כל מה שהושג בחוש לאיש מה רצוי ומקובל יותר מזולתו עד שלא נמצא עליו חולק, או שהושג לאנשים שלמי ההשגה יותר מזולתם או לאנשים רבי המספר יותר מזולתם, תהיה האמנתו יותר מתקבלת ומתישבת בלב ותפול האמונה בו בתכלית החזוק. ובעבור זה רצה השם יתברך שתנתן התורה על ידי משה בפרסום גדול ורבוי עצום מששים רבוא, שלפי דעת חכמי הקבלה המספר הזה כולל לכל הפרצופים, ואי אפשר שימצא פרסום יותר גדול ממנו אף על פי שיהיה מספרו יותר גדול.
A thing perceived by an unusually popular and trustworthy person or by a number of persons of superior powers of comprehension or by an unusually large number of persons, is more likely to satisfy the mind of its reality and to be firmly believed than a thing not so accredited. For this reason God desired that the Torah should be given through Moses with great publicity and in the presence of a mighty multitude of six hundred thousand people. For according to the wise men of the Cabala this number includes all physiognomies, hence the publicity could not be greater, though the number of persons had been multiplied many times.
2
ולפי דעת רבותינו ז״ל היה הפרסום ההוא לכל העולם, אמרו ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, אלא מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא את התורה על כל העולם ולא קבלוה עד שבאו ישראל וקבלוה וכו׳, ובאור זה כי אחר שהיו בעולם שבעים אומות ולא זכר מהן אלא שעיר ופארן, בלי ספק לא בא להורות על הר שעיר ומדבר פארן אלא לרמוז על כל העולם, כלומר כי לפי שצפה הקדוש ברוך הוא שהיו עתידין לקום בעולם מניחי דתות בשעיר, שהיא אומת אדום והנטפלים אליה, ובפארן, שהיא אומת ישמעאל והנטפלים אליה, שאלו הן שתי אומות כוללות כל העולם, והם מזרע אברהם שהיה ראש המאמינים, לפיכך פרסם להם נתינת התורה לישראל, להורות שהדת האלהית צריך שתתפרסם נתינתה פרסום גדול, וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה איננה אלהית. וזה כי הדבר המצטווה לנביא בינו ובין השם יש חשש או ספק לזולתו בקבלה ההיא, ואפילו לעומדים בדור ההוא וכל שכן לבאים אחריהם, שהרי משה רבינו לא האמינו ישראל בנבואתו אמונה שלמה עד יום מתן תורה ששמעו את הקול מדבר אליו כמו שכתבנו.
According to the Rabbis, the revelation was published before the whole world. Commenting on the verse, The Lord came from Sinai, and rose from Seir unto them; He shined forth from mount Paran …, they say, Why Seir and why Paran? The answer is, that God offered the Torah to all the world, who refused to accept it. Then Israel came and accepted it. The meaning is that since there were then seventy nations in the world and the text of the Bible mentions only Seir and Paran, it is clear that the reference is not to mount Seir and the wilderness of Paran, but to the whole world. Knowing that founders of religion were to arise in the future in Seir, i. e., the people of Edom and those associated with them, and in Paran, i. e., the people of Ishmael and those related to them,—two nations including the whole world, and both descended from Abraham, the first true believer, God published before these nations His revelation of the Torah to Israel, pointing out to them that the revelation of a divine law must be published very widely, else it is not divine. This is so because an order which passes between God and the prophet alone leaves a suspicion or doubt in the minds of others, even of those living in the same generation, not to mention those who come after. Thus even in the case of Moses, the Israelites did not fully believe in his prophetic character until the day of the revelation on Sinai, when they heard the voice speaking to him, as we saw before.
3
ובעבור זה לא נתנה התורה בשלמות לאברהם או ליצחק או ליעקב שיצוה אותה את בניו ואת ביתו אחריו שישמרו דרך ה׳, כי אף אם תהיה הקבלה מהם נמשכת מאבות לבנים, כבר היה אפשר שיפול חשש וספק בלב הנמשכים אחריהם בדורות הבאים להיות המקבלים יחידים, מה שאין כן בדבר המתברר בחוש לאנשים רבי המספר מאד, שהיו בהם אנשים חכמים ונבונים ורבוי דעות מתחלפות. ולזה נתנה תורה על ידי משה רבינו בפרסום גדול כזה כמו שאמרנו, כדי שלא ישאר שום חשש וספק בלב המקבלים והנטפלים אליהם ולא בלב הבאים אחריהם כלל, ותהיה הקבלה נכונה ואמתית בתכלית מה שאפשר.
