בפסוק ולא יכול יוסף להתאפק כו'. דכתיב ויגש אליו יהודה פי' אליו ליוסף. גם אל עצמותו פי' לעצמו. גם פי' אליו להקב"ה. וביאור הענין כי הנה יהודה לא חידש דבר באלה הדברים וגם לא היה לו טענה במה לבוא ליוסף. אעפ"כ לאשר בירר אמיתות הענין בא לו הישועה. כענין אמת מארץ תצמח. והאמת כי כל פרשה זו מיוסף ואחיו. הוא משל לעבודת בנ"י להקב"ה. כאשר חכמים הגידו אוי לנו מיום הדין כו' ומה יוסף קטנן של שבטים כו' במדרש ובזוה"ק. ופי' הנמשל כי השי"ת מלא כל הארץ כבודו וגם במקום החושך שם נסתר כבוד מלכותו ית'. כמאמר גם חושך לא יחשיך ממך. לזאת בכל עת צרה כשאדם מבטל עצמו אל האמת ובמס"נ כמו יהודה שאמר איך אעלה אל אבי ומסר עצמו להיות עבד במצרים כדי שלא יהי' חוטא לפני אביו. ועי"ז נתגלה לו האמת וראה כי הכל טוב ולא היה לו כלל ממה לירא כי אני יוסף כו'. וכבר כ' מזה לכן קצרנו. אבל פי' ולא יכול יוסף הוא מלשון אלפים בת יכיל. כי הנה הקב"ה ברא העולם להיות הכל במדה. ומדריגות זו על זו. וכשאדם מבטל עצמו כראוי אל המדריגה שלמעלה ממנו אז ניתוסף למעלה כח וברכה בעבור מדריגה שלמטה. ואז המדריגה שלמעלה מלאה ברכת ה' עד שקטן הכלי מלהכיל. וצריך להשפיע למדריגה שלמטה. וזה ענין ולא יכול יוסף להתאפק שע"י שביטל יהודה אליו ואמר ישב כו' עבדך כו' עבד לאדוני. והנה יוסף לא ביקש רק שיקבל עליו יהודה מלכותו. ויהודה אף שלא הבין הענין איך יהיה משועבד לזה האדון בחושבו כי הוא איש נכרי. עכ"ז לאשר היה יהודה איש אמת. וראה כי כן האמת אשר הוא משועבד אליו הודה אל האמת. וכן הענין בנמשל שכ' במדרש ע"פ אם ערבת לרעך כו' שכשאדם מבטל עצמו למלכות שמים ומודה על האמת מתהפך אליו החושך לאור:
On the pasuk “And Yosef could no longer hold back” (Bereishit 45:1), it follows Yehuda's approach to Yosef. The term "Eilav" can refer to approaching Yosef, his own essence, and Hashem. Yehuda's speech did not present new arguments but clarified the truth, leading to redemption, as “truth springs up from the ground” (Tehillim 85:12). The story of Yosef and his brothers serves as a parable for Bnei Yisrael's service to Hashem. The sages say, “Woe to us for the day of Judgement... if the brothers couldn't stand before Yosef, how much more so before Hashem.” This teaches that Hashem's presence is everywhere, even in darkness (Tehillim 139:12). In times of distress, nullifying oneself to the truth, as Yehuda did by offering to be a slave in place of Binyamin, leads to the revelation of the truth. Yehuda's sacrifice prompted Yosef to reveal himself, showing that everything was good and there was nothing to fear. The phrase “And Yosef could no longer hold back” relates to the concept of capacity, as in “It’s capacity was 2000 baths” (Melachim 7:26). Hashem created the world with layers of measure. When one nullifies themselves to the level above, it causes an overflow of blessing from the higher level to the lower one. Yehuda's submission to Yosef exemplifies this. Yosef only sought Yehuda's acknowledgment of his kingship. Despite thinking Yosef was a foreigner, Yehuda, being a man of truth, accepted the reality and humbled himself. This teaches that when one nullifies their will to Hashem and admits the truth, their darkness turns into light, as the Medrash explains on the pasuk “If you provide surety for your friend.”
