אמונת החדוש יש מאין אף אם היא אמונה צריך לכל בעל דת אלהית להאמינה, כמו שיחוייב המאמין בתורת משה להאמין שפצתה הארץ את פיה ותבלע את קרח ועדתו לפי שנחלקו על משה, אבל איננה עקר מעקרי התורה האלהית שלא יצוייר מציאות תורה אלהית זולתה. ולא התחילה התורה בפרשת בראשית להורות על חדוש יש מאין ולשומו עקר לתורה כמו שחשבו הרבה מן החכמים, לפי שאף אם המאמין בקדמות על הדרך שיאמינהו אריסטו לא יתואר השם בשיש לו יכולת להאריך כנף הזבוב ולא לברוא נמלה בעלת ארבע רגלים בלבד, כל שכן שהמאמין זה יכחיש כל נסי התורה, כי לא יאמין שיש לו יתברך יכולת להפוך המטה נחש כהרף עין והמים דם והעפר כנים, ולא זו בלבד אלא אף מציאות משה והמשיח יחוייב לו להכחיש, לפי שהאיש שלא ימצא אלא בהמצא קודם לו אישים בלתי בעלי תכלית אי אפשר שימצא לעולם, לפי שהבלתי בעל תכלית לא יכלה לעולם, ובזה תפול התורה בכללה בלי ספק, מכל מקום מי שיאמין שיש חומר ראשון קדום ממנו נברא ונתחדש העולם בעת שרצה השם וכמו שרצה, לא יכחיש זה הדעת נסי התורה ומופתיה, כי כל הנסים והנפלאות שבאו בתורה בשינוי טבעו ומנהגו של עולם לא היו יצירה יש מאין אלא יש מיש, כהתהפך המטה נחש, ושקנו המים בבלתי זמן עם היותם פשוטים צורת דם, אף על פי שהפשוט אי אפשר שיתהפך דם, כי לזה לא יזונו המים את הבעל חי, ועם כל זה הקנה השם יתברך על יד משה נביאו לחלק מן המים צורת אש ולחלק אחר צורת אויר ולחלק אחר צורת עפר וטרפם יחד, ונתמזגו ונהפכו לדם הפוך עצמי בבלתי זמן, ולא למראה עינים לבד, שאם היה למראה עינים ולא בעצם לא מתה הדגה ולא באש היאור. וכן כל נסי התורה והנביאים שהיו בעצמים לא היתה בהם יצירה יש מאין אלא יש מיש, וכל שכן מה שהיו מהם במקרים, כהתהפך יד משה מצורעת כשלג.
Creation ex nihilo is a dogma which every one who professes a divine law is obliged to believe, in the same way as he who professes the Law of Moses is obliged to believe that the earth opened her mouth and swallowed up Korah and his congregation, because they rebelled against Moses. But it is not one of the fundamental principles of divine law, whose existence can not be conceived without it. The story of creation at the beginning of the Torah is not intended to teach that creation ex nihilo is a fundamental principle of the Torah, as many authorities have thought. It is true that if one believes in the eternity of the world after the manner of Aristotle, it follows that God can not lengthen the wing of a fly, nor create an ant having only four legs. Moreover, he who entertains such belief must deny all the miracles of the Torah. For he can not believe that God has the power to change a rod into a serpent momentarily, or water into blood, or dust into vermin. More than that, he would have to deny the existence of Moses and the Messiah, because an individual whose existence must be preceded by the existence of an infinite number of individuals can never exist, for the infinite can never be completed. Thus the whole Torah falls to the ground. But one may believe that there is a primary eternal matter, from which the world was created when and as God willed. Such an opinion as this does not contradict the miracles and wonders of the Torah. For all those miracles, which consist in a change of natural law and custom, are instances of something coming from something and not something from nothing, for example the rod turning into a serpent, or water, though a simple substance, changing instantaneously into blood. A simple substance can not change into blood. This is the reason why water is not nourishing to an animal. Yet God through Moses gave to one portion of the water the form of fire, to another portion the form of air, to a third the form of earth. Then these portions were mixed together, so that they combined and were transubstantiated instantaneously into blood. The change was not merely apparent, for if it had been only in appearance and not in substance, the fish would not have died, nor the river become foul. Similarly all the transubstantiatory miracles of the Torah and the Prophets are instances of something coming from something and not of something coming from nothing. Much more is this true of those miracles in which there is no transubstantiation but merely a change in quality or accident, like the instance of Moses’ hand turning leprous and as white as snow.
