מאמר השלישי; צווי ואזהרה 7

וכיון שהקדמתי אלה הדברים, אני רואה לסמוך לדברים האלה הדבור בבטול התורות, כי זה ‏מקומו. ואומר: כבר קבלו בני ישראל קבלה גמורה, שמצות התורה אמרו להם הנביאים עליהם שלא ‏יבוטלו, ואמרו ששמעו זה במאמר מפורש, יסתלק ממנו כל מחשב וכל סברא. ואחר כן התבוננתי ‏בספרים, ומצאתי מה שיש בהם מורה על זה, תחלה שרוב המצות כתוב בהן לדורותיכם. ועוד מה ‏שאמרה (דבר' ל"ג ד') תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ועוד כי אומתנו איננה אומה כי אם ‏בתורותיה, וכיון שאמר הבורא שהאומה תעמוד כל עמידת השמים והארץ, מן ההכרח שתעמד ‏תורותיה כל ימי השמים והארץ, והוא אמרו (ירמיה ל"א ל"ה) כה אמר י"י נותן שמש לאור יומם ‏חקות ירח וככבים וגומר אם ימושו החקים האלה מלפני נאם י"י גם זרע ישראל וגו'. וראיתי באחרית ‏הנבואות, מזהיר על שמירת תורת משה עד יום דין ושליחות אליהו הנביא קודם, הוא אמרו (מלאכי ‏ג' כ"ב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. (שם ג' כ"ג) ‏הנה אנכי שולח לכם את אליהו לפני בא יום י"י הגדול והנורא. וראיתי אנשים מאומתינו שמביאים ‏ראיה לדחות בטול התורה מדרך הכלל. ואומר: לא תמלט התורה כשמצוה בה הבורא מאחד ‏מארבעה ענינים. אם שיפרש בה שהיא עולמית, וזה לא יתכן לבטלה או שישימה בחלק מהזמן, ‏כאלו אמר עשו זה מאה שנה, ובטולו פחות ממאה שנה לא יתכן, ואחר המאה כבר נשלם ולא יפול ‏עליו בטול. או שתהיה נסמך אל מקום, כאלו אמר עשו זה במצרים, ובמצרים לא יתכן לבטלו, ואם ‏יצוה בזולתו בזולת מצרים אין בטול. או שיהיה מעולל בעלה. כאלו אמר עשו זה, בעבור שמימי ‏היאור נגרים, וקודם שיעמדו מימי היאור לא יתכן לבטלו, ואם יצוה בזולתו אחר עמידת המים איננו ‏בטול. וכאשר יאמר להם, והנה הנה חלק חמישי הוא התורה, אשר הוגבל לה זמן, ולא יסורו בני ‏אדם מעשותה עד אשר יצוו בזולתה, אומרים וזה ג"כ אלו היה, היה בחלק מהזמן, כי המדה תהיה ‏ידועה אם אצל האלהים על אמתתה, או אצל בני אדם אל עת הצווי השני. ועל שני הענינים יחדיו ‏יבטל הבטול במצרים, ויהיה זמן התורה חלקי בשכל מתחלת הצווי בה. וקצתם אומר, זה החלק ‏החמישי לא יתכן, כי התורה הכלליית והחלקיית לא היו, כי אם שלא ישאר דבר סתם. וראיתי למי ‏שהוא מכשיר הבטול בקנין הזה שבעה מאמרים, וחושב שהם מדרך העיון ושכלם לקיים, ואני רואה ‏לזכרם ולזכור מה שיש עליהם מן התשובות. ואומר תחלתם, הקשתו על החיים והמות, הוא אומר ‏כאשר כשר להחיות בחכמה ולהמית בחכמה, כן יתן התורה בחכמה ויבטלה בחכמה. ויתבאר לי, כי ‏יש ביניהם הפרש גדול, כי לא החיה כי אם להמית, ולא נתן תורה לבטלה, כי המות היא דרך ‏הנסיעה אל העלם הבא, אשר היא הכונה, ולא נתן תורה בעבור לבטלה, כי התורה אלו היתה בעבור ‏לבטלה, לא היה אפשר לכל תורה מבלי בטול, ותבטל הראשונה בשניה, והשניה בשלישית, עד אין ‏תכלית וזה שקר. ועם זה אלו היה זה כן, היה בתורת השנית לעולם הפך וסתירה. ובאור זה, ‏שהתורה השנית יהיה בה הכונה זולתה, מפני שהוא תורה, וזה משפט כל תורה, ותהיה הוא הכונה ‏מפני שהיא מבטלת הראשונה, וכן משפט כל מבטל שיהיה הוא הכונה הראשונה, והוא מאמר יש בו ‏דקות והשני הקשתו על המת, המצווים בתורה, וסור התורה מהם במות, וראיתי שהמות לא היה ‏אפשר שלא יסיר התורה מן המתים, כיון שלא יפול עליהם צווי ולא אזהרה, ואין הקשה במה ‏שאפשר בלעדיו על מה שא"א בלעדיו, ואם לא יהיה אפשר בלעדי הבטול, עוד ישוב ההפך אשר ‏זכרתיו עם בטול כל תורה. והשלישית הקשתו על מי שעושה ביום וישבות ביום אחר, ויצום ביום ‏ויאכל ביום אחר וזה ג"כ מדרך ההכרח, כי האדם מפני שלא היה ביכלתו שיצום בכל יום, ולא ‏שישבות בכל יום, לא היה נכון שיצוהו הבורא בזה, והתורה יתכן לאדם שיעשנה בכל דור. ‏והרביעית הקשתו על מה המעשיר ומוריש, מפקח ומעור, שעושה כל אחד מהם בעת שהוא טוב ‏שיעשהו בו. והסתכלתי מה שיש בין הדברים האלה, כי כל ההצלחות