מבוא השערים 8

כאמור השם חסיד מלשון חסד הוא, ומה הוא חסד, חד אריך שהאור מתפשט יותר, והבעש״ט זצ״ל פעל שיתפשט גם לכלים וגופים, וזה שפרש״י בעל נפש, חסיד, שנפשו מתגלה בו מפני שאין מסתיר, כיון שגם לגוף המסתיר נמשכה.

Chapter 8 ⁴⁷²In Chapter Eight, R. Shapiro stresses the need to reinstate the hasidic practices of travel to the rebbe, of forming a holy fellowship of elite disciples [hevraya kaddishah], and of the kest system in which young men are supported by their parents or in-laws so that they are free to focus on their studies and spiritual growth. These practices are deemed to be absolutely critical preconditions for the cultivation of true hasidim and of hasidism; their dissolution is implicated in hasidism’s contemporaneous decline.
As we said, the term ‘hasid’ derives from the word ‘hessed,’ which is ‘one long one,’ that is, that the light spreads farther. The Besht worked to spread the light to vessels and bodies as well. This is Rashi’s intent when he explains the term “soulful one’ [baal nefesh] as “hasid” —for such a person’s soul is revealed, without any concealment, since the light extends even to his otherwise concealing body.

לכן אין ענינה של החסידות בדעת והשגה לבדה, רק עבודה בכל האיש, גם במידותיו, חושיו וכל נטיותיו, כל חסיד לעצמו עצם אור הוא, וצריך הוא להוציא את כל פרטיו ולשמש בהם לעבודת ד׳ ולהפכם למאורי אש, וגם התקרבותם אל רבם לא לשמוע באזניהם לבד את הדברים אשר ידבר בפיו בלבד אליהם, רק שיתחברו האורות ויתדבקו עתה בפועל, המשפיע את המקבלים, כעין היחודים אשר בהספירות. הן גם דברי התורה והדרכה אשר אומר להם נחוצים להם, אבל אפשרה הוא, ופועלת, רק כשגם בכולם הם מתחברים, בכולם יתיחדים, וזה אל זה משפיע וזה מזה מקבל, ובזה הם מתקנים את עצמם, את העולם, וגם את עולמות העליונים, ובת״ז תו״ט איתא שגם יכולת המלאכים לקבל דין מן דין ולהשפיע זה לזה, ג״כ בישראל תלוי׳, אם הם מקבלים ומשפיעים זה לזה בין באורייתא ובין בממונא.

Therefore, hasidism is focused not only on the mind and intellectual apprehension but rather also on avodah which involves the entire person, including his traits, senses, and inclinations. Each hasid is constituted of light, and he must utilize all components of his selfhood in service of God, transforming himself into a fiery flame. Similarly, when hasidim come to their rebbe, it is not merely in order to listen to his words with their ears, but rather in order that the(it) lights should be connected and that at that moment, the giver [mashpiah] and the receivers should cleave together, as occurs with the sefirotic unifications. True, they are indeed in need of his Torah and guidance. Yet, these are only efficacious when they are also connected and unified—this one giving to that, this one receiving from that.⁴⁷³The language here alludes Isaiah’s vision (6:3) of the angels calling out, one to the other (zeh el zeh), as they praise God. This is how they rectify themselves, this world, and the upper worlds. As it says in Tikkunei Zohar 19, even the angels’ ability to give to and receive from one another is dependent on Israel; that is, on [the people of] Israel’s giving to one another, in terms of both Torah and financial support.

לכן אם ירצה מי להיות חסיד ע״י שילמד בספרים, ויבין בדעתו לבד את החסידות, ולא יעשה את עצמו, גם גופו וחושיו, נפשו, רוחו ונשמתו לחסיד, אז אף בקצה החסידות לא יגיע, וכן גם אם לא יסע אל רבו, או אף אם יסע ולא יסע כמו שצריך החסיד לנסוע, וכמו שצריך להמצא שמה אצל רבו, ואת יחודים הללו לא יעשה, גם הוא אינו חסיד. וירידת החסידות בדורינו, עד שישנם גם הרבה חסידים שלא ידעו מהי חסידות, כמו ששאלנו בהכשה״א, ולעיל, הרבה יש להטיל על טעות הזה של בני האדם שרוצים להשיג החסידות בשכל לבד, לא בעבודה, וגם שמקילים בנסיעתם שמה, וגם אינה נסיעה חסידות הצריכה להיות,

Therefore, if one wants to become a hasid by learning from books and only intellectually understanding hasidism—without turning himself, his body, senses, all levels of soul (ruakh, nefesh, neshamah)⁴⁷⁴A chart elucidating the levels of soul in kabbalistic thought:
into a hasid—then he will not reach even the edge of hasidism. So too, if he does not travel to a rebbe, or does [perfunctorily] travel but not as a hasid must travel, and is not as a hasid must be when he is with his rebbe, without effecting the aforementioned unifications—then he, too, is not a hasid. The descent of hasidism in our generation, in which even many hasidim do not know what hasidism is—a question we have pursued in Hakhsharat haAvreikhim and here—may be to a large degree based on this error. People wish to understand hasidism only intellectually, but not through avodah; they treat it lightly even when they travel to the rebbe, and their travels are thus not ‘hasidic,’ as they need be.

ונחזה אנן החילוק בין הנסיעה אשר מלפנים כפי שאיתא בספ״ק ובפרט במאו״ש, באיזה מקומות, וגם כפי ששמענו מחסידים זקנים, לבין נסיעות החסיד עתה.

Let us see the distinction between the travels of prior days, as expressed in the holy works, especially Maor vaShemesh, and as we have heard from the elder hasidim, and the travels of the hasid nowadays:

אז כשעבד האיש והאברך את ד׳ בתורה ועבודה ורצה לקדש את עצמותו וראה שקשה לו, הן רוצה ומשתוקק הוא, שכלו, כל רצוניו, מחשבותיו ומדותיו יהיו קודש לד׳, ומ״מ רבה הפסולת בהן, ודאג והתמרמר בלבו לאמור הלא רואה אני כי רחוק אני ח״ו מד׳ ומה יהי׳ תכלית חיי בזה ובבא, האם ח״ו אשאר לנצח מושלך מהקדושה ושקוע בזוהמה ח״ו, ומוגדל דאגתו ומרירות לבו זו, אמר אסע אל הרבי שלי, שם בהר בית ד׳ אין להיצה״ר כ״כ שליטה. והרבי יורני את דרך הקודש, וגם בציצית ראשי יאחזני ויוציאני מנמיכיותי, אתקשר בו, ובע״כ יטהרני. ואל המי שהוא טהור יעלני. הן גם פחד אחזהו כי הרבי יכיר את כל מעשיו הלא טובים שעשה, אבל אדרבה זה הוא חפצו ותשוקתו להראות לרבו את כל נגעיו כדי שיטהרנו. והוא הרבי, תקות חייו של עוה״ז ושל עוה״ב ובשבירת לב ותקוה זו הלך אל הרבי. דרך הילוכו מיד דרך תשובה הי׳, כי איפה הוא הולך, לחזות בנועם ד׳ ולבקר בהיכלו, א״כ אל ד׳ הוא שב. אם כמו ישראל מלפנים בדרכם לעלות אל בית ד׳ לראות את פני האדון ד׳ צבאות, הרגיש ההולך א״ע אז, או כהנשמה במרום אחר שנתפטרה מפחד הגיהנום ואל הג״ע מוליכין אותה ליהנות מזיו השכינה יחד עם שאר נשמות הצדיקים. בין כך ובין כך כיסופין עילאין ומשוש הג״ע בהליכתו הרגיש.

Back then, when an individual, an avreikh, would serve God in Torah and avodah, and desired to sanctify himself—yet saw that it was difficult for him, that though he desired and yearned for all of himself that all his desires and thoughts and traits would be sanctified to God yet nonetheless there was much dross in them... He would become anxious and embittered, saying “Do I not see that I am distant from God, God forbid! What will be my life’s purposes hereon in? Shall I remain banished from holiness, God forbid, stuck in filth, Heaven forfend?!” Moved by his great anxiety and bitterness, he would say “I shall travel to my Rebbe! There, on the mountain of God’s house,⁴⁷⁵R. Shapiro frames the visit to the rebbe in the image of the ancient pilgrimage to the Temple, a common rabbinic and especially hasidic motif. See, for example, Biale et al, 415. the evil inclination has no control. The Rebbe will instruct me in the holy path, and seize me by my sidelocks ⁴⁷⁶This possibly alludes to a saying of R. Nahman of Bratslav to the effect that he would do all he could to redeem his disciples, even pulling them out of Hell by their sidelocks. See Biale et al, 117. and remove me from my lowliness. I will become connected to him, and he will perforce purify me and elevate me to the One who is pure. Yet, terror will seize him, for the rebbe will recognize all the not-good things he has done; and at the same time, this is his is very desire-to show the rebbe all his blemishes so that he might purify him. And he, the rebbe—in him he puts his life’s hope, both for this world and the next. With a broken heart and with this hope, he goes to the rebbe. The path itself becomes, immediately, one of repentance, for where does he go? To ‘gaze upon the beauty of the Lord, to frequent His temple.’⁴⁷⁷Psalms 27: 4. Thus, it is to God that he is returning. Whether he feels like Israel of yesteryear, as they traveled to go up to God’s house, to ‘appear⁴⁷⁸Vocalized in Feldheim printing as lirot, to see, rather than leraot, to be seen or to appear, as per the Masoretic vocalization. before the Sovereign, the Lord’ ⁴⁷⁹Exodus 23:17. or as a soul Above, released from Hell and being led to Eden, there to derive pleasure from the glow of the Shekhinah, along with the other righteous souls—either way, as he travels, he feels supernal yearning and the joy of Eden.

ע״פ רוב בדרך פגע בעוד חסידים אשר גם הם אל רבותיהם, או גם אל רבו הלכו, והלכה השיירה רחוקה מן העיר ורחוקה מן האנשים עם פחזותם ושאיפותיהם, בלב אחד ובתשוקה אחת לבקש את פני ד׳ זה מספר אל זה את נגעי לבבו, וזה אל זה מספר, את טובות רבו אשר כבר פעל בו זה כמה, וממש כאשר יכבס איש את בגדו, רבו את נפשו יכבס, אבל, אמרו זה אל זה עוד קודם שנגיע אל הרבי צריכים אנו להרהר בתשובה, כדי שלא ימאס הרבי עצמו לגשת אלינו לאחזנו ולהעלותנו,

Usually along the way he meets other hasidim who are traveling to their rebbe as well, or perhaps they are traveling to his rebbe. The caravan travels on—far from the city and from other people with their freneticism and ambitions—with one heart and desire, to seek the face of God.⁴⁸⁰See Psalms, ibid. v. 8. They tell each other of their soul’s blemishes, and of how his rebbe has helped him already, and how just as they wash their clothes, his rebbe—literally!- washes his soul. Yet, they caution one another, before we arrive at the rebbe’s, we must repent, lest the rebbe find it distasteful to approach us, to seize and raise us up.

ומה רבתה היראה וגם התשוקה בראות החסיד מרחוק את העיר אשר רבו בה, ומכש״כ כשכבר הי׳ בחדר הרבי, במאו״ש פ׳ דברים איתא שבבוא החסיד אל הבית והחדר שרבו בו, הי׳ בכ״כ מורא ופחד עד שלא ידע היכן הוא ע״ש, ובפ׳ תשא איתא, שמוראה זו שמתירא החסיד לגשת אל הרבי וגם לרמוס חצרו, בא אל יראת ד׳ יראת הרוממות, כי מתבונן הוא, למה כ״כ אני מתירא מן הצדיק, אין זה כי אם ממציאת קדושת השם ית״ש ויתעלה אשר כאן נמצא אצל הצדיק, השוכן אתו ודבוק בו, ומזה מגיע אל יראה ההיא ע״ש.

How great is the fear as well as the desire, when the hasid sees his rebbe’s city while yet afar—and all the more so when he is in the rebbe’s chambers. In Maor vaShemesh Parshat Devarim, it says that when the hasid comes to the house and his rebbe’s chambers, he would be in such a state of fear and terror that he would no longer know where he was. And in Parshat Ki Tisa it says, that through this fear of the hasid to approach the rebbe, to ‘trample upon his courtyard,’⁴⁸¹Isaiah 1:12. he would come to fear of God’s greatness, for he would think, “Why am I so fearful of this tzaddik? It is from nothing other than the holiness of God’s existence, Who is here with the tzaddik, dwelling with and connected with him.” Through this, he arrives at such fear.

הן כבר ראה הרבה פעמים את רבו, ומ״מ האם אפשר לו לספר באומר ודברים את אשר הוא מרגיש בהשלום עליכם כשמקבל את פני קדשו, מה גדלה תשוקתו אז אליו, לבו וכל נשמתו כ״כ נמשכים אל רבו, עד שאת כל עצמותיו מוכן ואם כדי להתקרב ולהתדבק אליו שרוצה הוא להתקפל כולו ולהניח עצמו לפניו להיות הדום רגליו. ובכמה תשוקה רבו מושיט לו את ידו, ובכמה תוכחה מאהבה מוסתרת הוא מביט בו. וכבר די לו, כבר מרגיש הוא את פעולתו בו, רץ הוא אל בית המדרש ומשליך את כולו בתורה ובעבודה. אבל תשוקתו אשר כ״כ נתבערה בו עתה, לא תשבע במידת תורתו אשר הוא לומד, ככבשן, לבו כבר בוער בקרבו לד׳, וכיקוד אש כולו מתלהב ולא ישבע הון, אבל ע״ז בא אל הרבי, שהוא יקדשהו ואל ד׳ יקרבו יותר מכפי יכולתיו וממעשיו אשר יכול הוא לעשות. כי הן הרבי כשלעצמו למעלה מהשגתו הוא, אבל גם במה שהו אמשיג בו, רואה שאין מסך מסתיר בין רבו כולו לבין קונו, השכינה שורה עליו, והוא, כל מעשיו גם אכילתו, שתיתו, דיבורו אף תנועת עפעפי עיניו לשם ד׳ הנה, כולו שם במרום נמצא, דבוק הוא כולו לד׳, ורק קצתו של הרבי בעולם הזה נמצא, א״כ כאשר יתדבק הוא ברוב, בשכינה יתדבק. הג״ה עיין בספה״ק עבודת ישראל על אבות פ״ב מ״ט ד״ה ״ר׳ יוסי אומר״.

