מכלל מה שאמרנו יתבאר שאי אפשר שתשתנה התורה האלהית בשלשה העקרים הכוללים שכתבנו, וזה כי בשמיעת אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה נתאמת להם מציאות תורה מן השמים עם מציאות השם המצוה, ושהוא משגיח ומעניש לעוברי רצונו ומשלם שכר טוב ליראיו להוציאם מעבדות לחרות, כאשר ראו במה שעשה למצרים להענישם ובמה שעשה להם להוציאם, וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, שנתבאר להם מזה עוצם ההשגחה, עד שאין ראוי לעבוד לזולתו ואפילו על דרך אמצעיים, וכל זה נכלל בלשון לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כמו שכתבנו, ונתברר אם כן מה שכתבנו בפרק חמשה ועשרים מן המאמר הראשון כי השנוי בין הדתות האלהיות לא יבא בעקרים הכוללים. ואולם מה שצריך באור הוא אם שאר המצות שבאו בתורת משה אפשר שישתנו על ידי נביא אם לאו.
From what we have said it is clear that a divine law can not change in respect to the three general principles which we mentioned. For when they heard the first two commandments from God, they were convinced of the reality of revelation and the existence of God who gave the commandments, also that He takes notice of, and punishes those who transgress His will, while He rewards those who fear Him, freeing them from bondage, as they saw how He punished the Egyptians and delivered the Israelites. The expression, “Who brought thee out of the land of Egypt, out of the house of bondage,” shows the extent of divine providence, from which we conclude that we must not worship any one else even as a mediator. All this is contained in the expression, “Thou shalt have no other gods before Me,” as we have seen. It is clear, therefore, as we have written in the twenty-fifth chapter of the First Book, that the difference between divine laws does not lie in their general principles. What still remains to be explained is whether the other commandments in the law of Moses may be changed by a prophet or not.
2
וזה כי כמו שאמרנו שיש הבדל בין אנכי ולא יהיה לך לזולתם משאר הדברות, לפי שאלו נאמרו מפי השם בלי אמצעות משה ואלו אף על פי ששמעום מפי השם נתבארו על ידי משה, כך יש לומר שיש הבדל בין עשרת הדברות לזולתם מן המצות, אחר שעשרת הדברות שמעום מפי השם וזולתם מן המצות נצטוו בהם על ידי משה, ואחר שבנשאר מן עשרת הדברות זולת אנכי ולא יהיה לך הנביא רשאי לשנותם בהוראת שעה כמו שאמרנו, כך אפשר שיהיה הנביא רשאי לשנות שאר המצות אפילו שלא בהוראת שעה, ומזה הטעם הוא שבטלו בבית שני מנין החדשים מניסן על פי ירמיה כמו שכתבנו.
Now as there is a difference between the first two commandments and the others in that the former were spoken by God without the mediation of Moses, while the latter, though heard from God, were explained by Moses, so we can say that there is a difference between the ten commandments and the other precepts in that the ten commandments were heard from God, whereas the others were commanded by Moses. And as we have found that the last eight commandments of the decalogue may be changed by a prophet temporarily, so we may say that the other precepts of the Mosaic law can be changed by a prophet even permanently. And it is for this reason that they could abolish counting the months from Nisan in the time of the second temple by the command of Jeremiah, as we have seen.
3
אלא שאם היה הדבר כן שתהיה הרשות נתונה ביד כל נביא או מתפאר בנבואה לשנות כל המצות שבאו בתורה האלהית זולת עשרת הדברות ולומר שהגיע זמנה להשתנות, תפול התורה בכללה ואין מקום לקיומה כלל, ושנאמר שאין רשות ביד שום נביא לשנות המצות שבאו בדת האלהית על ידי נביא אחר דבר קשה מאד, שאם כן למה האמינו ישראל במשה לשנות דבר מתורת בני נח שהיתה מקובלת בידם קבלה נמשכת מאבותיהם שהיו נביאים.
But if it were true that any prophet or any one who professes to be a prophet is authorized to change any commandment of the divine law except those of the decalogue, or to say that the time has come to change it, the entire law would fall and it would have no permanence at all. On the other hand, if we say that no prophet has the right to change the commandments of the divine law given by another prophet, it would cause grave difficulty, for if this were the case, then why did Israel believe Moses when he changed the Noachian law which they had received by a continuous tradition from their ancestors, who were prophets?
4
ולא בא השנוי על ידי משה בפרטי ההסכמות וההנחות ובדברים שהם מצד המקבלים בלבד, ובדבריים שאפשר שיפול בהם החלוף בין האומות ממה שאפשר שישתנו בהם הדתות האלהיות זו מזו כמו שבארנו במאמר הראשון, אבל גם בדברים שאין להסכמה האנושית מבוא בהן, כפרה אדומה וזריעת כלאים והתרת בהמה לאחר שחיטה קודם שתמות, ושאר הדברים שהותרו לישראל ממה שנאסרו לבני נח שנזכרו בפרק ארבע מיתות, כמו גוי ששבת חייב מיתה וכיוצא בזה, כי זה ממה שיורה שהנאמר על פי נביא בדת אלהית כבר אפשר שישתנה על פי נביא אחר, ואם כן איכה נדע את הדבר שאפשר שישתנה על יד נביא או יתבטל.
The changes, moreover, which Moses introduced did not concern merely the details of conventional and positive rules, or matters which are relative to the recipients, or those things in which nations may differ and which differentiate one divine law from another, as we explained in the First Book, but they concerned also those matters in which human convention plays no part, like the laws concerning the red heifer, or the sowing of mixed seeds, or the permission to eat an animal as soon as slaughtered, though it is not yet dead, and the other things permitted to Israel, which had been forbidden to the Noahites, as we find in chapter “Arba‘ Mitot,” for example the law that a heathen who observes the Sabbath is guilty of death, and so on. All this would indicate that a thing which is commanded by a prophet in a divine law may be changed by another prophet. How then can we tell what things may be changed or abolished by a prophet and what things may not?
5
ועל כן נאמר שהנראה בזה לפי מה שיתנהו העיון התוריי הוא שאין שום אדם רשאי לזוז מקבלתו ואמונתו שהוא מקובל בה קבלה נמשכת שנאמרה תחלה על פי נביא, אחר התברר לו היות העקרים והשרשים שבה אמתיים על הדרך שכתבנו במאמר הראשון, אלא אם כן יתברר לו ברור גמור שהשם רוצה לבטל דברי הנביא הראשון שנמשכה הקבלה ממנו.
Our opinion therefore is, as the matter appears from an investigation of the Torah, that one is not permitted to budge from his traditional belief which came down to him by a continuous chain of communication, going back to the teaching of a prophet, provided he is convinced that the principles, fundamental and derivative, of the belief in question are true, as we explained in the First Book of this treatise, unless he is absolutely certain that God desires to abolish the words of the first prophet from whom the traditional belief came down to him.
