלוק ולומר שאפשר שיקום בעתיד באומות נביא אחר כמשה או גדול ממנו, לא שמנו נבואת משה שרש אלא ענף נמשך לשליחות השליח, לומר שאי אפשר לבטל דברי משה בשום זמן שלא בהוראת שעה אם לא אחר שיתברר לנו אמתת שליחותו כמו שנתברר שליחותו של משה, ובזה לא נצטרך לעשות שרש ולא עקר שלא תנוסח התורה כמו שעשה הרמב״ם ז״ל, כי כבר בארנו שהוא דבר שאין לו ראיה מן התורה ואינו עיקר בפני עצמו, אבל היא אמונה אמתית ודבר נמשך לשליחות השליח כמו שבארנו. וכן יראה מלשון רבותינו ז״ל בתורת כהנים, אמרו אלה המצות, מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אשר צוה ה׳ את משה, כדאי השליח לשולחו, הרי שתלו נצחיות התורה והמצות בשליחות השליח, וזה מה שרצינו לבאר:
There is something strange, however, in Maimonides’ procedure. After having laid down the superiority of Moses’ prophetic power as a principal dogma, and explained the differences between Moses as a prophet and the others, saying that all the prophets who came before Moses, as well as those who came after him, were inferior to him,—he adds as another dogma, the irrepealability and immutability of the law. From this it would seem that he thought that if not for the latter dogma, we might have to obey a prophet who desired to abolish the laws of Moses. But how can that be? How can we listen to an inferior prophet and abolish the laws of Moses, the greatest of all the prophets, as he himself says? Unless we say that his interpretation of the verse, “And there hath not arisen a prophet since in Israel like Moses,” is that it refers to the period of the prophets, but that in the future there may arise a prophet equal to Moses. Therefore there is the need of an additional dogma, the irrepealability of the Law. But we have made it clear that there can not arise at any time another prophet greater than Moses or equal to him; and that it is not proper to listen to an inferior prophet at any time who desires to abolish the laws of his superior. But inasmuch as the opponent may obstinately insist that there may arise in the future among the other nations a prophet equal to Moses or greater than he, we did not lay down the superiority of Moses as a basic dogma, but only as a derivative dogma depending upon the dogma of the genuineness of the prophet’s mission. The result is that we can not permanently abolish the laws of Moses at any time unless we can verify the prophet’s mission in the way in which the mission of Moses was verified. Hence we do not have to regard the irrepealability of the Law as a main principle or dogma, as Maimonides did. For we have made clear that there is no evidence of it in the Torah. It is not therefore an independent principle, but a true belief, which depends upon the genuineness of the prophet’s mission, as we explained. The same idea seems to be contained in the words of our Rabbis in Torat Kohanim. Commenting on the verse in Leviticus, they say: “These are the commandments”—this shows that hereafter no prophet is authorized to make changes; “Which the Lord commanded Moses”—the messenger is worthy of the one who sent him. We see here that the Rabbis attach the perpetuity of the Law and the commandments to the mission of the prophet. This is what we desired to explain.
יש לבעל הדין לחלוק ולומר כי זה שנאמר בתורה אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו׳, לא נאמר אלא על אהרן ומרים, אבל כבר אפשר בעתיד שימצא נביא כמשה או גדול ממנו, וכן ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אינו מורה על שלא ימצא לעולם כמוהו או גדול ממנו, כי כבר ימצא זה הלשון על דבר שימצא כמוהו בעתיד, וזה שהרי אמר הכתוב על חזקיה ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו, וכן נאמר על יאשיהו וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה׳ וגו׳ ואחריו לא קם כמוהו, ואי אפשר שלא יקום כמוהו לעולם או גדול ממנו, שהרי מלך המשיח יהיה כמוהו או גדול ממנו, אבל פירוש לא קם כמוהו אינו שלא יקום כמוהו לעולם אלא שלא קם כמוהו בתואר מה יחידי, או שבכל אותו משך זמן שנמשכו המלכים עד הגלות שנפסקה המלכות מזרע דוד לא קם כמוהו מכל אופן, לא שלא יקום כמוהו לעולם, ואם כן מה המונע שלא נאמר כן בכאן כי מה שאמר הכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה רוצה לומר שבכל אותו זמן שנמשכו הנביאים אחריו עד שנפסקה הנבואה מהם לא קם כמוהו, ואבל בעתיד כבר ימצא כמוהו או גדול ממנו, ואם בעבור מלת עוד שנזכרה במשה יותר, אין לשון עוד מורה אלא על זמן מועט, כמו ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד, שפירושו כל זמן שלא יצא היין ממנו, וכן ולא ילמדו עוד מלחמה, שרוצה לומר באותו הדור, וכן לא יקרא עוד לנבל נדיב וגו׳.