Indeed, he has seen his rebbe many times; and yet, can he express with words that which he feels from the ‘peace unto you’ [‘shalom aleikhem,’a traditional salutation] when he greets his holy face? How great is his desire for him then—his heart and his entire soul are so drawn to the rebbe, till he is prepared to give over all of himself in order to draw close and cleave unto him. [Note: See in the holy book Avodat Yisrael On Avot 2:9, s.v. Amar R. Yose].⁴⁸²R. Israel Hopstein’s commentary on Mishnah Avot. In Avot 2:9, the sage R. Yose is cited as directing one [ostensibly, his students] to ‘go forth and see/discern’ the proper path to take. R. Hopstein interprets this to mean that even R. Yose’s great disciples were to ‘go forth/down’ from their lofty spiritual states in order to ‘see to’ the needs of the world around them. He [even] desires to bend over and place himself before him as his footstool. And with how much desire does the rebbe extend his hand to him, and with how loving rebuke, from a hidden love, does he look upon him. This already suffices—he already feels his rebbe’s effect upon him. He runs to the house of study and throws himself entirely into Torah and avodah. Yet, his desire so burns within him that he will not be sated by the pieces of Torah he now learns. His heart burns inside for God as a furnace, as a flaming timber he is entirely aflame, ‘unsatisfied by wealth.’ But this is the very reason he has come to the rebbe: to sanctify him and bring him closer to God, more than he could do on his own. For though it is true that the rebbe himself is higher than his grasp, nonetheless from that which he is able to grasp of him, he sees that there is no screen dividing his rebbe and his Creator. The Shekhinah rests upon him, and he—all his actions, including his eating and drinking and speech, each movement of his eyelids—all are done for God’s sake. The rebbe is entirely Above, cleaving unto God, with but a bit [residing] in this world. Thus, when the hasid cleaves to his rebbe, he cleaves to the Shekhinah.

כה עברו יומים קודם השבת וכבר ראה החסיד שנהפך הוא לאיש אחר, בתשובותיו אשר ישוב לד׳, יקל לנפשו להשתפך במרירותה, ובהתרוממותו יקל לה להתעלה ובד׳ לשמוח. והלואי יהי׳ בביתו כמו שהוא עתה גם קודם השבת. אבל בהתקרב השבת, אז בהתפילות, בהקידוש של הרבי ובשלחנות הטהורות אשר נוהג, הרגיש בפועל ממש איך רבו דחה את עוה״ז, ותחתם את עולמות העליונים הוריד להם, ובפרט כשפתח הרבי בדברי תורה הרגי שו כולם, כי בוקע הוא רקיעים ואת התורה מוריד להם מאצילות לבריאה, ומבריאה ליצירה ומשם לעשי׳. הן נראים הדברים שאומר, לכאורה, פשוטים כמו בעולם עשי׳, אבל מי שלב מבין לו ראה איך כל עולמות העליונים בה נמצאים. והדיבור בעצמו של רבם, באיזה אופן אמר להם התורה, בחוש ראו שנמצא הוא אז במרום, ומשם דיבר אליהם את דבר ד׳.

So pass a couple of days before the Sabbath. Already, the hasid sees that he has turned into a different person. In repentance he returns to God, allowing his soul to pour forth its bitterness, and with his elevated state he allows his soul to arise and rejoice in God. If only he could be at home as he is now, before the Sabbath! And yet—as the Sabbath draws near, then, during the prayers, during the rebbe’s sanctification blessing [kiddush] and holy tables (Yiddish: tishen)⁴⁸³For more on the institution of the tish, see Biale et al, 194-197. that he conducts, he can literally feel how his rebbe pushes aside this world, drawing down the supernal worlds in its place. Especially when the rebbe shares words of Torah, they all feel as if he has broken open the heavens and brought down Torah from Atzilut to Beriyah, to Yetzirah, to Asiyah. His words appear, at first blush, like simple words of Asiyah, yet one who discerns sees how all the worlds are in fact present. And from the very manner of the rebbe’s speech, they can see how he is at that moment Above, speaking to them the word of God from there.

איזה שבועות ישבו החסידים אצל רבם, ובדרך החסידות של רבם עבדו את ד׳ ותקנו את עצמם. יחד עם שאר החסידים גם עם חברייא הקדושה, וכפעם פעם אל הקודש פנימה נכנסו, לשאל עז וע״ז בעניני עבודה, הן במעשה הן בדיבור וגם במחשבה, וגם על דבר השגת אלקותו ית׳ המתגלה, לכל אחד לפי ערכו בדרך החסידות דרשו. רבם למד והורה לכל אחד כפי מצבו פעם במוסר ופעם בהתרוממות, והם בכל דיבוריו וגם הגיותיו אשר יצאו מפיו, אם בשבת ואם בחול, גם בהמעשות אשר סיפר להם, את עצמם הלעיטו, אל ראשם אל כל אבריהם גם אל צפרני רגליהם הכניסו, וכולם הרבי והחסידים, מזה נתגלו, משל לנשמה קדושה הפוגעת גוף קדוש אשר תכנס בו, ששניהם מזה נבנים ומזה מתגלים.

For a few weeks, the hasidim stayed by their rebbe, and through his hasidic path they served God and rectified themselves, along with the other hasidim and with the holy cohort. Occasionally they would enter into the ‘sanctum’ to inquire regarding various matters of avodah, whether in action or speech or thought; as well as matters regarding apprehension of His divinity, revealed to each according to his stature in the hasidic path. All this they sought from the rebbe, and he would instruct each according to his situation: at times with rebuke, at others by raising up. As for them—all of the rebbe’s words and expressions, on the Sabbath and during the week, as well as in the tales he would tell him—-they imbibed them all, all of these entering into their heads and limbs down to the nails on their feet. They all—the rebbe and the hasidim—ascended through this, as a holy soul which, upon encountering a holy body, enters into it, both being built up and growing through this.

ראשית הכרת החסיד בימי שבתו בצל רבו היתה, שעבודת ד׳ לא בעבודה כלאחר יד יכולים לפטרה. ואף אם אין האיש עובר ח״ו על עשה ול״ת ממצוות התורה, מ״מ יש שאין לקראותו עובד ד׳ ורחוק הוא מאוד מלהיות חסיד. כבר אמרו חז״ל ׳לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה׳ [ב״מ ל׳ ע״ב].

The first insight gleaned by the hasid as he lived in the rebbe’s shadow was that service of God is not something that can be done with casual effort. Even if one would not violate positive nor negative commandments, God forbid, nonetheless it is possible that he might yet not be considered a servant of God, and be yet quite far from being a hasid. Our Sages said (BM 30b) “Jerusalem was only destroyed because they ruled according to Torah law.”⁴⁸⁴In this reading, the Sages are arguing that Jerusalem was destroyed because its inhabitants were merely observant of the Torah, without recognizing that that is insufficient. God desires servants and hasidim, beyond merely observance.

ובספה״ק דברי אלימלך לפורים איתא מכ״ק אביו, זקני הרהצהגו״ק זצוקלל״ה ממאגלינצה שאמר ברוב ענוותנותו, כאשר אני מסתכל בהתורה מוצא אנכי עצמי קצת, אבל כאשר אני מסתכל בהצדיקים הקדושים אשר בארץ המה, איני מוצא עצמי לשום ערך נגדם עכ״ל הק׳. כל אבר, כל גיד, וכל חוט בשר האיש, צריך לעבוד עבודת ד׳ ולהתיגע בעבודתו, ולכל מחשבה פרטית, לרצון יחידי, לדיבור ודיבור, עשי׳ ועשי׳ פרטית, ישנה עבודה לעצמה, בין איך להסיר הרע ממנו, ובין איך לעלות בעבודת קדשו למרום. ועיקר הכל הוא היגיעה ועבודה הקשה. וכאשר התיגע לעבד החסיד אצל רבו, אז התחיל גם להכיר מעט את גדלות אלקותו ית׳, כי לא בדעת יושג זאת, ולא בשכל ממשיכים התגלות החסידות שהוא מעין הנבואות, רק בהתקדשות כל עצמותו הבאה ע״י יגיעה.

And in Divrei Elimelekh⁴⁸⁵Rabbi Elimelekh Shapiro of Grodzhisk (1823-1892), father of the author. on Purim it says in the name of my grandfather, the genius and holy of Mogielnica,⁴⁸⁶See above, note 333. who remarked in his great humility: “When I gaze into the Torah, I find myself in it a bit; yet when I gaze at the holy tzaddikim who are on this earth, I do not find myself at all compared to them.” Every limb, every ligament and fiber of flesh must serve God, striving in this effort. Each discrete thought, every individual will and speech and action, has its own avodah, be it in the sense of turning from the evil in it or raising it through His service. The essence of it all is effort and hard work. When a hasid does such by his rebbe, he begins to recognize a bit of the greatness of His divinity. For this is not able to be apprehended by knowledge alone, nor through the intellect can we draw down the revelation of hasidism, which is a kind of prophecy. This can only be done by sanctifying all of oneself through effort.

ובספה״ק מאו״ש פ׳ שמות איתא, שזאת, ע״י הנסיעות לצל הצדיקים קנו, וז״ל הק׳, שהעיקר כל העבדות הוא להבין ולהשכיל שיש אלקים המושל ומשגיח בדרכי הפרטיות ומנהיג את כל העולמות, ולית אתר פנוי מני׳, אמנם צריך לזה יגיעות גדולות להשיג זה באמת לאמיתו, צריך להתבודד ולדקדק היטב בכל עניניו ולהשגיח על עצמו בכל תנועה ותנועה, וגם שיהא לבו בוער כאשר להבה בהתלהבות והשתוקקות להבורא יתברך שמו, אזי יכול לבא לזה לידע מאלקותו ית׳ באמת לאמיתו וזהו עיקר הכל וכו׳ וזו עיקר הנסיעה להסתופף בצל צדיקי הדור, כדי שיבוא לזה לידע דאיהו עיקרא ושרשא דכל עלמין עכ״ל הק׳.

In Maor vaShemesh, Parshat Shemot, it says that this [sanctification] was acquired by traveling to [be under] the shade⁴⁸⁷See Psalms 84:11. of the rebbe. He says that “the essence of all avodah is to understand that there is a God, Who rules and guides all the worlds with individualized providence, and that there is no place devoid of Him. However, this requires great effort. To truly understand this, one must meditate alone and examine oneself in all matters, to oversee oneself in each and every movement; and one’s heart must be aflame like a burning fire in enthusiasm and yearning for the Creator. Through this he may come to truly know of His divinity. This is the essence of everything...and this is the essence of travel to the rebbe, to stand in the generation’s tzaddik’s shade in order to come through this to know that He is the essence and root of all worlds.”

ולא רק בני העלי׳, קדושי עליון לבד, שבין החסידים אשר מלפנים, באו למצב כזה ע״י נסיעתם לרבם כל חסיד אשר רק רצה להתמסר לה ולעבודתה, כי מסיים בעל המאו״ש זצ״ל שם, שאפילו גם אותם שעוד גופם הי׳ בעברות וחמריות מ״מ זכו להנ״ל. ובקיצור יכולים לאמור שהחסיד אשר חיפש את ד׳, והשתוקק להתקרב אליו ית׳, אז כאשר שב מנסיעה כזו הכיר וידע שרק הוא ית׳ הנמצא היחידי ואין עוד זולתו, אין גשם ולא חומריות ולא שום מציאות בכל העולמות רק הכל אלקות, וגם הוא החסיד הארת אלקותו ית׳ הוא, ולא שום מציאות אחרת בו זולתו ית׳. וכל פעולותיו ומעשיו שבכל היום והלילה במחשבה דיבור ומעשה אף אלו של רשות כולן עבודה למקום הן,

The Maor vaShemesh continues on to say that it was not just the bnai aliyah among the hasidim of yesteryear who achieved such a state by traveling to their rebbe. Rather, any hasid willing to dedicate himself to this avodah, even those who bodies were still ‘physical,’ merited this. In brief we might say that a hasid who searches for God and desires to come close to Him, when he returns from his travels would know and recognize that He is the only existent, with nothing else besides him. There is no physicality nor materiality nor any existence in any of the worlds—rather, all is divinity. He too, the hasid, is His divine illumination, with no other existence in him. All his doings, all day and all night, in thought, speech, and action, even the pedestrian—all are avodah to God.

וגם בביתו כששב מנסיעתו זו, בכל כחו התחזק להתנהג וללכת בדרך החסידות דרך ד׳ אשר עלה עליו ודָרך בו בבית רבו. גם אם סוחר הי׳ בביתו וגם מה שעשה בפרנסתו, מה שעשה, עשה, אבל בכולם חסיד הי׳, חסיד ועובד ד׳ העוסק גם בפרנסתו, וכשעבר איזה זמן שלא יכול עוד להתאפק, ולהבליג על געגועיו ותשוקתו אל רבו ונסע ועלה שוב אליו מצא את רבו גם לפי השגתו שעלה יותר מאז, וגם הוא החסיד יותר קיבל ממנו, ויותר עלה בעבודה בפרט ובחסידות בכלל.

