הכשרת האברכים 8

דוגמא ואופן מחשבה אחרת

Another Journey in the Holy Imagination. (Another Example and Way of Expanded Thought)

[התפשטות המחשבה של יציאת מצרים ושל יזכיר לו וכו׳ דלקמן, נכון שלא לקרא אותן ביום אחד ועל כל פנים לא בשעה אחת, מפני שלא ההתרגשות אשר בזו כההתרגשות אשר בזו, וכשיקרא אותן יחד אז, או שלא יתרגש מאומה, או שמין תבלל תעלה לו.] וכיון שכן, שמן התרחבות המחשבות כגון אלו גם מחשבה חזקה וגם התרגשות תעלינה לך, לכן לא את המחשבות המרוממות את רוח האדם לבד כיציאת מצרים הנ״ל, קבלת התורה וכו׳ תרחיב ותפשט בכל אורך, גובה ועומק, מוחך ולבך, רק גם אותן המכניעות את רוח האדם ומדכאות את יצרו אשר בקרבו, תרחיב ותפשט במוחך ולבך.

Since the expansion of thought provided in the previous example including both intense thought and intensity of feeling has lifted you, there is something else that you must understand. It is not only uplifting thoughts of a soulful nature – the exodus from Egypt, the giving of the Torah, and so forth – that will build and expand the length, height, and depth of your brain and heart. Your brain and heart will also be built and expanded by thoughts which subdue man’s spirit, crushing the (evil) inclination within him. Young man, Avreich Chassid, think about how fortunate you would feel if you only had the ability to subdue your spirit at a time when your evil inclination begins to stir up its brouhaha, enticing you with desires so sweet that you feel unable to break their charm? If only your whole being and will could break at this time, your inclination and your lust destroyed together with them. Then you would be a Tsaddik, finally being the master of your heart and your being. Truly, why don’t you currently have such a power? Why can’t you destroy in a split second these evil spirits which storm within you, seeking to cause you to lose this world and the next, God forbid? Didn’t I provide you with the words of my holy ancestor which instruct a man as to how to wake up simple fear within him, where one would think that at least the fear of God’s punishment would work to curb his behavior, as even a simple animal avoids pain? But everything depends on the quality of your expansion of thought.

התבונן נא, בחור ואברך חסיד, כמה מאושר היית לו בידך הי׳ להכניע את רוחך בשעה שיצרך אשר בך מתחיל להשתגע ולהולל, ולגרות בך איזה תאוה אשר דומה לך שקשה יותר מיכולתך לשברה. לו יכולת שכל עצמך ורצונך בשעה זו ישתברו, ועמהם יצרך גם תאותך יתפוצצו, כי אז צדיק היית. גם לבך גם כל עצמך בידך היו. ולמה זה אין באמת אושר הזה בידך, ולמה זה באמת לא תפוצץ בין רגע את רוחות רעות האלה המסתערים בך לאבדך משני העולמות ח״ו. הלא הבאתי לך את דברי כ״ק אא״מ זצוק״ל איך יעורר האיש את היראה הפשוטה בקרבו, שעל כך פנים יירא מלפניו ית׳ יראת העונש שלא יענשהו ח״ו, ככל בעל חי שירא לנפשו. אבל הכול תלוי בערך התפשטות המחשבה בך. וחכז״ל הורו לנו אמצעי עוד יותר חריף, יזכיר לו יום המיתה. אין זאת יראה שלא יענש רק להזכיר לו הדבר שקשה מכל עונש שבעולם הזה, וגם שום איש לא ינצל ממנו. כי איתא בגמרא [ברכות ה׳] לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו׳ אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו׳ ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו׳ ואם לאו יזכיר לו יום המיתה עכ״ל הגמרא. שמשמע שאמצעי האחרון הזה של יזכיר לו יום המיתה הוא כבר אמצעי הבטוח, ועשה נא זאת איפוא ותנצל, אבל כנ״ל אם רק בהרהור מחשבה של רגע תזכיר לך יו״ם המית״ה לא תפעל בך. נסה נא להרחיב אותה גם בשעה שאין יצרך מגרה בך ותפשטה עד שתתרגש כולך ממנה, ואז בשעה שיגרה יצרך ח״ו אם רק תזכיר אותך את יום המיתה כפי ההתרגשות שעברה עליך בשעה שהרחבת אותה ומכל שכן כשגם עתה תתחיל לפשטה, אז בעזרת ד׳ עצת חז״ל תפעל לך ורוחך עם יצרך ישברו ועצמך וקדושתך יתחזקו ויקומו.

Our sages taught us an even more potent means in the battle against destructive desires, namely, that one should contemplate the day of his death. This is not the kind of fear that one has in order to avoid punishment, but rather remembering something more difficult than any punishment on earth, something that no man can escape. We find in the Gemara (Berachos, 5), “one should always incite his good inclination to rage over his inclination to evil … if he is successful, well, and if not, he should study Torah … and if not, he should recite the Shema … and if not, he should contemplate the day of his death.” The Gemara is telling us that the last resort, that of contemplating the day of his death, is the surest way to subdue one’s own evil nature. One who does this will indeed save himself, but not if he does it in a way that it is no more than a brief and passing thought. Try to expand this thought even at a time when your yetser ha’rah is not pursuing you. Expand it until you are thoroughly sensitized by it. If indeed deep feelings of hisragshus passed through you while you developed your expanded thought, then at a time when your yetser ha’rah actually does incite you, God forbid, then you will only need to remind yourself of the day of your death for the advice of the sages to have a strong deterrent effect upon you. The effect will be even stronger if you continue to intensify your thoughts and feelings while under attack. You will successfully break your self-destructive spirit together with your evil inclination, while simultaneously strengthening your true inner being and your kedushah.