An opponent might say that the passage in the Torah, “If there be a prophet among you, I the Lord do make Myself known unto him in a vision, I do speak with him in a dream. My servant Moses is not so …,” has reference merely to Aaron and Miriam, but there may be in the future a prophet like Moses or even greater. Similarly the expression, “And there hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses,” does not signify that there will never be another like him or even greater than he. For we find similar expressions where we know that another like the persons so characterized will arise in the future. Thus we find in reference to Hezekiah, “After him was none like him among all the kings of Judah, nor among them that were before him.” Similarly in reference to Josiah we find, “And like unto him was there no king before him, that turned to the Lord … neither after him arose there any like him.” And yet it is not possible that there shall never arise another like him or even greater than he, for the Messianic king will be equal to him or greater. The expression, “there has not arisen like him,” does not mean that there will never arise a person like him, but that in some specific attribute there will be none like him, or the meaning is that there was no one like him in the entire period of the kings until the exile when the kingdom was cut off from the seed of David, but not that there will never be another like him. There is no reason therefore why we should not say the same here. “There hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses,” means that there was none like him in the entire period of the prophets until the prophetic institution ceased; but there will be another in the future like him or even a greater than he. As for the word “since” (עוד), which is used in reference to Moses and not in the other cases cited, the word “since” (עוד) denotes a short time, as, “Let him drink, and forget his poverty, and remember his misery no more (עוד).” עוד denotes here the time during which the effect of the wine is still present. Similarly, “Neither shall they learn war any more (עוד),” means in that generation. Also, “The vile person shall be no more (עוד) called liberal,” is to be explained in the same way.
והתשובה בזה שאין הכרח מדרגת נבואת משה מן הכתובים שאמרנו בלבד, שאם כן כבר היה אפשר לבעל דין לחלוק ולומר כי בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, אבל עיקר ההכרח הוא ממה שנמצא בתורה שבקש משה רבינו מהשם שתתעלה מדרגת כל ישראל ומדרגתו בנבואה מכל שאר האומות, וזה הוא מה שבקש משה רבינו מהשם יתברך כשאמר לו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, כי בקש ממנו שני דברים, האחד שלא תשוה שום אומה לישראל, וזה שלא תשרה שכינה על אומות העולם להמצא נבואה בהם, וכן אמרו רבותינו ז״ל, בקש משה רבינו שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו, והשני בקש ממנו שלא ישוה לו שום אדם בנבואה, וזה אמרו אני ועמך, כי כמו ששאל שלא תשוה שום אומה לישראל בשריית שכינה עליהם כמו שפירשו רבותינו ז״ל, כן נראה ששאל במלת אני שלא ישוה שום אדם אליו במדרגת הנבואה.
The answer to such an argument is that our conviction concerning the superiority of Moses as a prophet does not rest merely upon the verses quoted, else the opponent might say that the passage reads, “hath not arisen in Israel,” but he might have arisen among other nations. The real basis of our opinion is that Moses asked of God that Israel and himself should be raised above all other nations in respect to prophetic inspiration. This is what he asked for when he said, “So that we are distinguished, I and Thy people, from all the people that are upon the face of the earth.” He asked of God two things, first, that no nation should be equal to Israel, i. e. that the Shekinah should not rest upon the idolatrous nations and give them prophetic inspiration. So our Rabbis say, “Moses asked that the Shekinah should not rest upon the idolatrous nations, and his request was granted.” Second, he asked that no man should be equal to him in prophetic power, hence he said, “I and Thy people.” Just as he asked that no nation should be equal to Israel in having the Shekinah rest upon them, as our Rabbis say, so it seems that in the word “I” he asked that no one should be equal to him as a prophet.
ונאמר לו בתשובת זה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם, הרי שהודה לו השם יתברך באותו עלוי שבקש ממנו, ובעבור זה הוא מה שהעיד עליו הכתוב בסוף התורה שלא יקום נביא עוד בישראל כמשה, כלומר אפילו בישראל שהיא האומה הנבחרת לנבואה לא יקום כמוהו לעולם כמו שהובטח על כך, וכל שכן בשאר אומות שאינן ראויות שתחול עליהם הנבואה. ומה שאמרו רבותינו ז״ל ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל הוא דלא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, אמנם אמרו זה להורות כי כמו שמדרגת משה בנבואה היתה בעבור ישראל, כמו שפירשנו בפרק י״ב מן המאמר הזה, כן בלעם לא הגיע לאותה מדרגה שהשיג בנבואה עם היותו קוסם אלא בשביל ישראל כדי שיברכם, אבל לא שתשוה מדרגת בלעם למדרגת משה חלילה, שכבר נאמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם, שהודה לו השם יתברך שלא תשוה מדרגת שום נביא למדרגתו ושלא תחול נבואה על אומות העולם.