When he returns from these travels to his home, he strengthened himself mightily to practice in the hasidic path, the path of God, which he had traveled along while in his rebbe’s home. Even if he is a merchant at home, working to earn a living as he had done before—he remains a hasid in all these activities, a hasid and servant of God who also [happens to] work for a living. After some time, when he can no longer abide his yearning and missing of his rebbe, he travels there again. He finds that his rebbe has become more elevated since the last time, and that he, the hasid, receives more from him and has become elevated in [a] specific avodah, and in hasidism generally.

בערך הזה היו הנסיעות מלפנים, ואיך הן עתה אחר שצרות ישראל נתרבו כ״כ והטרדות מטרידות אותם וממררות את חייהם ר״ל, ישנם זמנים שאין האיש ישראל יודע אם חי הוא. ועל בנינו ובנותינו קם השטן בדמות מפלגות להרעיל את נפשם ולטמא את גופם במינות ושאר עבירות מזוהמות ומגונות ר״ל. ישנם בתים שבשעה שהאב הבא מן המקוה והתפילה מלובש במלבושי שבת בליל שבת, רוצה להתעורר בלהב קדושת ד׳ וקדושת השבת בעשית הקידוש, בנו בשעה זו מעשן פאפיראס ר״ל, או קורא ספר מספרי עגבים המטמאים מנפש ועד בשר ר״ל, או משיחים הבנים זה עם זה מהטנופת שקראו או ראו בבתי הטיאטראות, ומי הם או גם כולם בשעה זו עוזבים אז את הבית ישראל הטהור והולכים אל הטיאטראות לחטוא ולטנף את עצמם ואת כל עם ישראל.

Such was the level of the travels of yesteryear. What a state they are in nowadays, when Israel’s troubles have increased and they are preoccupied with things which embitter their lives, may God have mercy on them! There are times that the Israelite doesn’t even know if he is alive. Satan arises before our sons and daughters in the form of ideological parties [miflagot],⁴⁸⁸E.g. communism, zionism, and socialism. to poison their souls and defile their bodies with heresy and other disgusting, filthy sins, may God have mercy on them. There are some houses in which, when the father returns from the ritual bathhouse [mikveh] and prayer on Friday night, dressed in his sabbath finery, and wants to enthusiastically and passionately arouse the holiness of God and holiness of the sabbath whilst making kiddush— and at the very same time, his son is smoking cigarettes, may God have mercy; or reading romance novels which defile the soul and body alike, may God have mercy; or the children are discussing the defilement they read about or saw in the theaters; or some or even all of them leave the pure Israelite home at this time and go to the theaters, to sin and defile themselves and all of Israel.

והאב הרואה, לבו מתכווץ ומחשבותיו מתדלדלות, מכל התלהבותו נופל ומשמחת רוממותו מתעצב, מתחילה כועס ומתמרמר אף קץ בחייו, וברבות הימים מתרגל בנפילתו ומסתגל בנמיכיותו, וכבן מלך שבוי זמן רב בין פוחזים, שיכורים ורקים גם הוא אובד את רוחו הנשגב ואת חכמתו הרוממה ונשאר כאיש נדהם או ככפרי שיותר מן אכילתו ומסחרו לא ידע מאומה. איש בלא שאיפות ובלא כיסופים נשגבים. ואם לפעמים יזכור את ימיו העוברים שהי׳ אברך חסיד בן תורה ורוצה להתעודד ולהתעורר, שוב נופל, באומרו מה אני ומה חיי, ומי החול עם מסחריהם גיהנום הם, וזהו ביתי בית הישראל, וזהו השבת קודש שלי, מרוחק אני מד׳ ח״ו מושלך מהיכל קדשו. כל תפילותיו ביאוש אף מצותיו בבושת פנים, באומרו איזה שייכות לי להן, ומתוך עצבות ונפילה זו יש אשר יזכור את עצמו ואומר אסע אל הרבי שלי על שב״ק. הרבה שבתות עוברים שטרדותיו וצרותיו מעבירות אותו מבלי אשר יוכל לבצע את רצונו זה, וכשכבר נוסע מתי נוסע, ביום וא״ו לעת ערב ובמוצשב״ק כבר ממהר את עצמו לשוב לברוח אל הגיהנום אשר מכריח אותו להתענות בו ולהתבשל בקלחותיו ר״ל. ואיך הוא שם בכל השבת, ויש שבליל שבת עיף הוא ובראשו כמו רחים רועש מרעש השוק, המסחר והבית שלו אשר נס מהם, ואינו נותן לב כי הוא חסיד ואצל רבו עתה נמצא, אף אם רבו אומר תורה, או שישן הוא אז, או אם גם ער הוא, אינו יכול לתת לב ולצמצם את רעיונו להאזין אליו. הן שומע הוא את הדברים, אבל כטרוד שובע יסורים עובר לפני בית המדרש ושומע קולות הבחורים מנעימי התורה, מודה במקצת, כופר הכל, יציאות השבת שתים שהן ארבע וכו׳, שמזכיר את עצמו שגם הוא למד ועתה אינו יכול לצרף מה הם אומרים ומה מדברים.

And the father who sees this, his heart quakes and his thoughts ring. All his enthusiasm falls away, and instead of elevated joy, he feels depressed. At first he becomes angry and bitter, even despising his very life. But as time goes on, he becomes used to his fall and lowliness. As a prince who had long been in captivity among the drunkards and the vacuous, he too loses his lofty spirit and wisdom and remains as a dumbfounded simpleton, like a villager who knows nothing beyond his sustenance and livelihood, a man without aspirations nor lofty yearnings. And if he sometimes will remember his past days, when he was an avreikh, a hasid, a student of Torah [ben Torah], and will want to strengthen and arouse himself—again, he falls when he remarks, “What am I and what is my life?!⁴⁸⁹A reference to the liturgical confessionary prayer. The days of the workweek are hellish, and this is my Jewish home, and this is my holy Sabbath?! I am distant from God, God forbid, banished from His holy Temple.” All his prayers are despairing, his commandments performed shame-facedly, as he says, ‘what do I have to do with them [i.e. the commandments]?’ In the midst of this depression and fall, he might recall himself and say, ‘I shall travel to my rebbe on the Sabbath.’ Yet many preoccupations and sorrows prevent him from fulfilling this desire. When he is finally able to travel, it is late Friday afternoon, and by Saturday night he is already rushing to return to the Hell in which he is forced to suffer and boil in its streams, may God have mercy. And what is he like over the Sabbath? On Friday night, he is exhausted, a pounding mill in his head from the noise of the market and business and home which he has fled from. He pays no heed to the fact that he is a hasid sitting now with his rebbe.

כן גם הוא אינו יודע מה רבו מדבר, דברים נשברים כחרסי כדים נשברים מתגלגלים במוחו, חסידות, יראה עילאה, תתאה, אהבה, לתקן לזכך את עצמו, הרגשה, ספירות, אשר רק מרגיזים את רוחו ולא יותר, ובכלל בכל השבת מרגיש את עצמו כמרוחק מה לו ולחסידות מה לו ולעבודה, עד שלפעמים עוד אינו מבין למה זה הרבי עוד מבקש עתה חסידות עבודה גבוהה מאתנו, מה לנו ולגדלות מה לנו ולחסידות גבוהה,

Even when his rebbe says Torah, he either dozes or is unable to focus his mind, and reduce his thoughts to listen to him. He hears the words, yet like a preoccupied one full of travails who passes by the house of study and hears the voices of the students speaking pleasantries of Torah—partial admission [modeh bamiktzat], total denial [kofer bakol],⁴⁹⁰Talmudic discussions in e.g. Talmud Bava Metziah Chapter 1. the Sabbath domains, two which are four,⁴⁹¹Mishna Shabbat 1:1. R. Shapiro is referring to commonly studied Talmudic passages. etc…—and reminds himself that he too once learned [Torah]. Yet now, he cannot put together what they are saying. So too, he does not understand what his rebbe is saying—broken words ring in his mind as shattered vessels: hasidism, lofty and lower fear, love, to rectify and purify himself, feeling, sefirot. They merely agitate his spirit. Throughout the whole Sabbath he feels himself distanced—what does he have, what has he do to with hasidism and avodah? Sometimes he doesn’t even understand why the rebbe continues to demand hasidism and lofty avodah from us [sic]? What do we have to do with greatness, what do we have to do with lofty hasidism??

ובמוצש״ק ממהר את עצמו למסור את הפתקא ושופך את רוחו הנשבר והנרצץ מצרותיו המרובות אשר רובץ הוא תחתן ר״ל ואף לדרכו, ובדרכו או בביתו יש לפעמים שרעיונות עוד יותר גרועות מבהילות אותו, רעיונות אשר קצוותיהן באפיקורסות ר״ל נוגעות, כי אף אם הן רק לפעמים, אבל לדאבוננו נמצאות לפעמים, שמפני נפילתו והתרחקותו כ״כ מן החסידות לא הרגיש בנסיעתו זו מאומה, ואז חושב ומאי אהנו לן רבנן, ומה הוספתי בנסיעתי, האם יראת שמים הוסיף הרבי בי, לא ארגיש מאומה, גם איזה מדה טובה לא אראה שיפוח בו, הצדיקים אשר מלפנים בע״כ העלו את החסידות, ורוח תשובה וחסידות הפיחו בו, אבל עתה כמו שהייתי קודם נסיעתי כן אני גם עתה, ויהי כעבור איזה חדשים וחבריו שואלים אותו אם שוב יסע על שבת, עונה הוא להם תירוצים שונים מבלי אשר יסע, ובלבו חושב לא ראיתי מה הועלתי אז בנסיעתי, אף בגשמיות לא ראיתי שיוטב מצבי כל כך מאז.

After the Sabbath, he hurries to give the rebbe his written request, and pour out his broken soul, bent over with many sorrows, God have mercy. Then, he rushes out on his way. On the road or back at home, he finds, at times, that even worse thoughts - thoughts bordering on heresy—plague him, God have mercy. Even if this be only on occasion, it is enough to be saddening, for on account of his falling and distance from hasidism, he felt nothing in his travels. He thinks, ‘how have the Rabbis helped us?⁴⁹²A Talmudic idiom; see e.g. Talmud Sanhedrin 99b. What did I gain from my travel? Has the rebbe increased my fear of Haven? I feel nothing. I do not see that he imbued me with any good trait. The tzaddikim of prior generations raised up the hasid by force and blew into him the spirit of repentance and hasidism. But I am now just as I was before my travels.’ After a couple months, when his friends ask him if he will travel to the rebbe again, he gives them excuses as to why he will not, while thinking in his heart “I did not see how my travels helped. Even my material situation has not improved since then.”

ולא יחשוב שגם אצל הצדיקים הקדושים אשר מאז שבאמת יכלו לטהר ולכבס נשמות באופן גבוה כל כך שאין לנו השגה, החסידים באו אז לשמוע, וישבו איזה זמן רב אצ לרבם, ובאם לא יכלו לשבת זמן רב, עכ״פ בתמידיות יותר נסעו וכל תשוקתם היתה לקבל דבר או אף תנועה ורמיזה מרבם, אף הטו את לבבם לקבל את האור והקדושה אשר ישפיע הרבי ישר אל לבם באין אומר ואין דברים. ואיך הי׳ החסיד ונסיעתו אז ואיך הוא ונסיעתו עתה, כנ״ל, ומי לנו יותר מהתנאים הקדושים וגם הם חלקו בין תלמיד ותלמיד, בין מהיר לשמוע וקשה לאבד לבין קשה לשמוע ומהיר לאבד וכו׳, ואיך אפשר לנפוח במי שנסיעותיו הם כ״כ מעטות, שהרי בכל השבת אף אם את כל כחותיו יאמץ לכבס אותו, ולהסיר ממנו את לבושיו ולהקים את נפשו המרוצצה ולהחיותה מעליפתה [מהתעפותה] עד שתהי׳ מוכשרה לקבל עד שתהי׳ מוכשרה לקבל מן קוי אור אשר הוא שולח בה. ג״כ לא מסתפק בשבת אחד, ובפרט שמן נסיעה אחת ועד האחרת, שוהה הוא זמן רב כזה שעד שהוא חוזר ובא, עבודת הרבי של נסיעה הראשונה כבר פגה ממנו.

He will not realize that regarding the early tzaddikim, who were truly able to purify and cleanse souls in such a lofty manner that we have no grasp, the hasidim came to listen and stayed by their rebbe for some time.⁴⁹³In other words, he is forgetting the ‘student’s obligation’ to invest in his own spiritual growth. And, if they were not able to stay for a long duration, they did come more regularly. All their desire was focused on receiving even one thing, even a movement or hint from their rebbe. They inclined their hearts to receive the light and holiness which the rebbe would send directly into their hearts without words nor speech.⁴⁹⁴See Psalms 19:4. Nor will he consider [the difference between] how the hasid traveled then and how he does now, as mentioned above; and how we no longer have among us the holy sages, and how even they were different, some quick to learn and slow to forget, others slow to learn and quick to forget,⁴⁹⁵See Mishnah Avot 5:12.etc., and, how it is impossible to inspire one who travels so infrequently. Even would the rebbe gird all his strength for an entire Sabbath in order to cleanse him and remove his garments and raise up his troubled soul and revive it from its weariness until it is capable of receiving of the rays of light he sends it—still, one Sabbath alone will not suffice. Especially when so much time passes between each visit until he returns, so that the rebbe’s avodah during the first visit has already weakened.

ובספה״ק מו״ש פרשה הנ״ל מביא בשם הה״ק בוצ״ק מו״ה מנחם מענדיל זצוק״ל שהאיש ההולך ומחזיר ומסבב איך לעבוד את ד׳ ואינו יכול להשיג אותה. ויש לו מסכים ומבדילים ואינו יכול ללמוד ולהתפלל כראוי, ולבו מתמרמר עליו והולך בהכנעה ובמרירות לבו אל איזה צדיק אולי ימצא מרגוע לנפשו, אז גם להצדיק עושה טובה בעבודה. ועי״ז יכול הצדיק לנשא את האיש ההוא בעבודת ד׳, משא״כ אם אין האדם מחזיר אחר עבודת ד׳ ואינו הולך בהכנעה לצדיק אז אינו גורם להצדיק נשיאת ראש בעבודת ד׳, וגם לאיש ההוא אינה מגיעה שום תועלת [היינו גם בהצדיקים אשר מלפנים]. ע״ש.

