המאמר השלישי, חלק א', הכלל השלישי 3

הפרק הג' בהתר קצת ספקות יקרו בשני מיני הייעוד: אמנם בייעוד הגשמי כבר יסופק בו תחלה אם היה שיעבור שלא יתקיים לאחת מהסבות שזכרנו איך הונח במקרה כן ובייחוד הייעוד הטוב אינו חוזר והנה השרש אצלנו שהייעוד הטוב אינו חוזר. ב׳ שאנחנו נראה מאמרים לרז״ל הפך מה שנכתב והוא מאמרם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא והנה פשט אלו המאמרים סותרים הכתוב עם שנמצאם סותר קצתם וזה שבמקום אחר אמרו אין מזל לישראל ג׳ מה שבא בקבלה אמרם העולם נדון אחר רובו והוא מן התמה איך יתכן במדות פורענות שהצדיקים המועטים היושבים בעיר שרובם רשעים יכשלו בעונם וכבר יראה שיהיה הפך מה שהשרשנו בהשגחה האישיית הנה אלו הספקות שאפשר שיסופקו בייעוד הגשמיי ואולם בייעוד הרוחני אפשר שיסופק בו גם כן תחילה הוא מן הפלא אחרי שהוא עקר הגמול והעונש האמתי שלא יעבור שלא יגיע איך לא נתפרש בתורה ונתפרש הגשמי שאיננו גמול וענש אמתי ושיעבור שלא יגיע ב׳ אחר שחשרש אצלנו אין דבר רע יורד מלמעלה והוא אמת בעצמו ומסכים עמו העיון איך יגיע הרע לנפש ממנו יתברך ואי אפשר שיהיה על צד התוכחה להגיע תועלת לזולתו שהרע המגיע לנפש לא ירגיש בו זולתה. שלישי איך יצוייר מרוק ועונש זמני בנפש והנה כפי הקבלה הונח כן אמרם משפט רשעים בגהינם י״ב חדש. ד׳ לפי שהוא שרש בקבלה שנפשות הפושעים תאבדנה עד שאמר להיותן אפר תחת כפות רגלי הצדיקים הוא מן התמה איך יצוייר הפסד בדבר השכלי שאין לו סבות ההפסד ואם הונחה שיפסד האם תשוב אפר כפשט המאמר. ה' שמאמרם ז״ל בזה הייעוד שהעולם נדון אחר רובו הוא דבר מתמיה וזה שבמיעוט העברות שבידו יראה שלא ימנע הענין מחלוקה אם שהוא שב מהם בחשובה ואם שלא שב והוא במריו והנה אם שב מהם איך נדון אחר רובו שהרי הוא כאלו לא עבר עבירה כאשר יורו מאמרים לרז״ל על זה ואם הוא במריו איך יתכן שעם היותו רחוק מהעבודה לו יתברך יזכה אל נעימות הקרבה והדבקות וכבר בא להם ז״ל על זה שלא יקח שוחד ואפילו שוחד מצוה הכוונה מהם שהעובר אף בעשיתו מצוה אחת לא יכופר בו כי אם בשובו מהעבירה שבידו. ו׳ שהנחנו הגמול והענש אחר המות הוא הפך היישר המדיני ואיך יתכן בחק היושר האלהי וזה שהוא מבואר שהאדם בהיותו בגוף ובנפש בדרך שהיה עובד או ההפך הוא מתחלף במין בנפשו אחרי הפרדה ויראה זה להיותם בלתי מסכימים בגדר והנה בחק היושר המדיני לא יתכן לתת גמול לראובן חלף העבודה שעבד שמעון ואם הוא מסכים עמו במין וזה להיותו מתחלף באיש וכ״ש שלא יתכן לתת הגמול למי שהוא מתחלף עמו במין היתכן לתת גמול למיכאל חלף העבודה שעבד אברהם. ז׳ כשנניח שיעבור זה בחק היושר האלהי בנפש אחרי שהיתה החלק הנכבד מחלקיו ואם איננו מספיק באמת למה שהפשוט בהיותו במורכב איננו בעצמו אשר בחיותו נפרד ואם לא היו במורכב שני עצמיות אבל נניח שיעבור זה בחקו הנה מדוע לא יבחר לו דרך שיגמול או יענוש האדם בגוף ונפש שכבר יראה שהוא יותר נכון והיותר מתיחס הנה אלו הספקות אפשר שיסיפק בייעוד הרוחני וראוי שנאמר בחתר אלו הספקות אם תחלת בייעוד הגשמי הנה הספק הא׳ הנתלה במה שהונח במקר׳ בפשיטות וכ״ש הייעוד הטוב איך יעבור שלא יניע וכ״ש אחר שהפרש אצלנו שהייעוד הטוב אינו חוזר אין התרוממה שיקשה וזה שכאשר נבדוק בייעודים נמצא שהייעודים הטובים שהם בקשר ותנאי קיום כל המצות והחקים והמשפטים ואין ספק שאשר הוא בזה התאר לא יעבור שלא ישיג הייעוד הגשמי כמו שבא במקרה למה שלא יצטרך לזיכוך ומירוק ולנצוח היצר אלא אם כן יהיה על צד הנסיון להוסיף