In reply to this he was told, “I will do this thing also that thou hast spoken, for thou hast found grace in My sight, and I know thee by name.” God therefore granted the elevation which he sought. This is the reason why the Torah testifies about him at the end that a prophet will never arise again like Moses; even in Israel, which has the prerogative of the prophetic institution, there will never arise another like him, as he was promised; not to speak of the other nations, who are not worthy of the prophetic spirit. The Rabbis indeed say, commenting on the passage, “And there hath not arisen a prophet since in Israel like Moses,” there hath not arisen in Israel, but there hath arisen among the heathen, namely Balaam. By this they mean to say that just as Moses’ prophetic power was given to him for the sake of Israel, as we explained in chapter twelve of this Book, so Balaam owed the degree of prophetic power which he attained, though only a diviner, solely to Israel, namely in order that he should bless them. They can not mean that Balaam’s prophetic power was equal to that of Moses, Heaven forbid! God had promised him, “I will do this thing also that thou hast spoken, for thou hast found grace in My sight, and I know thee by name.” In other words, God granted his request that no prophet should be equal to him in prophetic power, and that the gift of prophecy should not be given to the Gentiles.
ולפי שראה משה שהודה לו השם יתברך בקשתו שבקש, הבין ממנו שני דברים. האחד שהנבואה לא תחול על האדם בטבע אלא ברצון אלהי, ולפיכך הודה לו שלא תחול הנבואה על אומות העולם, שאם היתה חלה בטבע לא היה השם יתברך מונע טוב מבעליו שלא תחול הנבואה על אומות העולם. והשני הבין ממנו שנבואתו תהיה ענין נסיי ודבר שהוא למעלה ממדרגת השכל האנושי להשיג בנבואה אפילו מצד התורה ואף אם יהיה מוכן אליה, שאם היה בהק השכל האנושי שישיגנו איך הבטיחו השם יתברך ואדעך בשם ושלא יקום בישראל נביא כמשה, הנה השם יתברך אין ראוי שימנע טוב מבעליו, שאם יהיה אדם מישראל שהיא האומה הנבחרת לחול הנבואה מוכן לאותה מדרגה שלא ישפיעה עליו ברצונו. אבל בלי ספק להיות נבואתו ענין נסיי בחסד מופלג שאין מחק האדם שישיגנו, הבטיחו שלא יעשה אותו החסד לזולתו.
Moses, seeing that God granted his request, inferred from this two things: First, that prophecy does not come to a man by nature, but by the will of God. Hence God granted Moses’ request that the prophetic gift should not be given to the heathen. For if prophetic inspiration came by nature, God would not deprive mankind of their natural good by refusing prophecy to the heathen. Second: he inferred that his own prophetic gift would be something miraculous, transcending the power of the human mind, which the latter could not grasp by means of prophetic inspiration even through the Torah, and even though he was prepared for it. For if his power had been such as the human mind was itself capable of attaining, God would not have promised as he did, “I know thee by name,” and that no prophet would arise in Israel like Moses. God does not deprive any one of his natural benefits, so as to refuse the gift of prophecy to a member of the people of Israel, the nation that is chosen as a seat of the prophetic gift, if he is prepared for it. But if Moses’ prophetic power was a miraculous thing, and a result of extraordinary divine grace, such as human nature alone can not attain, God could have promised that He would not lend such grace to any one else.
ובעבור שהרגיש משה שהיתה שעת רצון לעשות עמו חסד חנם, סמך לזה שאלה אחרת ואמר הראני נא את כבודך, כי חשב שאחר שהודה לו השם יתברך לעשות עמו חסד חנם שאין שום אדם ראוי להשיגו, שגם ראיית או השגת כבודו אף על פי שאינו בחק האדם שישיגהו שיראהו לו על צד החסד, ובאתהו התשובה על זה לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, ובארו רבותינו ז״ל אפילו מלאכי השרת שהם חיים, ויהיה פירוש התשובה לפי זה לא תחשוב שההשגה הזאת שאני מונע ממך היא לפי שאין מחק האדם שישיגה, אבל לפי שאין גם זה מחק מלאכי השרת שהם חיים תמיד שישיגוה, ולזה אי אפשר שתשיג אתה המדרגה הזאת, כי די לך שתשיג כהשגת מלאכי השרת אבל להשיג יותר מהם אי אפשר. ולזה לא מנע ממנו השגת אחוריים שהיא ידיעת איכות השתלשלות הנמצאות ממנו, אלא השגת פניו שהוא השגת דבר מעצמותו שלא ישיגנה זולתו.