In Maor vaShemesh (ibid), he cites in the name of the holy Rabbi, the holy lamp Menahem Mendel⁴⁹⁶R. Menakhem Mendel of Rimanov, c. 1745-1815. that one who goes in circles wondering how to serve God but without grasping the answer, and encounters obstacles and separations and cannot learn or pray properly, and his heart is bitter so he goes to some tzaddik hoping that perhaps he will discover some respite for his soul—then he benefits the tzaddik as well, and through this the tzaddik is able to raise up that man in divine service. This is not the case when one does not pursue service of God and does not go humbly to the tzaddik, in which case he does not cause the tzaddik to rise in his own service of God, nor is there any benefit to that man [this was true even regarding the earlier tzaddikim].

והבט נא למה זה ישנם חסידים אחרים לרבך שהם מרגישים בנסיעתם, רוח טהרה והשתנות לטובה גם עתה, אף ישנם בינם אנשים שכל תפילה ושלחן, ניצוץ חדש מאיר בקרבם, ויודעים ומכירים הם כי רק דרך חסידותם הם נאחזים בקדושת ישראל, ולולא החסידות, כבר היו, אשר לא יהיו ח״ו. ואף בביתם התעוררותם בתורה, עבודה ותפילה רבם מפיח בהם. ולמה זה תתרעם על מצבך הגשמי שלדאבוננו לא הוטב ח״ו אחרי נסיעתך, הלא תדע כי עת צרה היא ליעקב, ובכלל, ישראל מעונים ונרדפים יותר מכל האומות, וחוץ מזה זכור נא כי יעקב אבינו כשבא לברך את מנשה ואפרים שכל את ידיו וישם את אפרים לפני מנשה, והשיב ליוסף על שאלתו, שאחיו הקטן יגדל, ולמה זה לא ברך את אחיו הגדול שהוא יגדל מן הקטן, הלא, לא להגיד לו את העתיד לבא בלבד, ביקש יוסף ממנו, רק שיברכם, ויברך את הגדול שיגדל ועכ״פ לא יקטן מן אחיו הקטן ממנו. משמע מזה שגם במי שמקבל את הברכה הדבר תלוי, שני בני אדם מתברכין ועל שני בני אדם מתפללין ולזה, מועלת התפילה והברכה, יותר מלזה, ובפרט אמונת האיש המתברך פועלת הרבה בזה. וגם היא אינה עתה כמלפנים.

Consider: Why are there some of your fellow hasidim who do feel in their travels a spirit of purity and betterment, even now? [Why are] there among them some for whom in every prayer and tish a new spark shines within them, as they know that it is only through their hasidic path that they hold onto the holiness of Israel, and that were it not for hasidism they would already be as naught, God forbid? Even when they are back in their home, their rebbe inspires them with a spirit of awakening in Torah, avodah, and prayer. And further, why should you complain about your physical situation, which unfortunately has not been bettered God forbid after your travels? Do you not know that it is a time of sorrows for Jacob and that in general Israel is afflicted and pursued more than any other nation? And besides this, recall that when our father Jacob came to bless Manasseh and Ephraim, he reversed his hands, placing the on Ephraim before Manasseh; and when Joseph inquired about this, he replied that the younger brother would become great.⁴⁹⁷Genesis 48. Why, then, did he not bless the older that he become greater than the younger; after all, Joseph had not asked him to tell the future but rather to bless them—so let him bless the older that he at least not be lesser than his younger brother! This story implies that blessings are also contingent on the one who receives them. Two people may be blessed and prayed for, yet the prayers and blessings work more for one than the other, for the faith of the one being blessed has a great effect. Yet this too [i.e. the level of faith in blessing] is not one what it once was.

אבל גם החסידים שנוסעים בהתקשרות ובשאיפה לקבל חסידות, אותם שמרגישים את הפעולה אשר החסידות גם עתה בהם פועלת, השבת והיום טוב שהם אצל רבם הוא אצלם מבחר ימי חייהם, בחי׳ ימי קדם וחיי גן עדן רוממים, זכים וטהורים בתוך שממות מדבר ימי עולם הזה של חול, נמיכויות וגסות, כנ״ל, גם אותם החסידים, נסיעתם ושהיותם שם אין לדמות להחסידים ונסיעותם אשר מלפנים, ובפרט לישיבתם בבית רבם עם יתר החסידים עם פעולות עצמותם.

And yet, even the hasidim who do travel with a sense of connection and yearning to receive hasidism feel the effect which hasidism is already affecting them: the Sabbath and holidays which they spend with their rebbe are among the best of their lives, lofty like the days of yore and of Eden, pure amongst the desolate desert of the profane days of this world filled with lowliness and haughtiness. Even the travels of these [contemporary] hasidim are unlike those of the earlier hasidim, especially as regards dwelling in their rebbe’s house with the other hasidim [which is no longer practiced], along with other practices.

ובשביל זה לא בלבד שעתה עצם החסידות ירד, רק גם הרבה מן פעולותי׳ נשכחו, ולא בלבד הפעולות הפנימיות שבתוך לב ונפש החסידים ונסתרות בקרבם, רק גם הרבה מפעולות חיצוניות שעשו כדי לעורר את נפשם ואת התפעלותיהם הפנימיות ג״כ נשכחו. ואף אותן שלא נשכחו, הרבה מהן נראות בעיני החסידים אשר בדורינו למותר ואין נותנים לב להן.

Because of this, not only has hasidism itself descended, but also many practices have been forgotten. Not only the inner practices performed within the heart and soul of the hasidim, hidden within, but also many external practices which they performed in order to arouse their souls and activate themselves internally. And, even of those practices which had not been forgotten, many nonetheless appear to be superfluous to the hasidim of our generation, and are paid no heed.

כי החסידות שבכלל עיקרה לא בספר נחרת רק בעצמיות החסידים, בחי׳ זה ספר תולדות אדם, האדם והחסידים אשר בדורינו למותר ואין נותנים לב להן, כי החסידות שבכלל עיקרה לא בספר נחרת רק בעצמיות החסידים, בחי׳ זה ספר תולדות אדם. האדם והחסידים הם ספרם של החסידות, נסיעותיהם ופעולותיהם עם עצמותם והרגשותיהם, איך פעלו להגיע לכל קו אור, חיות במצוה ותפילה ומדרגה ממדרגות החסידות, ואיך הרגישו עצמם כשבאו אל זה ואל זו, בספ״ק רק מקצת מהן נכתבו, וגם מה שנכתב לא נסדר כש״ע למצות הפשוטות למען ילך החסיד בהן מחיל אל חיל מתחילה בזה ואח״כ בזה. ואם לא פעלה עצה זו ינסה בזו, ואם זכה ועלה ישמור את עצמו בזה שלא יפול וכו׳, מפני הנ״ל שעיקר מקומה וספרה של החסידות הם עצמיות החסידים, לא נכתב בסדר איך יתנהג האיש הרוצה להעשות חסיד, כי כל אברך אשר בא אז לבין החסידים בפעולותיהם לעצמם ובפעולותיהם הגופניות והנפשיות זה לזה תחת השפעת רבם נעשה חסיד,

As a rule, the essence of hasidism is not inscribed in a book, but rather in the hasidim themselves, in the sense of “This is the book of man’s lineage.”⁴⁹⁸Genesis 5:1. JPS translates “This is the record of Adam’s line.” R. Shapiro interprets the verse along the lines of “Man’s life and legacy is a book.” The person(s)—the hasidim—are the text(s) of hasidism : their travels and work on themselves and their emotions, how they worked to reach each ‘line of light’ and vitality in fulfilling the commandments and in prayer and the various levels of hasidism, and how they experienced themselves at each point. Only a bit of this is recorded in the holy books, and even that which is written is not organized as a ‘Shulkhan Arukh’ [Code of Jewish Law] with straightforward commandments so that a hasid might follow them all proceeding from strength to strength, first one then the next, and with alternative directives if one piece of advice doesn’t work, and highlighting pitfalls if one does arise to a certain level, etc… This is on account of the aforementioned point, that the essential locus and story of hasidism inheres in the very selfhood of the hasidim. It is not written in some book how one who wants to be a hasid should practice, because each avreikh who joins the hasidim in their physical and spiritual work on themselves, under the guidance of their rebbe, becomes a hasid.

אבל מזה שמוצאים בספ״ק רואים שהרבה עצות ופעולות היו להם, וכבר הבאנו מקדושנו הבעש״ט זצוק״ל מנחיצת התחבולות לעבודה, ומספה״ק מאו״ש שעוד צריכים כפעם בפעם תחבולות חדשות. גם אז כשהיו מצווים לאיש שיתעורר באהבה ויראה, עם כל רוח קדשם שהיו הצדיקים יכולים להמשיך אש קודש ממרום לכל אחד מהחסידים, גם עצות נתנו לו כעין אלו דברי אלקים חיים שהבאנו מספה״ק נועם אלימלך איך יסתכל בשמים ויראה הככבים במסילותם ויצייר לפניו שבית המקדש בנוי וכו׳, ובב״א. שיצייר לפניו שמונח בקבר ביסורים ואומרים לו עמוד והתפלל וכו׳, וכן הנגינה שהבעש״ט זצ״ל כמעט קודם כל אמירת תורה צוה לנגן, ובב״א איתא תשורי מראש אמנה היינו דיאגרעסטע אמונה וויא פיל איוד האט, איז זינגען דער ראש דערפון, עכ״ל הק׳.

Now, we do find recorded in the holy books many etzot and practices. We have already cited from the Besht of the need for strategies in avodah, and from the Maor vaShemesh that we need new strategies from time to time. At that time, when they would direct someone to be aroused in love or fear, they did so with their holy spirit, for the tzaddikim were able to draw forth a holy fire from Above to each of the hasidim. They also gave etzot, like the ‘words of the living God’⁴⁹⁹An allusion to Talmud Eruvin 13b. which we cited from the Noam Elimelekh: how one should gaze at the Heavens and see the stars in their paths, and envision the Holy Temple built before him etc… And in Beit Aharon, how he should envision that he is in lying in a grave, afflicted, and they say to him ‘stand and pray!’ etc… And the tune which the Besht instructed should be sung before almost any Torah is spoken. And as cited in Beit Aharon, “Tashuri meRosh Amunah”⁵⁰⁰Song of Songs 4:8. JPS renders “Trip down from Amana’s peak.” In this Yiddish saying, R. Aharon plays on the terms ‘tashuri,’ relating it to a root meaning ‘sing,’ and ‘amana,’ relating it to a root meaning ‘faith.’ –the greater a Jew’s faith, the more he will sing his head off.”

ובספר ליקוטים יקרים [ליקוטים מהבעש״ט ותלמידיו הקדושים זצ״ל, נדפס בשנת תר״י] איתא ג״כ איזה כללים למשל, איך יתבודד אם לבדו, או אף כשישנם אנשים בחדר, קודם התפילה לא יאמר הרבה תהלים בדביקות כדי שלא יחלש גופו ולא יוכל להתפלל בדביקות, ביוה״כ קודם נעילה יאמר מחזור בקטנות [המוחין] כדי שיוכל להתפלל נעילה בדביקות גדולה. כשהאיש בקטנות יתפלל מתוך סידור, אבל כשהוא דבוק בעולם העליון אז יותר טוב לסגור עיניו, יחשוב שטוב שיעזור לו ד׳ שיכוון חצי סדר התפילה או רובה בדביקות, ואח״כ כשיחלש, יתפלל כפי יכולתו בכוונה קטנה עד עלינו, אף כשזכה ועלה כתוב שם איך צריך להרגיש את עצמו. וז״ל כשמדבר בדביקות בעולם העליון ואין לו שום מ״ז ובאה לו מחשבה כמו נביאות, בודאי יהי׳ כך וכו׳ ולפעמים ישמע כמו מדבר, מחמת שידביק קול העליון בתפילתו קול תורתו וישמע קול אומר עתידות.

And in the Likkutim Yekarim (an anthology from the Besht and his students, published in 1850), other general guidelines are cited, such as how one should engage in personal meditation [hitbodedut] whether alone or even with others in the room; and how before prayer, one should not recite many chapters of Psalms in a state of dveykut, lest one’s body thereafter become tired [during the course of the prayers] and he becomes unable to pray further with dveykut. On Yom Kippur, before [the closing prayer of] Neilah, he should recite from the prayerbook in a state of narrow consciousness [mokhin dekatnut], so that he be able to pray the closing prayer of Neilah with great dveykut. For when one is in narrow consciousness, he can pray from a prayerbook; yet when one is cleaving to the supernal world, it is better that he pray with his eyes shut. He should think of how it would be good for God to help him pray half, or most of, the prayers with dveykut, and afterwards when he is tired, he should pray with as much focus as he can till the final Alenu prayer. Even when he merits to ‘ascend,’ it is written how he should experience his feelings: “When he speaks from [within a state of] dveykut with the supernal world, without any foreign thoughts, and a thought comes to him as a prophecy, it will certainly be as follows etc…..At times, he will hear something speaking, for the supernal voice will have cleaved to his prayer and the sound of his Torah study, and he will hear a voice issuing portends…”⁵⁰¹All these are examples of the etzot and practices recorded in hasidic texts. While it is true, R. Shapiro argues (in this book!) that hasidism cannot be truly conveyed via a book, texts can provide some examples of practices and strategies. True spiritual direction, though, requires in -person mentorship.

