אין כל דת שמחזקת בשלשת העקרים הללו שזכרנו, שהם מציאות השם ושכר ועונש ותורה מן השמים, שהם עקרים כוללים לדת האלהית כמו שאמרנו, היא אלהית על כל פנים שהמאמין בה יקרא מאמין בתורה אלהית ויהיה לו חלק לעולם הבא, שאין הדבר כן, אבל עקר הענין הוא כי שלשת העקרים הללו הם עקרים כוללים לדת אלהית, שכל הכופר באחד מהן יוצא מכלל בעלי הדת האלהית ואין לו חלק לעולם הבא, לפי שאינו מודה בתורה אלהית כמו שראוי, ואולם המודה בהם עדין אין לו חלק לעולם הבא עד שיודה בהם ובשרשים הנתלים בהם והמסתעפים מהם, וכל הכופר באחד מן השרשים כאלו כופר בעיקר שהשורש ההוא מסתעף ממנו.
Not every law which maintains the three principles mentioned, viz., existence of God, reward and punishment, and divine revelation, which are the general principles of divine law, as we have seen, is divine in the full sense of the word, so that a believer in it can be called a believer in divine law without qualification and has a share in the world to come. The truth of the matter is that these three are general principles of all divine law in the sense that one who denies any one of them is excluded from the class of those who profess divine law, and has no share in the world to come, because he does not believe properly in divine law. But one may acknowledge these principles and yet have no share in the world to come. He must in addition believe in the derivative principles which branch out of them. If he denies any of the subordinate principles, it is tantamount to a denial of the fundamental principle from which the former is derived.
2
כי המאמין בעקר הראשון שהוא מציאות השם צריך גם כן שיאמין שהוא אחד ושאינו גוף ולא כח בגוף, וכיוצא באלו שהם שרשים יוצאים מן העקר הזה או נתלים בו. וכן מי שיאמין תורה מן השמים שהוא העקר הב׳ צריך שיאמין מציאות הנבואה ושליחות השליח. והמאמין בעקר השלישי שהוא השכר והעונש צריך שיאמין בידיעת ה׳ והשגחתו, ושיש שם שכר ועונש אם נפשיי ואם גופיי. וכל מי שיכפור שורש מאלו השרשים המסתעפים מן העקרים או נתלים בהם, כאלו כופר בעקר עצמו.
Thus one who believes in the first principle, the existence of God, must also believe that God is one and incorporeal in any sense, and other such corollaries as follow from or are dependent upon the first principle. Similarly one who believes in divine revelation, which is the second principle, must believe in the reality of prophecy, and in the genuineness of the divine representative’s mission. Likewise one who believes in the third principle, reward and punishment, must believe in God’s knowledge and providence, and in retribution, spiritual and corporeal. To deny any of the secondary principles which are derived from the fundamental principles or based upon them, is tantamount to a denial of the fundamental principle itself.
3
כי כמו שמי שיכחיש מציאות הנבואה שהוא שורש לתורה מן השמים או שליחות השליח שנתנה על ידו הנה הוא כאלו כופר בעקר תורה מן השמים, כן מי שיאמין שהשם יתברך גוף הנה הוא כאלו כופר בעקר שהוא מציאות השם, לפי שהאמנתו מציאות השם היא שיאמין שיש שם נמצא מחוייב המציאות ממציא כל הנמצאים וכלם מושפעים מאתו וצריכין לו והוא אינו צריך אל דבר זולתו, ואם היה המחוייב המציאות גשם היה צריך אל אחר, לפי שכל גשם מורכב, כמו שבאר הרב המורה בהקדמת כ״ב, וכל מורכב צריך אל מרכיב ופועל אחד יחייב חבור חלקיו, ולא יהיה אם כן מחוייב המציאות בעצמו אלא בזולתו, ולא יהיה מסתפק בעצמו אבל יהיה צריך אל זולתו, והזולת ההוא אם כן גדול ממנו ופועל אותו, ולא יהיה אם כן מחוייב המציאות בעצמו אלא בזולתו, ומי שמציאותו תלוי בזולתו הוא אפשרי המציאות. ולזה יתחייב שמי שיאמר שהשם יתברך הוא גוף או כח בגוף כאלו כופר בעקר מציאות השם, כמו שיתבאר זה באור שלם במאמר הב׳ בעזרת ה׳.