4
נודע דברי מהר"ל ז"ל בס' גור ארי' על מ"ש חז"ל יעקב לא נשקו שקרא את שמע. וביאר כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא. לכן קרא אז בכוונה קריאת שמע. ועפ"י הפשוט טעם הדבר כי ירא לנפשו שעי"ז האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא לכן הוא מתדבק מקודם בו ית' ועי"ז נשכח ממנו אהבה הגשמיות. וזה ענין מ"ש בכל לבבך בב' יצריך והיתכן לאהוב ה' ביצה"ר. רק שע"י היצה"ר מתקשר האדם באהבת הבורא בעבור יראת היצה"ר. אם אמנם כי הפי' עמוק מזה. אבל ע"י זה הדרך יוכל אחר כך להפוך גם את כל היצה"ר לעבודת הבורא כי עי"ז הדרך נמצא נולד טוב מהיצר. ועי"ז מתהפך לטוב. וכענין זה אמרו חז"ל כתיב לה' הארץ וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כו' וכי אחר הברכה אינו לה' ח"ו. אמנם אחר הברכה ניתן לבני אדם שיוכל להיות לה' אף כי הוא לבני אדם. שע"י הברכה מתקשר המעשה בקדושה. וזה הוא הברכה שאחר האכילה שהוא העיקר [שמפורש בתורה] כמ"ש חז"ל כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ. והיינו כנ"ל שמקודם שבא ליהנות נזכר בהשי"ת כדי שלא להתפרד ממנו ע"י הנאה גשמיות. ועי"ז הזכירה מקודם. נשכח ונתמעט ממנו הגשמיות עד שמתהפך הכל לה':
The words of the Maharal are known regarding why Yaakov didn't kiss Yosef when they met, as he was saying Shema. The Maharal explains that whenever a tzadik experiences love and happiness, he channels it into the service of Hashem. Therefore, Yaakov recited Krias Shema at that moment of intense joy to bring it all into the fold of serving Hashem. Simply put, Yaakov was afraid that experiencing such physical joy might cause him to momentarily forget his love for Hashem. By attaching himself to Hashem beforehand, he avoided experiencing the physical love. This is the meaning of loving Hashem with both your positive and negative inclinations. How can one serve Hashem with his negative inclination? The explanation is that by being aware of the negative force within, a person takes precautions and connects himself to Hashem with love. Through this method of taking correct measures to protect oneself, one essentially uses the negative inclination for a positive outcome, converting the negative into positive. This answers the original question, as the person serves Hashem with his negative inclination by transforming it. Similarly, the Gemara (Brachos 35a) resolves a contradiction in verses: "the earth and all it contains is Hashem's" versus "Hashem gave the earth to man." Before making a blessing, the food belongs to Hashem; after the blessing, it is given to man. The answer is that after making a bracha, man can uplift what is his to Hashem. This is the purpose of the bracha—to connect every action to holiness. This concept is evident in the after-bracha, which is the main blessing, as the Gemara says, 'if one makes a bracha when he is satisfied, surely he should make a bracha when he is hungry' (Brachot 48b). The idea is that by making a bracha before enjoying something, one prepares himself to not get disconnected through physical pleasure. This remembrance diminishes the physical attachment, allowing him to convert everything into the service of Hashem.
5
ועתה אל תעצבו כו'. ועתה לשון תשובה כי השבטים תיקנו החטא בזה הצער שהי' להם מבנימין. והנה לא נשכח מהם החטא זה יותר מעשרים שנה שאמר האלקים מצא כו' עון עבדיך. עון המיוחד כי לא הי' להם חטא אחר:
“And now don’t be sad etc.” (Bereishit 45:5) – The word ‘va’ata’ (and now) signifies repentance. The brothers corrected their sin of selling Yosef through their pain over Binyamin. They did not forget this sin for over twenty years, as shown when they said, “Hashem has found the sin of your servants” (Bereishit 45:16), referring specifically to their sin of selling Yosef, as they had no other significant sin.