גם התפשטות מחשבה זו תהי׳ כפי שאיתא בספ״ק וגם לפי שראינו בפועל, וד׳ ישמרנו מכל רע׳ ויאריך ימינו ושנותינו של כל ישראל בכלל ובפרט. כי לא מעשה שעברה לפני אלפי שנים כיציאת מצרים ודומי׳ אנו באים עתה לצייר לפנינו, אף לא דבר שרק על אחדים מאתנו עובר וישנם בני אדם אשר נצלים ממנו, שאפשר לנו לקוות שגם אנחנו ננצל. כבר אמרה הגמרא [ברכות י״ז ע״א] סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים וכו׳, אין מי אשר ממנה ינצל. וכאשר יתבונן האיש בזה יראה שאת עצמו אינו מבין, לא בלבד איך ימשך אחר יצרו לעשות דברים המותריים למלא את תאותו אינו מבין, רק גם את דברים ההכרחיים לו, איך יעשה אותם בכדי למלא את תאותו לא ידע, כיון שיותר בטוח הוא שימות [אם ח״ו לא יהי׳ הקץ בימיו] מאשר בטוח שרואה הוא את השמש הלוהטת נגד עיניו. יזכיר לו את יום המיתה ומה איום יום ההוא, גם ימים הקרובים הקודמים ליום ההוא חרדים הם דיים להבעית בהם את היצר הרע ואת הנמשך אחריו, ומכל שכן מה שאחר יום הנורא ההוא.

This thought will be expanded both according to ways mentioned in holy sefarim as well as according to results gained from actual experience. May God protect us from all evil, and lengthen the days and years of all of Israel in general and in particular. Remember – we are not about to describe to you something that happened thousands of years ago like the Exodus from Egypt. Nor are we going to describe something that happens only to some people, but other people are saved from it, and as such we could hope to be among the lucky souls who are spared. The Gemara¹⁴⁵Berachos, 17a. has already said, “the end of man is death, the end of beast is slaughter, everything stands to die,” and no one can escape it. After contemplating this, he will himself find himself unable to understand not only how he could be enticed by his evil inclination into indulging his various lusts, but he will not even understand how he could take necessary things and use them to fulfill his desires, since he is now more certain that he will die (unless the resurrection comes in his days) that he is certain that the sun is shining before him. He shall remind himself of the day of his death, and how dreadful that day is. Even the days preceding his final day are enough to make him tremble and banish the yetser ha’rah from its allures. And how much more so all that awaits him after that dreadful day.

הנה זה כמה פעמים כבר חלה, אבל לאחר יום או איזה ימים ב״ה נתרפא, ועתה אינו יודע מה זאת שנמשכת והולכת מחלתו וקשה לו לצאת ממנה. הן לא ח״ו כ״כ קשה היא מחלתו, מרמה ומרגיע האיש את עצמו, אבל כאילו בבצה הוא שקוע, שכל שדומה לו שכבר הוציא רגלו אחת ממנה רגלו השני׳ שוב שוקעת בה. שלשום כבר הוטב לו, הרופא אמר כי הוטב לו וגם הוא הרגיש עצמו כל כך טוב עד שהי׳ בטוח שהיום כבר יעזוב את מטתו, והנה נתדבקו בו שוב חדשות, ויסוריו עוד נתגדלו. זה שני לילות אשר מגודל יסוריו תדד שנתו ממנו, וכבר כל ביתו נתבלבל, היום לא יום והלילה לא לילה הוא, זה מבני ביתו מתנמנם ביום כיון שהי׳ נעור עמו בלילה, וזה בקושי גורר את רגליו העיפות מפני שזמן רב עומד עליהן למעך לו במקום שתקפוהו יסוריו, ולסבב אותו מצד זה לצד זה. לבו כבר יודע את מרת נפשו ובקרבו כבר באה איזו הרגשה כי בא קצו וכולו נבעת מן הרגשה זו. הלא תמיד ידע כי לא לעולם יחי׳, ומ״מ עתה כשלבו אומר לו שכבר הולך הוא וכבר בא הקץ, כל גופו מפרכס. מה רב הוא המרחק בין הידיעה מן המיתה לבין המיתה בעצמה. גם עתה הוא מנסה להפיג את פחד מחשבתו זו, אף לגרשה כולה, לאמור רק עצבנות [נערוועאיש] היא, אבל מצבו הולך ורע ויסוריו קשים עד בלתי נשוא.

He has become ill several times, but always after a few days he recovered, thank God. But now the illness seems to linger on day after day, and it is difficult to be rid of it. “It is really not such a serious illness,” he reassures himself, indeed, deceives himself, but deep down he feels as if he is stuck in a swamp, and no sooner has he freed one leg from the mud that the other leg is thoroughly stuck. Two days ago he felt better (even the doctor said he was getting better) and he was sure that by today he would be getting out of bed. But today the pains returned and were worse than ever before. For the past two nights he could hardly sleep from the pain, turning his house upside down so that day was not day and night was not night. His family was sleeping in the day after being up with him all night. This one could hardly drag his feet after standing by him all night, rubbing the place where his pain would hurt him, turning him from this side to the other. His heart already knew the bitterness of his soul, for deep inside he could feel that the end was near and he was thoroughly frightened by this feeling. Didn’t he know that he would not live forever? But now that his heart told him that the end was coming and he would soon be going, his whole body writhed from the realization. There is a great difference between knowing of the eventuality of death and actually dying. Even now he tries to assuage his fears and subdue his morose thoughts, even banish them completely, telling himself, “I’m just nervous.” But his situation is going from bad to worse, and his pains are increasing to the point where they are nearly impossible to bear.

