עקר מציאות הנבואה במין האדם אינה כדי להגיד העתידות ולסדר ענינים פרטיים אישיים כמו שיודע זה על ידי הקוסמים והחוזים בכוכבים, אבל כדי להגיע האומה בכללה או המין אל השלמות האנושי.
The principal purpose of the prophetic institution existing in the human race is not to foretell the future or to regulate particular matters that interest individuals, such as are communicated by diviners and star-gazers, but to enable a whole nation or the entire human race to attain to human perfection.
2
וזה דבר בארוהו רבותינו ז״ל בפרק אין עומדין במסכת ברכות, אמרו ויאמר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו אתה למה לי, הנה בארו בפירוש כי הגיע משה אל המדרגה ההיא לא היה אלא בשביל ישראל כדי שיקבלו התורה ויקיימוה. וכן אמרו בתורת כהנים, כתיב אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל, זכות ישראל גרמה לו.
The Rabbis make this clear in the treatise Berakot: Commenting upon the biblical verse, “And the Lord spoke unto Moses, Go, get thee down; for thy people … have dealt corruptly”, they say, God said to Moses, get thee down from thy greatness. I gave it thee only for the sake of Israel. Now that Israel has sinned, why do I want thee? This clearly shows that the prophetic gift of Moses was given to him solely for the sake of Israel, that they might receive the Torah and fulfil it. We find the same idea in “Torat Kohanim.” Commenting on the verse, “These are the commandments, which the Lord commanded Moses for the children of Israel”, they say it was the merit of Israel that was responsible for Moses’ receiving divine inspiration.
3
ובעבור זה אמרו קצת החכמים שהתחלת הגעת הנבואה למשה לא היה על ההדרגות שכתבנו בפרק י׳, אבל היה ענין נסיי חל עליו פתאום ברצון אלהי עם היותו בלתי מוכן ולא ראוי אל המדרגה הגדולה ההיא, כדי להגיע המין האנושי או האומה בכללה אל התכלית האנושי, ולזה אמר לו השם עכשיו שישראל חטאו אתה למה לי, כלומר אם אין התכלית הזה מגיע אין צורך בהגעת הנבואה לנביא, ולזה תמצא כי כשאמרו רבותינו ז״ל במסכת נדרים אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה, הוכיחו אותו ממשה, כי למה שהגעת הנבואה לנביא אינו אלא להשלמת האומה, ראוי שימצאו בו התארים שנמצאו במשה שהיתה נבואתו לזה התכלית, ולזה היה אחד מהם בעל קומה כדי שיהיה מקובל ומהודר בעיני האומה, ואם לא ימצאו לנביא אלו התארים שהם לתועלת האומה אין תועלת בהגעת הנבואה אליו. ומזה יתבאר לך הטעם למה מנינו תורה מן השמים עקר והנבואה שורש מסתעף ממנו, כי כבר היה ראוי שיהיה הענין בהפך שיהיה העקר הוא הנבואה ותורה מן השמים שורש מסתעף ממנו.
Hence some learned men say that the beginning of Moses’ prophetic experience did not take place in the gradual manner we described in chapter ten, but that it was a miraculous phenomenon and came upon him suddenly by the will of God, though he was neither prepared nor worthy of that high degree, the purpose being that the human race or the Jewish nation as a whole should attain to the destined end of man. This is why God said to him, Now that Israel has sinned, why do I need you? That is if I can not realize My purpose, there is no need of the prophet’s inspiration. This is the reason why when the Rabbis say, in the treatise Nedarim: “Prophecy rests only upon a person who is wise, strong, rich and tall,” they derive these requisite qualities from Moses. Since the prophetic gift is bestowed for the sake of the nation’s perfection, the prophet must have the qualities of Moses, whose prophetic gift was given to him for the same purpose. Therefore one of these attributes is tall stature, so that he should be admired and respected by the people. But if a prophet has not these qualities which are for the people’s benefit, there is no purpose in giving him the prophetic gift. This will also explain why we made revelation of the Torah a fundamental principle, while we considered prophecy as a derivative principle dependent upon the former, though one might suppose that the reverse is true, namely that prophecy is the fundamental thing and revelation of the Torah the derivative.
