הנבואה תחול על האדם על ההדרגות שכתבנו כשלא יהיה שם נביא יהיה כלי להגעת הנבואה על הבלתי מוכן, אבל כשיהיה שם נביא כבר תגיע הנבואה על הבלתי מוכן בזולת אלו ההדרגות, וזה דבר נתאמת מציאותו בשעת מתן תורה שהגיעו כל ישראל טפשיהם עם חכמיהם למעלת הנבואה, אמר הכתוב את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר מתוך האש. ולא למעלת הנבואה בלבד אבל למדרגת פנים בפנים שהיא המדרגה האחרונה ממדרגות הנבואה שאי אפשר שיגיע האדם אליה אלא בחסד אלהי, והיא היתה מדרגת משה רבנו עליו השלום, אמר הכתוב עליו ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, ונאמר גם כן במדרגת כל ישראל בשעת מתן תורה, פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש.
What we said above concerning the manner in which the various degrees of prophetic inspiration come upon a person holds good when there is no prophet who may serve as a medium or instrument through whom inspiration may come to those who are not prepared. But when there is such a prophet, inspiration may come to those unprepared without reference to the degrees mentioned. This possibility was realized, at the time of the revelation on Sinai, when all Israel, the foolish as well as the wise, attained to the prophetic quality: “These words the Lord spoke unto all your assembly in the mount out of the midst of the fire.” And not merely did they attain to prophetic inspiration, but they reached the degree called “face to face”, which is the highest that any one can attain and which requires the grace of God, viz. the degree attained by Moses. For we read concerning Moses, “And the Lord spoke to Moses face to face,” and similarly in reference to the degree reached by all Israel at the time of the Sinaitic revelation, we read likewise, “The Lord spoke with you face to face in the mount out of the midst of the fire.”
2
והוא מבואר כי שש מאות אלף רגלי שיצאו ממצרים מורגלים בעבודה קשה בחומר ובלבנים לא היו ראויין למדרגה גדולה כזו, ואף על פי כן הגיעו אליה באמצעות משה רבנו עליו השלום, אמר השם אליו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, כלומר אני רוצה לבא אליך ולהגלות לך במדרגה גדולה שהיא מדרגת פנים בפנים, אף על פי שאתה בעובי ועכירות החומר הנקרא עב הענן ואינך ראוי אליה, וכל זה אני עושה בעבור ישמע העם בדברי עמך, וזו היא המדרגה היותר גבוהה שאפשר, והוא שישמע אדם בהקיץ קול מדבר אליו בזולת ראית שום תמונה, אמר הכתוב קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים.
Now it is clear that the six hundred thousand men who came out of Egypt on foot and had been accustomed to hard work in clay and in bricks were not worthy of so high a degree, and yet they attained it through the instrumentality of Moses. God said to him, “Go, I come unto thee in a thick cloud, that the people may hear when I speak with thee.” The meaning of this verse is, I wish to come to you and to reveal Myself to you in the highest degree, face to face, though you are clothed in the thickness and obscurity of matter, symbolized by “thick cloud,” and are not worthy of it,—all this I do in order that the people may hear when I speak with you. This is the highest degree possible, namely that a person in the waking state should hear a voice speaking to him, without seeing any form, “Ye heard the voice of words, but ye saw no form.”
3
והגיעו אליה בחסד אלהי ובאמצעות משה, וזה כדי שיסתלק מלבם הספק שהיו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם, שעל זה היו תמהין אחר מתן תורה ואומרים כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים, שיראה שישראל היו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם עד היום ההוא, אבל משה לא היה תמה על הגעת הנבואה לאיש אחד אלא על הגעתה לעם בכללו, ועל כן אמר השמע עם קול וגו׳, ואחר המעמד ההוא הודו באפשרות הגעתה, אמר הכתוב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, שיראה שבאותו מעמד הוסר מלבם הספק הזה.