Thus one who denies the reality of prophecy, which is a corollary of the principle of revelation, or the genuineness of the alleged divine messenger through whom the law is given, is virtually denying the principle of revelation. Similarly one who believes that God is body is virtually denying the principle of the existence of God. For belief in the existence of God means the belief that there is a necessarily existent Being, who is the cause of all existing things, all of which receive influence from Him and are in need of Him, while He is in need of nothing outside of Himself. Now if the necessarily existing Being were corporeal, He would stand in need of another, for all body is composite, as Maimonides explains in the twenty-second proposition, and all that is composite has need of another, the composer and agent, who brings about the combination of its parts. The necessarily existing Being would therefore exist not through Himself, but through another, and would not be self-sufficient, but would stand in need of another. That other would then be greater than He and the author of the latter’s being. The necessarily existing Being would then exist not through Himself but through another. But a being whose existence depends upon another is a possible and not a necessary existent. It follows therefore that one who says that God is body or a corporeal power, virtually denies the principle of the existence of God, as will be explained completely in the Second Book.
4
וכן הכופר בהשגחה או בידיעת השם או שיאמר כי כל הדברים הם בגזרה הנקראת בערבי אל קצ״א ואל קד״ר, הנה הוא כופר בעקר השכר והעונש, או מיחס לאל עול ורשע, שמעניש את החוטא על לא חמס בכפיו, אחר שאין בידו לעשות הפך מה שעשה, חלילה לאל מרשע ושדי מעול. וכן בכל השרשים היוצאים מן העקרים הכופר באחד מהן כאלו כופר בעקר. והבן זה מאד כי הוא דרך המבחן במה שראוי שיבחנו כל השרשים היוצאים מן העקרים בחינה אמתית אין סכלות בה ואין טעות, ויודה בהם המאמין הודאה גמורה ואז יקרא מאמין ומודה בשלשת העקרים שזכרנו.
Similarly one who denies providence or God’s knowledge, or who says that all things are the result of fate, called in Arabic al kada and al kadr, virtually denies the principle of reward and punishment, or else attributes to God wrong and injustice (God forbid!), since He punishes a sinner without fault, who could not do other than what he did. The same applies to all the secondary dogmas derived from the fundamental principles. To deny any one of them is to deny the principle itself. This is very important, for it is necessary in this way to examine carefully all the secondary dogmas which follow from the fundamental principles, and to guard against error. Only when one believes in these absolutely can he be called a believer in the three principles which we mentioned.
אין כל דת שמחזקת בשלשת העקרים הללו שזכרנו, שהם מציאות השם ושכר ועונש ותורה מן השמים, שהם עקרים כוללים לדת האלהית כמו שאמרנו, היא אלהית על כל פנים שהמאמין בה יקרא מאמין בתורה אלהית ויהיה לו חלק לעולם הבא, שאין הדבר כן, אבל עקר הענין הוא כי שלשת העקרים הללו הם עקרים כוללים לדת אלהית, שכל הכופר באחד מהן יוצא מכלל בעלי הדת האלהית ואין לו חלק לעולם הבא, לפי שאינו מודה בתורה אלהית כמו שראוי, ואולם המודה בהם עדין אין לו חלק לעולם הבא עד שיודה בהם ובשרשים הנתלים בהם והמסתעפים מהם, וכל הכופר באחד מן השרשים כאלו כופר בעיקר שהשורש ההוא מסתעף ממנו.
Not every law which maintains the three principles mentioned, viz., existence of God, reward and punishment, and divine revelation, which are the general principles of divine law, as we have seen, is divine in the full sense of the word, so that a believer in it can be called a believer in divine law without qualification and has a share in the world to come. The truth of the matter is that these three are general principles of all divine law in the sense that one who denies any one of them is excluded from the class of those who profess divine law, and has no share in the world to come, because he does not believe properly in divine law. But one may acknowledge these principles and yet have no share in the world to come. He must in addition believe in the derivative principles which branch out of them. If he denies any of the subordinate principles, it is tantamount to a denial of the fundamental principle from which the former is derived.
כי המאמין בעקר הראשון שהוא מציאות השם צריך גם כן שיאמין שהוא אחד ושאינו גוף ולא כח בגוף, וכיוצא באלו שהם שרשים יוצאים מן העקר הזה או נתלים בו. וכן מי שיאמין תורה מן השמים שהוא העקר הב׳ צריך שיאמין מציאות הנבואה ושליחות השליח. והמאמין בעקר השלישי שהוא השכר והעונש צריך שיאמין בידיעת ה׳ והשגחתו, ושיש שם שכר ועונש אם נפשיי ואם גופיי. וכל מי שיכפור שורש מאלו השרשים המסתעפים מן העקרים או נתלים בהם, כאלו כופר בעקר עצמו.