בשלמות כאשר היה ענין אברהם אבינו ע״ה. אבל לפי שהשרש אצלנו הכל לפי רוב המעשה הנה נאמין ואם לא נכתב בפירוש שיתקיים הייעוד הטוב לעובד לפי רוב המעשה אלא שכבר יעבור שלא יגיע לאחת מהסבות שזכרנו אבל אם היה שלא יגיע הנה אין הייעוד הטוב בשביל זה חוזר למה שהרע המדומה המגיע לצודק הוא טוב לפי האמת שתכליתו להגיע אל מדרגת הטוב האמתי מה שלא היה מגיע אליה בזולת הרע או הנסיון ההוא ולזה יתאמת שעם היות הייעוד הטוב הגשמי לא יגיע אין הייעוד חוזר גם בעובר על פי הרוב ואם לא נכתב הייעוד בפי' אבל הייעוד שבא בתורה באופן שנכתב לא יעבור שנכתב בשום צד היה שיהיה בעיר וגבול שרובן רשעים שהשורש אצלנו שהעולם נדון אחר רובו האיש הזה ימלט להיותו מושגח השגחה אישית כמו שהשרשנו במה שקדם ודי בזה בספק הא׳. ואמנם הב׳ והג׳ הנתלים ביישוב המאמרי׳ לרז״ל אין התרם ממה שיקשה וזה שהקדמות הכוללות בתלמוד כחן כח הסתמיות וזה אמנם שרש גדול בתלמוד אמרם אין למדין מן הכללות ואפילו ממקום שנ׳ בהן חוץ ולזה הכוונה המאמר האומר בני חי ומזוני לאו בזכיתא תליא מילתא ירצה לאו בזכותא לגמרי ר״ל שלא יעבוד זולתו אלא במזלא תליא מילתא כלומר בקצת וזה כשתהיה המערכת מחייבת הטוב ההוא או הפכו הרבה פעמים לא תסור הוראת המערכת בשביל הזכות או הפכו ולזה רבה עם היותו צדיק כרב חסדא שתין תכלי אבל הטוב המיוחס לו בשביל זכיותיו הנה הוא צפון לו לעולם הבא שהוא הטוב האמתי ואמרם ג״כ אין מזל לישראל ירצה בהחלט כלומר שכבר אפשר שיהיו במדרגה שיושנחו הפך הוראת המזל ואמנם כשלא יהיו במדרגה שיושגחו בייחוד הנה יתאמת בהם שיהיו נדונים אחר רוב העיר או המדינה או העולם ונאמן בעל השכר לשלם לו הטוב הגשמי ההוא שאבד ברשעת הגוים ההם לשלם לו מהטוב האמתי כשעור המתיחס לו אבל כשיהיו במדרגה שיהיו מושגחים השגחה אישית הנה לא יכשלו בעון זולתם אבל אמרם שכר מצות בהאי עלמא ליכא ירצו שהשכר האמתי למצות אינו בעולם הזה כמו שקדם וירמוז עם זה שהטוב הגשמיי אינו ע״צ הכוונה הראשונה לשכר המצוה אלא להסיר ממנו מעיק השלמות והשכר האמתי הוא הטוב הנפשי ודי בזה בייעוד הגשמי. ואם בייעוד הרוחני הנה הספק הראשון אשר לא סרו הקודמים מלהסתפק בו אין התרו ממה שיקשה וזה שאין ספק שהתורה האל יתברך בעצם ובטבע תחייב ייעוד רוחני לנפש העובד לקשר והדבקות אשר לו עם תכלית הרוחניות וזה ממה שהיה מפורסם לאברהם אבינו ובניו ותלמידיו כמו שקבל משם ועבר ונתאמת אצלו בייעוד בעניין העקידה כי אחר שהובטחו אברה׳ ויצחק באמרו כי ביצחק יקרא לך זרע ואלמלא שהיה אפשר לשלם לו ולהחליף הטוב המדומה בטוב האמתי לא היה עניין לה והאמונה הזאת היתה להם מפורסמת מאד והאבות הירישוה לבניהם ולכל זרעם ולזה היו בני ישראל סובלים עבודת המצרים הקשה ולא היו עובדים יראתם שכבר יחשב שאם היו ישראל שומעין להם ועובדים לאלהיהם שיקבלום בסבר פנים יפות כא׳ מהם ולחיותם סובלים העניות והדלות לבלתי היות עובדים ליראתם די בזה ראיה שהיו מקוים גמול נפשי להיותם נמשכים אחר אמונת אברהם שהיה דורש אמונת החדוש ומצות המילה עם ז׳ מצות שנצטוו בני נח ואלמלא כן אין ספק שהיו בוחרים ההצלחה הגופניות ולצאת מהשעבוד המופלג ההוא ואיך לא והנה המצוה הא׳ שנצטוה המין האנושי והוא אסור אכילת בשר לא נמצא בו ייעוד גשמי ולא רוחני וכשהיתר הבשר ונצטוו בני נח ז׳ מצות לא היה בהם ייעוד ג״כ וכשנתחדשה מצות המילה עוד לאברהם לא היה בה ייעוד רוחני לתורת האל יתברך הוא דבר מושכל בעצמו ומקובל להם ולזה כשנשלמה התורה האלהית התמימה הייעוד