This degree the people attained through the grace of God and the instrumentality of Moses, in order that they might give up the doubt which they entertained concerning the possibility of a human being receiving prophetic inspiration. They expressed their wonder after the revelation, saying, “For who is there of all flesh, that hath heard the voice of the living God …” This shows that the Israelites doubted the possibility of prophetic inspiration until that day. But Moses did not wonder at the prophetic inspiration of an individual, but at the attainment thereto by the whole people. Hence he said, “Did ever a people hear the voice of God …” After the revelation they all acknowledged the possibility, as we read, “We have seen this day that God doth speak with man, and he liveth.” This proves that the experience at that time removed the doubt from their mind.
4
וכן הגיעה הנבואה מאליהו לאלישע בזולת אלו ההדרגות, כי לא היה בכל בני הנביאים מי שלא קדם לשרת את אליהו וללמוד ממנו קודם שיבא אלישע לשרת את אליהו, שהרי כשרצה השם לקחת את אליהו נאמר לו בחורב ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך, ובאמצעות אליהו הגיע למדרגה גדולה יותר מכולם.
In the same way the prophetic power was communicated by Elijah to Elisha without the preparatory degrees. For there was not a single one of the sons of the prophets who did not serve Elijah and learn from him before Elisha came to serve Elijah, for only when God wanted to take Elijah away did he say to him in Horeb, “And Elisha the son of Shaphat of Abel-Meholah shalt thou anoint to be prophet in thy room.” Through the instrumentality of Elijah he attained to a higher degree than any of them.
5
וכן יהושע הגיע למדרגה שהגיע באמצעות משה, עד שאמרו רבותינו ז״ל בבאור הענין הזה פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, כלומר יהושע מצד עצמו לא היה ראוי שיגיע למדרגה שהגיע אליה אלא באמצעות משה הוא שהשיג מה שהשיג, ולזה היה משה במדרגת החמה שחולקת האור לירח ויהושע במדרגת הלבנה שמקבלת אור מהשמש ואין לה אור מעצמה, ולזה אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, כי לא היה ראוי יהושע לנבואה מעצמו אלא מצד משה רבנו עליו השלום.
Also Joshua owed the degree which he attained to the instrumentality of Moses. And hence the Rabbis in discussing this matter say, “The face of Moses was like that of the sun, the face of Joshua was like that of the moon. The elders of that generation used to say, ‘Oh, the shame and disgrace!’ ” The meaning is, Joshua himself was not worthy to attain the degree which he did. It was due to the instrumentality of Moses. Therefore Moses was like the sun, who gives of his light to the moon, while Joshua was like the moon, which receives her light from the sun, having none of her own. Hence they said, “Oh, the shame and disgrace” that Joshua himself should not have been worthy of prophecy and should get it through Moses only!
6
ועל זה הדרך היה חול הנבואה באמצעות משה על השבעים זקנים אף על פי שלא היו ראוים אליה מצד עצמם, אמר הכתוב וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, כלומר אף על פי שלא היו ראויין לכך מצד עצמם. ולזה תמצא כי כשאמר יהושע אל משה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, השיב משה המקנא אתה לי, כלומר אין ראוי לך לקנא בזה כלל בעבורי כי הנבואה הזאת כולה חלה עליהם מצד רוחי ובאמצעותי, ומי יתן כל עם ה׳ יהיו נביאים מצד עצמם וראויים לנבואה בזולתי, כי יתן ה׳ את רוחו עליהם ולא באמצעותי אלא שהם מצד עצמם יהיו ראויים לחול עליהם הרוח האלהי מבלתי אמצעי.
Similarly the seventy elders owed their prophetic gift to the instrumentality of Moses, not having been worthy of it in their own right: “And I will come down and speak with thee there; and I will take of the spirit which is upon thee, and will put it upon them.” The meaning is, though they are not worthy of it on their own account. Hence when Joshua said to Moses, “Eldad and Medad are prophesying in the camp,” Moses replied, “Art thou jealous for my sake?” He meant to say, You should not be jealous on my account, for the prophetic spirit comes upon them through my spirit and instrumentality, “Would that all the Lord’s people were prophets” on their account, worthy in their own right without my influence, “that the Lord would put His spirit upon them,” not through my instrumentality, but that they should themselves be worthy of the prophetic spirit without any intermediary.