6
ואולם דרך הבירור הזה הנה הוא שיתאמת לכל שליחות השליח השני הזה אמות גמור, והאמות הזה אי אפשר שיהיה מצד עשית אותות ומופתים, אחר שנמצא אנשים הרבה זולת הנביאים עושים אות או מופת אם בלהט ואם בכשוף כחרטומי מצרים או באיזו ידיעה אחרת, ועוד שאחר שנמצא הנביאים שאינם שלוחים לתת תורה על ידם עושים אותות ומופתים, מי יאמר שהאות או המופת הנעשה על יד האיש הזה הוא להורות על שליחותו להנתן דת על ידו, שמא לא נתן לו זה האות רק להורות על נביאותו בלבד. ולזה הוא מבואר שאין האות או המופת ראיה על שליחות השליח, כמו שנתבאר זה בפרק שמונה עשר מהמאמר הראשון. ואולם הראיה על שליחות השליח ראוי שתלקח מתורת משה מהטעם שכתבנו בפרק י״א מהמאמר הראשון. ולפי זה אם יתברר שליחות השליח על הדרך שנתברר שליחותו של משה, ראוי לשמוע אל דברי הנביא השני שבא לבטל דברי הנביא הראשון.
The manner in which one can have this latter certainty is by having an absolute verification of the genuine character of the second divine messenger. This proof can not consist in the performance of miracles, since we see many other persons who are not prophets performing miracles either by creating an illusion or by magic, like the Egyptian magicians, or through some other art. Moreover, we find that those prophets who are not sent to announce a law also perform miracles, hence we can not tell whether the miracle performed by the person in question shows that he has been sent to promulgate a law, or whether it merely indicates that he is a prophet. It is clear therefore that a miracle is no proof that the messenger is genuine, as was explained in the eighteenth chapter of the First Book, but the proof must be derived from the law of Moses for the reason given in the eleventh chapter of the First Book. Accordingly, if his mission is proved in the same manner as was that of Moses, it is proper to listen to the second prophet even if he desires to abolish the precepts of the first.
7
ובעבור זה האמינו ישראל בדברי משה אף על פי שבאו בדבריו דברים חולקים על תורת בני נח כמו שכתבנו, עם היותם מקובלים שהיא אלהית. וזה לפי שנתברר להם ברור אמתי שהשם רוצה לתת תורה על יד משה, שאם לא כן לא היו ישראל רשאין לזוז מקבלתם ומן התורה שקבלו מאדם ומנח על יד אבותיהם קבלה נמשכת. והברור הזה היה בשני דרכים, אם בשנתאמת להם שהנביא האחרון המשנה גדול במדרגה מן הראשון, ואם בשנתאמת להם שליחות השליח האחרון אמות חזק כראשון, כי שני המינים האלה נתאמתו בנבואת משה ובשליחותו אמות גמור.
This is the reason why the Israelites believed the words of Moses, even though some of his precepts were opposed to the Noachian law, as we said before, which they knew by tradition as divine. But they were absolutely convinced that God desired to promulgate a law through Moses; else they would not have had the right to budge from their tradition, from the law which came down to them by an unbroken tradition from their ancestors, going back ultimately to Adam and Noah. This conviction was reached in two ways. They felt certain that the last prophet, who was introducing changes, was greater than the first; and they verified the genuineness of the last prophet’s mission as firmly as that of the first. Both of these kinds of proof applied absolutely in Moses’ case.
8
אולם היותו גדול במדרגה מן הראשונים, לפי שנעשו על ידו אותות ומופתים גדולים ונוראים שלא נעשו מעולם עד היום ההוא כמותם. וכבר באר הכתוב זה בפירוש, אמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה׳ לא נודעתי להם, כלומר שנגלה למשה בשמו הגדול שהיה יכול לחדש על ידו אותות ומופתים גלויים ומפורסמים בשנוי מנהגו של עולם מה שלא נעשו לראשונים כהם מעולם, אלא נסים נסתרים לפדותם ברעב ממות ובמלחמה מידי חרב. ואולם התאמתות שליחות השליח, שכל ישראל שמעו את הקול מדבר עם משה, כמו שאומר הכתוב בעבור ישמע העם בדברי עמך, שאני רוצה לתת תורה על ידך, ומתוך כך יאמינו בדבריך, ובעבור זה היו ישראל מחוייבין להאמין בדבריו ואף על פי שיסתור כל דברי הנביאים הראשונים, אחר שנתאמת שליחותו על הדרך שכתבנו בפרק שמונה עשר מהמאמר הראשון, ונתעלית מדרגת נבואתו כמו שכתבנו בפרק עשירי מזה המאמר.
He was a greater prophet than those who lived before him, for he performed wonderful miracles, such as had never been performed before. The Bible makes this clear when it says, “And I appeared unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, as God Almighty, but by My name Jhvh I made Me not known to them.” The meaning is that God revealed Himself to Moses with His great name, by means of which he was able to perform miracles openly and publicly, changing the laws of nature, such as had never been done for the earlier prophets, who could only perform invisible miracles, to deliver them from death in time of famine, and from the sword in time of war. The mission of Moses was verified, because all Israel heard the voice speaking to Moses, as the Bible says, “That the people may hear when I speak with thee;” for I desire to promulgate a law through thee, and this will make them believe what thou sayest. For this reason Israel was obliged to believe his words, even though he were to abolish all that was said by the prophets before him, since his mission was verified, as we explained in the eighteenth chapter of the First Book, and his prophetic grade was superior to all the rest, as we explained in chapter ten of this Book.
9
ואולם אם אפשר שיבא בעתיד נביא אחר סותר דברי משה ושנתחייב להאמין אליו, הנה לא יתכן לפי זה אם לא באחד משני צדדין, אם בשיתאמת היות הנביא ההוא גדול במדרגה ממשה, ואם בשתתאמת שליחותו כמו שהתאמת שליחות משה. אולם שימצא נביא גדול ממשה כבר באר הכתוב המנע זה, אמר אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע וגו׳ לא כן עבדי משה בכל ביתי וגו׳ פה אל פה אדבר בו, הרי באר שנתעלית נבואת משה למעלה ממה שהוא בחק כל נביא, כמו שבאר בסוף התורה שלא יקום לעולם נביא אחר כמותו שידעהו ה׳ פנים אל פנים, שזו המדרגה הוא ששאל משה מהשם יתברך ונתנה לו, כמו שכתב בסוף התורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים.