This is the reason why the Torah was not given completely to Abraham, Isaac or Jacob that they should command their children after them to keep the way of the Lord. For though the tradition should be handed down by them continuously from father to son, some suspicion or doubt might occur to those who came after in future generations, because those who received the law first were individuals. The case is different where the thing is clearly perceived by a very great number of persons embracing many wise and intelligent men, representing a great variety of opinions. This is the reason why the Torah was given through Moses with such great publicity, in order, namely, as I said before, that no suspicion or doubt should remain in the minds of the recipients and their associates, nor in the minds of those who come after, so that the tradition may be as firm and true as it is possible to make it.
4
וזהו מה שאמרו רבותינו ז״ל במסכת עבודה זרה, לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר כל מי שעסק בזה יבא ויטול שכרו, מיד מתקבצין כל האומות עובדי אלילים ונכנסין לפניו בערבוביא, שנאמר כל הגוים נקבצו יחדו ויאספו לאומים מי בכם יגיד זאת, ואין זאת אלא תורה כו׳. כונתם לומר כי לעתיד לבא יביא השם כל האומות עובדי אלילים לדין על שלא קיימו תורה אלהית, וזהו שאמרו שיאמר הקדוש ברוך הוא להם במה עסקתם, והם יאמרו שנתעסקו בדברים שהם ישובו של עולם, כמו שנזכר באותה אגדה בארוכה, ולבסוף הקדוש ברוך הוא משיב להם כי כל מה שעשו לא עשו מפני ישובו של עולם אלא לצורך עצמן, כלום יש בכם מגיד זאת וכו׳, כלומר יש בכם מי שיאמר שקיים תורה אלהית, והם ישיבו ויאמרו לפניו כי כמו שישראל יש להם לקבל שכר על קיום תורתם שקיימו מצד קבלתם, כן ראוי להם לקבל שכר על קיום תורתם שקיימו מצד קבלתם. והשם ישיב להם, מי בכם יגיד זאת וראשונות ישמיעונו יתנו עדיהם ויצדקו, כלומר כי האומות האומרות שסמכו על קבלתם ראשונות ישמיעונו, כלומר ראוי להם שיודיעונו התחלות דתם שקבלו וסמכו עליהם כיצד נתבארו, אם נתבארו מן החוש ובפרסום גדול כמו שנתבארו התחלות תורת משה, יתנו עדיהם ויצדקו, וישמעו המקבלים ויאמרו אמת, כמו שיתנו עדיהם מקבלי תורת משה שנתפרסמו התחלות דתם בששים רבוא המקבלים את התורה. וזה שסיים הכתוב אתם עדי נאם ה׳, כלומר כל ישראל עדים בנתינת התורה מן השמים, שהם שמעו את קול ה׳ אלהים מדבר אליהם עשרת הדברים. ועבדי אשר בחרתי רומז אל משה שנקרא עבד ה׳, וכלכם עדים שהתורה היא מאת ה׳ מן השמים.