7
וענין צורך האמצעי בדבר הזה הוא על זה הדרך, כי כמו שמהכאת ניצוץ השמש בגוף זך בהיר כמראה המלוטשת יתהפך הניצוץ על מקום חשוך, ויאיר המקום ההוא על ידי ההתהפכות ההוא מה שלא היה מאיר קודם זה, כך השפע האלהי כשירד על הנביא השלם יתהפך ממנו על הבלתי ראוי, ויהיה זה סבה אל שיחול הרוח הנבואיי על הבלתי שלם או בלתי מוכן לכך ויתנבא, ואף בזה ההתהפכות יהיה הרוח שיחול על היותר מוכן גדול ממה שיחול על מי שאינו מוכן.
The need of a medium may be explained as follows. When a spark of sunlight strikes a bright body, like a polished mirror, it is reflected upon a dark place, which is then illuminated by the reflection, not having been illuminated before. Similarly when the divine influence descends upon a perfect prophet, it is reflected from him upon one who is not worthy, thus inspiring with the prophetic spirit one who is not perfect and not prepared, and causing him to prophesy. Still, even in case of reflection, the one who is prepared gets a greater portion than he who is not prepared.
8
ולפי דעתי שזאת היתה הסבה שתמצא הנבואה באומת ישראל מזולתה מן האומות ובארץ ישראל מזולתה מן הארצות, וזה כי מצד הארון והלוחות שהיתה השכינה שורה עליו היה מתהפך הרוח האלהי כדמות ניצוץ השמש המתהפך, והיה שורה הרוח הנבואיי על האיש שתמצא בו הכנה מה בדמיון מה שהוא בארון, והוא האיש שימצאו בו דעות התורה הכתובים בלוחות הברית באמת, כמו שהיה זה בנבואת שמואל שהיה שוכב בחדרו שהיה לו ובאה אליו קול הנבואה מעל הכפרת אשר על הארון שהיה אז שם בשילה, והוא עצמו לא היה יודע מי הקורא, שלא היה משער בעצמו היותו ראוי לנבואה שישמע קול בעת היקיצה במראה הנבואה, ולזה היה קם ממטתו ללכת אל עלי עד שעלי הבין זה מעצמו, כמו שאמר הכתוב ויבן עלי כי ה׳ קורא לנער.
My opinion is that this is the reason why prophecy existed among the people of Israel in the land of Palestine and not among other nations in other lands. The Shekinah rested upon the ark and the tables of stone, and from these it was reflected like a ray of sunlight, and the prophetic spirit then rested upon a person who had in him a certain preparation analogous to the contents of the ark, that is a person who really had the ideas of the Torah, which are written upon the tables of the covenant. We find this illustrated in the prophecy of Samuel. He lay in his chamber and the prophetic voice came to him from above the ark-cover which was upon the ark that was then in Shilo. Samuel himself did not know who called him, for he did not think that he was worthy of the prophetic gift, that he should hear a voice in the waking state in a prophetic vision. Therefore he rose from his bed and went to Eli, until Eli understood, as we read, “And Eli perceived that the Lord was calling the child.”