Whether in the future there may come another prophet who will abolish the words of Moses and whom we shall be obliged to believe—this can happen only, as we have said, in one of two ways. Either the new prophet will be proved to be greater than Moses, or his mission will be verified as was that of Moses. Now the Bible says that there can not be a prophet greater than Moses, “If there be a prophet among you, I the Lord do make Myself known unto him in a vision, … My servant Moses is not so; he is trusted in all My house; with him do I speak mouth to mouth.” It seems then that Moses’ prophecy is superior to any other. And at the end of the Torah we read that there will never arise another prophet like Moses whom God knew face to face. This is the degree which Moses asked for and it was granted to him, as we read at the end of the Torah, “And there hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses, whom the Lord knew face to face.”
10
ולפי זה אם יבא שום נביא או מתפאר בנבואה ויאמר שהגיע למדרגה גדולה ממשה מה שאי אפשר, ויאמר שראוי לשמוע אליו לסתור דבר מדברי משה שלא בהוראת שעה, לא נאבה לו ולא נשמע אליו, כי אנחנו נאמר לו שצריך שיאמת היותו גדול במדרגה ממשה ומכל הנביאים שבאו אחריו שהיו תלמידיו, וזה כשיעשה אותות ומופתים גדולים ונוראים מכל מה שנעשו על ידי משה וכל הנביאים, ושישקיע כל החולקים עליו כמו שעשה משה לקרח ועדתו, ושינצח כל חכמי הדור ויתגבר עליהם וישפיל כל הקמים עליו כמו שעשה משה לפרעה ולכל חרטומי מצרים ולכל חכמיה, ושיהיו האותות והמופתים שיעשה גלויים ומפורסמים לכל כמו שהיו נסי משה לעיני פרעה ולעיני כל ישראל, ושיהיו נסים מתמידים כמו שהוליך משה עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם והוריד המן ארבעים שנה בלי הפסק זולתי ביום השבת שלא היה יורד, להורות על קדושת השבת ואמות דבריו, וכאלה רבות עמו, אבל בזולת זה אי אפשר.
Therefore if any prophet or any one professing to be a prophet should come and say that he has attained a higher grade than Moses, which is impossible, and should say that we should listen to him and abolish any of the commands of Moses, not as a temporary measure merely, we will refuse to listen to him, but will tell him that he must prove his superiority to Moses and all the prophets who came after him and who were his disciples, by performing miracles greater and more wonderful than those performed by Moses and all the other prophets; by humiliating all those who dispute with him, as Moses did to Korah and his assembly; by triumphing over and overcoming all the wise men of his age and all his opponents, as Moses did to Pharaoh and to all the magicians and wise men of Egypt; by performing miracles in public and in the presence of all the people, as Moses did in the presence of Pharaoh and of all Israel; and by maintaining the miracles a long time, as Moses caused to go before the people a pillar of cloud by day and a pillar of fire by night, and caused the manna to come down for forty years without ceasing, except on the Sabbath day, when it did not come down, in order to show the sanctity of the Sabbath and the truth of his words; and by fulfilling many other conditions of this kind, without which he can not make good his claim.
11
ומה ששמעו ישראל לירמיה לבטל מנין החדשים מניסן כמו שאמרנו, אפשר שעשו כן משום דאשכוח קרא ודרוש, כמו שכתבו התוספות בפרק קמא דמגילה, כי מה ששנה עזרא הכתב כשעלה מן הגולה, משום דקרא אשכח ודרש, וכתב לו את משנה התורה הזאת, כתב העתיד להשתנות, או לפי שלא היתה המצוה ההיא אחת מעשרת הדברות, וגם שלא היתה הכונה בה לבטל דברי משה אלא לעשות זכר לגאולה השנית כמו שעשו זכר לגאולה הראשונה, שכך היו מקובלים שראוי לעשות לה זכר ובלבד שלא תעקר יציאת מצרים ממקומה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה וכו׳.
The reason the Israelites obeyed Jeremiah and abolished counting the months from Nisan, as we have seen, is perhaps because they based their action upon the interpretation of a biblical verse, as we find in the Tosafot on the first chapter of the treatise Megillah, that the reason Ezra changed the written characters when he returned from the exile was because of his interpretation of a biblical verse. “He shall write him a copy of this law (התורה משנה),” he interpreted to mean, a writing that is destined to change (mishne, משנה, from the rabbinic shanah, שנה, to change). Or it may be that they obeyed Jeremiah because his precept did not concern any of the ten commandments, or because there was no intention to abolish any of the Mosaic commandments, but to commemorate the second redemption as they commemorated the first. For they had a tradition that it should be commemorated, provided that the exodus from Egypt should not be ignored, as the Rabbis say, “Not that the exodus from Egypt should be entirely removed.”
12
ואולם אם יבוא נביא אחר או מתפאר בנבואה ויאמר שהוא שליח השם להנתן דת על ידו ולבטל דברי משה שלא בהוראת שעה, הנה זה בלתי ראוי שיאמן בעשרת הדברות אחר ששמעום ישראל מפי השם, ובשאר המצות זולת עשרת הדברות גם כן אי אפשר אם לא שתתאמת שליחותו כמו שנתאמת שליחות משה, שכל ישראל שמעו את הקול אומר למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם.
But if a prophet or one professing to be a prophet should come and say that he has been sent by God to promulgate a law, abolishing permanently the words of Moses, he must not be believed so far as concerns the ten commandments, since they were heard from God. But neither must he be believed in respect to the other commandments outside of the decalogue, unless he can verify his mission as Moses verified his, when all Israel heard the voice saying to Moses, “Go say to them: Return ye to your tents. But as for thee, stand thou here by Me, and I will speak unto thee all the commandment, and the statutes, and the ordinances, which thou shalt teach them.”
13
ובעבור זה נגלה השם יתברך אל כל ישראל לדבר עמהם פנים בפנים כדי שיתאמת להם שליחות משה אמות עצמי, וזהו שאמר השם אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ובאורו כי אמר השם יתברך אל משה שהיה רוצה להגלות אליו במדרגת פנים אל פנים עם היותו בעב הענן, רצה לומר בעובי עכירות החומר, ובלתי ראוי לאותה מדרגה. וזה אמנם יעשה לשתי תועלות, האחד לאותה שעה, וזהו שישמע העם בדברי אתך, ולזה ישמעו אליו לכל אשר יצום אף אם יהיה נגד תורת בני נח, והשנית בעתיד, שיאמינו במשה לעולם שהוא שליח השם.
This is the reason why God revealed Himself to all Israel and spoke to them face to face, in order that Moses’ mission should be absolutely verified. Therefore God said to Moses, “Lo, I come unto thee in a thick cloud, that the people may hear when I speak with thee, and may also believe thee forever.” The meaning is: God said to Moses that He desired to reveal Himself to him face to face despite the fact that he (Moses) was in a thick cloud, i. e. wrapped in the coarseness and obscurity of matter and unworthy of such a dignity, for the sake of two advantages to follow: one was with reference to the immediate present, namely, “that the people may hear when I speak with thee,” and obey all his commandments even if they are opposed to the Noachian law. The other concerned the future: that they should believe in Moses forever as the messenger of God.