Now Moses, having perceived that the moment was propitious for obtaining grace, added another request, namely, “Show me, I pray Thee, Thy glory.” Moses thought that since God consented to give him special grace, such as no man can attain, He would also consent by special grace to let him see or apprehend the divine glory, though it is not in the nature of man to have such apprehension. The reply to this was, “Thou canst not see My face, for man can not see Me and live.” Our Rabbis explain this to mean, not even the angels, who are ever-living. The meaning of the reply is, then, this: Do not think that the reason I withhold this power from you is because it is not in the nature of man to have it, but because it is not even in the nature of the ever-living angels to have such power. Therefore you can not attain such a degree, for it is enough if you attain to the power of apprehension of angels, more than that you cannot have. For this reason he did not withhold from him the apprehension of the “back,” i. e. a knowledge of the manner in which existing things result from God’s causality. He withheld from him only an apprehension of His “face”, i. e. a knowledge of God’s essence, which no one but God Himself can have.
ולפי הדברים הללו אחר שהודה לו השם יתברך שאלתו כמו שאמר ואדעך בשם, ראוי שנבין כי פסוק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה הוא נס מתמיד מורה על גודל מדרגת משה בנבואה על כל הנביאים הבאים אחריו, ולזה לא יהיה שום נביא רשאי לחלוק על דבריו.
It follows, then, as a result of what we have said, that since God granted Moses’ request, as He said, “I know thee by name,” we must understand the verse, “And there hath not arisen a prophet since in Israel like Moses,” to signify a permanent miracle showing the superiority of Moses as a prophet to all the prophets who came after him. Therefore no prophet has the authority to oppose Moses’ words.
וראוי היה לפי זה למנות נבואת משה שרש פרטי בפני עצמו לתורת משה, לפי שהוא מורה על נצחיות התורה הזאת, אבל לפי שאפשר לבעל דין לחלוק על הפירוש שאמרנו ולומר שאמת הוא שלא יקום לעולם בישראל כמשה ולא גדול ממנו, אבל באומות העולם אפשר שיקום, כמו שאמרו רבותינו ז״ל על ירום ונשא וגבה מאד, ירום מאברהם וגבה ממשה וכו׳, שיראה שאפשר שיקום גדול ממשה, לזה שמנו אותו ענף מסתעף משליחות השליח ולא שרש בפני עצמו, לומר שאף אם נודה שיהיה פירוש הפסוקים כדבריהם ושיהיה אפשר שיקום בעתיד נביא אחר גדול כמשה, הנה אי אפשר לומר שיאמן שום נביא או מתפאר בנבואה לחלוק על דברי משה אם לא אחר שיתבאר לנו שליחות השליח, והוא שיתאמת שהוא שליח השם לתת תורה על ידו במעמד ששים רבוא כמו שנתאמת שליחות משה כמו שאמרנו.
Now it would seem according to this that the superiority of Moses as a prophet should be counted as a special and separate dogma of the Mosaic law, because it signifies the perpetuity of the latter. But an opponent may object to our interpretation. He may say, It is true that no prophet like Moses or greater than he will arise in Israel, but he may arise among the other nations, as our Rabbis say by way of comment on the verse, “He shall be exalted and lifted up, and shall be very high:” He shall be exalted above Abraham, and shall be higher than Moses, from which it seems that there may arise one greater than Moses. For this reason we regard this point as a derivative dogma under the principle of the genuineness of the messenger, and not as an independent dogma. Our idea is this. Granting that their interpretation is correct and there may arise in the future another prophet as great as Moses, we can not believe such a prophet or one professing to be a prophet in opposition to Moses unless we are clearly convinced of the genuineness of his mission. This means that his mission as the promulgator of a law must be verified in the presence of six hundred thousand people, as the mission of Moses was verified.
ואולם אם אפשר שיתאמת זה בעתיד כשישמע כל העם כאחד קול ה׳ אלהים מדבר מתוך האש כאשר היה זה במשה, אין לנו עסק בנסתרות, כי זה דבר תלוי בחכמת השם בלבד, וכל עוד שלא יתאמת שליחות השליח על זה הדרך לא נשמע לשום אדם הבא לבטל דברי משה שלא בהוראת שעה.