הרוחני היה בה מותר גמור למה שהתורות הראשונות להיותם ג"כ אלהיות היה מקובל בהם ייעוד נפשי ואם לא נכתב אבל הייעוד הגשמי בתורה האלהית לא נשמע לעולם עד העת ההיא אלא לאברהם ולא בייחוד במצות המילה אבל שיתחייב לתורה האלהית טוב גשמי היה צריך לכתוב ולפרסם להיותו כנגד הטבע ועל דרך הנס והפלא ודי בזה בא'. ואמנם הב, והג' והד׳ שהם נתלים בביאור איך יגיע הרע לנפש החוטאת והשרש אצלנו אין דבר רע יורד מלמעלה ואם היה שיגיע איך יצוייר מרוק או הפסד בעצם השכלית ואם הוא ספק עצום ראה שנאמר בהתרו כי למה שהתבאר מגדר הנפש להיותם עצם רוחני זולת ההשכלה והיא מבואר בנפשו שהתענוג הוא זולת ההשכלה שהונח היותה נפש מתענגת באהבה והדבקות אשר לה באמצעות ההשכלה כבר הנחנו בה כח פועל ומתפעל. וזה שהכח על ההשכלה בפעל פועל התענוג בעצמה והכח על התענוג א״כ מתפעל וכאשר נתאמת בנפש כח פועל ומתפעל הנה איננו רחוק שיתחייב ממנה ההפסד וזה שסבת ההפסד בדברים אינו אלא בלתי השמע הכחות המתפעלות לכחות הפועלות ולזה כשהיה הכח הפועל בנפש שהוא הכח על ההשכלה מקובל אצל הכח המתפעל שהוא התענוג הנה היא מונחת לטבעה תשאר ולא תפסד. וכשיהיה הכח הפועל בלתי נשמע תשאר הפך טבעה וישיגה הצער אלא שתתחלפנה המדרגות בזה הצער ואולם יתחזק עד שיתחייב ממנו ההפסד אלא שהחקירה אם תפסד אל דבר או אל לא דבר ואם תפסד אל דבר מהו. ואם היה שדלתי החקירה ננעולות בזה כבר ידמה שההפסד האחרון אחרי הצער המכונה בגהינם הוא הפסד ההכנה אשר לעצם בטבעו כאלו נשאר רוח ערום בלא הכנה והוא אשר כנו באפר שהיא שיירי הדבר השרוף אשר נשרף. ואולם כשלא יהיה במדרגה האחרונה מההפסד איננו רחוק שיהיה לו מרוק זמני כאשר תגזור חכמתו. ואחר עבור הזמן שתשאר במדרגה וזה לחסדו יתברך ויתעלה שמו לבד. ובזה הותרו כל הספיקות כלן לפי מה שיראה. ואולם הספק הה' הנתלה בדעת היות האדם נדון לפי רוב מעשיו כבר אפשר שיותר כשיאמ' שזה נאמר על הייעוד הגשמי בלבד ואם על כל פנים יתאמת גם זה הדעת גם כן בייעוד הנפשיי הנה נבקש אמצעי לשני הקצוות וזה כי בין השב ובין העום׳ בטייו בבר ימצא ביניהם אמצעי והוא שלא שב בתשובה אם נתעצל בה על דרך השבחה או שנכשל בעבירה שלא נשמר ממארב יצרו לא במרד ולא במעל ובכיוצא בזה רב חסד ממה בלפי חסד אמנם הספק הו' הנתל' ביושר האלהי איך יגמול או יעניש זולת העובד או העובר במין הנה ראוי שנאמר בהתרו בי בהיות הנפש כאשר התבאר מנדר העצם אלא שהיתה צורת לגוף למה שתתן לו השלמות האנושי בהתאחדה עם הגוף אמנם לא תשתנה בעצמה אלא שתפרד ממנו ולהיותה החלק הנכבד מהאדם והיה החלק ההוא הוא בעצמו קודם ההפרד בלתי משתנה אלא שנפרד מהגוף והיה הטוב והרע הגופיי איננו טוב ורע באמת הנה כבר יתכן שיהיה הגמול והענש האמתי הטוב והרע האמתי שהוא הטוב והרע הרוחני. ואמנם הספק הז' הנתלה בשאלה איך לא בחר היושר האלהי שיהיה לאדם נטול וענש בגוף ונפש אחר היות הפועל לעבודה או למרי האדם בהיותו בגוף ונפש הנה התר זה ממה שיקל מאד לפי מה שבא בקבלה לפי שהמכוון בתחיית המתים לפי מה שיראה הוא התכלית הזה בעצמו להיות הגמול והעונש מתיחס ונכון באמרו ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לדראון עולם כמו שהתבאר במה שיבא בג״ה והנה להיות מדה טובה מרובה הנה כבר מצאנו בקצת החסידים לפי מה שבא בקבלה שלא טעמו טעם מיתה אשר מכללם נתפרש במקרא על אליהו הנביא עליו השלום הנה היום י"י לוקח אדוניך מעל ראשך וגומר עד שעלה בסוסי אש ורכב אש ועודנו קיים מהרה יגלה כאשר אמר הנביא הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום י"י הגדול והנורא ובכאן הותרו כל הספקות והתהלה לאל לבדו ומרומם על כל ברכה ותהלה:

Üçüncü Bölüm: İki vaat türünde ortaya çıkabilecek bazı şüphelerin çözümü Maddeye bağlı vaat konusunda önce şu şüphe sorulabilir: Daha önce sözünü ettiğimiz sebeplerden biri yüzünden bu vaadin gerçekleşmemesi olanaklıysa, özellikle de iyi vaat geri dönmez ilkesi varken, bu nasıl tesadüfe bırakılmış sayılır? Oysa bizde temel ilke, iyi vaadin geri dönmemesidir. İkinci şüphe şudur: Bilgelerimizin sözlerinde yazılı metne aykırı görünen ifadeler buluyoruz. Mesela “mitsvanın ödülü bu dünyada yoktur” demişlerdir. Yine “çocuklar, hayat ve geçim erdeme bağlı değildir; göksel düzenle ilgilidir” demişlerdir. Bu sözlerin basit anlamı yazılı metinle çelişiyor görünür. Üstelik bazı sözleri de kendi içinde başka sözlerle çelişiyor görünür; çünkü başka bir yerde “İsrael için mazal yoktur” demişlerdir. Üçüncü şüphe, gelenekte geçen “dünya çoğunluğuna göre yargılanır” sözüdür. Bu hayret vericidir: Çoğunluğu kötü olan bir şehirde oturan az sayıdaki doğru kişinin, o kötülerin günahı yüzünden felakete uğraması adalet ölçüleri bakımından nasıl olanaklı olabilir? Bu, daha önce temellendirdiğimiz bireysel gözetim ilkesine de aykırı görünür. Maddeye bağlı vaat konusunda sorulabilecek şüpheler bunlardır. Ruhsal vaat konusunda da bazı şüpheler sorulabilir. Birincisi şudur: Ruhsal vaat gerçek ödül ve cezanın aslı olduğu, ayrıca onun gerçekleşmemesi olanaklı olmadığı durumda, niçin Tora’da açıkça belirtilmemiş; buna karşılık gerçek ödül ve ceza olmayan ve gerçekleşmemesi olanaklı olan maddeye bağlı vaat açıklanmıştır? İkincisi: Bizde temel ilke şudur: “Yukarıdan kötü bir şey inmez.” Bu kendi başına doğrudur ve akıl yoluyla inceleme de buna uygundur. Öyleyse ruha, yüce Tanrı’dan kötülük nasıl ulaşır? Bu, başkalarına fayda sağlamak için bir düzeltici ceza şeklinde de olamaz; çünkü ruha ulaşan kötülüğü ondan başkası hissetmez. Üçüncüsü: Ruh için geçici arınma ve ceza nasıl düşünülür? Gelenekte bunun böyle olduğu kabul edilmiştir; gerçekten de “kötülerin Gehinnom’daki hükmü on iki aydır” demişlerdir. Dördüncüsü: Gelenekte günahkarların ruhlarının yok olacağı temel bir ilkedir; hatta onların Doğru kişilerin ayak tabanları altında kül olacakları söylenmiştir. Yok olma sebeplerine sahip olmayan zihinsel ve ruhsal bir şeyde yok oluş nasıl düşünülür? Eğer onun yok olacağı kabul edilirse, sözün basit anlamıyla kül durumuna mı döner? Beşincisi: Bilgelerimizin bu vaat konusunda “dünya çoğunluğuna göre yargılanır” demesi de hayret vericidir. Çünkü kişinin elinde az sayıda günah bulunduğunda durum iki ihtimalden birine döner: Ya onlardan tam bir dönüşle dönmüştür ya da dönmemiş, isyanında kalmıştır. Eğer onlardan dönmüşse, nasıl çoğunluğa göre yargılanır? Çünkü bu konuda Bilgelerimizin birçok sözünün gösterdiği üzere, sanki hiç günah işlememiş gibidir. Eğer isyanında kalmışsa, yüce Tanrı’nın hizmetinden