14
ולזה לא ישמעו לשום נביא שיבא לסתור דברי משה אם לא ישמעו מפי השם שהוא שליח לכך, כי השומע לנביא לעבור על דברי משה שלא בהוראת שעה, הרי זה כמי ששומע לנביא לעבור על מה ששמע הוא בעצמו מפי השם יתברך, שאין ראוי לשמוע לנביא על כך, שעל דבר זה נענש עדו הנביא שהמית אותו האריה, לפי ששמע לנביא אחר לעבור על מה ששמע הוא בעצמו מפי השם יתברך. ולזה הוא מבואר שאי אפשר להאמין לשום אדם הן שיהיה נביא או מתפאר בנבואה שיאמר שהוא שליח השם לסתור דברי משה ולומר שהם זמניים ושהגיע זמנם ליבטל, עד שתתאמת לנו שליחותו בפומבי גדול כמו שנתאמת לנו שליחות משה במעמד ששים רבוא.
Hence they will not listen to any prophet who may come to abolish the words of Moses, unless they hear from God that he was sent for that purpose. For to obey a prophet and permanently violate a Mosaic command, is like obeying a prophet and violating that which one has heard from God Himself. In such a case one must not obey a prophet. It is for a thing of this kind that the prophet Iddo was punished by being devoured by a lion, because he obeyed another prophet and violated that which he himself heard from God. It is clear therefore that we must believe no one, whether he be a prophet or one professing to be a prophet, if he says that he was sent by God to abolish the words of Moses, or if he says that they are temporary and that the time has come for their abolition, unless his mission can be proved as publicly as the mission of Moses was proved in the presence of six hundred thousand people.
15
ואולם אם אפשר שימצא בעתיד פומבי גדול כראשון שכל ישראל ישמעו קול ה׳ אלהים מדבר אליהם מתוך האש, דעת רבותינו ז״ל הוא שעתיד שימצא, שכך כתוב במדרש חזית על פסוק ישקני מנשיקות פיהו, אמר רבי יהודה בשעה ששמעו ישראל אנכי ולא יהיה לך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדין ולא משתכחין, באו אצל משה ואמרו לו משה רבינו תעשה אתה פרוזביון, רוצה לומר שליח בינותינו, שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה, חזרו להיות למדין ושכחין, אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמידו עובר, כלומר משתכח, חזרו ובאו להם אצל משה אמרו לו משה ולואי יגלה לנו פעם שניה ולואי ישקני מנשיקות פיהו, אמר להם אין זו עכשיו אבל לעתיד לבא, הוא שנאמר נתתי את תורתי בקרבם, עד כאן. הרי לך מפורש שדעתם ז״ל היא שכבר ימצא לכל ישראל בעתיד למוד שני כראשון מפי הקדוש ברוך הוא בלי אמצעות כלל.
As to the question whether there will ever be in the future such a great publicity as the first, when all Israel will hear the voice of the Lord God speaking to them out of the midst of the fire, the opinion of our Rabbis is that there will be such an event. Thus we read in Midrash Hazit, on the biblical verse, “Let him kiss me with the kisses of his mouth,” “Said Rabbi Judah, when the Israelites heard the first two commandments, the Torah was impressed upon their minds and they learned without forgetting. Then they came to Moses and said, Moses our teacher, You be the messenger between us, as is said, ‘Speak thou with us and we will hear.’ Thereupon they learned and later forgot. They said then, as Moses who is made of flesh and blood is temporary, so is his teaching temporary, i. e. it is forgotten. Hence they went back to Moses and said: we should wish that God would reveal Himself to us again, ‘Let Him kiss me with the kisses of His mouth.’ Said Moses in reply, not now, but in the future He will, as is written, ‘I will put My law in their inward parts.’ ” It is clear from this that the Rabbis are of the opinion that in the future all Israel will experience a second revelation like the first, which will come directly from God without any mediation.
16
ולפי דעתי כי אחר שאין זה מוכרח בפירוש הפסוקים שיותר ראוי שנאמר שזה הדבר תלוי ברצון האל, ואבל אין זה מחוייב שימצא ולא נמנע שימצא לפי העיון התוריי, ואנחנו היום בזה במדרגת הנביא ששמע דבר מפי השם יתברך, שאי אפשר לו לשמוע לנביא אחר לעשות הפך מה שצווה הוא בעצמו מהשם יתברך עד שישמע כן הוא בעצמו מפי השם יתברך, ואף אם תתאמת שליחות השליח כמו שנתאמת שליחות משה, לא נאבה לו ולא נשמע אליו לבטל דבר מעשרת הדברות ששמענום אנחנו מפי השם יתברך.
My own opinion is that since this does not necessarily follow from an interpretation of the biblical verses, it is more proper to say that this matter depends upon the will of God. According to the Torah it belongs neither to the category of the necessary nor to that of the impossible. Our position at present is that of a prophet who heard something from God. He must not listen to any other prophet who advises him to act contrary to the command he himself received from God, unless he himself hears to the same effect from God. And even if we can verify the mission of a new prophet as the mission of Moses was verified, we will refuse to listen to him if he bids us abolish any one of the ten commandments which we ourselves heard from God.
17
ועל זה הדרך יושב אל החולקים עלינו ואומרים כי מה שכתוב בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו, שרוצה לומר נביא שתנתן תורה על ידו כמו שנתנה על ידי משה, ושמקרב אחיהם רוצה לומר מאחי ישראל ולא מהם. אף אנחנו נאמר להם שאף לפי דרכם שהם אומרים שהכתוב אומר שעתיד לקום נביא שתנתן תורה על ידו כמו שהיה זה במשה, מכל מקום אחר שאמר נביא אקים להם כמוך, ראוי שתהיה הקמתו ואמות נביאותו שהיא אמות שליחות השליח שהוא עיקר לתורה האלהית כמו שאמרנו על הדרך שנתאמתה נבואתו של משה במעמד ששים רבוא ובלי ספק ובלי שום חשד:
In this way we can reply to our opponents, who argue from the verse in the Torah: “I will raise them up a prophet from among their brethren, like unto thee; and I will put My words in his mouth, and he shall speak unto them all that I shall command him.” This verse signifies, they say, that a law will be given through the new prophet as it was given through Moses; also that “from among their brethren,” means from the brethren of Israel and not from Israel itself. Our reply to these men is that granting that, according to the verse quoted, a prophet will come to give a law, as Moses did before, the expression, “I will raise them up a prophet … like unto thee,” signifies that his “raising up” and the verification of his prophetic mission, which is a fundamental dogma of divine law, as we have seen, must be of the same kind as the verification of Moses’ prophetic mission, which took place in the presence of six hundred thousand people, so that there was no doubt and no suspicion of any kind.