2
ולזה אף אם מי שיאמין בקדמות על הדרך שיאמינהו אריסטו הוא כופר בתורה ובכל נסיה, הנה מי שיאמינהו על הדרך הזה אינו כופר בתורה ובמופתיה, כי אין מהכרח האמנת התורה ונסיה להאמין בריאה או יצירה יש מאין. ולזה אמרנו בפרק הקודם לזה שעקר החלק הראשון מפרשת בראשית הוא להורות על מציאות הפועל בלבד, שהוא העקר הראשון ההכרחי למציאות התורה האלהית, שלא תצוייר מציאות התורה האלהית זולתו. אבל האמנת החדוש יש מאין, אף על פי שהיא אמונה צריך כל בעל תורה להאמינה, כמו שצריך להאמין כי משה בקע צור ויזובו מים והגיז את השלו והוריד את המן, מכל מקום איננו עקר מעקרי התורה האלהית. ולזה לא מנאו הרמב״ם ז״ל עם עקרי התורה, ואף על פי שכתב בספר המדע פרק ג׳ מהלכות תשובה כי חמשה הם הנקראים מינים, ואחד מהן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל, והוא מבואר כי האומר שיש חומר ראשון קדום הנה הוא כאומר שאינו לבדו ראשון, כי החומר הראשון הוא ראשון כמוהו לפי דבריו, ועם כל זה שקרא מין מי שלא יאמין החדוש יש מאין, לא מנאו בעקרים, לפי שאיננו עקר שלא תצוייר תורה אלהית זולתו. ויהיה אם כן מה שהתחילה התורה בפרשת בראשית הוא להורות על מציאות הפועל שהוא עקר ראשון והכרחי לתורה אלהית כמו שבארנו.
It follows therefore that though a person who believes in the eternity of the world as Aristotle conceives the doctrine, is a denier of the Torah and its miracles, one who conceives the doctrine of eternity in the manner mentioned before, does not deny the Torah or its miracles, for belief in the Torah and the miracles does not imply belief in creation ex nihilo. This is why we said in the preceding chapter that the purpose of the first section of Genesis is merely to teach the existence of the Maker, which is the first essential principle of the existence of a divine law, without which it can not be conceived. As to creation ex nihilo, it is indeed a dogma which every one professing the Torah is obliged to believe, as he is obliged to believe that Moses split the rock so that the water flowed, that he caused the quails to fly and the manna to descend, but it is not one of the fundamental principles of divine law. For this reason Maimonides did not include it among the fundamental dogmas of the Torah. This becomes even more significant if we observe that in Madda‘, in the third chapter of the treatise On Repentance, he enumerates five classes of heretics, one of them being the person who denies that God alone is the first and the Creator of all. For it is clear that one who believes in a primary eternal matter, by implication denies that God alone is the first, for primary matter is coeval with God according to this notion. We see then that though Maimonides calls that one a heretic who does not believe in creation ex nihilo, yet he does not include this doctrine among the fundamental principles, because it is not a principle without which divine law can not be conceived. It follows therefore that the purpose of beginning the Torah with the creation story is to teach the existence of the Maker, which is the first fundamental and essential principle of divine law, as we said before.
אמונת החדוש יש מאין אף אם היא אמונה צריך לכל בעל דת אלהית להאמינה, כמו שיחוייב המאמין בתורת משה להאמין שפצתה הארץ את פיה ותבלע את קרח ועדתו לפי שנחלקו על משה, אבל איננה עקר מעקרי התורה האלהית שלא יצוייר מציאות תורה אלהית זולתה. ולא התחילה התורה בפרשת בראשית להורות על חדוש יש מאין ולשומו עקר לתורה כמו שחשבו הרבה מן החכמים, לפי שאף אם המאמין בקדמות על הדרך שיאמינהו אריסטו לא יתואר השם בשיש לו יכולת להאריך כנף הזבוב ולא לברוא נמלה בעלת ארבע רגלים בלבד, כל שכן שהמאמין זה יכחיש כל נסי התורה, כי לא יאמין שיש לו יתברך יכולת להפוך המטה נחש כהרף עין והמים דם והעפר כנים, ולא זו בלבד אלא אף מציאות משה והמשיח יחוייב לו להכחיש, לפי שהאיש שלא ימצא אלא בהמצא קודם לו אישים בלתי בעלי תכלית אי אפשר שימצא לעולם, לפי שהבלתי בעל תכלית לא יכלה לעולם, ובזה תפול התורה בכללה בלי ספק, מכל מקום מי שיאמין שיש חומר ראשון קדום ממנו נברא ונתחדש העולם בעת שרצה השם וכמו שרצה, לא יכחיש זה הדעת נסי התורה ומופתיה, כי כל הנסים והנפלאות שבאו בתורה בשינוי טבעו ומנהגו של עולם לא היו יצירה יש מאין אלא יש מיש, כהתהפך המטה נחש, ושקנו המים בבלתי זמן עם היותם פשוטים צורת דם, אף על פי שהפשוט אי אפשר שיתהפך דם, כי לזה לא יזונו המים את הבעל חי, ועם כל זה הקנה השם יתברך על יד משה נביאו לחלק מן המים צורת אש ולחלק אחר צורת אויר ולחלק אחר צורת עפר וטרפם יחד, ונתמזגו ונהפכו לדם הפוך עצמי בבלתי זמן, ולא למראה עינים לבד, שאם היה למראה עינים ולא בעצם לא מתה הדגה ולא באש היאור. וכן כל נסי התורה והנביאים שהיו בעצמים לא היתה בהם יצירה יש מאין אלא יש מיש, וכל שכן מה שהיו מהם במקרים, כהתהפך יד משה מצורעת כשלג.