uzak olduğu durumda yakınlık ve bağlanma lezzetine nasıl hak kazanır? Gerçekten de Bilgelerimiz bu konuda “rüşvet almaz; hatta mitsva rüşvetini bile almaz” demişlerdir. Bununla amaçları şudur: Kişinin yaptığı tek bir mitsva, elindeki günahı ancak o günahtan döndüğünde örter. Altıncısı: Ölümden sonraki ödül ve cezanın varlığını kabul ettiğimizde, bu toplumsal adaletin tersine görünür. Bu, Tanrısal adalet bakımından nasıl olanaklı olabilir? Çünkü insan beden ve ruh birlikteliğindeyken hizmet eden ya da bunun tersini yapan varlık, ruhu ayrıldıktan sonra tür bakımından farklı görünür. Bu, onların tanım bakımından uyuşmamasından anlaşılır. İnsana özgü adalet bakımından, Şimon’un yaptığı hizmete karşılık Reuven’e ödül vermek olanaklı değildir; Reuven onunla tür bakımından aynı olsa bile bu böyle değildir, çünkü kişi bakımından farklıdır. Hele tür bakımından da farklı olan bir varlığa ödül vermek hiç olanaklı olmaz. Avraam’ın yaptığı hizmete karşılık Mikhael’e ödül vermek olanaklı müdür? Yedincisi: Tanrısal adalet bakımından bunun, ruh insanın daha değerli parçası olduğu için gerçekleşebileceğini varsaysak bile —gerçekte bu yeterli değildir; çünkü basit olan şey bileşik içinde bulunurken ayrık durumundaki kendisiyle aynı değildir; ayrıca bileşikte iki öz bulunmasa bile— yine de Tanrı neden insanı beden ve ruhla birlikte ödüllendireceği ya da cezalandıracağı bir yolu seçmemiştir? Çünkü bu, daha doğru ve daha uygun görünür. Ruhsal vaat konusunda sorulabilecek şüpheler bunlardır. Şimdi bu şüphelerin çözümünü söylemek gerekir. Önce maddeye bağlı vaatle başlayalım. Birinci şüphe, vaadin basit anlamda tesadüfe bırakılmış gibi görünmesine ilişkindir; özellikle de iyi vaadin gerçekleşmemesi nasıl olanaklı olur, hele bizde “iyi vaat geri dönmez” ilkesi varken? Bunun çözümü zor değildir. Çünkü vaatleri incelediğimizde iyi vaatlerin bütün mitsvaların, hükümlerinin ve yargılarının yerine getirilmesi şartına bağlı olduğunu görürüz. Bu nitelikte olan kişinin, Tora’da anlatıldığı tarzda maddeye bağlı vaade ulaşmaması şüphesiz olanaklı değildir. Çünkü onun arınmaya, temizlenmeye ve eğilimini yenmeye ihtiyacı yoktur. Ancak Avraam atamızda olduğu gibi, yetkinliğini artırmak için sınama yoluyla böyle bir durum olabilir. Fakat bizde temel ilke “her şey eylemlerin çoğunluğuna göredir” olduğundan, açıkça yazılmamış olsa bile, iyi vaadin eylemlerinin çoğu bakımından hizmet eden kişide gerçekleşeceğine inanırız. Yine de, daha önce sözünü ettiğimiz sebeplerden biri yüzünden ona ulaşmaması olanaklı olabilir. Ama ulaşmaması durumunda iyi vaat bundan dolayı geri dönmüş olmaz. Çünkü doğru kişiye gelen görünüşteki kötülük gerçekte iyiliktir; amacı onu, o kötülük ya da sınama olmadan ulaşamayacağı gerçek iyi derecesine ulaştırmaktır. Bu nedenle, maddeye bağlı iyi vaat gelmese bile vaadin geri dönmediği doğrulanmış olur. Çoğunlukla hizmet eden kişi için de bu böyledir; vaat açıkça yazılmamış olsa bile. Fakat Tora’da yazıldığı