מכלל מה שאמרנו יתבאר שאי אפשר שתשתנה התורה האלהית בשלשה העקרים הכוללים שכתבנו, וזה כי בשמיעת אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה נתאמת להם מציאות תורה מן השמים עם מציאות השם המצוה, ושהוא משגיח ומעניש לעוברי רצונו ומשלם שכר טוב ליראיו להוציאם מעבדות לחרות, כאשר ראו במה שעשה למצרים להענישם ובמה שעשה להם להוציאם, וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, שנתבאר להם מזה עוצם ההשגחה, עד שאין ראוי לעבוד לזולתו ואפילו על דרך אמצעיים, וכל זה נכלל בלשון לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כמו שכתבנו, ונתברר אם כן מה שכתבנו בפרק חמשה ועשרים מן המאמר הראשון כי השנוי בין הדתות האלהיות לא יבא בעקרים הכוללים. ואולם מה שצריך באור הוא אם שאר המצות שבאו בתורת משה אפשר שישתנו על ידי נביא אם לאו.
From what we have said it is clear that a divine law can not change in respect to the three general principles which we mentioned. For when they heard the first two commandments from God, they were convinced of the reality of revelation and the existence of God who gave the commandments, also that He takes notice of, and punishes those who transgress His will, while He rewards those who fear Him, freeing them from bondage, as they saw how He punished the Egyptians and delivered the Israelites. The expression, “Who brought thee out of the land of Egypt, out of the house of bondage,” shows the extent of divine providence, from which we conclude that we must not worship any one else even as a mediator. All this is contained in the expression, “Thou shalt have no other gods before Me,” as we have seen. It is clear, therefore, as we have written in the twenty-fifth chapter of the First Book, that the difference between divine laws does not lie in their general principles. What still remains to be explained is whether the other commandments in the law of Moses may be changed by a prophet or not.
וזה כי כמו שאמרנו שיש הבדל בין אנכי ולא יהיה לך לזולתם משאר הדברות, לפי שאלו נאמרו מפי השם בלי אמצעות משה ואלו אף על פי ששמעום מפי השם נתבארו על ידי משה, כך יש לומר שיש הבדל בין עשרת הדברות לזולתם מן המצות, אחר שעשרת הדברות שמעום מפי השם וזולתם מן המצות נצטוו בהם על ידי משה, ואחר שבנשאר מן עשרת הדברות זולת אנכי ולא יהיה לך הנביא רשאי לשנותם בהוראת שעה כמו שאמרנו, כך אפשר שיהיה הנביא רשאי לשנות שאר המצות אפילו שלא בהוראת שעה, ומזה הטעם הוא שבטלו בבית שני מנין החדשים מניסן על פי ירמיה כמו שכתבנו.
Now as there is a difference between the first two commandments and the others in that the former were spoken by God without the mediation of Moses, while the latter, though heard from God, were explained by Moses, so we can say that there is a difference between the ten commandments and the other precepts in that the ten commandments were heard from God, whereas the others were commanded by Moses. And as we have found that the last eight commandments of the decalogue may be changed by a prophet temporarily, so we may say that the other precepts of the Mosaic law can be changed by a prophet even permanently. And it is for this reason that they could abolish counting the months from Nisan in the time of the second temple by the command of Jeremiah, as we have seen.
אלא שאם היה הדבר כן שתהיה הרשות נתונה ביד כל נביא או מתפאר בנבואה לשנות כל המצות שבאו בתורה האלהית זולת עשרת הדברות ולומר שהגיע זמנה להשתנות, תפול התורה בכללה ואין מקום לקיומה כלל, ושנאמר שאין רשות ביד שום נביא לשנות המצות שבאו בדת האלהית על ידי נביא אחר דבר קשה מאד, שאם כן למה האמינו ישראל במשה לשנות דבר מתורת בני נח שהיתה מקובלת בידם קבלה נמשכת מאבותיהם שהיו נביאים.
But if it were true that any prophet or any one who professes to be a prophet is authorized to change any commandment of the divine law except those of the decalogue, or to say that the time has come to change it, the entire law would fall and it would have no permanence at all. On the other hand, if we say that no prophet has the right to change the commandments of the divine law given by another prophet, it would cause grave difficulty, for if this were the case, then why did Israel believe Moses when he changed the Noachian law which they had received by a continuous tradition from their ancestors, who were prophets?
ולא בא השנוי על ידי משה בפרטי ההסכמות וההנחות ובדברים שהם מצד המקבלים בלבד, ובדבריים שאפשר שיפול בהם החלוף בין האומות ממה שאפשר שישתנו בהם הדתות האלהיות זו מזו כמו שבארנו במאמר הראשון, אבל גם בדברים שאין להסכמה האנושית מבוא בהן, כפרה אדומה וזריעת כלאים והתרת בהמה לאחר שחיטה קודם שתמות, ושאר הדברים שהותרו לישראל ממה שנאסרו לבני נח שנזכרו בפרק ארבע מיתות, כמו גוי ששבת חייב מיתה וכיוצא בזה, כי זה ממה שיורה שהנאמר על פי נביא בדת אלהית כבר אפשר שישתנה על פי נביא אחר, ואם כן איכה נדע את הדבר שאפשר שישתנה על יד נביא או יתבטל.
The changes, moreover, which Moses introduced did not concern merely the details of conventional and positive rules, or matters which are relative to the recipients, or those things in which nations may differ and which differentiate one divine law from another, as we explained in the First Book, but they concerned also those matters in which human convention plays no part, like the laws concerning the red heifer, or the sowing of mixed seeds, or the permission to eat an animal as soon as slaughtered, though it is not yet dead, and the other things permitted to Israel, which had been forbidden to the Noahites, as we find in chapter “Arba‘ Mitot,” for example the law that a heathen who observes the Sabbath is guilty of death, and so on. All this would indicate that a thing which is commanded by a prophet in a divine law may be changed by another prophet. How then can we tell what things may be changed or abolished by a prophet and what things may not?
ועל כן נאמר שהנראה בזה לפי מה שיתנהו העיון התוריי הוא שאין שום אדם רשאי לזוז מקבלתו ואמונתו שהוא מקובל בה קבלה נמשכת שנאמרה תחלה על פי נביא, אחר התברר לו היות העקרים והשרשים שבה אמתיים על הדרך שכתבנו במאמר הראשון, אלא אם כן יתברר לו ברור גמור שהשם רוצה לבטל דברי הנביא הראשון שנמשכה הקבלה ממנו.
Our opinion therefore is, as the matter appears from an investigation of the Torah, that one is not permitted to budge from his traditional belief which came down to him by a continuous chain of communication, going back to the teaching of a prophet, provided he is convinced that the principles, fundamental and derivative, of the belief in question are true, as we explained in the First Book of this treatise, unless he is absolutely certain that God desires to abolish the words of the first prophet from whom the traditional belief came down to him.