4
אלא שאם היתה הגעת הנבואה אל המין האנושי כדי שעל ידה ידעו האנשים הדברים האישיים המתחדשים בעולם או כדי שיתחדשו על ידה אותות ומופתים על ענין פרטי כמו שיחשב בתחלת המחשבה, היה זה ממה שיקשה, אבל אחר שבארנו שההכרח המביא אל המצא הנבואה הוא כדי להישיר האנשים אל מול ההצלחה הנצחית כדי שיודעו על ידה הדברים הנרצים אצל השם יתברך מהבלתי נרצים, וישיג האדם התכלית האנושי בעשית אותן הפעולות, אין זה ממה שיקשה, כי אחר שתכלית המצא הנבואה הוא כדי שתגיע על ידה הישרה אלהית למין האדם שהיא תורה מן השמים, ראוי שימנה תורה מן השמים עקר, לפי שהוא ההכרח המביא אל המצא הנבואה. ולזה שמנו הנבואה שורש מסתעף לתורה מן השמים, ומהטעם הזה בעצמו הוא שמנינו ההשגחה שורש מסתעף מן השכר והעונש, אף על פי שהיה נראה שהענין הוא בהפך, שאחר שההשגחה קודמת אל השכר והעונש ראוי שיהיה השכר והעונש מסתעף ממנה.
The truth is this. If the purpose of the prophetic institution among men were that people may know the particular events of the world or that by means of it signs and wonders may be produced for a particular purpose, as might seem at first sight, then the objection would be well taken. But since we have made clear that the necessity of prophecy is that men may be guided toward eternal happiness, that they may know through it what is agreeable to God and what is not, and that they may attain to the destiny intended for mankind by doing those things which are agreeable to God, the above objection does not hold. For since the purpose of prophecy is that the human race may be guided by God, which means revelation of the Torah, the latter must be a fundamental principle, because it is that which makes prophecy necessary. For this reason we consider prophecy a derivative principle dependent on revelation. For the same reason also we considered Providence a subordinate principle derived from reward and punishment, though it might appear that the reverse is true. One might say that since providence precedes reward and punishment, the latter is derived from it.
5
אלא שאם היתה ההשגחה בפרטי האנשים על הדרך שהיא בשאר בעלי חיים לשמור מינם, היה ראוי שימנה השכר והעונש שורש מסתעף ממנה, אבל בעבור שלא היתה ההשגחה הנמנית בעקרים או בשרשים על דרך ההשגחה שהיא במיני הבעלי חיים לשמור המין בלבד, אבל לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו בכל פרטי מעשיו בעולם הזה ובבא כפי מה שתגזור החכמה העליונה, לזה שמנו השכר והעונש עקר וההשגחה שורש מסתעף ממנו, לפי שמין ההשגחה שהוא לשכר ולעונש אינה כמין ההשגחה ההווה במיני הבעלי חיים שהיא לשמור המין בלבד.
The answer is as follows: If God’s providence of human individuals were of the same nature as in the other animals, namely the preservation of their species, reward and punishment would be derivative from providence. But it is not so. The providence which we consider as a principle is not the kind which provides for the lower animals by maintaining the species merely, but the kind that rewards a man according to his deeds both in this world and the next, as the divine wisdom decrees. Hence we considered reward and punishment a fundamental principle and providence a subordinate principle derived from the former, because the providence which is concerned with reward and punishment is not the same as that which has to do with the lower animals, preserving merely their species.
6
ועל זה הדרך תבין בכל השרשים המסתעפים מן העקרים למה נמנו שרשים עם היותן קודמים אל העקרים, כמו הנבואה שהיא קודמת בטבע אל תורה מן השמים וקודמת גם כן בזמן, שהרי קדמה נבואת האבות לנתינת התורה על ידי משה, ואף על פי כן שמנו אותה שורש לתורה מן השמים, לפי שכל הנבואות שהיו קודם מתן תורה כולן היו לתכלית נתינת התורה, וכן כל הנבואות שנמצאו לנביאים אחר שנתנה התורה היו לתכלית קיום התורה. ולפי שהתכלית קודם אצל הפועל לשאר הסבות בהכרח, אמרו רבותינו ז״ל שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה, לפי שהוא התכלית שבעבורו נמצא המין האנושי שהוא מבחר הנמצאות שבעולם ההויה וההפסד, וכולם נמצאו בעבורו, והוא בעבור קיום התורה, והקש על זה בכל השרשים שאמרנו שהם מסתעפים מן העקרים:
In the same way must be understood all the relations of the subordinate principles to the fundamental ones, where the former are prior to the latter. Thus, prophecy is prior by nature to revelation of the Torah, and prior in time also, for the prophetic inspiration of the patriarchs came before the revelation of the Torah through Moses; and yet we considered prophecy subordinate to revelation of the Torah. The reason is because all the instances of prophecy that occurred before the revelation of the Torah were for the purpose of the Torah, and similarly all the prophetic teachings of the prophets who came after the Torah were for the purpose of the fulfilment of the Torah. Inasmuch as in the mind of an agent the purpose or final cause is necessarily prior to the other causes, our Rabbis say that the Torah came two thousand years before the world. The Torah is the purpose for the sake of which the human race was created, which is the highest form of existence in the world of genesis and decay. All other things exist for the sake of man, and man exists for the sake of the Torah. This principle may be applied to all the other dogmas which we considered as derived from the fundamental principles.