9
ואולם זה השפע הבא על זה הדרך בזולת נביא שיהיה אמצעי צריך הכנה במקבל, כלומר שיהיה מעצמו מוכן קצת. כי לא יחול השפע האלהי הזה אלא בהיות המקבל במדרגה ידועה מן ההכנה, וכפי הכנתו תהיה מדרגת השפע שיחול עליו. ואבל הנבואה המגעת באמצעות נביא תגיע אפילו על מי שאינו ראוי לנבואה, כמו שהגיעה לישראל בשעת מתן תורה, או על מי שאינו מוכן אליה, כמו שהגיעה לאהרן ומרים באמצעות משה אף על פי שלא היו מוכנים אליה באותה שעה, ובעבור זה קרא השם אל משה עם אהרן ומרים כדי שיחול באמצעות משה הרוח הנבואיי עליהם, כי אף על פי שהיו ראויים לנבואה לא היו מוכנים אליה באותה שעה. והבן זה כי הוא דבר נבוכו בו הרבה מן החכמים למה קרא השם את משה עם אהרן ומרים.
An inspiration of this kind, which comes in this way without the mediation of a prophet, requires preparation in the recipient, that is the recipient must be himself prepared to a certain extent. Divine inspiration of this nature comes only when the recipient has a certain degree of preparation, and upon this is dependent the degree of inspiration which comes to him. The prophetic inspiration, however, which comes through the mediation of a prophet, comes also to a person who is not worthy of prophecy, as it came to all Israel at the time of the Sinaitic revelation; or it comes to one who is not prepared for it, as it came to Aaron and Miriam through the mediation of Moses, though they were not prepared for it at that time. This is the reason why the Lord called Moses with Aaron and Miriam, so that the prophetic spirit should come upon them through the mediation of Moses. For though they were worthy of the prophetic gift, they were not prepared for it at that time. This matter requires attention, for many learned men have wondered why God called Moses with Aaron and Miriam.
10
וראוי שתדע שהמצא הנבואה על ידי נביא על הבלתי ראוי או בלתי מוכן, לא יספיק להשפיע מן המקבל ההוא על זולתו אלא בהמצא הארון והלוחות באומה, וגם כן אחר שנעדר הארון לא היה אפשר שתמצא הנבואה אפילו על יד נביא על הבלתי מוכן. ולזה לא הגיעה הנבואה לברוך בן נריה באמצעות ירמיה, לפי שלא היה מוכן אליה וכבר נגנז הארון, והגיעה לחגי זכריה ומלאכי, לפי שראו את ירמיה ויחזקאל והיו מוכנים אליה יותר מברוך. ואולם לא הגיעה מהם לזולתם, לפי שלא היו בזמן הארון ולא היה השפע שהגיע להם מספיק שיעבור מהם לזולתם אחר שלא היה שם ארון. וראיה לדבר כי בבית שני היו חסידים ואנשי מעשה וראויים לנבואה יותר מבבית ראשון, ואף על פי כן לא היה שם נבואה לפי שלא היה שם ארון. ומה שהגיעה הנבואה ליחזקאל בחוצה לארץ, לפי שכבר הגיעה אליו בארץ ישראל, אמרו רבותינו ז״ל היה היה דבר ה׳ אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר מאי היה שכבר היה:
It is worth noting that when the prophetic spirit comes through the mediation of a prophet upon a person who is not worthy or who is not prepared, the recipient is able to pass it to another only when the nation has in its midst the ark and the tables. Moreover after the ark disappeared, the unprepared could not get prophetic inspiration even through a prophet. This is why Baruch son of Neriyah did not receive the prophetic gift through Jeremiah, because he was not prepared for it, and the ark had been hidden. Prophetic inspiration did come to Haggai, Zechariah and Malachi, because they saw Jeremiah and Ezekiel and were more prepared for it than Baruch. But it did not reach others through them, because the ark was not there and the inspiration they received was not sufficient to pass from them to others, since there was no ark. The proof of this is that there was no prophecy during the second temple, though there were at that time pious men and men of good works more worthy of prophetic inspiration than the men of the first temple. The reason was because they did not have the ark. Ezekiel could receive his inspiration outside of Palestine because he had already received it in Palestine, as our Rabbis explain the verse in Ezekiel, “The word of the Lord came expressly unto Ezekiel the priest, the son of Buzi, in the land of the Chaldeans by the river Chebar.” They construe the verb (היה היה) as meaning: ‘it came’ because ‘it had come’ before.