כבר עברו עליו יסורים שונים בשנות חייו אבל יסורים שהי׳ משיג אותם, כי גם את היסורים צריכים להשיג ולמדוד אותם במחשבה, יסורים כאלו או יסורים גדולים כגון אלו, ואת היסורים שיש לו עתה אינו יכול לתפוס ולא להכיל במחשבתו, ובכלל לא ידע כי יסורים כל כך קשים ומרים נמצאים בעולם, אי אפשר לסובלם. אחר לילה קשה ומר כזה מרגיש הוא כבר שיסוריו פרכו את גופו, ואת אבריו פרקו. המיתה והקבר מבלים את הגוף ומכלים אותו, ועתה נוכח הוא לדעת שהכליון הזה עוד בחייו ביסורי האיש מתחיל, זאת אומרת שמן השמים כבר שלחו את כלי הזעם לפרק את גופו ולכלותו ובקבר יסיימו.

He had suffered in the past. But he always seemed to understand the nature of his suffering, for even pain and suffering is something that needs to be understood and measured in the mind, “this is painful but not as painful as that,” and the like. But now, he can’t seem to grasp and his mind can’t seem to fathom it. He didn’t know such pains existed in the world, and he just can’t seem to take it. After a particularly bad night he feels as if the pain has separated his bones and cut his limbs into pieces. Death and the grave wear the body away into dust, and now in his life he is actually feeling the beginning of this process. It seems as if heaven is sending the weapon of destruction to begin separating his body and wearing it away, and the grave will finish the job.

בניו בנותיו ואשתו מרגיעים אותו, אין דבר, אין דבר, עוד תבריא, עוד תקום ממטתך. והדבר הזה עוד מוסיף להדאיג אותו, חושב הוא, ומה מאושר הייתי אם באמת כן הי׳, אוי מה טוב ומה מתוק הי׳, לו היתה לי עוד תקוה להיות עמכם. מה מתוקה התחברותכם עמדי, נעימי, אבל לא יארכו הימים ואקרע מכם אל הקבר, והרמה והתולעה הם יהיו חברי, עמהם אבלה ימים ולילות עד אין קץ, שבתות וימים טובים רק בהם אבלה. הן הנשמה עולה השמימה אבל הלא גם להגוף יש ערך, להאדם יש ערך לגופו ורוב שנותיו עליו עובד, ואף התורה העריכה את הגוף, בעולם הזה כמעט כל המצוות בו מקיימים, ואף לתחית המתים איתא בזוה״ק [פ׳ חיי ק״ל ע״ב, וקל״א ע״א] שממש גוף הזה יקום, ועתה איך אשאר בגופו, בבור חשוך ובאדמה רטובה. והוא מסתכל על ידו ומתבונן בה, ומזו מה יעשה, חתיכת רקבות ועצמות ולא יותר. והם, אשתו בניו ובנותיו איפה ישארו, צרתם נגעה אל לבו ומר לו מאוד, אף בוכה עליהם.

His sons, daughters, and his wife all console him, “its nothing, you will soon be better. You’ll soon be getting out of bed.” This only causes him greater dismay. He thinks, “how happy I would be if it were only so! Oy, how good and sweet it would be! If I could only hope to be together with you, it would be my greatest joy, my sweet ones. But the days are coming closer when I will finally be torn away from you and lowered into the grave. The worms will be my friends. The worms and I will enjoy endless days together, celebrating Shabbos and Holidays together only with them. Yes, the soul goes up to heaven, but isn’t the body also worth something? A person’s body is worth something to him, after all, he work most of his years for it. Even the Torah esteems the value of the body according to the mitzvos that it fulfills. Of the resurrection of the dead, the Zohar tells us that it is this very body that we have in this world that will be resurrected.¹⁴⁶Zohar, Parshas Chayei Sarah, 130b, 131a. And now, how will my body remain? In a dark pit and in moist earth.” He contemplates his hand, “what will become of this? Rotten flesh, a few bones, and no more.” And furthermore, he thinks about his wife and children. What kind of a state will they be in after he dies? Their sorrow breaks his heart, and he cries over them.

גם מאהביו באים אליו לבקרו וגם הם מרגיעים אותו, מברכים ומחזקים אותו. מתחילה אפשר דבריהם מחזקים אותו, אבל כשיסוריו מוסיפים להתגבר עליו שוב מחשבתו מוספת להעיק לו, מה נעים הי׳ לי להיות עמכם בני וחברי, ומה מאוד מר לי להבדל ולהתרחק מכם אל בור חשוך ולחשוך שם יחידי. מה יקר וקדוש הי׳ לי להיות עמכם ולשמוע את נגינתכם ואת שירתכם לד׳, ומה קשה ומר יהי׳ לי לשכב ולשמוע את קרקורי השרצים ואת זמזומי התולעים אשר תחתי וסביבותי יתרחשו. לו ידעתי, בני, לו היתה לי תקוה, ידידי, שעל כל פנים בשבתות וימים טובים ירשו לנפשי לעוף אליכם להתחבר בהתחברותכם הטהורה כבר שמחתי, כי אז בתורתכם ובתפילתכם הקדושה הייתי מתעטף, ובחגורותיכם הייתי אוחז, לרקוד עמכם את מחול החסידים ולעלות אז בשמחת ד׳ אשר עמכם. אבל מי יודע אם אזכה לזה, מי יודע. האם רשות ינתן לי על כל פנים מרחוק, או כמבין התנור לכיריים, להביט עליכם ועל פני תפארת קדושתכם בשעה זו, מי יודע מי יודע. מי יתן שעל כל פנים תזכרו אותי כמו שרוצה אני לזכור אתכם, עד כמה שיהי׳ לי רשות לזכור, אבל גם זאת מי יודע, כי אין זיכרון לראשונים. מה קשה לי להיפרד ומה קשה לי להיקרע מכם.