אף שתית יי״ש, רקודין, ושיחות החסידים שיודעים אנו מהם, נתרשלו או כמעט נפסקו לגמרי כמיותרים, וחושבים הרבה מחסידי זמננו לאמר האם אין יכולים להיות חסיד אם לא נשתה יי״ש וכדומה, האם זה מוזכר בש״ע, גם בספרי חסידות לא מצינו שיצוו ע״ז. ולא ידעו שדברים אלו אם אינן מצות לעצמן, סבות הן לעורר את פעולות החסידות בקרב האיש. ובא הדבר לידי כך עד שישנם חסידים שאין שום חילוק ביניהם לבין חרד זולתו שאינו חסיד, ולא עוד, אלא שגם אינם יודעים מה החסידות דורשת בכלל מן הנוהים אחרי׳, והאם זאת היא הבחי׳ יפוצו מעינותיך החוצה שתלה המשיח את ביאתו ב״ב בה. הן גם לימוד התורה בעונותינו הרבים נתמעט ואין לומדים כמלפנים. אבל עכ״פ מי שלומד, מעט הוא לומד, לא כן היא החסידות, אם גם אותם הנקראים חסידים ובאמת רוצים להיות דבוקים בצדיקי עולם הבעש״ט ותלמידיו זצוקלל״ה, אם גם בהם אין יתרת ולא דבר קטן ודבר גדול מהחסידות זו של דרך הבעש״ט, ורק בני תורה וזהירים במצות יכולים לקראותם כזולתם שאינם מן החסידים, א״כ לגמרי אינם חסידים וחסידות מה תהא עלי׳, ביאת המשיח מה תהא עלי׳.

Even the [practices of] drinking of liquor, dances, and conversations among hasidim which are indeed still practiced have become weakened, if not discontinued entirely, as if they were superfluities. Many contemporary hasidim think, “Can we not be hasidim if we don’t drink liquor etc?! It is not mentioned in the Shulkhan Arukh, nor do we find this commanded in hasidic works.” They do not understand that even if these things are not commandments in of themselves, they are meant to cause an awakening of hasidism within a person. It has come to the point that there are some hasidim who are identical to any other fervent [non-hasidic] Jew, and furthermore have no understanding of what hasidism requires of those who are drawn after it. Is this the meaning of ‘your springs will spread outwards’ on which the Messiah rests his coming, may it be speedily in our days? Torah learning, too, has diminished in our days, and people do not learn as before; but at least one who still learns does indeed learn a bit.⁵⁰²Though the quantity of Torah learning had diminished, the time still dedicated to such study was beneficial. This is in contrast to contemporary practice of hasidism, R. Shapiro bemoans, which has become so diluted that its adherents can scarcely be called hasidim at all. Yet this is not the case with their practice of hasidism. For if even those who are called hasidim and truly desire to be connected to the righteous Besht and his disciples, if even they hold onto nothing —neither great nor small—of the hasidism of the Besht, they are not truly hasidim. We can only call them students of Torah, scrupulous in the performance of the commandments, just like non-hasidim. If so, what will become of hasidism, and what will be with the coming of the Messiah?⁵⁰³See Talmud Berakhot 35b.

ועל זה ידוה לב כל חסיד, פעולות הנפשיות של החסידות נתמעטו, ופעולות וסיבות החיצוניות שלה כמעט לגמרי כלו, אבל עיקר גדול מהחסידות שחדל לגמרי, אשר עליו יש להתאונן ביותר הוא החברייא הקדושה. וראה נא גם ראה דוקא היא שבלא שום פשרות אי אפשר לה להחסידות להתקיים בלעדה, אף יום או יומים, באופן שצריכה להתקיים, לא הרבי יכול להיות רבי של חסידים כפי שהחסידות דורשת, ולא החסידים יכולים להיות חסידים בלא החברייא, היא דוקא לגמרי כלתה.

Part B
Let the heart of every hasid be weakened on account of the decrease of hasidic inner spiritual effort and the almost entire cessation of external hasidic efforts and strategies. All the more, the greatest reason for mourning is the complete disappearance of that great foundation of hasidism, the holy fellowship [hevraya kadisha]. It is clear that without it, hasidism cannot exist as it must, for even a day or two. The rebbe cannot be the rebbe hasidism requires of him, nor the hasidim truly be hasidim, without this fellowship. It all, literally, totally, ceases to be.

וכשאני רוצה למצוא את דוגמת החברייא עוד בתורה, מוצא אני אותה בבני הנביאים ובאותם נביאי דור ודור הנ״ל שדבריהם לא נכתבו. גם ספירות עילאות כ״א מקבלת רק לפי ערך שמשפיעה לספירה שתחתי׳, ומשה רבנו אב הנביאים כשראה שירדו ישראל מכיסופם ודביקותם העליונה לבקש בשר תאוה אמר להקב״ה ״ואם ככה אתה עושה לי״ וכו׳ ואל אראה ברעתי, ואמר לו ד׳ אספה לי שבעים איש וכו׳ ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם וכו׳. ולהנ״ל, בחר ד׳ לו ע׳ איש להיות עמו, מפני שישראל אינם יכולים לקבל עוד גדליות שפע האור ונבואה תמידית כמקודם, אשר זאת קרא משה רבנו רעתי, פגם המגיע גם במשפיע, לכן מעתה ישפיע בהשבעים איש, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. שגם משה רבנו על ידיהם יוכל לקבל או לגלות ממה שכבר קיבל, ועל ידם גם משה רבנו וגם הם גם לכל ישראל ישפיע.

When I search for the model of such a fellowship in the Torah, I discover it in the ‘students of the prophets,’ which includes the prophets of each generation, those whose words were not recorded. Even regarding the supernal sefirot, each can only receive in accordance to its influence on the sefirah below it. When Moses our Rabbi, father of the prophets, saw how Israel had fallen from their yearning and supernal cleaving, as they requested meat for pleasure, he said to the Holy Blessed One: “If You would deal thus with me, [kill me rather]...and let me see no more my wretchedness;” and He said to him, “Gather for Me seventy of Israel’s elders...and I will draw upon the spirit that is on you and put it on them…”⁵⁰⁴Numbers 11: 15-16. God chose seventy men to be with him for the reason we have explained: because Israel could not receive greatness, a casting of light and continuous prophecy, as before, which is why Moses called it “my wretchedness”—that is, a deficiency which affects the giver as well. Therefore, and from then on in, He would give to the seventy elders—“and I will draw upon the spirit which is on you and put it on them.” That is, through them [i.e. the elders,] Moses too could receive [prophecy], or reveal that which he had already received. And through them, they and Moses spiritually influenced all of Israel.⁵⁰⁵So too, the rebbe himself can only sustain his spiritual level through the support and influence of his devoted hasidim, members of the fellowship.

אף בשאר הנביאים רואים שבין אם הוצרכו לאמר בשעה זו נביאות, עתידות או מוסר לישראל, בין לא, עמד הנביא עם תלמידיו הנביאים ועבדו את עבודת ד׳ עבודה עילאה נבואית. הוא גילה את האור אשר הופיע עליו, גם הם האירו מאורו וגם עליו תוספת אור על ידיהם שטף. כמו שכתוב בפסוק ״וירא את להקת הנביאים נבאים ושמואל עמד נצב עליהם״, והתרגום מתרגם סיעת ספריא משבחין [שמואל א׳ י״ט כ׳]. הן לכולם השפיע הנביא את אורו אשר ממרום, וגם עבדי שאול נבאו כשבאו תחת צל קדשו, אבל האפשר שישפיע הנביא את רוב אורו לאנשים שבכל השנה עוסקים בכרמם וזיתם, ורק לעתים באים אליו, והאם אפשר שרק מזה יבנה הנביא, ורק היא תהא כל עליתו הגדולה השפעתו אל אנשים הטרודים בעולם וצרכיו, אף אם עובדי ד׳ המה. אי לזאת גם להנביא, בני הנביאים ותלמידיו היו נחוצים, הם היו קבועים אצלו תמיד ומשבחים ועובדים עמו את שמו ית׳ תמיד. יש אשר זכו מהם להיעשות אח״כ מן המ״ח נביאים, ואם לא, על כל פנים לדורם נביאים היו כמו שאמרנו לעיל שהם הכשירו את הדור זככו אותו והעלוהו שיהי׳ מוכשר לקבל את שפע קדושה ממשית, נשמות, ספירות ורוח אלקים אשר שלח ד׳ לו.

We see something similar regarding the other prophets. Whether or not they had prophecies, portends, or chastisement to give over to Israel at a given time, the prophet and his disciples gathered together nonetheless to serve God with a supernal, prophetic avodah. The prophet revealed the light which appeared on him, and they in turn were illuminated by his light and also spread additional light upon him. As the verse states [I Samuel 19:20], “They saw a band of prophets speaking in prophecy, with Samuel sanding by as their leader;” and the Targum [Jonathan] translates, “...a band of prophets were praising [meshabkhin].” This indicates that the prophet gave onto them all of his light from Above, and even the servants of Saul prophesied when they came under his holy shade. Yet, how could this be possible, that the prophet would give over the majority of his light to people who spend their whole year in vineyards and olive-groves, only coming to him occasionally? Can one build a prophet from this, with all his loftiness and influence, to people preoccupied with this world and its needs, even be they servants of God?! If this is what the prophet and his disciples needed, they would be established by him continuously, praising and serving His name with him. Some of them merited thereafter to become one of the forty-eight prophets, and the others were at the least prophets for their own generations, as we said above. They prepared their generation, purifying and elevating it to be able to receive actual effluence of holiness, souls, sefirot, and the spirit of God which He sent him.

הן כבר דברנו בהכשרת האברכים פרק י׳ מן החברייא, אבל שם בעיקר דברנו לדורנו עתה איך גם עתה נשוב ונחדשה, לכן אמרנו ובקשנו שהחסידים היותר גדולים מן החסידים בעלי הבתים, בעלי התורה ולב מבין להם להשיג החסידות כל אחד לפי ערכו, ורוצים לעבוד את ד׳ בדרך החסידות, הם יתקשרו ויעשו לחברייא, לא כן הי׳ מלפנים, אז, למעלה מן אותם החסידים העובדים, היתה חברייא הקדושה, אם בחסידים העובדים, לבד מן האברכים הסמוכים על שלחן הוריהם, היו אנשים שגם בצרכי פרנסתם עסקו מעט או הרבה כנ״ל, החברייא היתה כולה מאנשים אשר את כל העולם השליכו אחרי גום, ואת כל עצמותם לתורה ועבודת החסידות מסרו.

We have already spoken of the fellowship in Hakhsharat haAvreikhim Chapter 11, but there we spoke primarily to our generation, of how even now we could renew it. That is why we requested of the greatest of the lay hasidim—those with mastery of Torah and understanding of hasidism, each according to his stature, and who want to serve God in the hasidic path—to together form a fellowship. This is not how it was before, when the holy fellowship was formed from those who stood above the hasidim who worked [to earn a living]. While, except for those avreikhim who were supported by their parents, there were hasidim who were engaged in a greater or lesser extent in earning a living, the fellowship itself consisted entirely of people who threw the whole world behind their backs and dedicated their entire being to Torah and hasidic avodah.⁵⁰⁶The challenge now, R. Shapiro states, is to form a fellowship of hasidim who must work to earn a living. Hence the importance of reinstituting the kest system (cf. below), freeing up avreikhim to renew the fellowship with full dedication of resources.

אמרנו שם בהכה״א, שעל פי רוב כל בני החברייא קדושה, נתגדלו אח״כ ויהיו בעצמם רביים צדיקי ומנהיגי הדור, וצריכים אנו לבאר בזה יותר ולהוסיף, שרבים מן הקדושים בעלי החברייא, גם בעת שנסעו אל רבם, כבר היו צדיקים ראויים להיות רביים מנהיגי הדור, ולא נהגו אז לעצמם, ולא רעו עדות מישראל, רק מפני הרועה הגדול אשר עמד עליהם, רבם היותר גדול מהם, אשר עמד והשיב בצחצחות גופם, נפשם ונשמתם הקדושה מדשן העדן, והם לא יכלו לרוות את צימאונם ולחדול מלינק מן השפעת קדשו ולהניק אחרים.

We said there that, generally speaking, all of the members of the fellowship grew to become rebbes and leaders. We must elaborate and explain that many of these holy fellows, even when they traveled to their own rebbe, were already righteous, worthy of being rebbes and leaders. Yet they did not act as such, tending their own flocks in Israel, because of the great shepherd standing over them—their rebbe, greater than they, who sated and soaked their bodies and souls with Edenic dew. They could not slake their thirst and stop suckling from his holy influence and turn to nursing others.

ועד כמה גם בשעת הסתופפם בצל רבם כבר היו רביים, רביים שאינם מנהיגים עוד, נוכל לשער מעט גם אנו, מזה, שבערב ראש השנה אחד מסר קדושנו הבעש״ט זצוקלל״ה פתקא בשמו ושם אמו לתלמידו הרבי ר׳ דוב בער זצוקלל״ה עם פדיון נפש, כנודע מן המכתבים שנמצאו, וגם השאירו הבעש״ט זצוק״ל שימלא את מקומו בזמן שנסע הוא זצ״ל מביתו לדרך, גם בהכבוד אשר נתנו הרביים אל תלמידיהם בעלי החברייא הקדושה, נוכל לשער מעט את גדלות קדשם גם בהיותם תחת צל רבם, למשל, הבעש״ט זצ״ל במכתבי קדשו אל הה״ק ר׳ דוד לאהקי׳ס זצ״ל, כותב בקדשו, שלום אל כבוד ודי״נ הרב הצדיק הקדוש איש אלקים מוהר״ר, ואל הה״ק בעל התולדות ו״ו זצ״ל כותב, לתלמידי הרב הק׳ בקי בנגלה ובנסתר איש אלקים מוהר״ר, וכן אח״כ המגיד הגדול והקדוש הרבי ר׳ דוב בער, לתלמידיו זי״ע, לקדוש ד׳ הרבי ר׳ זישע זצוק״ל כותב חיים ארוכים ושלום אל כ״ק תלמידי המובהק איש קדוש וצדיק תמים כש״מ, וכן כדומה.