ואולם דרך הבירור הזה הנה הוא שיתאמת לכל שליחות השליח השני הזה אמות גמור, והאמות הזה אי אפשר שיהיה מצד עשית אותות ומופתים, אחר שנמצא אנשים הרבה זולת הנביאים עושים אות או מופת אם בלהט ואם בכשוף כחרטומי מצרים או באיזו ידיעה אחרת, ועוד שאחר שנמצא הנביאים שאינם שלוחים לתת תורה על ידם עושים אותות ומופתים, מי יאמר שהאות או המופת הנעשה על יד האיש הזה הוא להורות על שליחותו להנתן דת על ידו, שמא לא נתן לו זה האות רק להורות על נביאותו בלבד. ולזה הוא מבואר שאין האות או המופת ראיה על שליחות השליח, כמו שנתבאר זה בפרק שמונה עשר מהמאמר הראשון. ואולם הראיה על שליחות השליח ראוי שתלקח מתורת משה מהטעם שכתבנו בפרק י״א מהמאמר הראשון. ולפי זה אם יתברר שליחות השליח על הדרך שנתברר שליחותו של משה, ראוי לשמוע אל דברי הנביא השני שבא לבטל דברי הנביא הראשון.
The manner in which one can have this latter certainty is by having an absolute verification of the genuine character of the second divine messenger. This proof can not consist in the performance of miracles, since we see many other persons who are not prophets performing miracles either by creating an illusion or by magic, like the Egyptian magicians, or through some other art. Moreover, we find that those prophets who are not sent to announce a law also perform miracles, hence we can not tell whether the miracle performed by the person in question shows that he has been sent to promulgate a law, or whether it merely indicates that he is a prophet. It is clear therefore that a miracle is no proof that the messenger is genuine, as was explained in the eighteenth chapter of the First Book, but the proof must be derived from the law of Moses for the reason given in the eleventh chapter of the First Book. Accordingly, if his mission is proved in the same manner as was that of Moses, it is proper to listen to the second prophet even if he desires to abolish the precepts of the first.
ובעבור זה האמינו ישראל בדברי משה אף על פי שבאו בדבריו דברים חולקים על תורת בני נח כמו שכתבנו, עם היותם מקובלים שהיא אלהית. וזה לפי שנתברר להם ברור אמתי שהשם רוצה לתת תורה על יד משה, שאם לא כן לא היו ישראל רשאין לזוז מקבלתם ומן התורה שקבלו מאדם ומנח על יד אבותיהם קבלה נמשכת. והברור הזה היה בשני דרכים, אם בשנתאמת להם שהנביא האחרון המשנה גדול במדרגה מן הראשון, ואם בשנתאמת להם שליחות השליח האחרון אמות חזק כראשון, כי שני המינים האלה נתאמתו בנבואת משה ובשליחותו אמות גמור.
This is the reason why the Israelites believed the words of Moses, even though some of his precepts were opposed to the Noachian law, as we said before, which they knew by tradition as divine. But they were absolutely convinced that God desired to promulgate a law through Moses; else they would not have had the right to budge from their tradition, from the law which came down to them by an unbroken tradition from their ancestors, going back ultimately to Adam and Noah. This conviction was reached in two ways. They felt certain that the last prophet, who was introducing changes, was greater than the first; and they verified the genuineness of the last prophet’s mission as firmly as that of the first. Both of these kinds of proof applied absolutely in Moses’ case.
אולם היותו גדול במדרגה מן הראשונים, לפי שנעשו על ידו אותות ומופתים גדולים ונוראים שלא נעשו מעולם עד היום ההוא כמותם. וכבר באר הכתוב זה בפירוש, אמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה׳ לא נודעתי להם, כלומר שנגלה למשה בשמו הגדול שהיה יכול לחדש על ידו אותות ומופתים גלויים ומפורסמים בשנוי מנהגו של עולם מה שלא נעשו לראשונים כהם מעולם, אלא נסים נסתרים לפדותם ברעב ממות ובמלחמה מידי חרב. ואולם התאמתות שליחות השליח, שכל ישראל שמעו את הקול מדבר עם משה, כמו שאומר הכתוב בעבור ישמע העם בדברי עמך, שאני רוצה לתת תורה על ידך, ומתוך כך יאמינו בדבריך, ובעבור זה היו ישראל מחוייבין להאמין בדבריו ואף על פי שיסתור כל דברי הנביאים הראשונים, אחר שנתאמת שליחותו על הדרך שכתבנו בפרק שמונה עשר מהמאמר הראשון, ונתעלית מדרגת נבואתו כמו שכתבנו בפרק עשירי מזה המאמר.
He was a greater prophet than those who lived before him, for he performed wonderful miracles, such as had never been performed before. The Bible makes this clear when it says, “And I appeared unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, as God Almighty, but by My name Jhvh I made Me not known to them.” The meaning is that God revealed Himself to Moses with His great name, by means of which he was able to perform miracles openly and publicly, changing the laws of nature, such as had never been done for the earlier prophets, who could only perform invisible miracles, to deliver them from death in time of famine, and from the sword in time of war. The mission of Moses was verified, because all Israel heard the voice speaking to Moses, as the Bible says, “That the people may hear when I speak with thee;” for I desire to promulgate a law through thee, and this will make them believe what thou sayest. For this reason Israel was obliged to believe his words, even though he were to abolish all that was said by the prophets before him, since his mission was verified, as we explained in the eighteenth chapter of the First Book, and his prophetic grade was superior to all the rest, as we explained in chapter ten of this Book.
ואולם אם אפשר שיבא בעתיד נביא אחר סותר דברי משה ושנתחייב להאמין אליו, הנה לא יתכן לפי זה אם לא באחד משני צדדין, אם בשיתאמת היות הנביא ההוא גדול במדרגה ממשה, ואם בשתתאמת שליחותו כמו שהתאמת שליחות משה. אולם שימצא נביא גדול ממשה כבר באר הכתוב המנע זה, אמר אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע וגו׳ לא כן עבדי משה בכל ביתי וגו׳ פה אל פה אדבר בו, הרי באר שנתעלית נבואת משה למעלה ממה שהוא בחק כל נביא, כמו שבאר בסוף התורה שלא יקום לעולם נביא אחר כמותו שידעהו ה׳ פנים אל פנים, שזו המדרגה הוא ששאל משה מהשם יתברך ונתנה לו, כמו שכתב בסוף התורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים.