His friends come to visit him, and they calm him down. They bless him with wellbeing, and offer encouraging words. It could be that the first few times he finds strength in their words, but during the course of his illness when his pain is greater and his dark musings disturb him, and he thinks, “It would be so pleasant if I could be together with you, my friends. How bitter it is that I lie here isolated, separated from you, alone in a dark pit. It would be such a holy joy to be with you, all together, hearing the music you play and the songs you sing to God. What a nightmare it is to be lying here, listening to the jiggering of the bugs and the rustling the vermin under and around my bed. If only I knew, my sons. If only I had hope, my friends, that at least on Shabbos and Holidays I could allow my soul to fly to you and join in you pure celebrations, then I would already be happy. Then I would wrap myself in your Torah teachings and in your prayers, I would hold on to your belts, and dance with you in the circle dance of the Chassidim, and in this way ascend in Hashem’s own simchah that is among you. But who knows if I will be worthy of this. Who knows if, regardless of my current state, I will be granted permission to at least watch your simchah from afar, to watch you, and to see the splendor of your holy joy at these times. Who knows! Who knows! Would that at least you would remember me as I want to remember you - as much as I will be allowed to remember you. But what do we know! Maybe even this will not be possible, because, “there is no remembrance of former things.”¹⁴⁷Koheles, Ch. 1:11, meaning, I will be forgotten and my memory tossed in the dustbin of history. How hard it is to leave you. How difficult it is to tear myself away from you.

ובמחשבתו מתחיל הוא לעשות חשבון הנפש, מי יודע מה יעשה בכלל בנפשו. בשעה שהי׳ גופו חזק ויצרו הי׳ מגרה אותו, אז גם כשהתחיל לפשפש במעשיו הי׳ היצה״ר מסמא את עיניו שלא יראה את נגעיו, ואם ראה איזה פגם בקרבו החליק אותו כדי שלא יראה כ״כ נמוך ורע בעיניו. לא כן עתה כבר נוטה הוא למות ר״ל ואין לו לא יצר ולא תאוה, עתה רואה הוא את הכל כמו שהוא, עבירות פגמים, ובכלל ימיו ושנותיו בשטותים והבלים עברו, או שאכל ושתה ועשה שאר דברי תאוה בהם, או שנשא ונתן כדי שיוכל לאכול ולשתות ולמלא את תאותיו או את הונו וכבודו. ואפילו אם למד התפלל ועשה מצוות בזמן מן הזמנים, האנשים זולתו אשר ראוהו אז, חשבו כי הכול באמת והכל בצדק, אבל הוא בעצמו הלא מכיר הוא את מחשבתו וכונתו אם לשם שמים הי׳ עושה או להתפאר. בכל אופן אפשר רק קומץ קטן מן כל תורתו ועבודתו שהיא לשם שמים יש לו מכל ימיו ושנותיו. והנה התורה כשלמד על כל פנים כוון את דעתו לדעת מהו לומד אבל התפילה שומו שמים, כמה תפילות עברו עליו שלא ידע אפילו הוא הוא אומר. עולה הוא עתה לפני ד׳ ולפני בית דין של מעלה ובהאיך אנפין יקים קדם מלכא [באיזה פנים יעמוד לפני המלך] כי הכל גלוי וידוע לפניו ית׳ וראה שכמה פעמים בתפילה עמד הוא לפני ד׳ ודיבר אליו בלשון נוכח, ובמחשבתו חשב שטותים והבלים כל שטות נמוך מחבירו. ואת מדותיו האם תיקן, ולשון הרע רכילות קנאה תאוה כבוד וכו׳.