הנבואה תחול על האדם על ההדרגות שכתבנו כשלא יהיה שם נביא יהיה כלי להגעת הנבואה על הבלתי מוכן, אבל כשיהיה שם נביא כבר תגיע הנבואה על הבלתי מוכן בזולת אלו ההדרגות, וזה דבר נתאמת מציאותו בשעת מתן תורה שהגיעו כל ישראל טפשיהם עם חכמיהם למעלת הנבואה, אמר הכתוב את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר מתוך האש. ולא למעלת הנבואה בלבד אבל למדרגת פנים בפנים שהיא המדרגה האחרונה ממדרגות הנבואה שאי אפשר שיגיע האדם אליה אלא בחסד אלהי, והיא היתה מדרגת משה רבנו עליו השלום, אמר הכתוב עליו ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, ונאמר גם כן במדרגת כל ישראל בשעת מתן תורה, פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש.
What we said above concerning the manner in which the various degrees of prophetic inspiration come upon a person holds good when there is no prophet who may serve as a medium or instrument through whom inspiration may come to those who are not prepared. But when there is such a prophet, inspiration may come to those unprepared without reference to the degrees mentioned. This possibility was realized, at the time of the revelation on Sinai, when all Israel, the foolish as well as the wise, attained to the prophetic quality: “These words the Lord spoke unto all your assembly in the mount out of the midst of the fire.” And not merely did they attain to prophetic inspiration, but they reached the degree called “face to face”, which is the highest that any one can attain and which requires the grace of God, viz. the degree attained by Moses. For we read concerning Moses, “And the Lord spoke to Moses face to face,” and similarly in reference to the degree reached by all Israel at the time of the Sinaitic revelation, we read likewise, “The Lord spoke with you face to face in the mount out of the midst of the fire.”
והוא מבואר כי שש מאות אלף רגלי שיצאו ממצרים מורגלים בעבודה קשה בחומר ובלבנים לא היו ראויין למדרגה גדולה כזו, ואף על פי כן הגיעו אליה באמצעות משה רבנו עליו השלום, אמר השם אליו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, כלומר אני רוצה לבא אליך ולהגלות לך במדרגה גדולה שהיא מדרגת פנים בפנים, אף על פי שאתה בעובי ועכירות החומר הנקרא עב הענן ואינך ראוי אליה, וכל זה אני עושה בעבור ישמע העם בדברי עמך, וזו היא המדרגה היותר גבוהה שאפשר, והוא שישמע אדם בהקיץ קול מדבר אליו בזולת ראית שום תמונה, אמר הכתוב קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים.
Now it is clear that the six hundred thousand men who came out of Egypt on foot and had been accustomed to hard work in clay and in bricks were not worthy of so high a degree, and yet they attained it through the instrumentality of Moses. God said to him, “Go, I come unto thee in a thick cloud, that the people may hear when I speak with thee.” The meaning of this verse is, I wish to come to you and to reveal Myself to you in the highest degree, face to face, though you are clothed in the thickness and obscurity of matter, symbolized by “thick cloud,” and are not worthy of it,—all this I do in order that the people may hear when I speak with you. This is the highest degree possible, namely that a person in the waking state should hear a voice speaking to him, without seeing any form, “Ye heard the voice of words, but ye saw no form.”
והגיעו אליה בחסד אלהי ובאמצעות משה, וזה כדי שיסתלק מלבם הספק שהיו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם, שעל זה היו תמהין אחר מתן תורה ואומרים כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים, שיראה שישראל היו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם עד היום ההוא, אבל משה לא היה תמה על הגעת הנבואה לאיש אחד אלא על הגעתה לעם בכללו, ועל כן אמר השמע עם קול וגו׳, ואחר המעמד ההוא הודו באפשרות הגעתה, אמר הכתוב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, שיראה שבאותו מעמד הוסר מלבם הספק הזה.