This is the meaning of the saying of the Rabbis in the treatise Abodah Zarah, In the future God will take the Torah in His bosom and say, ‘Let all those who occupied themselves with this, come and get their reward.’ At once all the nations of the world will come crowding before Him, pell mell, as is said, ‘All the nations are gathered together, and the peoples are assembled; who among them can declare this …?’ ‘This’ means the Torah. The Rabbis mean to say that in the future God will bring all the idolatrous nations to justice because they did not fulfil the divine law. Then we are told in the sequel that God will say to them, Wherewith have you busied yourselves? And they will reply that they concerned themselves with social welfare, as is recounted at length in the haggadic passage above cited. Finally God says in reply, All that you did was not for social welfare, but for your own selfish ends. Is there any one among you who can declare this?, i. e., is there any one among you who can say that he fulfilled the divine Torah? They will then reply in turn that as the Israelites are to be rewarded for observing the Law which they received by tradition, so they should be rewarded for fulfilling their law, which they also received by tradition. God will then reply, Who among you can declare this, and announce to us former things? Let them bring their witnesses, that they may be justified The meaning is that the nations who claim that they relied on their tradition, must tell us former things, i. e., they must tell us the principles of their religion, which they accepted and upon which they relied. They must tell us whether they were perceived by the senses with great publicity, as were the principles of the Law of Moses. Let them bring their witnesses, that they may be justified, that those who received that law may hear and say, it is truth; as those who received the Law of Moses can produce their witnesses, because the principles of their religion were published before an assembly of six hundred thousand persons, who received the Torah. And then the text concludes, Ye are My witnesses, saith the Lord, i. e., all Israel are witnesses of the divine revelation of the Torah, for they heard the voice of the Lord God, speaking to them the Ten Words. The words, And My servant whom I have chosen, refer to Moses, who is called the servant of the Lord. All of you are witnesses that the Torah is divine.
5
זהו פירוש נפלא באלו הפסוקים על הדרך שהבינו רבותינו ז״ל שמדבר על שכר התורה בכללה, והוא מסכים לאמת, כי להיות התחלות התורה מתבארות בפרסום גדול, אי אפשר שיפול ספק באמתתן. ולזה ראוי שתהיה האמונה בתורת משה בתכלית החזוק, וכל שכן להיות התחלותיה מתבארות באור שאין לספק בו, כמו שבארנו בפרק י״ז וי״ח מזה המאמר.
This is a wonderful interpretation of these verses according to the idea of the Rabbis that the text cited deals with the reward that follows upon the fulfilment of the Torah as a whole. And it is true. For since the principles of the Torah were declared with great publicity, no doubt can possibly occur concerning the truth thereof. Hence one should have a firm faith in the law of Moses, especially so since its principles are so clear that no doubt is possible, as we explained in chapters seventeen and eighteen of this book.
כל מה שהושג בחוש לאיש מה רצוי ומקובל יותר מזולתו עד שלא נמצא עליו חולק, או שהושג לאנשים שלמי ההשגה יותר מזולתם או לאנשים רבי המספר יותר מזולתם, תהיה האמנתו יותר מתקבלת ומתישבת בלב ותפול האמונה בו בתכלית החזוק. ובעבור זה רצה השם יתברך שתנתן התורה על ידי משה בפרסום גדול ורבוי עצום מששים רבוא, שלפי דעת חכמי הקבלה המספר הזה כולל לכל הפרצופים, ואי אפשר שימצא פרסום יותר גדול ממנו אף על פי שיהיה מספרו יותר גדול.
A thing perceived by an unusually popular and trustworthy person or by a number of persons of superior powers of comprehension or by an unusually large number of persons, is more likely to satisfy the mind of its reality and to be firmly believed than a thing not so accredited. For this reason God desired that the Torah should be given through Moses with great publicity and in the presence of a mighty multitude of six hundred thousand people. For according to the wise men of the Cabala this number includes all physiognomies, hence the publicity could not be greater, though the number of persons had been multiplied many times.
ולפי דעת רבותינו ז״ל היה הפרסום ההוא לכל העולם, אמרו ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, אלא מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא את התורה על כל העולם ולא קבלוה עד שבאו ישראל וקבלוה וכו׳, ובאור זה כי אחר שהיו בעולם שבעים אומות ולא זכר מהן אלא שעיר ופארן, בלי ספק לא בא להורות על הר שעיר ומדבר פארן אלא לרמוז על כל העולם, כלומר כי לפי שצפה הקדוש ברוך הוא שהיו עתידין לקום בעולם מניחי דתות בשעיר, שהיא אומת אדום והנטפלים אליה, ובפארן, שהיא אומת ישמעאל והנטפלים אליה, שאלו הן שתי אומות כוללות כל העולם, והם מזרע אברהם שהיה ראש המאמינים, לפיכך פרסם להם נתינת התורה לישראל, להורות שהדת האלהית צריך שתתפרסם נתינתה פרסום גדול, וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה איננה אלהית. וזה כי הדבר המצטווה לנביא בינו ובין השם יש חשש או ספק לזולתו בקבלה ההיא, ואפילו לעומדים בדור ההוא וכל שכן לבאים אחריהם, שהרי משה רבינו לא האמינו ישראל בנבואתו אמונה שלמה עד יום מתן תורה ששמעו את הקול מדבר אליו כמו שכתבנו.