We can, in small measure, gather the extent to which they were already ‘rebbes,’ though not functioning as leaders, while in the shade of their own rebbe, from the fact that on one Rosh Hashanah eve, the Besht gave a request with his name and that of his mother along with redemption money to his student R. Dov Ber, as is known from the discovered letters.⁵⁰⁷From the Kherson Genizah; see below, note 490. Further, the Besht appointed R. Dov Ber to fill his role when he was traveling away from home. We can also surmise in some measure the great holiness of the fellows while still in the shade of their rebbe from the honor shown them by the rebbe. For example, the Besht, in his letter to the holy R. David Lakis, writes “Peace to the honorable one, beloved of my soul, the righteous holy rabbi, man of God, our master and rabbi.” And to the holy rabbi, author of Toledo Yaakov Yosef,⁵⁰⁸R. Yaakov Yosef of Polyenne, an older contemporary and eventual disciple of Besht. See Biale et al, 62-67. he writes “to my student, the holy rabbi, expert in revealed and esoteric realms, man of God, our master and rabbi.” So too thereafter, the great and holy Maggid R. Dov Ber to his students, may their merit protect us, such as when he writes to the holy one of God R. Zusha: “Long life and peace to his honor, my holy primary disciple, holy and righteous one,” etc...

ומעתה עד כמה שביארנו מעט לפי השגתנו הקטנה בספ״ק, את פעולות ועבודות הקודש אשר בין הרבי וחסידיו כולם בכלל אשר מלפנים, מ״מ מן פעולת החברייא קדושה, רביים, תלמידים שרפי אל אלו, עם רבם הגדול והקדוש עליהם, אי אפשר לנו כבר לדבר אף לא לשער ולהתבונן, כי האם אפשר לשער למשל הא דידיעה שכאשר התחיל הרבי ר׳ דוב בער זצוק״ל את הפסוק לאמור עליו תורה, כבר התניע, התלהב וגעש הרבי ר׳ זישע זצוק״ל, ואם דחפוהו שאר התלמידים החוצה, כדי לא יפריע אותם מלשמוע את תורת רבם הקדוש, אמר הוא בחוץ את החידושי אורייתא אשר גילה רבם בפנים, וכששאלו אותו מאין זה ידע, ענה בקדשו, שכאשר הרבי רק אומר את הפסוק, פותח הוא כבר את התרעין דחכמא, ואורות החדשים ברזין דאורייתא כבר נמשכין, לכן בשמעו רק את הפסוק יודע הוא כבר את החידושי תורה, סודות, השגות ודרכי העבודה אשר יאמר הרבי, והיא גם סיבת התנועעו והתגעשו בשמעו רק הפסוק מרבו. לא מפני ששמע, אף לא מפני שהיתה במחשבת הרבי והרגישה, רק מפני ששם במרום פתח הרבי השער והאור נשפע. אף מן פעולת תלמידים האלו ברבם לא נוכל לשער,

Now, though we have described in small measure, per our meager grasp in the holy books, the erstwhile activities and holy avodah between a rebbe and his hasid, nonetheless the activities of the holy fellowship—rebbe- students, angels of God, with their great and holy rebbe upon them—we cannot describe, nor even surmise or contemplate. For is it possible to surmise, for example, that which is known, that when R. Dov Ber would begin to recite a verse to say Torah about, R. Zusha would start thrashing about, becoming impassioned and aflame? If the other students tried to push him outside so that he not prevent them from hearing their holy rebbe’s Torah, he would recite, from outside, the new Torah their rebbe revealed inside. When asked from whence he knew it, he responded that when the rebbe merely said the verse, he opened up the gates of wisdom and the new lights of the secrets of the Torah were drawn forth. Thus, when he heard the verse, he already knew the new Torah, the secrets and insights and ways of avodah which the rebbe would say. This was the reason for his thrashing and impassioned state upon hearing his rebbe recite the verse. Not because he heard, nor that he sensed his rebbe’s thoughts, but rather because the rebbe had opened the gate Above and the light flowed over. [Just as we cannot surmise such influence of the rebbe on the student], we cannot surmise the students’ effect on their rebbe.

אך בפרט הזה נתבונן מעט, הנה כבר דברנו לעיל [בפ״ה] מן פרישות הדרכים דרכי קודש אשר בחסידות. וכן הי׳ שהתלמידים הקדושים בעלי החברייא, אחר שנסתלק רבם ויהיו הם למנהיגי עדות מישראל לעצמם, כמעט כל אחד מהקדושים גילה דרך חדש בחסידות, ואף שלמשל הקדושים זקני הרבי ר״א מלזענסק, המגיד מקאזניץ הרה״ק ר״א הגדול מקארלין, והרב זצוקלל״ה, אל רבי אחד נסעו, אל הרבי ר״ד זצוקללה״ה, וחסידות אחת קבלו, מ״מ גם אנו בקוצר רוחנו ובקטנות מוחנו רואים שדרך החסידות אשר בספה״ק נועם אלימלך לבדו, של ספרי המגיד מקאזניץ לבדו, הרה״ק ר״א הגדול מקאפצ׳יק, של הרב זצוקלל״ה לבדו, ודרך הקודש דקארליג לבדו, האם אפשר שרק כאשר נסתלק רבם, והתחילו הם להנהיג את עדותיהם, פתאום נתגלו דרכיהם השונים של כל אחד מהם, ובכל העת שהיו כפופים תחת רבם, לא היו לא דרכיהם השונים, ולא עצמות קדשם לעצמם בהם נראה כלל, זהו א״א, ומעתה, האם נוכל לשער את אשר פעלו תלמידים קדושים כאלו על רבם הקדוש, תלמידים רביים, וצדיקים בעצמיות ודרכים שונים המבקשים ודורשים מרבם עבודות והשגות שונות, אף מפעילים אותו, יונקים ומוצצים ממנו את טלא דבדולחא אשר בו ממרום.

Yet, we can contemplate this one point, which we have already spoken of above (in chapter five), of the various holy pathways in hasidism. So it was that the holy students, members of the holy fellowship, after their rebbe passed away and they became leaders of Israel in their own right, almost every one of them revealed a new path in hasidism. For example, my holy ancestors R. Elimelekh of Lizensk, the Maggid of Kozhnitz, the holy R. Aharon the Great of Karlin, and the Rabbi (R. Shneur Zalman of Liadi) all traveled to one rebbe, R. Dov, and received one hasidism . Nonetheless, even we with our limited spirit and minds can see how the path of hasidism in Noam Elimelekh stands alone, the works of the Maggid of Kozhenitz stand alone, of the Rabbi [R. Shneur Zalman of Liaidi] stand alone, and the holy path of Karlin stands alone. Is it possible that only after their rebbe passed and then began to lead their communities that they each suddenly began to reveal diverse pathways, while when under their rebbe they did not have different paths, totally unaware of their own individual holiness? This is impossible. And given this, can we surmise the effect such students had on their holy rebbe—rebbe-students, righteous in their selfhood and various paths, requesting and seeking different avodah and insights from their rebbe, and even affecting him, suckling the pure dew from Above within him?

ולא רק במלאכי עליון אלו רביים צדיקים, ורביים חסידים הראשונים, פעלה החברייא הקדושה כ״כ גדלות, והיתה אחת מעיקרי׳, רק גם בדורות שאחריהם, ואחרי אחריהם וכו׳ עד דורנו הזה, היתה החברייא הקדושה יסוד החסידות, טובת הרבי ויסוד החסידים, כי כשאין מקורבים אצל הרבי תמיד אשר ישפיע להם, והם יקבלו וגם יבקשו וגם ידרשו ממנו, אז לא בלבד שכל עליותיו אשר יעלה למעלה בקודש באות לו בקושי גדול, רק גם ממה שנמצא בו, יש שלא ידע ולא ירגיש גם הוא, כמו שלא נודע ולא ניכר חיות הצמיחה של האדמה באין גרעין ולא שורק אשר ינק ממנה, ואם מדת עניוות טובה ונחוצה היא וא״א בלעדה, מ״מ יש שגם נפילה וקטנות לא טובה באה לו להרבי, מזה, דומה לו כמה פעמים שאין בו לא תורה לא עבודה ולא שום דבר, ריק הוא ומאומה אין בו, ובאמת הכל נתכווץ בו בשעה זו על שאין לו עם מי לדבר ואל מי להשפיע, וכמו הלב לא ינוח בלתי אם ישפוך את דמו ונפשו גם אל אבריו אף ישוב ויקבל מהם את אשר ישיבו לו הם, אף פסולתם וסרותם מהם יקבל, והוא חיותו, כן גם הרבי לב החברייא אבריו הקדושים,

It was not only with these supernal angels, rebbes and righteous ones, the first hasidic rebbes, that the holy fellowship functioned with such greatness. Rather, in the following generations till our own, this holy fellowship has been the foundation of hasidism, benefiting the rebbe and acting as a foundation for the hasidim. For when the hasidim are not constantly near their rebbe, so that he might influence them, with them receiving and indeed requesting this from him, they not only will they not ascend the rungs of holiness without great difficulty, but they will also be unaware and unfeeling of that which is already within them. It is like earth: without a seed planted in it, or a vine nourished by it, its vitality goes unrecognized. And, though the quality of humility⁵⁰⁹I.e. the humility the rebbe might experience when his vitality goes untapped, without hasidim to cultivate. is a good and necessary one, nonetheless this can cause a negative fall and diminishment for the rebbe. At times, he may feel that he has not Torah nor avodah, nor anything at all, that he is empty, with nothing within. In truth, everything shrinks within him when he has no one to speak to and to influence, as a heart will not move unless it spills out its blood and soul to the limbs and the limbs return it to him along with their dross, and this is its vitality. So too, the rebbe is the heart of the fellowship, and they its holy limbs.

מן עבודתו, עליותיו, אף נפילותיו, ושוב עליותיו, אליהם דיבר, ומהם, מהתנצלותם, התחטאותם [מלשון כבן המתחטא לפני אביו] שמע וקיבל. גם מעניני השגות של מעלה להבין עניני קבלה ע״פ חסידות, וכל דבר קטן וגדול הכול אלוקות היא, עמהם דיבר והשקיע בהם, ואיך יכניע האיש את יצרו ויהפוך את גשמיותו לקדושה ולעבודת ד׳ מתוך הכנעה ושמחה, לא בלבד הורה רק גם עשו, ויחד בפועל עבדו. והלא גם כל העולם כולו מן הגרגיר חול שבארץ עד המלאכים אשר בשמים כל שאיפתם ותשוקתם רק להלל, לשבח ולשיר לפניו תמיד הוא.

From his avodah, ascents, even his falls which are followed again by his ascents, he speaks to them. He hears and receives their contrite pleadings [in the sense of a child pleading before his father]. He speaks of and invests in them to understand lofty matters of Kabbalah according to hasidism; how everything, large and small, is made up of divinity. He speaks of how one can subjugate his will and turn his physicality into holiness and service of God, from subjugation and joy. He not only instructed but also performed this service together with them. Does not the whole world, from the speck of earth on the land to the angels in heavens- is not all their yearning and desire only to praise, glorify, and sing before Him always?!

אף גילה לפניהם לפעמים טפח מן צורות ותוארי מדרגותיו, איך כשאומר מן העולם ועד העולם אתה אל, ממש רואה העולם והעולם והוא ית׳ מלא מהם, וכשאומר ״זה אלי ואנוהו״ מרגיש או רואה אותו ית׳ המדבר אליו לנוכח וכדומה, וגם מענינים יותר גבוהים שלמעלה מהשגתינו, כפי הרבי וכפי החברייא, עמהם דיבר. ולא את דבריו בלבד אשר דיבר שמעו, רק גם את נפשו אשר יצאה בדברו אליהם, הרגישו, עד שגם הם מעין ראיותיו ראו ומן התלהבותו נתלהבו. וכשנתקרבו יחד אז התחילה עבודה של עצמיות הרבי בהם, והם בו בהתחברותם זה עם זה, כנ״ל, עבודה אשר בלתי נחקקת בספר. הרבה אור מאשר הי׳ טמון בהרבי נתגלה גם לו וגם להם, אף בשפע אור חדש נשפעו, וכולם עלו ונתעלו בכל פעם יותר, עד שברבות הימים עלו אל גדלות קדושתם שעלו. והאם אפשר לשער את הפעולה אשר נתפעל אברך חסיד כשבא אל הרבי ונכנס אל החברייא קדושה זו, ואיך התפלל גם הוא ושר שירות ותשבחות, לד׳ הנמצא כ״כ גלוי ללבם, מוחם וכל עצמותם, יחד עם עבדי ד׳ כהני אל עליון אלו.

He even, at times, reveals to them a ‘hands-breadth’⁵¹⁰See Talmud Nedarim 20b. description of his spiritual rungs; of how, when he recites ‘from one world to the next You are God,’⁵¹¹Citation of the Sabbath and holiday liturgy. he literally sees the world, and how He fills the world; and when he recites “this is my God and I will glorify Him,”⁵¹²Exodus 15:2, recited in the daily morning prayers. he feels or sees before him He who speaks to him, and so forth. He also speaks of more lofty matters, above our grasp, all in proportion to the rebbe and the fellowship. They hear not only his words but also feel his soul which emerges as he speaks, until they see something of what he sees, and become aflame from his passion. When they come close together and are connected as described above, the rebbe’s avodah of selfhood begins to affect them, and theirs on him. This is an avodah which cannot be transcribed in a book. Much light which had been concealed within the rebbe is now revealed to himself and to them, as they are all given an effluence of new light. All arise higher and higher each time, till over time they rise to great holiness. Is it possible to capture the effect on the avreikh-hasid when he came to the rebbe and entered this holy fellowship, and how he prayed and sang songs and praises to God, Who is so revealed to their hearts, minds, and entire being along with these servants of God, priests of the Almighty?⁵¹³See Genesis 15:18.