Whether such a thing will ever happen in the future, that all the people at once will hear the voice of God speaking out of the midst of the fire, as was the case with Moses—this is something that is hidden from us and can not concern us, as it depends solely upon the wisdom of God. But as long as a prophet’s mission is not verified in this manner, we will pay no attention to any one who comes to abolish permanently the commands of Moses.
ויש לתמוה על הרמב״ם ז״ל שעם שעשה נבואת משה עקר מן העקרים ובאר ההבדלים שיש בין נבואת משה לזולתו, ואמר כי כל הנביאים הקודמים לפניו והבאים אחריו כולם הם למטה ממדרגתו, חזר לעשות עקר שלא תנוסח התורה ושלא תשתנה, ונראה שדעתו לומר שאלמלא העקר הזה כבר היה אפשר לשמוע לנביא לבטל דברי משה, והוא תימה איך נשמע לנביא הקטן במדרגה לבטל דברי משה שהוא גדול מכל הנביאים הבאים אחריו לפי מה שכתב הוא ז״ל. אלא אם תאמר כי דעתו לומר כי פירוש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, רוצה לומר בכל ימי משך הנביאים, אבל אפשר בעתיד שיקום נביא אחר כמוהו, ולזה הוצרך לעשות עקר אחר שלא תנוסח התורה, וכבר בארנו אנחנו שאי אפשר שיקום נביא אחר גדול ממשה בשום זמן ולא כמוהו, ושאין ראוי לשמוע לנביא הקטן בשום זמן לבטל דברי מי שגדול ממנו, אבל לפי שיש למתעקש לחלוק ולומר שאפשר שיקום בעתיד באומות נביא אחר כמשה או גדול ממנו, לא שמנו נבואת משה שרש אלא ענף נמשך לשליחות השליח, לומר שאי אפשר לבטל דברי משה בשום זמן שלא בהוראת שעה אם לא אחר שיתברר לנו אמתת שליחותו כמו שנתברר שליחותו של משה, ובזה לא נצטרך לעשות שרש ולא עקר שלא תנוסח התורה כמו שעשה הרמב״ם ז״ל, כי כבר בארנו שהוא דבר שאין לו ראיה מן התורה ואינו עיקר בפני עצמו, אבל היא אמונה אמתית ודבר נמשך לשליחות השליח כמו שבארנו. וכן יראה מלשון רבותינו ז״ל בתורת כהנים, אמרו אלה המצות, מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אשר צוה ה׳ את משה, כדאי השליח לשולחו, הרי שתלו נצחיות התורה והמצות בשליחות השליח, וזה מה שרצינו לבאר:
There is something strange, however, in Maimonides’ procedure. After having laid down the superiority of Moses’ prophetic power as a principal dogma, and explained the differences between Moses as a prophet and the others, saying that all the prophets who came before Moses, as well as those who came after him, were inferior to him,—he adds as another dogma, the irrepealability and immutability of the law. From this it would seem that he thought that if not for the latter dogma, we might have to obey a prophet who desired to abolish the laws of Moses. But how can that be? How can we listen to an inferior prophet and abolish the laws of Moses, the greatest of all the prophets, as he himself says? Unless we say that his interpretation of the verse, “And there hath not arisen a prophet since in Israel like Moses,” is that it refers to the period of the prophets, but that in the future there may arise a prophet equal to Moses. Therefore there is the need of an additional dogma, the irrepealability of the Law. But we have made it clear that there can not arise at any time another prophet greater than Moses or equal to him; and that it is not proper to listen to an inferior prophet at any time who desires to abolish the laws of his superior. But inasmuch as the opponent may obstinately insist that there may arise in the future among the other nations a prophet equal to Moses or greater than he, we did not lay down the superiority of Moses as a basic dogma, but only as a derivative dogma depending upon the dogma of the genuineness of the prophet’s mission. The result is that we can not permanently abolish the laws of Moses at any time unless we can verify the prophet’s mission in the way in which the mission of Moses was verified. Hence we do not have to regard the irrepealability of the Law as a main principle or dogma, as Maimonides did. For we have made clear that there is no evidence of it in the Torah. It is not therefore an independent principle, but a true belief, which depends upon the genuineness of the prophet’s mission, as we explained. The same idea seems to be contained in the words of our Rabbis in Torat Kohanim. Commenting on the verse in Leviticus, they say: “These are the commandments”—this shows that hereafter no prophet is authorized to make changes; “Which the Lord commanded Moses”—the messenger is worthy of the one who sent him. We see here that the Rabbis attach the perpetuity of the Law and the commandments to the mission of the prophet. This is what we desired to explain.