עקר מציאות הנבואה במין האדם אינה כדי להגיד העתידות ולסדר ענינים פרטיים אישיים כמו שיודע זה על ידי הקוסמים והחוזים בכוכבים, אבל כדי להגיע האומה בכללה או המין אל השלמות האנושי.
The principal purpose of the prophetic institution existing in the human race is not to foretell the future or to regulate particular matters that interest individuals, such as are communicated by diviners and star-gazers, but to enable a whole nation or the entire human race to attain to human perfection.
וזה דבר בארוהו רבותינו ז״ל בפרק אין עומדין במסכת ברכות, אמרו ויאמר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו אתה למה לי, הנה בארו בפירוש כי הגיע משה אל המדרגה ההיא לא היה אלא בשביל ישראל כדי שיקבלו התורה ויקיימוה. וכן אמרו בתורת כהנים, כתיב אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל, זכות ישראל גרמה לו.
The Rabbis make this clear in the treatise Berakot: Commenting upon the biblical verse, “And the Lord spoke unto Moses, Go, get thee down; for thy people … have dealt corruptly”, they say, God said to Moses, get thee down from thy greatness. I gave it thee only for the sake of Israel. Now that Israel has sinned, why do I want thee? This clearly shows that the prophetic gift of Moses was given to him solely for the sake of Israel, that they might receive the Torah and fulfil it. We find the same idea in “Torat Kohanim.” Commenting on the verse, “These are the commandments, which the Lord commanded Moses for the children of Israel”, they say it was the merit of Israel that was responsible for Moses’ receiving divine inspiration.
ובעבור זה אמרו קצת החכמים שהתחלת הגעת הנבואה למשה לא היה על ההדרגות שכתבנו בפרק י׳, אבל היה ענין נסיי חל עליו פתאום ברצון אלהי עם היותו בלתי מוכן ולא ראוי אל המדרגה הגדולה ההיא, כדי להגיע המין האנושי או האומה בכללה אל התכלית האנושי, ולזה אמר לו השם עכשיו שישראל חטאו אתה למה לי, כלומר אם אין התכלית הזה מגיע אין צורך בהגעת הנבואה לנביא, ולזה תמצא כי כשאמרו רבותינו ז״ל במסכת נדרים אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה, הוכיחו אותו ממשה, כי למה שהגעת הנבואה לנביא אינו אלא להשלמת האומה, ראוי שימצאו בו התארים שנמצאו במשה שהיתה נבואתו לזה התכלית, ולזה היה אחד מהם בעל קומה כדי שיהיה מקובל ומהודר בעיני האומה, ואם לא ימצאו לנביא אלו התארים שהם לתועלת האומה אין תועלת בהגעת הנבואה אליו. ומזה יתבאר לך הטעם למה מנינו תורה מן השמים עקר והנבואה שורש מסתעף ממנו, כי כבר היה ראוי שיהיה הענין בהפך שיהיה העקר הוא הנבואה ותורה מן השמים שורש מסתעף ממנו.
Hence some learned men say that the beginning of Moses’ prophetic experience did not take place in the gradual manner we described in chapter ten, but that it was a miraculous phenomenon and came upon him suddenly by the will of God, though he was neither prepared nor worthy of that high degree, the purpose being that the human race or the Jewish nation as a whole should attain to the destined end of man. This is why God said to him, Now that Israel has sinned, why do I need you? That is if I can not realize My purpose, there is no need of the prophet’s inspiration. This is the reason why when the Rabbis say, in the treatise Nedarim: “Prophecy rests only upon a person who is wise, strong, rich and tall,” they derive these requisite qualities from Moses. Since the prophetic gift is bestowed for the sake of the nation’s perfection, the prophet must have the qualities of Moses, whose prophetic gift was given to him for the same purpose. Therefore one of these attributes is tall stature, so that he should be admired and respected by the people. But if a prophet has not these qualities which are for the people’s benefit, there is no purpose in giving him the prophetic gift. This will also explain why we made revelation of the Torah a fundamental principle, while we considered prophecy as a derivative principle dependent upon the former, though one might suppose that the reverse is true, namely that prophecy is the fundamental thing and revelation of the Torah the derivative.