הסכת ושמע את אשר איתא בספה״ק מאור ושמש בפ׳ שופטים ד״ה ״וכי יבא״ הלוי שכשנתעורר האדם וכו׳ ולבו הי׳ בוער בקרבו כרשפי אש למצוא איזה דרך אור התשובה וכו׳ הי׳ נוסע לפני צדיקי הדור וכו׳, ושיקשרו נשמתו לשורשו וכו׳, אמנם כבר אמרנו זאת שכשהאדם רוצה להדביק עצמו אל הצדיק וכו׳ שיורהו מאורחותיו צריך להדביק עצמו היטב אל אנשיו אשר גדלו על ברכיו מכבר והם יבינוהו איככה יוכל לשאוב ממימיו הנאמנים. כי מעצמו לא ישיג כלל דרכי הצדיק בלי דיבוק חברים ואהבת חברים אשר ידעו מדרכיו מלפנים עכ״ל הק׳.

Listen to that which is cited in Maor vaShemesh, Parshat Shoftim s.v. “V’ki yavo haLevi…:”⁵¹⁴Deuteronomy 18:6. “For when a person is awakened...his heart aflame within, to discover the path to light of repentance...he would travel to the tzaddikim of the generation...and they would tie his soul to its roots...Yet we have already said that when one wishes to cleave to the tzaddik...that he should instruct him in his ways, he must cleave as well to those who grew up around the tzaddik so that they can instruct him how to draw from his faithful waters. For he will not understand on his own the ways of the tzaddik, without connection with and love of friends who already know his ways.”

וכן כשאחד מן החברייא, או גם אברך אשר ישב איזה זמן אצל רבו, ובחברייא הקדושה הו׳ עייל ונפיק, כששב אל ביתו ואל עירו וראוהו אנשי עירו מתפלל, לומד ועושה מצוה, אף רק בהביט העם בתואר פני קדשו של איש כזה הי׳ די שגם הם ישתוקקו ויתקרבו להחסידות, וכפי הנראה מן מכתבי קודש אשר נמצאו בגניזה בכערסאן שכבר נדפסו, נשלחו מבני החברייא קדושה גם לעיירות שונות לעשות נפשות לחסידות,

And so, when one of the fellows, or an avreikh who has been with the rebbe for awhile and participated in the fellowship, returns to his home and city and the people there see him pray and learn and perform a commandment—indeed, even when they behold this man’s holy visage—this would be enough for them to draw near to hasidism. Based on the writings found in the genizah in Kherson, which have already been published, it appears that members of the holy fellowship were sent to various cities to recruit for hasidism.

ולא בלבד אותן יקירי רוח, נפשות הטהורות, אשר היו מוכשרות להעשות מבני היכלא דמלכא חסידים עילאים, לא בהן בלבד פעלו, רק גם בעלי בתים, סוחרים ובעלי מלאכה תמימים יראי ד׳ גם אותם הכניסו תחת כנפי השכינה אשר באור החסידות פרושות, וגם מהם נסעו להבעש״ט זצ״ל, וגם הם ע״י התקשרותם לרבים נעשו חסידים כמבואר בסוף בנועם אלימלך הקדוש שהבאנו לעיל, ולא זו בלבד אלא שבכלל החסידים העילאים הפילו אימה ויראת הכבוד על כל עירם עד שכל עניני קדושה היו מתנהגים על פיהם.

Not only those precious of spirit, pure souls, capable of becoming members of the king’s household and lofty hasidim-not only they, but also regular householders—merchants, laborers, wholesome God fearers—they too entered under the wings of the Shekhinah, spread forth via hasidism. They too traveled to the Besht and became hasidim by connecting to their rebbe, as explained in the end of the Noam Elimelekh cited above. Furthermore, the lofty hasidim instilled awe and reverence on their entire cities, till all holy matters were performed according to their instructions.

ועתה בעונותינו הרבים חסרנו את כל אלה, ולא הרבי והחסידים לבד יבכו את המחסור והדלות הזה רק גם כל בית ישראל יבכו ותזל כל עין דמע. כי תחת אשר עבודת החסידים אשר מלפנים, עטרת תפארת ישראל, היתה בעבודה עילאה לגלות ולהלל את שם קדשו לקדש גם את כל דבר נמוך בקדושת הקדוש ישראל ולקרב את ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך וכו׳ לפניך יכרעו ויפולו וגם על ישראל יראו כי שם ד׳ נקרא ויראו ממנו, עתה צריכים החסידים עבודה עם עצמם שישארו יהודים נאמנים פשוטים, וכמה עבודה צריכים הם בביתם שגם בניהם, נשיהם ובנותיהם פשוט יקיימו המצות ולא יעברו עבירות ח״ו, והאם יש לקוות מחסידים אלו, שכל בני העיר לפניהם יתבטלו כמו מהחסידים אשר מלפנים, אשר ברוח פיהם המיתו רשעת הרשע. ולמה זה נתפלא כ״כ על העזיבה אשר במחנה ישראל על ההפקרות וחוצפת דור החדש, כאיש אובד עצות ברכינו כושלות וידינו נופלות, על גוף ישראל כי לפררים יתפורר, ועל מבצר הקדוש ישראל כי ח״ו יתמוטט, אם רוח אין בהם, והחסידות נשמת ישראל ואות המשיחות, בההמון. בקרבם ובעצמותם לא יפיח.

But now, due to our great sins, we are without all this. Not only should the rebbe and hasidim bemoans this lack, but all of Israel should cry with eyes flowing with tears. For in place of the avodah of the hasidim of yore, crown ofֿ Israel’s glory, which was to reveal and praise His holy name through lofty avodah, to sanctify every lowly thing in the Holy One of Israel and to hasten the coming of the Messiah speedily in our days, “and all those who dwell on earth shall recognize and know that to You all knees should bow...before You they shall prostrate,”⁵¹⁵Reference to the liturgical Alenu prayer. and they shall fear Israel as well, for “they shall see that the Lord’s name is proclaimed over you and they shall stand in fear of you”⁵¹⁶Deuteronomy 28:10.—[instead of all this,] now hasidim need to do avodah merely to remain faithful, simple Jews. And how much avodah is required of them at home so that their sons, wives, daughters merely fulfill the commandments and avoid transgression, God forbid! Can we hope from such hasidim that the whole city be nullified before them as was with the hasidim before them, who destroyed the evil of the wicked with their very breath? Why should we be so astounded by the abandonment occurring in the camp of Israel—of the lawlessness and gall of the new generation. We are like one without any strategies—knees weak, hands fallen, as the body of Israel falls into pieces. The fortress of the Holy One of Israel might fall, God forbid, if they have no spirit, and if the spirit of hasidism, the soul of Israel, of messianic vitality, is not breathed into their masses, into their very innards and bones.

ומעתה כאשר נשוב אל דברינו אשר בהכשרת האברכים מהנחיצות לשוב ולתקן גם עתה את החברייא אצל כל רבי, נבין כבר יותר איך אי אפשר לרומם את החסידות שבדורנו ולקרבה עכ״פ מעט אל שורשה ואל תפארת קדושתה אשר היתה לה מימי קדם, אם לא ניסד את החברייא, עכ״פ כפי האופן שאמרנו שם, חברייא בצימצומה. שבאם אין לנו עתה חברים רביים תלמידים אשר משכמם ולמעלה גבוהים גם מן החסידים המשיגים והעובדים, חברים כאלו אשר על כל ימי חייהם ישליכו את עסקי פרנסותיהם וכל גופיהם הרחק מהם, ועל כל שנותיהם רק לתורה ולעבודת החסידות יתמסרו, עכ״פ החסידים הבני תורה אשר למצער, חפצים בעבודת החסידות, הם יעשו ויתקשרו לחברייא, אפילו אם עוסקים הם בפרנסתם, כמו שביארנו שם.

Part C
Given this, when we now return to our words from Hakhsharat haAvreikhim regarding the need to reinstate these fellowships with each rebbe, we understand all the more why it is impossible to raise up hasidism in our generation and draw it at least somewhat near to its roots and past glory, without establishing the fellowship in at least in the way we have described, that is, a minimal version thereof. For even if we do not presently have rebbe-hasidim who stand heads and shoulders above the working hasidim, who abandon any focus on their livelihood and are distant from their physical being for their entire lives, all their years focused only on Torah and dedication to the avodah of hasidism—nonetheless, the hasidim, students of Torah who desire the avodah of hasidism, should still form and connect in fellowship, even if they all work, as we explained there.

אבל על כגון דא צריכים להכריז ולהזהיר, אם רוצים אנו ליסד חברייא אפילו כזו, צריכים בראשית כל לשוב ולתקן את סמיכת האברך על שלחן הוריו איזה שנים [קעסט עסין] אשר כ״כ רפתה בימינו. גם בהחסידים אשר מלפנים אף בהחברים הקדושים שמאז, היו שנים הללו של סמיכתם על שלחן הוריהם יסוד גדלות כל ימי חייהם, ומכש״כ עתה בטרדות הקשות אשר יפגע כל איש בהגיחו אל העולם ועסקיו, עוד זאת והוא העיקר אשר בנחיצת הקעסט, כיון שלדאבוננו חברים אשר יתמסרו אל החסידות על כל ימיהם, אין לנו, עכ״פ על שנות הקעסט יהי׳ לנו מי שיתמסר לה, יהיו לנו אלו שעכ״פ בשנים אלו עיקר קביעתם תהי׳ בדרך החסידות, ואצל רבם מורה דרכם הזה, ואז לא הם יתבלבלו בעבודתם ע״י נדודיהם אנה ואנה, ולא רבם יעצר בדרכיו מן בילבוליהם ונדודיהם, כי באין לו גם חסידים קבועים חוץ מאלו המתחלפים בכל שבת ושבת, אז או שקשה לו להרבי לדבר ולבאר לפניהם ענין ודרך שלום, או שדבריו אשר מדבר לפניהם אינם נכנסים ולא נדבקים בכותלי לבם.

Yet, we must warn, if they desire to establish a fellowship of even this sort, we must first reinstate the practice of an avreikh’s being supported at his parent’s table for some years (kest-essn), a practice which has grown so weak in our days. These days of being supported by their parents were foundational for their growth, and was so even for the hasidim of prior years, including the holy fellows. This is all the more so now, with the difficult preoccupations one encounters in the world and its matters. Furthermore—and this is the primary reason for the necessity of the kest—though to our sorrow we do not have fellows who will dedicate their entire lives to hasidism, we do have those who would dedicate themselves during the years of kest. At least during these years, their primary focus will be in the hasidic path, spent with their rebbe who will guide them in this path. They will not become unfocused by work-related travels, nor will their rebbe become unfocused. For when the hasidim present change every Sabbath, it either becomes difficult for him to speak and explain an entire (coherent) matter to them, or he does speak but his words to do not enter and cleave to the walls of their hearts.

כלומר ענין ודרך שלם שאומרים בזה, הוא שמשתדל הרבי להמציא אופן להדור שנמצא בו, איך יתקרבו גם הם להחסידות, וגם בפרטיות לכל סוגי אנשים, איש במצב כזה וכזה, יעבוד את ד׳ באופנים אלו וכו׳, במשקל כזה של עבודה בכח, ובמשקל כזה של מחשבה המתאים לו, ולמשקל עבודתו אשר בכח, שלא יהי׳ מאלו שחכמתם מרובה ממעשיהם וגם לא איש בער וכו׳, ואם לא עלתה לו עבודתו, יעשה כזאת וכזאת, ואם עלתה לו, אז יפסיע עוד פסיעה ועוד פסיעה וכו׳.

That is, the [aforementioned] ‘entire coherent matter’ is that in which the rebbe attempts to articulate a way for his generation to come close to hasidism, including on the individual level to different types of people, one in this situation and one in that, how each should serve God in their respective manner, etc.., with this amount of avodah, performed with forceful energy, and this amount of thought, as appropriate to him and his avodah. This is in order that they not be like those who wisdom outweighs their actions, nor as a boorish man etc. [Further, the rebbe instructs, if] his avodah has not worked he should do like such and such, and if it has, he should continue another step, and yet another etc.

או שבעניני השגה מגלה להם דרך, שלא רק מה שמדבר להם יושב להם, רק שבזה גם בהרבה ענינים של מחשבה ועבודה תאורנה עיניהם.

Or he reveals to them a path in speculative matters, so that they grasp not only that which he reveals to them, but their eyes become enlightened in many matters of thought and avodah.