Whether in the future there may come another prophet who will abolish the words of Moses and whom we shall be obliged to believe—this can happen only, as we have said, in one of two ways. Either the new prophet will be proved to be greater than Moses, or his mission will be verified as was that of Moses. Now the Bible says that there can not be a prophet greater than Moses, “If there be a prophet among you, I the Lord do make Myself known unto him in a vision, … My servant Moses is not so; he is trusted in all My house; with him do I speak mouth to mouth.” It seems then that Moses’ prophecy is superior to any other. And at the end of the Torah we read that there will never arise another prophet like Moses whom God knew face to face. This is the degree which Moses asked for and it was granted to him, as we read at the end of the Torah, “And there hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses, whom the Lord knew face to face.”
ולפי זה אם יבא שום נביא או מתפאר בנבואה ויאמר שהגיע למדרגה גדולה ממשה מה שאי אפשר, ויאמר שראוי לשמוע אליו לסתור דבר מדברי משה שלא בהוראת שעה, לא נאבה לו ולא נשמע אליו, כי אנחנו נאמר לו שצריך שיאמת היותו גדול במדרגה ממשה ומכל הנביאים שבאו אחריו שהיו תלמידיו, וזה כשיעשה אותות ומופתים גדולים ונוראים מכל מה שנעשו על ידי משה וכל הנביאים, ושישקיע כל החולקים עליו כמו שעשה משה לקרח ועדתו, ושינצח כל חכמי הדור ויתגבר עליהם וישפיל כל הקמים עליו כמו שעשה משה לפרעה ולכל חרטומי מצרים ולכל חכמיה, ושיהיו האותות והמופתים שיעשה גלויים ומפורסמים לכל כמו שהיו נסי משה לעיני פרעה ולעיני כל ישראל, ושיהיו נסים מתמידים כמו שהוליך משה עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם והוריד המן ארבעים שנה בלי הפסק זולתי ביום השבת שלא היה יורד, להורות על קדושת השבת ואמות דבריו, וכאלה רבות עמו, אבל בזולת זה אי אפשר.
Therefore if any prophet or any one professing to be a prophet should come and say that he has attained a higher grade than Moses, which is impossible, and should say that we should listen to him and abolish any of the commands of Moses, not as a temporary measure merely, we will refuse to listen to him, but will tell him that he must prove his superiority to Moses and all the prophets who came after him and who were his disciples, by performing miracles greater and more wonderful than those performed by Moses and all the other prophets; by humiliating all those who dispute with him, as Moses did to Korah and his assembly; by triumphing over and overcoming all the wise men of his age and all his opponents, as Moses did to Pharaoh and to all the magicians and wise men of Egypt; by performing miracles in public and in the presence of all the people, as Moses did in the presence of Pharaoh and of all Israel; and by maintaining the miracles a long time, as Moses caused to go before the people a pillar of cloud by day and a pillar of fire by night, and caused the manna to come down for forty years without ceasing, except on the Sabbath day, when it did not come down, in order to show the sanctity of the Sabbath and the truth of his words; and by fulfilling many other conditions of this kind, without which he can not make good his claim.
ומה ששמעו ישראל לירמיה לבטל מנין החדשים מניסן כמו שאמרנו, אפשר שעשו כן משום דאשכוח קרא ודרוש, כמו שכתבו התוספות בפרק קמא דמגילה, כי מה ששנה עזרא הכתב כשעלה מן הגולה, משום דקרא אשכח ודרש, וכתב לו את משנה התורה הזאת, כתב העתיד להשתנות, או לפי שלא היתה המצוה ההיא אחת מעשרת הדברות, וגם שלא היתה הכונה בה לבטל דברי משה אלא לעשות זכר לגאולה השנית כמו שעשו זכר לגאולה הראשונה, שכך היו מקובלים שראוי לעשות לה זכר ובלבד שלא תעקר יציאת מצרים ממקומה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה וכו׳.
The reason the Israelites obeyed Jeremiah and abolished counting the months from Nisan, as we have seen, is perhaps because they based their action upon the interpretation of a biblical verse, as we find in the Tosafot on the first chapter of the treatise Megillah, that the reason Ezra changed the written characters when he returned from the exile was because of his interpretation of a biblical verse. “He shall write him a copy of this law (התורה משנה),” he interpreted to mean, a writing that is destined to change (mishne, משנה, from the rabbinic shanah, שנה, to change). Or it may be that they obeyed Jeremiah because his precept did not concern any of the ten commandments, or because there was no intention to abolish any of the Mosaic commandments, but to commemorate the second redemption as they commemorated the first. For they had a tradition that it should be commemorated, provided that the exodus from Egypt should not be ignored, as the Rabbis say, “Not that the exodus from Egypt should be entirely removed.”
ואולם אם יבוא נביא אחר או מתפאר בנבואה ויאמר שהוא שליח השם להנתן דת על ידו ולבטל דברי משה שלא בהוראת שעה, הנה זה בלתי ראוי שיאמן בעשרת הדברות אחר ששמעום ישראל מפי השם, ובשאר המצות זולת עשרת הדברות גם כן אי אפשר אם לא שתתאמת שליחותו כמו שנתאמת שליחות משה, שכל ישראל שמעו את הקול אומר למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם.
But if a prophet or one professing to be a prophet should come and say that he has been sent by God to promulgate a law, abolishing permanently the words of Moses, he must not be believed so far as concerns the ten commandments, since they were heard from God. But neither must he be believed in respect to the other commandments outside of the decalogue, unless he can verify his mission as Moses verified his, when all Israel heard the voice saying to Moses, “Go say to them: Return ye to your tents. But as for thee, stand thou here by Me, and I will speak unto thee all the commandment, and the statutes, and the ordinances, which thou shalt teach them.”
ובעבור זה נגלה השם יתברך אל כל ישראל לדבר עמהם פנים בפנים כדי שיתאמת להם שליחות משה אמות עצמי, וזהו שאמר השם אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ובאורו כי אמר השם יתברך אל משה שהיה רוצה להגלות אליו במדרגת פנים אל פנים עם היותו בעב הענן, רצה לומר בעובי עכירות החומר, ובלתי ראוי לאותה מדרגה. וזה אמנם יעשה לשתי תועלות, האחד לאותה שעה, וזהו שישמע העם בדברי אתך, ולזה ישמעו אליו לכל אשר יצום אף אם יהיה נגד תורת בני נח, והשנית בעתיד, שיאמינו במשה לעולם שהוא שליח השם.
This is the reason why God revealed Himself to all Israel and spoke to them face to face, in order that Moses’ mission should be absolutely verified. Therefore God said to Moses, “Lo, I come unto thee in a thick cloud, that the people may hear when I speak with thee, and may also believe thee forever.” The meaning is: God said to Moses that He desired to reveal Himself to him face to face despite the fact that he (Moses) was in a thick cloud, i. e. wrapped in the coarseness and obscurity of matter and unworthy of such a dignity, for the sake of two advantages to follow: one was with reference to the immediate present, namely, “that the people may hear when I speak with thee,” and obey all his commandments even if they are opposed to the Noachian law. The other concerned the future: that they should believe in Moses forever as the messenger of God.