biçimiyle gelen vaat hiçbir şekilde gerçekleşmeden kalmaz. Eğer bu kişi, çoğunluğu kötü olan bir şehirde veya bölgede bulunursa —çünkü bizde “dünya çoğunluğuna göre yargılanır” ilkesi vardır— bu kişi bireysel gözetim altında olduğu için kurtulur; bunu daha önce temellendirmiştik. Birinci şüphe için bu kadarı yeterlidir. İkinci ve üçüncü şüpheler, Bilgelerimizin sözlerini uzlaştırmaya bağlıdır; bunların çözümü de zor değildir. Çünkü Talmud’daki genel önermelerin gücü salt-genel değil, çoğu zaman genel ifade gücündedir. Bu, Talmud’da büyük bir ilkedir: “Genel ifadelerden kesin hüküm çıkarılmaz; ‘hariç’ denilen yerde bile.” Bu yüzden “çocuklar, hayat ve geçim erdeme bağlı değildir” sözünün amacı “tamamen erdeme bağlı değildir” demektir; yani yalnızca erdem işlemez, “göksel düzenle ilgilidir” demektir. Başka bir deyişle bu, belli bir açıdandır. Çünkü göksel düzen çoğu kez o iyiliği ya da tersini gerektirdiğinde, erdem veya onun tersi yüzünden düzenin işareti ortadan kalkmaz. Bu yüzden Rabba, Rav Hisda kadar doğru olduğu durumda altmış evlat kaybına uğradı. Fakat onun erdemi sebebiyle kendisine ait olan iyi, gerçek iyi olan Gelecek Dünya için saklıdır. Yine “İsrael için mazal yoktur” sözünün anlamı salt değildir. Bunun anlamı şudur: İsrael bazen mazalın işaretinin tersine özel gözetim altına alınacak bir dereceye ulaşabilir. Fakat özel gözetim altında olacak dereceye ulaşmadıklarında, şehir, ülke veya dünya çoğunluğuna göre yargılanmaları doğrulanır. Ödülün sahibi güvenilirdir; o kötü milletlerin kötülüğü yüzünden kaybolan maddeye bağlı iyiliği, ona uygun ölçüde gerçek iyilikle öder. Ama bireysel gözetim altında olacak dereceye ulaştıklarında başkalarının günahı yüzünden tökezlemezler. “Mitsvaların ödülü bu dünyada yoktur” sözünün anlamı da şudur: Mitsvaların gerçek ödülü bu dünyada değildir. Bununla beraber bu söz, maddeye bağlı iyiliğin mitsva ödülünün birincil amacı olarak verilmediğine de işaret eder. O, yetkinliğe engel olan baskıyı kişiden kaldırmak içindir. Gerçek ödül ise ruha ait iyiliktir. Maddeye bağlı vaat konusunda bu kadarı yeterlidir. Ruhsal vaade gelince: Öncekilerin şüphe etmekten geri durmadığı birinci şüphenin çözümü zor değildir. Çünkü yüce Tanrı’nın Tora’sı, özü ve doğası bakımından, hizmet eden kişinin ruhu için ruhsal vaadi zorunlu kılar. Bunun sebebi, onun en yüksek ruhsal düzeyla kurduğu bağ ve bağlanmadır. Bu, Şem ve Ever’den aldığı gelenekle Avraam atamız ve onun oğulları ile öğrencileri için yaygın biçimde biliniyordu. Akeda meselesindeki vaatle de onun yanında doğrulanmıştı. Çünkü Avraam ve Yitshak’a “Yitshak yoluyla senin soyun çağrılacak” denilerek vaat verilmişti. Eğer görünüşteki iyiliğin gerçek iyilikle tamamlanması ve değiştirilmesi olanaklı olmasaydı, Akeda’nın bir anlamı olmazdı. Bu inanç onların yanında çok yaygın biçimde biliniyordu; atalar bunu oğullarına ve bütün soylarına miras bıraktı. Bu yüzden Bene İsrael Mısır’ın ağır köleliğine katlandılar ve