He takes account of his life.¹⁴⁸Cheshbon Nefesh. See below, in chapter thirteen. The Cheshbon Nefesh is moral accounting, reckoning, or soul-searching, whose task is to evaluate whether or not his thoughts, words, and deeds were moral, and if they were not, honestly admitting this to himself and to God, and accepting the responsibility for the results of his choices and behavior. He thinks, “What will He do with my soul in the world to come?” In his younger, stronger days, when his yester ha’rah would entice him, he would also make such accounts and evaluate whether or not his behavior was moral. Then, if he would remember something he did that was improper, he would glaze over it, rationalize it or reinterpret it in a way that it did not seem so bad, and in this way avoid being ashamed of himself. But it is not this way now. Now he is so close to death, and at such a time he has neither a yetser ha’rah nor wayward desire. Now he is completely honest in reckoning his actions. He sees the sins and the blemishes. All told, he whiled away his life in the pursuit of vanity and nonsense. Either he indulged his desires with eating, drinking or similar pleasures, or he worked like a dog in order to earn money spent on the fulfillment of these desires, or just for the sake of being wealthy, or just for the sake of gaining honor. And even if he would learn, pray, or do mitzvos - more or less - and other people who saw him doing these holy actions were under the impression that they were earnest, it was really only he alone who knew. He knows his thoughts and intentions, and he alone knows if the motivation for his actions were pure and for the sake of heaven, or if they were only in order to make himself look admirable to others. Nonetheless, it could be that throughout his whole life, only a small portion of his Torah study and avodas Hashem was actually for the sake of heaven, and thus pure in intention. It is fair to say that when he learned Torah, he truly directed his mind to understanding what was being said, but of his prayers, “shomu Shamayim!” Let the heavenly court make a reckoning and see how many times he mumbled his prayers even unaware of what was coming out of his mouth. And now, going up before God and the heavenly court, he and we would like to know what kind of expression will be on his face when he stands before the King! Everything is know and revealed before God. And this man knows that so many times he stood before God, speaking directly to the Almighty, while all the while his thoughts where screening foolishness and vanity cruder than his fellow’s. Has he improved his behavior? Has he tackled his lashon ha’rah, his jealousy, lusts, his desires for honor?

מה עשה מן עצמותו ומן שנות חייו. מכל תענוגיו ושמחותיו שהי׳ נהנה בכל המון ימיו ושעותיו, מאומה לא נשאר לו עתה, זולתי מאוס וגועל נפשו. ויש שאחד מדרכי חייו מוצג לפני עיניו, ורואה את עצמו בדמיונו בשעה שהי׳ עוסק באחת מתאותיו, טרוד ומשוקע בה עד למעלה מראש, לא את עצמו ראה בשעה מגושמת הזאת, ולא את העולם, זולתי התאוה, והאם כי יש אדון עולם המביט עליו זכר אז.

What has he done with himself and with the years he was given on earth? What has he done to the sum total of his being and the state of his soul in all of his experiences of delight and joy all the days of his life? Now nothing remains for him aside from feelings of despising the damage and loathing the one who made the decisions. Sometimes it happens that he is quite conscious of his behavior, and he sees himself in his mind’s eye involved in one of the ways in which he would derive pleasure. He sees himself steeped in and consumed by the desire until it has taken over his very being. And in this worldly, physical vision, he does not see himself. He does not see the world. He sees but only the desire. And if there is any time that he remembers that there is a Master of the world who is scrutinizing him, it is at that time.

הוי מה מרים הם יסורי מות, ומה מאוד קשה לסבלם כשעוד מהולים בחרפה ומיאוס מעצמו ומכל חייו. רוצה הוא לקלל את יום הולדו לחיים מגועלים ויסורים מרים כאלו.

How bitter are the pangs of death! How difficult it is to suffer them when one is steeped in feelings of scorn and loathing for one’s entire life’s conduct! He wants to curse the very day he was born into the horrible and painful life that is his own.

מה עשה מן שנות חייו, ומה הי׳ יכול לעשות מהם, מה מאושר הי׳ אם הי׳ מתנהג בכל דבר בדרך התורה, הטהרה והחסידות. את מדותיו על כל פנים הי׳ עובד לתקנן, תכלית כל אכילתו שתיתו וכו׳ אף מסחרו הי׳ רק לשם ד׳ שיוכל לעבדו, ואפילו אם עוד לא היו מתוקנים שיהיו בלתי לד׳ לבדו עכ״פ הי׳ עובד בעצמו שיעשה הכל לשם ד׳, ותמיד תשוקתו זו היתה נגד עיניו איך להתקרב אל הקב״ה ואל קדושתו ואל תורתו, ובכל פעם הי׳ מסתכל בקרבו וראה כל פגם ונגע והשתדל לתקנם. ואז אף אם בכל אלה מי יזכה לפניו בדין מ״מ הי׳ יודע שאחר שיקבל עונשו בגיהנום ישוב אליו ית׳ לצרור בצרור החיים את נשמתו. משא״כ עתה האם יש עוד להסתפק לו בדינו במרום איך יצא, כשגם בעיני עצמו כך הוא נראה, ורעדה תאחזהו מגועל נפש על עצמו.

What has he done with the years of his life? He now asks himself, “what could I have done with my years?” How fortunate he would be if he had led every day of his life according to the Torah, in purity and piety. At the very least he would have learned to conduct himself in the proper way. That is to say, at the very least he would have eaten, drank, even conducted his business, with the express intention that it was all only in order to allow him to serve God. Even if he did not reach the level where all of his actions were completely dedicated to the service of God, at least he would have kept that goal in mind. If he could do it again, at the very least he would keep the consciousness of this yearning for closeness to God, His kedushah, and His Torah before him at all times. If only he could go back in time, he would always look deep inside himself, and see clearly every defect of his character, every blemish of his soul, and work with all of his strength to fix them and become whole. And even though it is a nearly impossible task to fix everything that has been mentioned, and no one, not even the greatest Tsaddik can stand before the heavenly court in total innocence,¹⁴⁹Koheles, (7:20), “for there is no righteous man in the land who shall do (only) good and not sin.” still, he would have known that he would be punished in Gehinom for those infractions, and after paying his debt, the Blessed One would return to him and bind his soul in the source of Life. Yet now surely he would not be so fortunate. Even if he had something in his defense that could aid in his acquittal on high, still, since he feels his own guilt and negligence so strongly, how could he even think about being released from doing hard time in hell? He shudders at the thought.