This degree the people attained through the grace of God and the instrumentality of Moses, in order that they might give up the doubt which they entertained concerning the possibility of a human being receiving prophetic inspiration. They expressed their wonder after the revelation, saying, “For who is there of all flesh, that hath heard the voice of the living God …” This shows that the Israelites doubted the possibility of prophetic inspiration until that day. But Moses did not wonder at the prophetic inspiration of an individual, but at the attainment thereto by the whole people. Hence he said, “Did ever a people hear the voice of God …” After the revelation they all acknowledged the possibility, as we read, “We have seen this day that God doth speak with man, and he liveth.” This proves that the experience at that time removed the doubt from their mind.
וכן הגיעה הנבואה מאליהו לאלישע בזולת אלו ההדרגות, כי לא היה בכל בני הנביאים מי שלא קדם לשרת את אליהו וללמוד ממנו קודם שיבא אלישע לשרת את אליהו, שהרי כשרצה השם לקחת את אליהו נאמר לו בחורב ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך, ובאמצעות אליהו הגיע למדרגה גדולה יותר מכולם.
In the same way the prophetic power was communicated by Elijah to Elisha without the preparatory degrees. For there was not a single one of the sons of the prophets who did not serve Elijah and learn from him before Elisha came to serve Elijah, for only when God wanted to take Elijah away did he say to him in Horeb, “And Elisha the son of Shaphat of Abel-Meholah shalt thou anoint to be prophet in thy room.” Through the instrumentality of Elijah he attained to a higher degree than any of them.
וכן יהושע הגיע למדרגה שהגיע באמצעות משה, עד שאמרו רבותינו ז״ל בבאור הענין הזה פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, כלומר יהושע מצד עצמו לא היה ראוי שיגיע למדרגה שהגיע אליה אלא באמצעות משה הוא שהשיג מה שהשיג, ולזה היה משה במדרגת החמה שחולקת האור לירח ויהושע במדרגת הלבנה שמקבלת אור מהשמש ואין לה אור מעצמה, ולזה אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, כי לא היה ראוי יהושע לנבואה מעצמו אלא מצד משה רבנו עליו השלום.
Also Joshua owed the degree which he attained to the instrumentality of Moses. And hence the Rabbis in discussing this matter say, “The face of Moses was like that of the sun, the face of Joshua was like that of the moon. The elders of that generation used to say, ‘Oh, the shame and disgrace!’ ” The meaning is, Joshua himself was not worthy to attain the degree which he did. It was due to the instrumentality of Moses. Therefore Moses was like the sun, who gives of his light to the moon, while Joshua was like the moon, which receives her light from the sun, having none of her own. Hence they said, “Oh, the shame and disgrace” that Joshua himself should not have been worthy of prophecy and should get it through Moses only!
ועל זה הדרך היה חול הנבואה באמצעות משה על השבעים זקנים אף על פי שלא היו ראוים אליה מצד עצמם, אמר הכתוב וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, כלומר אף על פי שלא היו ראויין לכך מצד עצמם. ולזה תמצא כי כשאמר יהושע אל משה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, השיב משה המקנא אתה לי, כלומר אין ראוי לך לקנא בזה כלל בעבורי כי הנבואה הזאת כולה חלה עליהם מצד רוחי ובאמצעותי, ומי יתן כל עם ה׳ יהיו נביאים מצד עצמם וראויים לנבואה בזולתי, כי יתן ה׳ את רוחו עליהם ולא באמצעותי אלא שהם מצד עצמם יהיו ראויים לחול עליהם הרוח האלהי מבלתי אמצעי.
Similarly the seventy elders owed their prophetic gift to the instrumentality of Moses, not having been worthy of it in their own right: “And I will come down and speak with thee there; and I will take of the spirit which is upon thee, and will put it upon them.” The meaning is, though they are not worthy of it on their own account. Hence when Joshua said to Moses, “Eldad and Medad are prophesying in the camp,” Moses replied, “Art thou jealous for my sake?” He meant to say, You should not be jealous on my account, for the prophetic spirit comes upon them through my spirit and instrumentality, “Would that all the Lord’s people were prophets” on their account, worthy in their own right without my influence, “that the Lord would put His spirit upon them,” not through my instrumentality, but that they should themselves be worthy of the prophetic spirit without any intermediary.