ולזה לא ישמעו לשום נביא שיבא לסתור דברי משה אם לא ישמעו מפי השם שהוא שליח לכך, כי השומע לנביא לעבור על דברי משה שלא בהוראת שעה, הרי זה כמי ששומע לנביא לעבור על מה ששמע הוא בעצמו מפי השם יתברך, שאין ראוי לשמוע לנביא על כך, שעל דבר זה נענש עדו הנביא שהמית אותו האריה, לפי ששמע לנביא אחר לעבור על מה ששמע הוא בעצמו מפי השם יתברך. ולזה הוא מבואר שאי אפשר להאמין לשום אדם הן שיהיה נביא או מתפאר בנבואה שיאמר שהוא שליח השם לסתור דברי משה ולומר שהם זמניים ושהגיע זמנם ליבטל, עד שתתאמת לנו שליחותו בפומבי גדול כמו שנתאמת לנו שליחות משה במעמד ששים רבוא.
Hence they will not listen to any prophet who may come to abolish the words of Moses, unless they hear from God that he was sent for that purpose. For to obey a prophet and permanently violate a Mosaic command, is like obeying a prophet and violating that which one has heard from God Himself. In such a case one must not obey a prophet. It is for a thing of this kind that the prophet Iddo was punished by being devoured by a lion, because he obeyed another prophet and violated that which he himself heard from God. It is clear therefore that we must believe no one, whether he be a prophet or one professing to be a prophet, if he says that he was sent by God to abolish the words of Moses, or if he says that they are temporary and that the time has come for their abolition, unless his mission can be proved as publicly as the mission of Moses was proved in the presence of six hundred thousand people.
ואולם אם אפשר שימצא בעתיד פומבי גדול כראשון שכל ישראל ישמעו קול ה׳ אלהים מדבר אליהם מתוך האש, דעת רבותינו ז״ל הוא שעתיד שימצא, שכך כתוב במדרש חזית על פסוק ישקני מנשיקות פיהו, אמר רבי יהודה בשעה ששמעו ישראל אנכי ולא יהיה לך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדין ולא משתכחין, באו אצל משה ואמרו לו משה רבינו תעשה אתה פרוזביון, רוצה לומר שליח בינותינו, שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה, חזרו להיות למדין ושכחין, אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמידו עובר, כלומר משתכח, חזרו ובאו להם אצל משה אמרו לו משה ולואי יגלה לנו פעם שניה ולואי ישקני מנשיקות פיהו, אמר להם אין זו עכשיו אבל לעתיד לבא, הוא שנאמר נתתי את תורתי בקרבם, עד כאן. הרי לך מפורש שדעתם ז״ל היא שכבר ימצא לכל ישראל בעתיד למוד שני כראשון מפי הקדוש ברוך הוא בלי אמצעות כלל.
As to the question whether there will ever be in the future such a great publicity as the first, when all Israel will hear the voice of the Lord God speaking to them out of the midst of the fire, the opinion of our Rabbis is that there will be such an event. Thus we read in Midrash Hazit, on the biblical verse, “Let him kiss me with the kisses of his mouth,” “Said Rabbi Judah, when the Israelites heard the first two commandments, the Torah was impressed upon their minds and they learned without forgetting. Then they came to Moses and said, Moses our teacher, You be the messenger between us, as is said, ‘Speak thou with us and we will hear.’ Thereupon they learned and later forgot. They said then, as Moses who is made of flesh and blood is temporary, so is his teaching temporary, i. e. it is forgotten. Hence they went back to Moses and said: we should wish that God would reveal Himself to us again, ‘Let Him kiss me with the kisses of His mouth.’ Said Moses in reply, not now, but in the future He will, as is written, ‘I will put My law in their inward parts.’ ” It is clear from this that the Rabbis are of the opinion that in the future all Israel will experience a second revelation like the first, which will come directly from God without any mediation.
ולפי דעתי כי אחר שאין זה מוכרח בפירוש הפסוקים שיותר ראוי שנאמר שזה הדבר תלוי ברצון האל, ואבל אין זה מחוייב שימצא ולא נמנע שימצא לפי העיון התוריי, ואנחנו היום בזה במדרגת הנביא ששמע דבר מפי השם יתברך, שאי אפשר לו לשמוע לנביא אחר לעשות הפך מה שצווה הוא בעצמו מהשם יתברך עד שישמע כן הוא בעצמו מפי השם יתברך, ואף אם תתאמת שליחות השליח כמו שנתאמת שליחות משה, לא נאבה לו ולא נשמע אליו לבטל דבר מעשרת הדברות ששמענום אנחנו מפי השם יתברך.
My own opinion is that since this does not necessarily follow from an interpretation of the biblical verses, it is more proper to say that this matter depends upon the will of God. According to the Torah it belongs neither to the category of the necessary nor to that of the impossible. Our position at present is that of a prophet who heard something from God. He must not listen to any other prophet who advises him to act contrary to the command he himself received from God, unless he himself hears to the same effect from God. And even if we can verify the mission of a new prophet as the mission of Moses was verified, we will refuse to listen to him if he bids us abolish any one of the ten commandments which we ourselves heard from God.
ועל זה הדרך יושב אל החולקים עלינו ואומרים כי מה שכתוב בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו, שרוצה לומר נביא שתנתן תורה על ידו כמו שנתנה על ידי משה, ושמקרב אחיהם רוצה לומר מאחי ישראל ולא מהם. אף אנחנו נאמר להם שאף לפי דרכם שהם אומרים שהכתוב אומר שעתיד לקום נביא שתנתן תורה על ידו כמו שהיה זה במשה, מכל מקום אחר שאמר נביא אקים להם כמוך, ראוי שתהיה הקמתו ואמות נביאותו שהיא אמות שליחות השליח שהוא עיקר לתורה האלהית כמו שאמרנו על הדרך שנתאמתה נבואתו של משה במעמד ששים רבוא ובלי ספק ובלי שום חשד:
In this way we can reply to our opponents, who argue from the verse in the Torah: “I will raise them up a prophet from among their brethren, like unto thee; and I will put My words in his mouth, and he shall speak unto them all that I shall command him.” This verse signifies, they say, that a law will be given through the new prophet as it was given through Moses; also that “from among their brethren,” means from the brethren of Israel and not from Israel itself. Our reply to these men is that granting that, according to the verse quoted, a prophet will come to give a law, as Moses did before, the expression, “I will raise them up a prophet … like unto thee,” signifies that his “raising up” and the verification of his prophetic mission, which is a fundamental dogma of divine law, as we have seen, must be of the same kind as the verification of Moses’ prophetic mission, which took place in the presence of six hundred thousand people, so that there was no doubt and no suspicion of any kind.