מי יודע מה יעשה בו, ומי יודע אם ח״ו לא ישליכוהו ד׳ מלפניו. מה לו עתה לעשות, רוצה הוא לקרוע את בשרו מעליו אבל חבל אין עצה עתה, בוכה הוא ושב בתשובה, אבל בעצמו מתבייש לשוב, כי עיקרה של תשובה היא שמהיום יעצור את תאותו ולא ישוב ויחטא, והאם עוד יצר יש לו והאם עוד יחי׳ שיבטיח שלא יוסיף לחטוא.

Who knows what will be done with him, and who knows whether or not God will cast him away from before the Divine presence? What can he do? He wants to tear his very flesh from his bones, but it seems that there is no advice in the world that he could follow in order to get out of this mess. He sits and cries, thoroughly regretting his ways. And yet, he is actually ashamed to “do Teshuvah,” because the main point of Teshuvah is refraining from acting upon, if not eradicating, one’s destructive desires. Admitting one’s wrongs, even temporarily refraining from sin, and then falling off the wagon and sinning again is not true Teshuvah.¹⁵⁰Complete Teshuvah means a real change for the better that lasts one’s whole life. For example, if he is hot tempered and is easily incited to barking at others, complete Teshuvah would mean not only admitting before God that his angry outbursts are wrong and refraining from virtrolic verbal diarrhea, but actually never doing it again until his last living breath. So if he still has the inclination, the only way to do complete Teshuvah would be if he had time to live, and in the span of that time, refrain from sinning.

בין כך ובין כך והנה השיג התקפת [נאסאד] הלב, ורעש נעשה בביתו, מביאים רופאים ועושים לו זריקות בלי מספר תחת העור ובהגידים. והוא עודו מבין ורואה בצער ביתו. אשתו זועקת שיותר אין לה מה לחיות. בנו בוכה וצועק, רבש״ע כל עוד גיד אחד דופק רחם נא ותן לי מתנה יקרה זו את אבי היקר לנו מכל חיינו. ומבנותיו סתם צעקה מתפרצת כאילו עומדות הן להתפקע כלן. והוא שוכב כאבן דומם, הרופא מרים את ידו והעוזר את רגלו, והוא כאילו לא ידו ולא רגלו היו, והלב מתכווץ ודוחק כאילו מלאך המות כלו הניח את עצמו עליו מכבידו דוחקו ודוחפו עד לקבר ושם יעשה עמו מה שיעשה. וגונח הוא גניחות כבדות ונחרות, ומה קשה עבודתו אז בלבו וריאתו, מקצץ ארזים וקוצץ אילנות [בר״ר פרשה ו׳]. עוד הוטב לו מעט וממהר הוא לבשר ולשמח את בני ביתו ברמז וקריצת שפתים כי הוטב לו מעט, אבל אין חכמה אין עצה ואין תבונה נגד ד׳ צבאות, השתדלו ברופאים שונים ובתרופות שונות וכשהגיעה השעה מוכרח הוא לפטר.

Sooner or later he has a heart attack, and his house is thrown in a tummult. Doctors are summoned and he is administered endless muscular and intravenous injections. He is still acutely aware of the great sadness felt by his family members. His wife cries that she has nothing left to live for. His son prays with tears in his eyes, “Ribono Shel Olam, Master of all the Worlds! As long as his heart still beats, be merciful and give me the greatest gift of all. Give us back my dear father, for he is more precious to us than life itself!” Several times a day his daughters burst into sobbing as if they are about to break into pieces. He lays there like a stone as the doctor raises his arm and the attendant raises his leg. As far as he is concerned, it is as if he is no longer in possession of an arm or a leg. His heart contracts and offers feeble beats as if the angel of death were sitting on it, pushing it towards the grave where he will do with him … whatever it is that he does. The man lets out heavy, nasal moans, his heart and lungs pushed to their maximum strength just in order to keep him alive. You would think that this kind groan would be the sound of someone chopping down trees! Then he feels a little better, and quickly he offers his family a little joy with this information signaled through a painful smile. But still, there is neither wisdom, nor advice, nor understanding¹⁵¹Kohelles, 9:10. In Sheol (“the void,” or “hell”), what you have done while alive is done. You cannot use your clever wisdom to escape Divine judgment or punnishement. (See Rashi) The point is to follow the path of devotion to God’s law while you are alive, at least to avoid punishment in the world to come. Torah behavior modification based on the fear of punishment in the afterworld is an intermediate level of yiras Hashem. See Tikkunei Zohar, 5b and the beginning of the Introduction to the Beis Yaakov by Rav Gershon Chanoch of Radzin, (Trans. B. Edwards) with these ways of Hashem Tsevakos, the Lord of Hosts. We all do whatever we can with medical treatments, but when the time comes, a man must expire.