onların korktukları putlara hizmet etmediler. Çünkü şöyle düşünmek olanaklıdır: İsrael onların sözünü dinleyip ilahlarına hizmet etseydi, Mısırlılar onları kendi içlerinden biri gibi güler yüzle kabul ederdi. Buna rağmen onların ilahlarına hizmet etmemek için yoksulluğa ve düşkünlüğe katlanmaları, ruha ait bir ödül beklediklerine yeterli kanıttır. Çünkü onlar, yaratılış inancını, sünnet mitsvasını ve Noah oğullarına emredilen yedi mitsvayı öğreten Avraam’ın inancını izliyorlardı. Böyle olmasaydı, hiç şüphesiz bedensel başarıyı ve o aşırı kölelikten çıkmayı seçerlerdi. Nasıl olmasın? İnsan türüne emredilen ilk mitsva, et yeme yasağıydı; onda ne maddeye bağlı ne de ruhsal vaat bulunuyordu. Et yeme izni verilip Noah oğulları yedi mitsvayla emredildiğinde de onlarda vaat yoktu. Avraam’a sünnet mitsvası ayrıca verildiğinde de onda açık bir ruhsal vaat yoktu. Tanrı’nın Tora’sı bakımından ruhsal vaat kendiliğinden akılla kavranan ve onlar için gelenekle bilinen bir şeydi. Bu yüzden tam Tanrısal Tora tamamlandığında ruhsal vaat onda tamamen fazlalık durumuna geldi. Çünkü önceki Toralar da Tanrısaldı ve onlarda ruha ait vaat, yazılı olmasa bile, gelenekle biliniyordu. Buna karşılık Tanrısal Tora’da maddeye bağlı vaat o zamana kadar hiç işitilmemişti; yalnız Avraam’a verilmişti, o da özellikle sünnet mitsvasında değildi. Tanrısal Tora’nın maddeye bağlı iyiliği zorunlu kıldığı meselesinin yazılması ve ilan edilmesi gerekiyordu; çünkü bu doğanın tersinedir, mucize ve olağanüstü yolla olur. Birinci şüphe için bu kadarı yeterlidir. İkinci, üçüncü ve dördüncü şüpheler, günahkar ruha kötülüğün nasıl ulaşacağına; bizdeki “Yukarıdan kötü bir şey inmez” ilkesine; eğer kötülük ulaşırsa zihinsel ve ruhsal özde arınma veya yok oluşun nasıl düşünüleceğine bağlıdır. Bu büyük bir şüphedir. Çözümünde şunu söylemek uygun görünür: Ruhun tanımından, onun kavrayıştan başka ruhsal bir öz olduğu açıklanmıştır. Ayrıca hazzın kavrayıştan başka olduğu da kendi başına açıktır. Ruhun, kavrayış aracılığıyla sahip olduğu sevgi ve bağlanma içinde haz alan bir ruh olduğu kabul edildiğine göre, onda etken ve etkilenen bir güç kabul etmiş oluruz. Eylem durumundaki kavrayış gücü, ruhta hazzı meydana getiren güçtür; haz alma gücü ise etkilenen güçtür. Ruhta etken ve etkilenen güç doğrulandığında, ondan bozulma ve yok oluşun zorunlu olması uzak değildir. Çünkü şeylerde bozulmanın sebebi, etkilenen güçlerin etken güçlere uymamasından başka bir şey değildir. Bu yüzden ruhtaki etken güç, yani kavrayış gücü, etkilenen güç olan haz tarafından kabul edildiğinde ruh kendi doğası üzerine konmuş olur; kalır ve bozulmaz. Fakat etken güç kabul edilmediğinde, ruh kendi doğasının tersinde kalır ve acı ona ulaşır. Ancak bu acının dereceleri farklıdır; bazen o kadar güçlenir ki ondan yok oluş zorunlu olur. Araştırılması gereken şey şudur: Ruh bir şeye mi yok olur, yoksa hiçliğe mi? Eğer bir şeye yok olursa, o şey nedir? Bu konuda araştırmanın