According to the Rabbis, the revelation was published before the whole world. Commenting on the verse, The Lord came from Sinai, and rose from Seir unto them; He shined forth from mount Paran …, they say, Why Seir and why Paran? The answer is, that God offered the Torah to all the world, who refused to accept it. Then Israel came and accepted it. The meaning is that since there were then seventy nations in the world and the text of the Bible mentions only Seir and Paran, it is clear that the reference is not to mount Seir and the wilderness of Paran, but to the whole world. Knowing that founders of religion were to arise in the future in Seir, i. e., the people of Edom and those associated with them, and in Paran, i. e., the people of Ishmael and those related to them,—two nations including the whole world, and both descended from Abraham, the first true believer, God published before these nations His revelation of the Torah to Israel, pointing out to them that the revelation of a divine law must be published very widely, else it is not divine. This is so because an order which passes between God and the prophet alone leaves a suspicion or doubt in the minds of others, even of those living in the same generation, not to mention those who come after. Thus even in the case of Moses, the Israelites did not fully believe in his prophetic character until the day of the revelation on Sinai, when they heard the voice speaking to him, as we saw before.
ובעבור זה לא נתנה התורה בשלמות לאברהם או ליצחק או ליעקב שיצוה אותה את בניו ואת ביתו אחריו שישמרו דרך ה׳, כי אף אם תהיה הקבלה מהם נמשכת מאבות לבנים, כבר היה אפשר שיפול חשש וספק בלב הנמשכים אחריהם בדורות הבאים להיות המקבלים יחידים, מה שאין כן בדבר המתברר בחוש לאנשים רבי המספר מאד, שהיו בהם אנשים חכמים ונבונים ורבוי דעות מתחלפות. ולזה נתנה תורה על ידי משה רבינו בפרסום גדול כזה כמו שאמרנו, כדי שלא ישאר שום חשש וספק בלב המקבלים והנטפלים אליהם ולא בלב הבאים אחריהם כלל, ותהיה הקבלה נכונה ואמתית בתכלית מה שאפשר.
This is the reason why the Torah was not given completely to Abraham, Isaac or Jacob that they should command their children after them to keep the way of the Lord. For though the tradition should be handed down by them continuously from father to son, some suspicion or doubt might occur to those who came after in future generations, because those who received the law first were individuals. The case is different where the thing is clearly perceived by a very great number of persons embracing many wise and intelligent men, representing a great variety of opinions. This is the reason why the Torah was given through Moses with such great publicity, in order, namely, as I said before, that no suspicion or doubt should remain in the minds of the recipients and their associates, nor in the minds of those who come after, so that the tradition may be as firm and true as it is possible to make it.