כבר שמם גמול מי שעבד ‏אותו, וכל היסורים שמם גמול מי שהמרה אותו, אבל התורה לא שמה גמול לא על העבודה ולא על ‏ההמראה. ואלו היה טוען זה טוען, היתה מפסידתו עליו התורה הראשונה, מפני שתבטל שתהיה ‏גמול לדבר שקדם לה, כיון שאין תורה לפניה. והחמישי הקשתו על התאדם התמרה אחר שהיא ‏ירוקה, והדומה לזה. ואלה כלם התבוננתי בהם והנה הם מחוייבים אם בבניה והטבע או בהרגל, ‏והתורה איננה כן, כי אם היתה כן היה מתחייב בטול כל תורה וישוב ההפך. והששי אמר: כאשר ‏היתה המלאכה בשבת מותרת בשכל, ובטלה השמע במניעה, כן יתכן שישיבנה שמע אחד אל ‏התרתה. ואומר: בענין זה היתה זאת ההקשה נגמרת, אלו היה השכל מתחייב המעשה בשבת, ואז ‏היה לומר שהשמע בטל המחוייב ההוא, אבל ההתר לא. כי האדם לא סר שיראה בשכלו שהוא ‏מותר לו שיבטל בכל יום שבת וזולתו, אם למנוחת גופו אם להנאה שיהנה בה, או לשניהם יחדיו. וכן ‏באה בתורה במה שהוא מותר בשכל ואמרה לו השבת למנוחת גופך, ושתקנה בזה תועלת גמול ‏ולא בטל לדבר, אף על פי ששמו עולמי, כי יתכן בשכלו שיצוהו חכם לבטל יום ידוע, ויתן לו לכל יום ‏דינר. והשביעי אמר: כאשר היה נכון שתהיה תורת משה בלתי תורת אברהם, היה גם כן נכון ‏שתהיה תורה זולת משה, בלתי תורתו. וכאשר נעיין בתורת משה, נמצאנה תורת אברהם באמת, ‏אך נוסיף משה המצות והשבת, לחדושים שהתחדשו על עמו, כמי שינצל ביום ידוע וידור לצום אותו ‏היום תמיד. וכאשר יישר זה אצלו מחמת עצמו, יישר שיצוהו בר אלהיו. ואם תהיה התוספת בטול, ‏מי שהוא מתנדב בתפלה, או בצום, או בצדקה, כבר בטל תורתו. ואם בעל התורה התיר לו זה, כבר ‏התיר שיבטל תורתו, ומתחייב על הקשותיו הראשונות כמו זה ואלה כלם, ירחמך אלהים! טרדות ‏לא התקיים מהם עם העיון מאומה:‏

Now that I have set forth these preliminary points, I consider it appropriate to append to them a discussion regarding the abrogation of the Torah, as this is its proper place. And I say: The Children of Israel have already received a firm tradition that the commandments of the Torah, concerning which the prophets declared to them that they would not be abrogated, and they affirmed having heard this in an explicit declaration, which dispels all thought and all reasoning to the contrary.
Subsequently, I have examined the scriptures and found therein indications to this effect, firstly, that the majority of commandments are written with the phrase "for your generations". Furthermore, there is the pronouncement (Deuteronomy 33:4), "Torah Moses commanded us, an inheritance for the congregation of Jacob." Moreover, our nation is only a nation by virtue of its Torah. And since the Creator declared that the nation shall endure as long as the heavens and the earth endure, it is necessarily implied that its Torah must endure for as long as the heavens and the earth, as He stated (Jeremiah 31:35), "Thus saith the Lord, who giveth the sun for a light by day, and the ordinances of the moon and of the stars for a light by night… If those ordinances depart from before me, saith the Lord, then the seed of Israel also shall cease…"
Furthermore, I have observed in the later prophecies, a warning concerning the observance of the Torah of Moses until the Day of Judgement, preceded by the mission of Elijah the Prophet, as He stated (Malachi 3:22), "Remember ye the law of Moses my servant, which I commanded unto him in Horeb for all Israel, with the statutes and judgments." (Malachi 3:23), "Behold, I will send you Elijah the prophet before the coming of the great and dreadful day of the Lord."