6
במדרש אנכי ארד עמך כו' אעלך כו' ועל מנת ויוסף ישית ידו כו'. פשוט הפי' שגאולה תלוי' בשנמצא כחו של יוסף בכלל ישראל. אמנם י"ל כי קאי גם על הגלות. כי באמת לא נזכר תנאי בכתוב. רק מכלל שאמר הקב"ה כל אלה הדברים נמצא תלוין זה בזה. וא"כ גם אנכי ארד עמך כו' קאי על זה התנאי כי שורש הגלות הוא הגאולה ואין קיום לגלות רק בכח הגאולה ונמצא הגאולה חיות הגלות. והבטיחו הקב"ה שלעולם יהי' הרפואה קודם למכה. וזה ענין השמות של ע' נפש שהוזכר בכתוב קודם ירידתו למצרים. וחז"ל הגידו כי יעקב משלים החשבון וי"א הקב"ה השלים החשבון. וביאור הדברים שע' נפש הן הן העומדים נגד כח ע' אומות דכתיב יצב גבולות עמים כו'. אמנם בנ"י בעצמם הם אומה אחד מע' אומות. וכחו של יעקב הוא שורש הע' נפש. והוא למעלה מהם שהרי נגדו אין אומה המנגדת רק הוא שורש הכלל ואח"כ מתפרטים בפרטות. וזה הכלל הוא שורש הגאולה בחי' יוסף והוא התאחדות הפרטים בהכלל. ובאמת ע"י יוסף נתקשרו הע' נפש בהאבות. והוא ענין למחיה שלחני אלקים לפניכם פי' שהוא הי' הנותן להם חיות בגלות לכן כל זמן שכוחו של יוסף קיים לא התחיל הגלות עד שכתוב לא ידע את יוסף כו':
In the Medrash (Bereishit Rabba 94:6), the promise “I will redeem you, on condition that your descendants follow the leadership of Yosef” is explained. The simple interpretation is that the redemption from Mitzrayim is dependent on Yosef’s energy continuing in Bnei Yisrael. However, it can also mean that both the exile and redemption depend on Yosef’s energy. The pasuk implies that Hashem’s presence (“I Myself will go down with you...I Myself will bring you back”) is conditional on Yosef’s leadership. This indicates that the root of exile is redemption, and redemption sustains the exile. Hashem’s promise to Yaakov was that healing would precede the plague, ensuring divine support during the descent into Mitzrayim. This is symbolized by the enumeration of the 70 souls of Yaakov’s family, representing the forces countering the 70 nations. Yaakov, or Hashem, completes the count, indicating the overarching source of strength. The 70 souls are connected to their forefathers through Yosef, who provided life force during exile. The exile officially began only when the new king “did not know Yosef,” signifying the loss of Yosef's sustaining influence.
תרל"ז
5637
ב"ה
With G-d's Blessing
בפסוק ולא יכול יוסף להתאפק כו'. דכתיב ויגש אליו יהודה פי' אליו ליוסף. גם אל עצמותו פי' לעצמו. גם פי' אליו להקב"ה. וביאור הענין כי הנה יהודה לא חידש דבר באלה הדברים וגם לא היה לו טענה במה לבוא ליוסף. אעפ"כ לאשר בירר אמיתות הענין בא לו הישועה. כענין אמת מארץ תצמח. והאמת כי כל פרשה זו מיוסף ואחיו. הוא משל לעבודת בנ"י להקב"ה. כאשר חכמים הגידו אוי לנו מיום הדין כו' ומה יוסף קטנן של שבטים כו' במדרש ובזוה"ק. ופי' הנמשל כי השי"ת מלא כל הארץ כבודו וגם במקום החושך שם נסתר כבוד מלכותו ית'. כמאמר גם חושך לא יחשיך ממך. לזאת בכל עת צרה כשאדם מבטל עצמו אל האמת ובמס"נ כמו יהודה שאמר איך אעלה אל אבי ומסר עצמו להיות עבד במצרים כדי שלא יהי' חוטא לפני אביו. ועי"ז נתגלה לו האמת וראה כי הכל טוב ולא היה לו כלל ממה לירא כי אני יוסף כו'. וכבר כ' מזה לכן קצרנו. אבל פי' ולא יכול יוסף הוא מלשון אלפים בת יכיל. כי הנה הקב"ה ברא העולם להיות הכל במדה. ומדריגות זו על זו. וכשאדם מבטל עצמו כראוי אל המדריגה שלמעלה ממנו אז ניתוסף למעלה כח וברכה בעבור מדריגה שלמטה. ואז המדריגה שלמעלה מלאה ברכת ה' עד שקטן הכלי מלהכיל. וצריך להשפיע למדריגה שלמטה. וזה ענין ולא יכול יוסף להתאפק שע"י שביטל יהודה אליו ואמר ישב כו' עבדך כו' עבד לאדוני. והנה יוסף לא ביקש רק שיקבל עליו יהודה מלכותו. ויהודה אף שלא הבין הענין איך יהיה משועבד לזה האדון בחושבו כי הוא איש נכרי. עכ"ז לאשר היה יהודה איש אמת. וראה כי כן האמת אשר הוא משועבד אליו הודה אל האמת. וכן הענין בנמשל שכ' במדרש ע"פ אם ערבת לרעך כו' שכשאדם מבטל עצמו למלכות שמים ומודה על האמת מתהפך אליו החושך לאור:
On the pasuk “And Yosef could no longer hold back” (Bereishit 45:1), it follows Yehuda's approach to Yosef. The term "Eilav" can refer to approaching Yosef, his own essence, and Hashem. Yehuda's speech did not present new arguments but clarified the truth, leading to redemption, as “truth springs up from the ground” (Tehillim 85:12). The story of Yosef and his brothers serves as a parable for Bnei Yisrael's service to Hashem. The sages say, “Woe to us for the day of Judgement... if the brothers couldn't stand before Yosef, how much more so before Hashem.” This teaches that Hashem's presence is everywhere, even in darkness (Tehillim 139:12). In times of distress, nullifying oneself to the truth, as Yehuda did by offering to be a slave in place of Binyamin, leads to the revelation of the truth. Yehuda's sacrifice prompted Yosef to reveal himself, showing that everything was good and there was nothing to fear.
The phrase “And Yosef could no longer hold back” relates to the concept of capacity, as in “It’s capacity was 2000 baths” (Melachim 7:26). Hashem created the world with layers of measure. When one nullifies themselves to the level above, it causes an overflow of blessing from the higher level to the lower one. Yehuda's submission to Yosef exemplifies this. Yosef only sought Yehuda's acknowledgment of his kingship. Despite thinking Yosef was a foreigner, Yehuda, being a man of truth, accepted the reality and humbled himself. This teaches that when one nullifies their will to Hashem and admits the truth, their darkness turns into light, as the Medrash explains on the pasuk “If you provide surety for your friend.”
נודע דברי מהר"ל ז"ל בס' גור ארי' על מ"ש חז"ל יעקב לא נשקו שקרא את שמע. וביאר כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא. לכן קרא אז בכוונה קריאת שמע. ועפ"י הפשוט טעם הדבר כי ירא לנפשו שעי"ז האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא לכן הוא מתדבק מקודם בו ית' ועי"ז נשכח ממנו אהבה הגשמיות. וזה ענין מ"ש בכל לבבך בב' יצריך והיתכן לאהוב ה' ביצה"ר. רק שע"י היצה"ר מתקשר האדם באהבת הבורא בעבור יראת היצה"ר. אם אמנם כי הפי' עמוק מזה. אבל ע"י זה הדרך יוכל אחר כך להפוך גם את כל היצה"ר לעבודת הבורא כי עי"ז הדרך נמצא נולד טוב מהיצר. ועי"ז מתהפך לטוב. וכענין זה אמרו חז"ל כתיב לה' הארץ וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כו' וכי אחר הברכה אינו לה' ח"ו. אמנם אחר הברכה ניתן לבני אדם שיוכל להיות לה' אף כי הוא לבני אדם. שע"י הברכה מתקשר המעשה בקדושה. וזה הוא הברכה שאחר האכילה שהוא העיקר [שמפורש בתורה] כמ"ש חז"ל כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ. והיינו כנ"ל שמקודם שבא ליהנות נזכר בהשי"ת כדי שלא להתפרד ממנו ע"י הנאה גשמיות. ועי"ז הזכירה מקודם. נשכח ונתמעט ממנו הגשמיות עד שמתהפך הכל לה':
The words of the Maharal are known regarding why Yaakov didn't kiss Yosef when they met, as he was saying Shema. The Maharal explains that whenever a tzadik experiences love and happiness, he channels it into the service of Hashem. Therefore, Yaakov recited Krias Shema at that moment of intense joy to bring it all into the fold of serving Hashem. Simply put, Yaakov was afraid that experiencing such physical joy might cause him to momentarily forget his love for Hashem. By attaching himself to Hashem beforehand, he avoided experiencing the physical love.
This is the meaning of loving Hashem with both your positive and negative inclinations. How can one serve Hashem with his negative inclination? The explanation is that by being aware of the negative force within, a person takes precautions and connects himself to Hashem with love. Through this method of taking correct measures to protect oneself, one essentially uses the negative inclination for a positive outcome, converting the negative into positive. This answers the original question, as the person serves Hashem with his negative inclination by transforming it.