וזהו מה שאמרו רבותינו ז״ל במסכת עבודה זרה, לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר כל מי שעסק בזה יבא ויטול שכרו, מיד מתקבצין כל האומות עובדי אלילים ונכנסין לפניו בערבוביא, שנאמר כל הגוים נקבצו יחדו ויאספו לאומים מי בכם יגיד זאת, ואין זאת אלא תורה כו׳. כונתם לומר כי לעתיד לבא יביא השם כל האומות עובדי אלילים לדין על שלא קיימו תורה אלהית, וזהו שאמרו שיאמר הקדוש ברוך הוא להם במה עסקתם, והם יאמרו שנתעסקו בדברים שהם ישובו של עולם, כמו שנזכר באותה אגדה בארוכה, ולבסוף הקדוש ברוך הוא משיב להם כי כל מה שעשו לא עשו מפני ישובו של עולם אלא לצורך עצמן, כלום יש בכם מגיד זאת וכו׳, כלומר יש בכם מי שיאמר שקיים תורה אלהית, והם ישיבו ויאמרו לפניו כי כמו שישראל יש להם לקבל שכר על קיום תורתם שקיימו מצד קבלתם, כן ראוי להם לקבל שכר על קיום תורתם שקיימו מצד קבלתם. והשם ישיב להם, מי בכם יגיד זאת וראשונות ישמיעונו יתנו עדיהם ויצדקו, כלומר כי האומות האומרות שסמכו על קבלתם ראשונות ישמיעונו, כלומר ראוי להם שיודיעונו התחלות דתם שקבלו וסמכו עליהם כיצד נתבארו, אם נתבארו מן החוש ובפרסום גדול כמו שנתבארו התחלות תורת משה, יתנו עדיהם ויצדקו, וישמעו המקבלים ויאמרו אמת, כמו שיתנו עדיהם מקבלי תורת משה שנתפרסמו התחלות דתם בששים רבוא המקבלים את התורה. וזה שסיים הכתוב אתם עדי נאם ה׳, כלומר כל ישראל עדים בנתינת התורה מן השמים, שהם שמעו את קול ה׳ אלהים מדבר אליהם עשרת הדברים. ועבדי אשר בחרתי רומז אל משה שנקרא עבד ה׳, וכלכם עדים שהתורה היא מאת ה׳ מן השמים.
This is the meaning of the saying of the Rabbis in the treatise Abodah Zarah, In the future God will take the Torah in His bosom and say, ‘Let all those who occupied themselves with this, come and get their reward.’ At once all the nations of the world will come crowding before Him, pell mell, as is said, ‘All the nations are gathered together, and the peoples are assembled; who among them can declare this …?’ ‘This’ means the Torah. The Rabbis mean to say that in the future God will bring all the idolatrous nations to justice because they did not fulfil the divine law. Then we are told in the sequel that God will say to them, Wherewith have you busied yourselves? And they will reply that they concerned themselves with social welfare, as is recounted at length in the haggadic passage above cited. Finally God says in reply, All that you did was not for social welfare, but for your own selfish ends. Is there any one among you who can declare this?, i. e., is there any one among you who can say that he fulfilled the divine Torah? They will then reply in turn that as the Israelites are to be rewarded for observing the Law which they received by tradition, so they should be rewarded for fulfilling their law, which they also received by tradition. God will then reply, Who among you can declare this, and announce to us former things? Let them bring their witnesses, that they may be justified The meaning is that the nations who claim that they relied on their tradition, must tell us former things, i. e., they must tell us the principles of their religion, which they accepted and upon which they relied. They must tell us whether they were perceived by the senses with great publicity, as were the principles of the Law of Moses. Let them bring their witnesses, that they may be justified, that those who received that law may hear and say, it is truth; as those who received the Law of Moses can produce their witnesses, because the principles of their religion were published before an assembly of six hundred thousand persons, who received the Torah. And then the text concludes, Ye are My witnesses, saith the Lord, i. e., all Israel are witnesses of the divine revelation of the Torah, for they heard the voice of the Lord God, speaking to them the Ten Words. The words, And My servant whom I have chosen, refer to Moses, who is called the servant of the Lord. All of you are witnesses that the Torah is divine.
זהו פירוש נפלא באלו הפסוקים על הדרך שהבינו רבותינו ז״ל שמדבר על שכר התורה בכללה, והוא מסכים לאמת, כי להיות התחלות התורה מתבארות בפרסום גדול, אי אפשר שיפול ספק באמתתן. ולזה ראוי שתהיה האמונה בתורת משה בתכלית החזוק, וכל שכן להיות התחלותיה מתבארות באור שאין לספק בו, כמו שבארנו בפרק י״ז וי״ח מזה המאמר.
This is a wonderful interpretation of these verses according to the idea of the Rabbis that the text cited deals with the reward that follows upon the fulfilment of the Torah as a whole. And it is true. For since the principles of the Torah were declared with great publicity, no doubt can possibly occur concerning the truth thereof. Hence one should have a firm faith in the law of Moses, especially so since its principles are so clear that no doubt is possible, as we explained in chapters seventeen and eighteen of this book.