וראה נא את דברי הזוה״ק מה עובר אז על האדם האומלל. [פ׳ נשא קכ״ו ע״ב] וז״ל הקדוש, וסנטירא דמלכא נחית וקאים קמי׳ לרגלוי וחד סייפא שננא בידי׳, זקיף ב״נ עינוי וחמי כתלי ביתא דמתלהטין באשא וכו׳ אדהכי חמי לי׳ [למלאך המות] כולי׳ מלי׳ עינין, לבושי׳ אשא דלהיט קמי׳ דבר נש וכו׳ תלת טפין בחרבי׳ וכו׳ כיון דחמי לי׳ אזדעזע כל גופי׳ ורוחי׳, ולבי׳ לא שכיך בגין דאיהו מלכא דכל גופא, ורוחא דילי׳ אזלא בכל שייפי גופא ואשתאיל מנייהו כבר נש דאשתאיל מחברי׳ למהך באתר אחרא, כדין הוא אומר ווי על מה דעבד, ולא מהנייא לי׳ אלא אי אקדים אסוותא דתשובה עד לא מטא ההוא שעתא, דחיל ההוא בר נש ובעי לאתטמרא ולא יכיל, כיון דחמי דלא יכיל, הוא פתח עיניו ואית לי׳ לאסתכלא בי׳ ואסתכל בי׳ בעינין פקיחין וכדין הוא מסר גרמי׳ ונפשי׳, וההוא שעתא הוא עידן דדינא רבא דב״נ אתדן בי׳ בהאי עלמא. וכדין רוחא אזלא בכל שייפי גופא ואשתאיל מינייהו ושאט בכל שייפין ואזדעזעא לכל סטרין, וכל שייפי גופא כלהו מזדעזעין. כד מטא רוחא לכל שייפא ושייפא ואשתאיל מני׳, נפל זיעא על ההוא שייפא ורוחא אסתליק מני׳ ומיד מית ההוא שייפא וכן בכלהו. כיון דמטי רוחא למיפק דהא אשתאיל מכל גופא כדין שכינתא קיימא עלי׳ ומיד פרחא מן גופא. זכאה חולקי׳ דמאן דאתדבק בה, ווי לאינון חייביא דרחקין מנה ולא מתדבקין בה, וכמה בי דינא אעבר בר נש כד נפיק מהאי עלמא וכו׳ ודאי שבעה עדנין יחלפון עלוי וכו׳. בגין כך בעי בר נש כד איהו אשתכח בהאי עלמא לדחלא מן מארי׳ ולאסתכלא בכל יומא ויומא בעובדו, וייתיב מינייהו קמי׳ מארי׳.

[בשעה שהאיש נוטה למות ר״ל, שליחיו של מלך [היינו מלאך המות] יורד ועומד לרגליו וחרב חדה בידו. מגבי׳ האיש את עיניו ורואה כותלי ביתו לוהטים באש, ובתוך כך רואה הוא את מלאך המות שכולו מלא עינים, הלבוש שלו אש לוהט לפני האיש, ושלש טפות תלויות בחרבו. כיון שהאיש רואה אותו מזדעזע כל גופו ורוחו, ולבו אינו שוקט כיון שהוא [הלב] מלך הגוף. והרוח שלו הולך בכל אברי הגוף ומתפרד מהם באופן כזה שהאיש מתפרד מחברו ללכת למקום אחר, ואז הוא אומר ווי על כל מה שעשה [היינו שמתחרט על העונות ונמוכיות שעשה בחייו] אבל לא מועיל לו [התשובה של שעה זו שלא ימות] אלא באם הי׳ מקדים את הרפואה של תשובה טרם באה עת הזאת [היתה מועלת לו שלא ימות עתה]. [ועתה כשרואה את מלאך המות האש והחרב בידו] מתירא האיש ורוצה להסתיר עצמו אבל אינו יכול. וכיון שרואה שאינו יכול להסתיר את עצמו אז פותח הוא את עיניו ומסתכל בו [במלאך המות] בעינים פתוחות, ומוסר הוא את עצמו ואת נפשו לו, ועת ההיא, היא עת של דין רב שהאיש נידון בו בעולם הזה. [וכנ״ל] אז רוחו הולך בכל האברים להתפרד מהם ומעופף בכל האברים ומזדעזע לכל הצדדים, וכל אבר ואבר כשמגיע הרוח לו להתפרד ממנו נופל עליו זיע ורוחו מסתלק ממנו ומיד מת האבר ההוא וכן בכל האברים. כיון שמגיע הרוח לצאת כלו, מאחר שכבר נתפרד מכל הגוף, אז השכינה עומדת עליו ומיד פורח הרוח כלו מן הגוף. אשרי למי שזוכה [שבחייו] התדבק בה [בשכינה שאז השכינה עומדת עליו] ווי לאותם חייבים שהתרחקו ממנה ולא נתדבקו בה [בחייהם, היינו שאז גם בשעת מיתה אין הרוח יכול להתדבק בה]. וכמה בתי דינים עוברים על האיש כשיוצא מן עולם הזה, שבעה בתי דינים עוברים עליו. לכן האיש בעודו נמצא בעולם הזה צריך הוא לפחד מאדונו ולהסתכל בכל יום ויום במעשיו שהוא וישיב עליהם לפני אדונו].