Thus one who believes in the first principle, the existence of God, must also believe that God is one and incorporeal in any sense, and other such corollaries as follow from or are dependent upon the first principle. Similarly one who believes in divine revelation, which is the second principle, must believe in the reality of prophecy, and in the genuineness of the divine representative’s mission. Likewise one who believes in the third principle, reward and punishment, must believe in God’s knowledge and providence, and in retribution, spiritual and corporeal. To deny any of the secondary principles which are derived from the fundamental principles or based upon them, is tantamount to a denial of the fundamental principle itself.
כי כמו שמי שיכחיש מציאות הנבואה שהוא שורש לתורה מן השמים או שליחות השליח שנתנה על ידו הנה הוא כאלו כופר בעקר תורה מן השמים, כן מי שיאמין שהשם יתברך גוף הנה הוא כאלו כופר בעקר שהוא מציאות השם, לפי שהאמנתו מציאות השם היא שיאמין שיש שם נמצא מחוייב המציאות ממציא כל הנמצאים וכלם מושפעים מאתו וצריכין לו והוא אינו צריך אל דבר זולתו, ואם היה המחוייב המציאות גשם היה צריך אל אחר, לפי שכל גשם מורכב, כמו שבאר הרב המורה בהקדמת כ״ב, וכל מורכב צריך אל מרכיב ופועל אחד יחייב חבור חלקיו, ולא יהיה אם כן מחוייב המציאות בעצמו אלא בזולתו, ולא יהיה מסתפק בעצמו אבל יהיה צריך אל זולתו, והזולת ההוא אם כן גדול ממנו ופועל אותו, ולא יהיה אם כן מחוייב המציאות בעצמו אלא בזולתו, ומי שמציאותו תלוי בזולתו הוא אפשרי המציאות. ולזה יתחייב שמי שיאמר שהשם יתברך הוא גוף או כח בגוף כאלו כופר בעקר מציאות השם, כמו שיתבאר זה באור שלם במאמר הב׳ בעזרת ה׳.
Thus one who denies the reality of prophecy, which is a corollary of the principle of revelation, or the genuineness of the alleged divine messenger through whom the law is given, is virtually denying the principle of revelation. Similarly one who believes that God is body is virtually denying the principle of the existence of God. For belief in the existence of God means the belief that there is a necessarily existent Being, who is the cause of all existing things, all of which receive influence from Him and are in need of Him, while He is in need of nothing outside of Himself. Now if the necessarily existing Being were corporeal, He would stand in need of another, for all body is composite, as Maimonides explains in the twenty-second proposition, and all that is composite has need of another, the composer and agent, who brings about the combination of its parts. The necessarily existing Being would therefore exist not through Himself, but through another, and would not be self-sufficient, but would stand in need of another. That other would then be greater than He and the author of the latter’s being. The necessarily existing Being would then exist not through Himself but through another. But a being whose existence depends upon another is a possible and not a necessary existent. It follows therefore that one who says that God is body or a corporeal power, virtually denies the principle of the existence of God, as will be explained completely in the Second Book.
וכן הכופר בהשגחה או בידיעת השם או שיאמר כי כל הדברים הם בגזרה הנקראת בערבי אל קצ״א ואל קד״ר, הנה הוא כופר בעקר השכר והעונש, או מיחס לאל עול ורשע, שמעניש את החוטא על לא חמס בכפיו, אחר שאין בידו לעשות הפך מה שעשה, חלילה לאל מרשע ושדי מעול. וכן בכל השרשים היוצאים מן העקרים הכופר באחד מהן כאלו כופר בעקר. והבן זה מאד כי הוא דרך המבחן במה שראוי שיבחנו כל השרשים היוצאים מן העקרים בחינה אמתית אין סכלות בה ואין טעות, ויודה בהם המאמין הודאה גמורה ואז יקרא מאמין ומודה בשלשת העקרים שזכרנו.
Similarly one who denies providence or God’s knowledge, or who says that all things are the result of fate, called in Arabic al kada and al kadr, virtually denies the principle of reward and punishment, or else attributes to God wrong and injustice (God forbid!), since He punishes a sinner without fault, who could not do other than what he did. The same applies to all the secondary dogmas derived from the fundamental principles. To deny any one of them is to deny the principle itself. This is very important, for it is necessary in this way to examine carefully all the secondary dogmas which follow from the fundamental principles, and to guard against error. Only when one believes in these absolutely can he be called a believer in the three principles which we mentioned.