אלא שאם היתה הגעת הנבואה אל המין האנושי כדי שעל ידה ידעו האנשים הדברים האישיים המתחדשים בעולם או כדי שיתחדשו על ידה אותות ומופתים על ענין פרטי כמו שיחשב בתחלת המחשבה, היה זה ממה שיקשה, אבל אחר שבארנו שההכרח המביא אל המצא הנבואה הוא כדי להישיר האנשים אל מול ההצלחה הנצחית כדי שיודעו על ידה הדברים הנרצים אצל השם יתברך מהבלתי נרצים, וישיג האדם התכלית האנושי בעשית אותן הפעולות, אין זה ממה שיקשה, כי אחר שתכלית המצא הנבואה הוא כדי שתגיע על ידה הישרה אלהית למין האדם שהיא תורה מן השמים, ראוי שימנה תורה מן השמים עקר, לפי שהוא ההכרח המביא אל המצא הנבואה. ולזה שמנו הנבואה שורש מסתעף לתורה מן השמים, ומהטעם הזה בעצמו הוא שמנינו ההשגחה שורש מסתעף מן השכר והעונש, אף על פי שהיה נראה שהענין הוא בהפך, שאחר שההשגחה קודמת אל השכר והעונש ראוי שיהיה השכר והעונש מסתעף ממנה.
The truth is this. If the purpose of the prophetic institution among men were that people may know the particular events of the world or that by means of it signs and wonders may be produced for a particular purpose, as might seem at first sight, then the objection would be well taken. But since we have made clear that the necessity of prophecy is that men may be guided toward eternal happiness, that they may know through it what is agreeable to God and what is not, and that they may attain to the destiny intended for mankind by doing those things which are agreeable to God, the above objection does not hold. For since the purpose of prophecy is that the human race may be guided by God, which means revelation of the Torah, the latter must be a fundamental principle, because it is that which makes prophecy necessary. For this reason we consider prophecy a derivative principle dependent on revelation. For the same reason also we considered Providence a subordinate principle derived from reward and punishment, though it might appear that the reverse is true. One might say that since providence precedes reward and punishment, the latter is derived from it.
אלא שאם היתה ההשגחה בפרטי האנשים על הדרך שהיא בשאר בעלי חיים לשמור מינם, היה ראוי שימנה השכר והעונש שורש מסתעף ממנה, אבל בעבור שלא היתה ההשגחה הנמנית בעקרים או בשרשים על דרך ההשגחה שהיא במיני הבעלי חיים לשמור המין בלבד, אבל לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו בכל פרטי מעשיו בעולם הזה ובבא כפי מה שתגזור החכמה העליונה, לזה שמנו השכר והעונש עקר וההשגחה שורש מסתעף ממנו, לפי שמין ההשגחה שהוא לשכר ולעונש אינה כמין ההשגחה ההווה במיני הבעלי חיים שהיא לשמור המין בלבד.
The answer is as follows: If God’s providence of human individuals were of the same nature as in the other animals, namely the preservation of their species, reward and punishment would be derivative from providence. But it is not so. The providence which we consider as a principle is not the kind which provides for the lower animals by maintaining the species merely, but the kind that rewards a man according to his deeds both in this world and the next, as the divine wisdom decrees. Hence we considered reward and punishment a fundamental principle and providence a subordinate principle derived from the former, because the providence which is concerned with reward and punishment is not the same as that which has to do with the lower animals, preserving merely their species.
ועל זה הדרך תבין בכל השרשים המסתעפים מן העקרים למה נמנו שרשים עם היותן קודמים אל העקרים, כמו הנבואה שהיא קודמת בטבע אל תורה מן השמים וקודמת גם כן בזמן, שהרי קדמה נבואת האבות לנתינת התורה על ידי משה, ואף על פי כן שמנו אותה שורש לתורה מן השמים, לפי שכל הנבואות שהיו קודם מתן תורה כולן היו לתכלית נתינת התורה, וכן כל הנבואות שנמצאו לנביאים אחר שנתנה התורה היו לתכלית קיום התורה. ולפי שהתכלית קודם אצל הפועל לשאר הסבות בהכרח, אמרו רבותינו ז״ל שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה, לפי שהוא התכלית שבעבורו נמצא המין האנושי שהוא מבחר הנמצאות שבעולם ההויה וההפסד, וכולם נמצאו בעבורו, והוא בעבור קיום התורה, והקש על זה בכל השרשים שאמרנו שהם מסתעפים מן העקרים:
In the same way must be understood all the relations of the subordinate principles to the fundamental ones, where the former are prior to the latter. Thus, prophecy is prior by nature to revelation of the Torah, and prior in time also, for the prophetic inspiration of the patriarchs came before the revelation of the Torah through Moses; and yet we considered prophecy subordinate to revelation of the Torah. The reason is because all the instances of prophecy that occurred before the revelation of the Torah were for the purpose of the Torah, and similarly all the prophetic teachings of the prophets who came after the Torah were for the purpose of the fulfilment of the Torah. Inasmuch as in the mind of an agent the purpose or final cause is necessarily prior to the other causes, our Rabbis say that the Torah came two thousand years before the world. The Torah is the purpose for the sake of which the human race was created, which is the highest form of existence in the world of genesis and decay. All other things exist for the sake of man, and man exists for the sake of the Torah. This principle may be applied to all the other dogmas which we considered as derived from the fundamental principles.