והנה ע״פ רוב בכדי לבאר ענין ודרך שלם, צריכים לדברו במשך של הרבה שבועות וחדשים ולפעמים גם יותר, ואיך זה אפשר לדברו רק לפני אנשים המתחלפים בכל שבת, או איך ידבקו דברים כאלו בלבם, אם כל אחד שומע רק שליש או חלק מעשרה מן כל הענין, שהחלק ששומע כשהוא לעצמו, אין כל צורך אף לא הבנה בו. לא כן כשיהיו אברכים הסמוכים על שלחן הוריהם, אשר עכ״פ בשנים הללו יהיו מסורים לחסידות, וזמנים הרבה ישבו בעבודה אצל רבותיהם, אז חוץ מזה שכל אחד מהם יוכל לשמוע גם ענין שלם במשך השבועות אשר ימצא אצל רבו, גם אם יחסר לו איזה או גם איזהו מאמרים שלא שמע, לא יסבול בשביל זה, מפני שבכל פעם אשר יבא שמה, ימצא שם חבריו בני החברייא אשר שמעו מה שהוא לא שמע, והם ישלימו לו את אשר חיסר הוא, ולא הם האברכים הללו לבדם ירעפו דשן מפלג אלקים מלא מים העליונים, רק גם לשאר החסידים אשר בעריהם אף לאותם שכבר טרודים בעסקיהם יצמצמו מן דרכם וענין השלם אשר הקשיבו, להכניס בהם. והלא גם כזאת וכזאת היתה פעולת נביאי דור ודור, להכשיר את דורותיהם, ואת דברי הנביא בהם להכניס. לשוב וליסד את סמיכתם על שלחן הוריהם יסוד תיקון החסידות הוא,

Now, in general, in order to explain an entire coherent matter, we need to discuss it over the course of many weeks and months, and sometimes longer. How would it be possible, then, to convey it to different people each Sabbath, so that these matters cleave onto their hearts, if each person hears only a third or a tenth of the entire matter? For the part that one hears he has no need [or: form]⁵¹⁷The printing includes tzorekh, meaning ‘need,’ and then, in brackets, corrects the reading to tzurah, meaning form (the words differ only in their final letters). I assume the correction was based on the printer’s difficulty understanding the meaning of the former reading—what does the situation described have to do with the hasid’s needs?—and therefore suggests the latter reading, which would something of a parallelism between the terms for ‘form’ and for ‘understanding.’ The sentence would then read, “…For the part that one hears he has no form nor understanding of it,” meaning, the hasid has no sense at all of what he hears. However, it is clear upon consultation of the manuscript that the former reading represents the scribe’s hand more accurately. A possible recreation of R. Shapiro’s intent is that, when the hasid is not present for his rebbe’s full teaching, it cannot speak to his true needs, as the rebbe’s teachings and the hasid’s needs meet in a ‘fusion of horizons’ when they are together in person. This reading, provocative as it is, still feels stretched. It is therefore probable that the printers were correct and that the scribal reading of ‘tzorekh’ is an error; the reading should indeed be tzurah-form. nor understanding of it. This is not the case when the avreikhim are supported by their parents, so that at least during those years they can be dedicated to hasidism, spending much time engaged by their rebbe in hasidic avodah. This way, besides the fact that they can hear an entire coherent teaching over the course of the several weeks that they are with their rebbe, even if they miss one or even a few teachings they will not suffer on account of this. This is because every time they do come, they will find one of the fellows who did hear what they missed and will fill them in. Not only will these avreikhim alone soak up dew from the streams of God’s supernal waters. Rather, it will extend to the rest of the hasidim in their cities. Even those preoccupied by their vocations will make space for this matter which they [i.e. the fellows] had heard, to enter into them. Was this not the work of the prophets in each generation, to prepare their contemporaries so that the words of the prophet might enter them? Restoring and [re]establishing [the practice of] supporting them at their parents’ table is, therefore, the foundation for the rectification of hasidism.

ובמדרש ר׳ תנחומא פ׳ בשלח איתא על הפסוק ״ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים״, אמר הקב״ה אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וכו׳ והתרה מתישבת בגופן עכ״ל המדרש, ומה נענה אנן עתה שע״פ רוב כשהולך האברך אל מסחריו אין לו לא שדה ולא כרם ר״ל משתעבד הוא ומוטרד בפרנסתו מאוד, והאם אין מאבדים את תורתו ומכש״כ חסידותו אם אין נותנים להם הקעסקט.

In the Midrash Tanhumah,⁵¹⁸A collection of midrashim on the Pentateuch. Parshat Shelakh, on the verse “God did not lead them by the way of the land of the Philistines,”⁵¹⁹Exodus 13:17. it reads: “The Holy one said: If I lead them on the straightforward path, each man will seize a field or vineyard, and will become unengaged from the Torah. Instead, I will lead them in the path of the desert, and they will eat the manna… and the Torah will reside in their bodies.”⁵²⁰520 Midrash Tanhumah, Beshallakh 1. What will we respond when most avreikhim, upon engaging in his vocation has neither field nor vineyard, may the Merciful One save them? He is greatly enslaved to and preoccupied with his work. Are we not destroying his Torah and certainly his hasidism if he do not give him kest?!

הן עיקר סיבת התבטלות הקעסט הוא צוק העתים צרות ודלות ישראל כ״כ ר״ל, אם הרבה בעלי בתים רוב מחשבותיהם והגיון לבם הוא איך לקמץ בפרנסתם ואיך לחסר גם מההוצאות ההכרחיות כדי שלא יפול ח״ו ביתם לגמרי, ולא יגועו ברעב וחוסר כל ר״ל, או מיגע את מוחו לחדש חידושין איך לצאת מידי בעל ביתו ולא ישליכהו החוצה בשביל חוב שכר דירתו שאין לו לשלם, וכאשר איש כזה משיא את בתו איך זה עוד נדרוש ממנו שגם את פרנסת הזווג ישא על ראשו המתיבש ועל שכמו השבור, אבל הן אמת שצרות ישראל הגופניות, הן גם את נפשותיהם עוכרות, אבל הלא כל חיי ישראל נתמרמרו ונכבדו ומ״מ האיש ישראל בכל כחו מתאמץ אף מוסר נפשו להיות ישראל ולעבוד את ד׳, גם שמירת שבת הוכבדה לפני בעלי החנויות, וגם גידול הבנים לתורה נתקשה ומ״מ כל איש ישראל אשר יראת ד׳ נגעה אל לבבו ולא ימיר את דתו לא הוא ולא בניו אחריו ח״ו, אז שומר הוא את השבת ומגדל את בניו לתורה, ולמה זה נקיל כ״כ באכילת הקעסט.

Granted, the primary reason for the cessation of the kest is the vicissitudes of the times and severe poverty of Israel, may the Merciful One save us. For the majority of householders’ thoughts are on how to scrape together a living and how they might limit even necessary expenditures, so that their households not collapse entirely, God forbid, not perishing in hunger and utter lack, may the Merciful One save them! Or, his mind struggles to devise some new way to get free from his landlord and avoid being thrown on the streets because of rental dues which he cannot pay. When such a person marries off his daughter, he now has another demand placed upon his pitiful head and broken back, to support the couple. And yet: while it is true that Israel’s material troubles torture their souls as well, are not all of the Israelites’ lives bitter and heavy, and the Israelite nonetheless struggles with all his strength and gives over his very soul to be an Israelites and to serve God? Observing the Sabbath has also become difficult for the storekeepers, as is raising children to Torah, and nonetheless every Israelite whose heart has been touched by fear of God, who will never betray his faith—neither he nor his children, God forbid—he does observe the sabbath and raise his children to Torah. Why then [if they still observe these other commandments,] should we treat kest so lightly?

ישנם הרבה דברים שלא נכתבו בתורה וכשהם לעצמם אינם מצוה, ומ״מ סיבות הם לכל התורה, בשבירתם ח״ו כל שמירת התורה עומדת להרס, ובשמירתם גם התורה נשמרת. והלא גם הנדן קשה מאוד לאיש בינוני ליתן לבתו ומ״מ רובא דרובא, חומות מהרסים ונותנים נדנים לבתם, מפני שהכרח הוא להם, כיון שלא ישדך שום אב את בנו בלתי אם יתנו לו נדן, גם בערך מלבושי הזווג אין מקילים עתה מאשר לפנים, אדרבה מרבים עתה להוציא עליהם מאשר בהשנים שנתנו קעסט, א״כ סיבת עזיבת הקעסט, לא בצוק העתים בלבד, רק גם בחוסר ההבנה שנבין שגם היא הכרחה היא.

There are many things which were not written in the Torah and which in and of themselves are not commandments, and yet they are prerequisites of Torah. Breaking them leads to the destruction of the entire observance of the Torah, God forbid, and by observing them the whole Torah is preserved. Is not the giving of a dowry quite difficult for the average person—and yet the vast majority knock down walls in order to do so, because it is a necessity, for no one will marry off his son without a dowry. So too, we do not treat the value of the couple’s clothing any more lightly than we used to. On the contrary, we have increased expenditure on them from the times they gave kest. Therefore, the reason for the abandonment of kest cannot be the travails of the times alone, but also the lack of understanding that it, too, is necessary.

ולמה באמת לא יתנו לב להבין זאת, אחת מסבבת את השנית, כיון שבטלו הקעסט, לכן מדרגת האברכים החסידים ירדה, וכיון שאין אברך החסיד המצוין שהוא יסוד החסידות מצוי ולא נראה, לכן לא יראו האבות הכרח ליגע את עצמם כ״כ להאכילו הקעסט, כי באם ראו את האברך החסיד עכ״פ מעט מכעין אשר הי׳ מלפנים, מובדל ומרומם משאר חבריו אף מן הבני תורה, שקידת עבודתו, תורתו בנגלה ונסתר ותפילתו בהתלהבות והתקשרות לד׳, אשר כל היום הוא לנגד עיניו, מדותיו מזוככות אוהב את כל ישראל בלא שום חילוק מפלגה, מיצר בצרות הכלל והפרט ומשתדל בטובת כל אחד, וכששב מנסיעתו אל הרבי קשה להסתכל בפניו המלאים אהבה, יראה והתבטלות לד׳ וכו׳ כי אז כל אחד הי׳ רואה את נחיצת הקעסט והעמדת אברכים החסידים, וכמו הנדן וההלבשה כן גם בדבר קעסט הי׳ אבי הבן עומד בתנאי בהתקשרות השידוך, ושניהם האב והחותן היו מתאמצים ליתן להם שעכ״פ שניהם יחד יאכילו את הזווג ויהי׳ איזה שנים בלא עול פרנסה, וחפץ ד׳ בידם הי׳ מצליח והיו יכולים לזונם על שולחניהם איזה שנים, אף מסחרם או מלאכתם בזכות זה הי׳ מצליח, לא כן עתה שאין רואים את האברכים החסידים, שיבדלו וירוממו משכמם ולמעלה משאר החרדים, ולא מהבחורים לומדי תורה, יטעו האבות לומר כנ״ל, מלפנים שנשאו בני ט״ו וט״ז היו צריכים לזונם איזה שנים, אחר נשואיהם, אבל עתה שנושאים למעלה מכ׳, אז כבר אכלו את הקעסט בבית אביהם קודם נשואיהם.

Why do we not pay attention to the fact that one causes the other: since they have stopped the kest, the level of the avreikhim-hasidim has dropped in turn; and, since there is no longer an outstanding avreikh-hasid, who is the foundation of hasidism, the fathers see no reason to trouble themselves to feed him kest. Would they see the avreikh-hasid who was even a bit like they used to be, above and beyond his peers, including even those who are students of Torah: his dedication to avodah, revealed and hidden Torah, his impassioned prayers, connected to God Who is before his eyes all day, his purified traits, loving all of Israel without any distinction, sharing the sorrows of each individual and the collective, working for the benefit of all; and how when he returns from his travels back to the rebbe, it is difficult to look at his face, so full of love and fear and nullification before God etc.. Then everyone would see the necessity of kest and establishment of avreikhim-hasidim. And just like the dowry and clothing, so too the kest—the father of the groom would stand at the setting of conditions upon the engagement, and both of them, the father of the groom and of the bride, would attempt to give so that at least the two of them together could feed the couple and they could spend some years without the burden of sustaining themselves. They would fulfill God’s desire and support them for some years, and their own trade or labor would merit success through this. This is not so now, when we do not see avreikhim-hasidim standing head and shoulder above their pious peers and learners of Torah. The parents error as above, ‘before, when they got married at 15 or 16, they needed to support them for a few years after marriage; but now that they marry after 20, they have already eaten the kest in their fathers’ houses, before their marriages!

אבל אתם אברכים הקיצו, את עמודי החסידות הציגו, האם מעט לכם דברי המשיח בעצמו שאמר להבעש״ט זצ״ל שביאתו ב״ב בהפצת החסידות תלוי׳, כנ״ל, והאם לא ישפיעו דברי זוה״ק הנ״ל שרק בנשואים החסידות מתיסדת, גם אתם בחורים בחורי הקדוש ישראל, אם אבותיכם בהשתדך אתכם, בהקעסט יקילו, אתם עלי׳ תתעקשו, כי דעו נא שכל אברך חסיד [חסידי שער יונגערמאן] לבנה בבנין ישראל הוא, וכל שנה מאכילת הקעסט, אבן ביסוד בית המקדש של מעלה אשר ירד למטה, היא, בהעדרו כל הבנין מתרועע ובהויתו כולו מתחזק.

Yet now, avreikhim, awaken and establish the pillars of hasidism. Do you make little of the words of the Messiah himself, who said to the Besht that his coming, speedily in our days, is dependent on the spread of hasidism? Do the words of the holy Zohar, cited above, not suffice, that hasidism may only be established in marriage? You too, young ones of the Holy One of Israel: if your parents, upon matching you for marriage take kest lightly, you will be robbed through that. For know now that every avreikh hasid (hasidisher yungerman)⁵²¹Fascinatingly, the author does not translate the term ‘avreikh-hasid’ into Yiddish until this late point in the text. The effect is to surprise the reader with a deepened sense of being directly addressed, now in his mother tongue, as he is identified as, indeed, an advancing hasid, a hasidisher yungerman. is a brick in the building of Israel, and every year of kest a stone in the foundation of the Heavenly Temple which will descend below. Without it, the entire structure is weakened, while with it, it is strengthened.

[הג״ה, אין כוונתנו שישב הבחור ולא יתארס עד שיזקין ח״ו, אם לא ישיג שידוך גם עם קעסט, רק שעכ״פ ישימו עין עליהם כעל הנדן וההלבשה, וכשאחד שני וכו׳ ורובם ככולם כזאת ידרשו בעת התנאים, אז יעזור ד׳ והקעסט שוב לחוק יחוקקו.]

* [It is not our intent that a young man should remain unbetrothed until he grows old, God forbid, unless he acquires a betrothal with a kest. Rather, he should be focused on it just as he is on the dowry and clothing. When one, and then two etc. until almost all demand this at the time of the bethrothal, then God will help and kest will return to its normative status].