Similarly, the Gemara (Brachos 35a) resolves a contradiction in verses: "the earth and all it contains is Hashem's" versus "Hashem gave the earth to man." Before making a blessing, the food belongs to Hashem; after the blessing, it is given to man. The answer is that after making a bracha, man can uplift what is his to Hashem. This is the purpose of the bracha—to connect every action to holiness. This concept is evident in the after-bracha, which is the main blessing, as the Gemara says, 'if one makes a bracha when he is satisfied, surely he should make a bracha when he is hungry' (Brachot 48b). The idea is that by making a bracha before enjoying something, one prepares himself to not get disconnected through physical pleasure. This remembrance diminishes the physical attachment, allowing him to convert everything into the service of Hashem.
ועתה אל תעצבו כו'. ועתה לשון תשובה כי השבטים תיקנו החטא בזה הצער שהי' להם מבנימין. והנה לא נשכח מהם החטא זה יותר מעשרים שנה שאמר האלקים מצא כו' עון עבדיך. עון המיוחד כי לא הי' להם חטא אחר:
“And now don’t be sad etc.” (Bereishit 45:5) – The word ‘va’ata’ (and now) signifies repentance. The brothers corrected their sin of selling Yosef through their pain over Binyamin. They did not forget this sin for over twenty years, as shown when they said, “Hashem has found the sin of your servants” (Bereishit 45:16), referring specifically to their sin of selling Yosef, as they had no other significant sin.
במדרש אנכי ארד עמך כו' אעלך כו' ועל מנת ויוסף ישית ידו כו'. פשוט הפי' שגאולה תלוי' בשנמצא כחו של יוסף בכלל ישראל. אמנם י"ל כי קאי גם על הגלות. כי באמת לא נזכר תנאי בכתוב. רק מכלל שאמר הקב"ה כל אלה הדברים נמצא תלוין זה בזה. וא"כ גם אנכי ארד עמך כו' קאי על זה התנאי כי שורש הגלות הוא הגאולה ואין קיום לגלות רק בכח הגאולה ונמצא הגאולה חיות הגלות. והבטיחו הקב"ה שלעולם יהי' הרפואה קודם למכה. וזה ענין השמות של ע' נפש שהוזכר בכתוב קודם ירידתו למצרים. וחז"ל הגידו כי יעקב משלים החשבון וי"א הקב"ה השלים החשבון. וביאור הדברים שע' נפש הן הן העומדים נגד כח ע' אומות דכתיב יצב גבולות עמים כו'. אמנם בנ"י בעצמם הם אומה אחד מע' אומות. וכחו של יעקב הוא שורש הע' נפש. והוא למעלה מהם שהרי נגדו אין אומה המנגדת רק הוא שורש הכלל ואח"כ מתפרטים בפרטות. וזה הכלל הוא שורש הגאולה בחי' יוסף והוא התאחדות הפרטים בהכלל. ובאמת ע"י יוסף נתקשרו הע' נפש בהאבות. והוא ענין למחיה שלחני אלקים לפניכם פי' שהוא הי' הנותן להם חיות בגלות לכן כל זמן שכוחו של יוסף קיים לא התחיל הגלות עד שכתוב לא ידע את יוסף כו':
In the Medrash (Bereishit Rabba 94:6), the promise “I will redeem you, on condition that your descendants follow the leadership of Yosef” is explained. The simple interpretation is that the redemption from Mitzrayim is dependent on Yosef’s energy continuing in Bnei Yisrael. However, it can also mean that both the exile and redemption depend on Yosef’s energy. The pasuk implies that Hashem’s presence (“I Myself will go down with you...I Myself will bring you back”) is conditional on Yosef’s leadership. This indicates that the root of exile is redemption, and redemption sustains the exile.
Hashem’s promise to Yaakov was that healing would precede the plague, ensuring divine support during the descent into Mitzrayim. This is symbolized by the enumeration of the 70 souls of Yaakov’s family, representing the forces countering the 70 nations. Yaakov, or Hashem, completes the count, indicating the overarching source of strength. The 70 souls are connected to their forefathers through Yosef, who provided life force during exile. The exile officially began only when the new king “did not know Yosef,” signifying the loss of Yosef's sustaining influence.