I have noticed individuals from our nation who adduce proof against the abrogation of the Torah from general principles. And I say: When the Creator commands in the Torah, it cannot escape being one of four possibilities. Either He explicitly states that it is everlasting, in which case its abrogation is inconceivable. Or He establishes it for a specific period, as if He said "Do this for a hundred years," and its abrogation before a hundred years is impossible, and after the hundred years it is already fulfilled and abrogation does not apply. Or it is contingent upon a place, as if He said "Do this in Egypt," and in Egypt its abrogation is impossible, and if He commands it elsewhere, outside of Egypt, there is no abrogation. Or it is caused by a reason, as if He said "Do this, because the waters of the Nile are flowing," and before the waters of the Nile cease, its abrogation is impossible, and if He commands it after the waters have ceased, it is not abrogation.
And when it is said to them, behold, here is a fifth possibility, which is the Torah, which is limited by time, and people will not cease from doing it until they are commanded to do another in its place, they say, this too, if it were the case, would be for a part of time, because the measure would be known, either to God in truth, or to men until the time of the second commandment. And in both cases, abrogation in Egypt is impossible, and the time of the Torah would be partial in conception from the beginning of the commandment. And some say, this fifth possibility is not conceivable, because general and partial Torahs only exist so that nothing remains unspecified.
I have seen that one who deems abrogation possible bases this on seven assertions, and considers them to be matters of reasoned contemplation, and their intellect to be sound. And I deem it proper to mention them and to address the responses to them. And I say, firstly, his analogy to life and death. He argues, just as it is proper to give life with wisdom and to bring death with wisdom, so too may He give the Torah with wisdom and abrogate it with wisdom. However, it becomes clear to me that there is a great difference between them. For He only gives life in order to bring death, but He did not give the Torah in order to abrogate it. For death is the path of passage to the world to come, which is the ultimate purpose. He did not give the Torah in order to abrogate it, for if the Torah were given in order to be abrogated, it would be impossible for any Torah to exist without abrogation, and the first would be abrogated by the second, and the second by the third, ad infinitum, and this is false. Furthermore, if this were the case, the second Torah would necessarily contain contradiction and opposition. To explain this, the second Torah would have a purpose other than itself, by virtue of being a Torah, and this is the nature of every Torah. And it would also be the purpose by virtue of abrogating the first, and this is the nature of every abrogator, that it is the primary purpose. And this is a subtle argument.
The second assertion is his analogy to the deceased, who were commanded by the Torah, and the removal of the Torah from them at death. And I have observed that death necessarily removes the Torah from the deceased, since commandment and prohibition no longer apply to them. And there is no analogy between what is possible to dispense with and what is impossible to dispense with. And if abrogation were impossible to dispense with, the contradiction I mentioned regarding the abrogation of every Torah would return.
The third assertion is his analogy to one who performs work on one day and rests on another, and fasts on one day and eats on another. And this too is from the necessity of things, for since man is not capable of fasting every day, nor of resting every day, it would not be proper for the Creator to command him thus. However, it is possible for man to observe the Torah in every generation.
The fourth assertion is his analogy to the one who enriches and impoverishes, heals and blinds, each of which He does at a time when it is good to do so. And I have considered what difference there is between these matters. For all prosperities are designated as reward for one who serves Him, and all afflictions are designated as reward for one who disobeys Him. However, the Torah is not designated as a reward for service, nor for disobedience. And if this arguer were to argue thus, it would be detrimental to the first Torah, because it would be abrogated to be a reward for something that preceded it, since there is no Torah before it.
The fifth assertion is his analogy to the date that ripens after being green, and similar examples. And all of these, I have considered them, and behold they are necessitated either by nature and natural disposition, or by habit. However, the Torah is not so. For if it were so, the abrogation of every Torah would be necessitated, and the contradiction would return.
The sixth he said: Just as work on the Sabbath was permissible according to reason, but the Divine decree invalidated the permission by prohibition, so too is it possible that a Divine decree may reinstate its permissibility. And I say: In this matter, this analogy would be conclusive, if reason necessitated work on the Sabbath, and then one could say that the Divine decree invalidated that necessity. However, this is not the case. For man does not cease to perceive in his reason that it is permissible for him to abstain from work every Sabbath and other days, whether for bodily rest, or for pleasure he may derive from it, or for both together. And thus it is stated in the Torah regarding what is permissible by reason, and it said to him, "The Sabbath is for your bodily rest," and that you may acquire thereby the benefit of reward, and it does not invalidate anything, even though it is termed everlasting, for it is conceivable in his reason that a wise man might command him to rest on a particular day, and give him a dinar for each day.
The seventh he said: Just as it was proper that the Torah of Moses should be different from the Torah of Abraham, so too would it be proper that there be a Torah other than Moses', different from his Torah. And when we examine the Torah of Moses, we find in it the Torah of Abraham in truth, but Moses added commandments and the Sabbath, due to innovations that arose among his people, like one who is saved on a particular day and vows to fast on that day perpetually. And when this is deemed fitting by him on his own accord, it is also deemed fitting that his Creator should command him. And if this addition is abrogation, then whoever volunteers in prayer, or in fasting, or in charity, has already abrogated his Torah. And if the Author of the Torah permitted him this, He has already permitted him to abrogate his Torah. And the consequences for his initial assertions are similar to this. And all of these, may God have mercy on you! are trivialities, none of which stand up to scrutiny.