Creation ex nihilo is a dogma which every one who professes a divine law is obliged to believe, in the same way as he who professes the Law of Moses is obliged to believe that the earth opened her mouth and swallowed up Korah and his congregation, because they rebelled against Moses. But it is not one of the fundamental principles of divine law, whose existence can not be conceived without it. The story of creation at the beginning of the Torah is not intended to teach that creation ex nihilo is a fundamental principle of the Torah, as many authorities have thought. It is true that if one believes in the eternity of the world after the manner of Aristotle, it follows that God can not lengthen the wing of a fly, nor create an ant having only four legs. Moreover, he who entertains such belief must deny all the miracles of the Torah. For he can not believe that God has the power to change a rod into a serpent momentarily, or water into blood, or dust into vermin. More than that, he would have to deny the existence of Moses and the Messiah, because an individual whose existence must be preceded by the existence of an infinite number of individuals can never exist, for the infinite can never be completed. Thus the whole Torah falls to the ground. But one may believe that there is a primary eternal matter, from which the world was created when and as God willed. Such an opinion as this does not contradict the miracles and wonders of the Torah. For all those miracles, which consist in a change of natural law and custom, are instances of something coming from something and not something from nothing, for example the rod turning into a serpent, or water, though a simple substance, changing instantaneously into blood. A simple substance can not change into blood. This is the reason why water is not nourishing to an animal. Yet God through Moses gave to one portion of the water the form of fire, to another portion the form of air, to a third the form of earth. Then these portions were mixed together, so that they combined and were transubstantiated instantaneously into blood. The change was not merely apparent, for if it had been only in appearance and not in substance, the fish would not have died, nor the river become foul. Similarly all the transubstantiatory miracles of the Torah and the Prophets are instances of something coming from something and not of something coming from nothing. Much more is this true of those miracles in which there is no transubstantiation but merely a change in quality or accident, like the instance of Moses’ hand turning leprous and as white as snow.
ולזה אף אם מי שיאמין בקדמות על הדרך שיאמינהו אריסטו הוא כופר בתורה ובכל נסיה, הנה מי שיאמינהו על הדרך הזה אינו כופר בתורה ובמופתיה, כי אין מהכרח האמנת התורה ונסיה להאמין בריאה או יצירה יש מאין. ולזה אמרנו בפרק הקודם לזה שעקר החלק הראשון מפרשת בראשית הוא להורות על מציאות הפועל בלבד, שהוא העקר הראשון ההכרחי למציאות התורה האלהית, שלא תצוייר מציאות התורה האלהית זולתו. אבל האמנת החדוש יש מאין, אף על פי שהיא אמונה צריך כל בעל תורה להאמינה, כמו שצריך להאמין כי משה בקע צור ויזובו מים והגיז את השלו והוריד את המן, מכל מקום איננו עקר מעקרי התורה האלהית. ולזה לא מנאו הרמב״ם ז״ל עם עקרי התורה, ואף על פי שכתב בספר המדע פרק ג׳ מהלכות תשובה כי חמשה הם הנקראים מינים, ואחד מהן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל, והוא מבואר כי האומר שיש חומר ראשון קדום הנה הוא כאומר שאינו לבדו ראשון, כי החומר הראשון הוא ראשון כמוהו לפי דבריו, ועם כל זה שקרא מין מי שלא יאמין החדוש יש מאין, לא מנאו בעקרים, לפי שאיננו עקר שלא תצוייר תורה אלהית זולתו. ויהיה אם כן מה שהתחילה התורה בפרשת בראשית הוא להורות על מציאות הפועל שהוא עקר ראשון והכרחי לתורה אלהית כמו שבארנו.
It follows therefore that though a person who believes in the eternity of the world as Aristotle conceives the doctrine, is a denier of the Torah and its miracles, one who conceives the doctrine of eternity in the manner mentioned before, does not deny the Torah or its miracles, for belief in the Torah and the miracles does not imply belief in creation ex nihilo. This is why we said in the preceding chapter that the purpose of the first section of Genesis is merely to teach the existence of the Maker, which is the first essential principle of the existence of a divine law, without which it can not be conceived. As to creation ex nihilo, it is indeed a dogma which every one professing the Torah is obliged to believe, as he is obliged to believe that Moses split the rock so that the water flowed, that he caused the quails to fly and the manna to descend, but it is not one of the fundamental principles of divine law. For this reason Maimonides did not include it among the fundamental dogmas of the Torah. This becomes even more significant if we observe that in Madda‘, in the third chapter of the treatise On Repentance, he enumerates five classes of heretics, one of them being the person who denies that God alone is the first and the Creator of all. For it is clear that one who believes in a primary eternal matter, by implication denies that God alone is the first, for primary matter is coeval with God according to this notion. We see then that though Maimonides calls that one a heretic who does not believe in creation ex nihilo, yet he does not include this doctrine among the fundamental principles, because it is not a principle without which divine law can not be conceived. It follows therefore that the purpose of beginning the Torah with the creation story is to teach the existence of the Maker, which is the first fundamental and essential principle of divine law, as we said before.