kapıları kapalı olsa da, Gehinnom diye adlandırılan acıdan sonraki son yok oluşun, özün doğasındaki hazırlığın yok oluşu olduğu düşünülebilir. Sanki çıplak bir ruh, hazırlıksız kalır. “Kül” diye adlandırdıkları şey budur; çünkü kül, yanmış şeyden kalan artık gibidir. Fakat ruh yok oluşun en son derecesinde değilse, Tanrı’nın bilgeliğinin hükmettiği şekilde geçici bir arınmaya sahip olması uzak değildir. O süre geçtikten sonra belirli bir derecede kalır; bu yalnızca yüce ve aşkın Tanrı’nın iyiliğiyle olur. Göründüğü kadarıyla bütün bu şüpheler böyle çözülür. Beşinci şüphe, insanın eylemlerinin çoğuna göre yargılanması görüşüne bağlıdır. Bunun yalnızca maddeye bağlı vaat hakkında söylendiği kabul edilirse çözülmesi olanaklıdır. Eğer bu görüşün ruha ait vaat konusunda da doğrulanması zorunlu kabul edilirse, iki uç arasında bir orta durum ararız. Çünkü tam dönüş yapan kişi ile kötülüğünde ısrar eden kişi arasında bir orta durum vardır: Kişi ya gevşekliği sebebiyle dönüşü ihmal etmiş olabilir ya da eğiliminin pususundan korunamadığı için günaha düşmüş olabilir; fakat bunu isyan ve ihanet şeklinde yapmamıştır. Bu tür durumlarda, iyilik ölçüsü daha çoktur. Altıncı şüphe, Tanrısal adaletle ilgilidir: Tanrı, tür bakımından hizmet eden veya günah işleyenden başkasına nasıl ödül veya ceza verir? Bunun çözümünde şunu söylemek gerekir: Ruhun, özün türünden olduğu açıklanmıştı; ancak bedene insana özgü yetkinliği verdiği için bedenin biçimiydi. Bedenle birleştiğinde kendi özünde değişmez; sadece ondan ayrılır. Ruh insanın en değerli parçası olduğundan, bu parça ayrılmadan önce kendi başına aynı parçadır; değişmemiştir, yalnızca bedenden ayrılmıştır. Bedensel iyi ve kötü gerçek iyi ve kötü olmadığına göre, gerçek ödül ve cezanın gerçek iyi ve kötü, yani ruhsal iyi ve kötü olması olanaklıdır. Yedinci şüphe şudur: Madem hizmeti veya isyanı yapan insan beden ve ruh birlikteliğindeyken yapmıştır, Tanrısal adalet niçin insan için beden ve ruhla birlikte ödül ve ceza verilmesini seçmedi? Bunun çözümü gelenekte gelen şeye göre çok kolaydır. Çünkü ölülerin dirilişindeki amaç, göründüğü kadarıyla tam da budur: Ödül ve cezanın uygun ve yerli yerinde olması. Gerçekten de şöyle denmiştir: “Toprağın içinde uyuyanların birçoğu uyanacak; bunlar sonsuz hayata, bunlar da utanca ve sonsuz iğrençliğe.” HaŞem’in yardımıyla ileride açıklanacağı gibi bu böyledir. İyi ölçü daha geniş olduğundan, gelenekte geldiğine göre bazı hasidlerin ölümü tatmadığını da bulduk. Bunlardan Eliyahu Peygamber, huzur üzerine olsun, açıkça Tanah’ta belirtilmiştir: “Bugün HaŞem efendini başının üzerinden alacak” denmiş; sonra ateş atları ve ateş arabasıyla yükselmiş, henüz varlığını sürdürmektedir. Peygamberin söylediği gibi yakında ortaya çıkacaktır: “İşte, HaŞem’in büyük ve korkunç günü gelmeden önce size Eliyahu Peygamber’i gönderiyorum.” Böylece bütün şüpheler çözülmüş olur. Övgü yalnız Tanrı’yadır; O her bereket ve övgünün üstünde yücedir.