וענין צורך האמצעי בדבר הזה הוא על זה הדרך, כי כמו שמהכאת ניצוץ השמש בגוף זך בהיר כמראה המלוטשת יתהפך הניצוץ על מקום חשוך, ויאיר המקום ההוא על ידי ההתהפכות ההוא מה שלא היה מאיר קודם זה, כך השפע האלהי כשירד על הנביא השלם יתהפך ממנו על הבלתי ראוי, ויהיה זה סבה אל שיחול הרוח הנבואיי על הבלתי שלם או בלתי מוכן לכך ויתנבא, ואף בזה ההתהפכות יהיה הרוח שיחול על היותר מוכן גדול ממה שיחול על מי שאינו מוכן.
The need of a medium may be explained as follows. When a spark of sunlight strikes a bright body, like a polished mirror, it is reflected upon a dark place, which is then illuminated by the reflection, not having been illuminated before. Similarly when the divine influence descends upon a perfect prophet, it is reflected from him upon one who is not worthy, thus inspiring with the prophetic spirit one who is not perfect and not prepared, and causing him to prophesy. Still, even in case of reflection, the one who is prepared gets a greater portion than he who is not prepared.
ולפי דעתי שזאת היתה הסבה שתמצא הנבואה באומת ישראל מזולתה מן האומות ובארץ ישראל מזולתה מן הארצות, וזה כי מצד הארון והלוחות שהיתה השכינה שורה עליו היה מתהפך הרוח האלהי כדמות ניצוץ השמש המתהפך, והיה שורה הרוח הנבואיי על האיש שתמצא בו הכנה מה בדמיון מה שהוא בארון, והוא האיש שימצאו בו דעות התורה הכתובים בלוחות הברית באמת, כמו שהיה זה בנבואת שמואל שהיה שוכב בחדרו שהיה לו ובאה אליו קול הנבואה מעל הכפרת אשר על הארון שהיה אז שם בשילה, והוא עצמו לא היה יודע מי הקורא, שלא היה משער בעצמו היותו ראוי לנבואה שישמע קול בעת היקיצה במראה הנבואה, ולזה היה קם ממטתו ללכת אל עלי עד שעלי הבין זה מעצמו, כמו שאמר הכתוב ויבן עלי כי ה׳ קורא לנער.
My opinion is that this is the reason why prophecy existed among the people of Israel in the land of Palestine and not among other nations in other lands. The Shekinah rested upon the ark and the tables of stone, and from these it was reflected like a ray of sunlight, and the prophetic spirit then rested upon a person who had in him a certain preparation analogous to the contents of the ark, that is a person who really had the ideas of the Torah, which are written upon the tables of the covenant. We find this illustrated in the prophecy of Samuel. He lay in his chamber and the prophetic voice came to him from above the ark-cover which was upon the ark that was then in Shilo. Samuel himself did not know who called him, for he did not think that he was worthy of the prophetic gift, that he should hear a voice in the waking state in a prophetic vision. Therefore he rose from his bed and went to Eli, until Eli understood, as we read, “And Eli perceived that the Lord was calling the child.”
ואולם זה השפע הבא על זה הדרך בזולת נביא שיהיה אמצעי צריך הכנה במקבל, כלומר שיהיה מעצמו מוכן קצת. כי לא יחול השפע האלהי הזה אלא בהיות המקבל במדרגה ידועה מן ההכנה, וכפי הכנתו תהיה מדרגת השפע שיחול עליו. ואבל הנבואה המגעת באמצעות נביא תגיע אפילו על מי שאינו ראוי לנבואה, כמו שהגיעה לישראל בשעת מתן תורה, או על מי שאינו מוכן אליה, כמו שהגיעה לאהרן ומרים באמצעות משה אף על פי שלא היו מוכנים אליה באותה שעה, ובעבור זה קרא השם אל משה עם אהרן ומרים כדי שיחול באמצעות משה הרוח הנבואיי עליהם, כי אף על פי שהיו ראויים לנבואה לא היו מוכנים אליה באותה שעה. והבן זה כי הוא דבר נבוכו בו הרבה מן החכמים למה קרא השם את משה עם אהרן ומרים.
An inspiration of this kind, which comes in this way without the mediation of a prophet, requires preparation in the recipient, that is the recipient must be himself prepared to a certain extent. Divine inspiration of this nature comes only when the recipient has a certain degree of preparation, and upon this is dependent the degree of inspiration which comes to him. The prophetic inspiration, however, which comes through the mediation of a prophet, comes also to a person who is not worthy of prophecy, as it came to all Israel at the time of the Sinaitic revelation; or it comes to one who is not prepared for it, as it came to Aaron and Miriam through the mediation of Moses, though they were not prepared for it at that time. This is the reason why the Lord called Moses with Aaron and Miriam, so that the prophetic spirit should come upon them through the mediation of Moses. For though they were worthy of the prophetic gift, they were not prepared for it at that time. This matter requires attention, for many learned men have wondered why God called Moses with Aaron and Miriam.
וראוי שתדע שהמצא הנבואה על ידי נביא על הבלתי ראוי או בלתי מוכן, לא יספיק להשפיע מן המקבל ההוא על זולתו אלא בהמצא הארון והלוחות באומה, וגם כן אחר שנעדר הארון לא היה אפשר שתמצא הנבואה אפילו על יד נביא על הבלתי מוכן. ולזה לא הגיעה הנבואה לברוך בן נריה באמצעות ירמיה, לפי שלא היה מוכן אליה וכבר נגנז הארון, והגיעה לחגי זכריה ומלאכי, לפי שראו את ירמיה ויחזקאל והיו מוכנים אליה יותר מברוך. ואולם לא הגיעה מהם לזולתם, לפי שלא היו בזמן הארון ולא היה השפע שהגיע להם מספיק שיעבור מהם לזולתם אחר שלא היה שם ארון. וראיה לדבר כי בבית שני היו חסידים ואנשי מעשה וראויים לנבואה יותר מבבית ראשון, ואף על פי כן לא היה שם נבואה לפי שלא היה שם ארון. ומה שהגיעה הנבואה ליחזקאל בחוצה לארץ, לפי שכבר הגיעה אליו בארץ ישראל, אמרו רבותינו ז״ל היה היה דבר ה׳ אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר מאי היה שכבר היה:
It is worth noting that when the prophetic spirit comes through the mediation of a prophet upon a person who is not worthy or who is not prepared, the recipient is able to pass it to another only when the nation has in its midst the ark and the tables. Moreover after the ark disappeared, the unprepared could not get prophetic inspiration even through a prophet. This is why Baruch son of Neriyah did not receive the prophetic gift through Jeremiah, because he was not prepared for it, and the ark had been hidden. Prophetic inspiration did come to Haggai, Zechariah and Malachi, because they saw Jeremiah and Ezekiel and were more prepared for it than Baruch. But it did not reach others through them, because the ark was not there and the inspiration they received was not sufficient to pass from them to others, since there was no ark. The proof of this is that there was no prophecy during the second temple, though there were at that time pious men and men of good works more worthy of prophetic inspiration than the men of the first temple. The reason was because they did not have the ark. Ezekiel could receive his inspiration outside of Palestine because he had already received it in Palestine, as our Rabbis explain the verse in Ezekiel, “The word of the Lord came expressly unto Ezekiel the priest, the son of Buzi, in the land of the Chaldeans by the river Chebar.” They construe the verb (היה היה) as meaning: ‘it came’ because ‘it had come’ before.