Come and see the words of the holy Zohar, describing the lot of man in such a wretched condition. This is what it says:¹⁵²Zohar, Parshas Nasso, 126b. At a time when a man is about to die, the King’s messenger¹⁵³The angel of death. comes down from heaven and stands at his feet, a sharp sword brandished in his hand. The man raises his eyes and sees a fire burning round the walls of his house. He then sees the angel, his head an orb of a million eyes, his garment an inferno of fire burning before him. Three bitter drops hang from his sword.¹⁵⁴These three drops are explained in the Zohar, Parshas Pekudei, 267a. The first is a bitter drop, like gall, which drops into the expiring man’s mouth and descends to his intestines. It has the spiritual effect of making bitter all the sweet tastes of sin that the man tasted in his lifetime, perhaps in order to allow him to know the error of his ways. The second drop causes his soul to go out, killing the man, and the third drop turns his skin green. When the man sees him, his body and soul are overturned in shock. His heart is also filled with dread, much as the leader of a country facing destruction. His spirit spreads throughout the limbs of his entire body, taking leave of every limb, like a man who goes and says goodbye to his friend before leaving on a journey. Then the man cries out, “Oy, what have I done!?” But his Teshuvah is of no avail now. If only he had “prepared the remedy before the illness,”¹⁵⁵See Yeshaya 19:22, and 65:24, “before you call out I will answer you.” In Bereshit, “and the spirit of God was hovering above the waters,” is understood by Chassidus as the source of teshuvah and healing that prepared the way for, “let there be light,” the healing itself. The Midrash tells us, “before God created the world, He created Teshuvah.” and mended his ways in the past, then he might have lived longer and not have been summoned to the afterworld at this time. The man is terrified, closes his eyes tight, and wishes that he could hide himself. But he can’t. Knowing that there is no alternative, he opens his eyes and is forced to look at the terrible reality facing him. In this way he gives over his body and soul. This is the supreme moment of man’s judgment in this world. In this way, his spirit travels throughout all the limbs of his body, taking leave of them, sailing through all of his sinews, causing an upheaval in every muscle, vein, nerve, and bone. When his spirit reaches each limb, saying goodbye, it sweats and the spirit departs from it. The limb dies at once, and so the spirit makes its rounds, one by one. When the spirit is ready to make its final exit from the body, the Shechinah then stands upon him, and the spirit departs from his body at once. Fortunate is the man who acted in a way as to invite the Shechinah to cleave to him in his lifetime, and woe to the wicked who pushed it away. How many courts of law in heaven must man pass through when he leaves the world?¹⁵⁶In the picturesque language of the Zohar, it says that the courts of the afterworld pass through man. In one session is held when the soul leaves the body. In one session, the court reviews before him all of his words and actions. A court holds session when he descends into the grave. A court holds session while he is in the grave. One session takes place when the worms eat his corpse. One session takes place in Gehinom. And one session takes place when his spirit roams the earth and does not find its place until he has completed his actions. All in all, he is judged seven times. Therefore, it is crucial for man to fear his Master, reforming and refining his actions each and every day his still has in this world.

ואם יש שעה שלבך כ״כ כבד ורוחך כ״כ התנשא באש היצר הרע עד שקשה לך לצייר את הנ״ל לרכך אותך ואת יצרך. כי ישנן עתים שאין האיש רוצה לחשוב על עצמו ולצייר לו כל דבר לא נעים לו, רק את הטוב לו והשמח רואה, ואת הלא טוב אף שברי שלא ימנע ממנו לאחר אריכות ימיו ושנותיו, מ״מעלים עינו מהם. הסתכל נא בקרבך ותראה שיש שגם אחר ארוחת הצהרים פשוטה שערבה לך, לבך מתקשה מלחשוב דברים בלתי משמחים אותך ולא את המדכאים את הרוח. כבר בקשתיך אברך שלא תתבייש ממני להודות, כי אינני רואה אותך. הסתכל ותראה שהמאכלים גושים המתים הללו אשר אתה נושך ולועס אותם כאות נפשך, יש אשר ישלטו עליך על חכמתך ועל מחשבתך אף על עבודתך.

There are times when you heart is so heavy and your spirit is so carried away with the fire of the yetser ha’rah that it is indeed extremely difficult to envision all that has been written about the day of one’s demise in order to break its hold. Sometimes a man does not want to think about himself and envision unpleasant matters. He only wants to think about what is enjoyable and comforting. He hides his eyes from the disturbing consequences of his actions, even if it is a foregone conclusion that given time such consequences will catch up with him. Please, look into yourself. Even after a good, simple, tasty lunch, you most likely can only think of pleasing things, but not anything difficult that would upset your spirit. I already told you, my dear Avreich, don’t be ashamed to admit things to me, for after all, I cannot see you. Look and you will see that these dead globs of food that you bite and chew with the greatest of desire can have the power to rule over your wisdom, your thoughts, and even your avodas Hashem.

אבל אין דבר, מקוים אנו שגם לנו בני דור הנמוך הזה דור של בחי׳ עקבים עקבתא דמשיחא וסוף הדורות ימציא ד׳ אופנים איך נשלוט אנו בנו לקרבנו אליו ית׳. ובשעה שנמצא אתה בעת של כבדות הלב כזאת, עכ״פ צייר לפניך את מי מקרוביך או מאוהביך שהלך לעולמו, את תוארו אז כשהי׳ עמך, דיבר, והשתעשע עמך, כמוך עתה, ואת תוארו עתה בקבר, שחור, קרוע בשר, ועצמות גלוים וכו׳. אתה נמצא בביתך המרווח יושב עומד ומדבר כפי רצונך ועוד רוחך מתנשא עתה בך, והוא קרובך ואוהבך זה, באדמה צרה חשכה ורטובה ומי יודע אם תולעים לא קננו להם קן בפיו או בגרונו, שתקות אנוש רמה.

But don’t worry. We hope that God will help us, members of the low generation, on the heels of the Messiah and the end of generations,¹⁵⁷The Talmud tells us that the history of the world until the final redemption will last six thousand years. If not the end of all generations, our generation, as was the author’s in 5704, is one of the last. to control ourselves and come closer to Him, may He be blessed. At such times when are heavy of heart, you can nonetheless conjure up the image of a close relative or friend who passed away, and think about what it was like when you were together. Think about how you talked together, laughed together, and enjoyed each other’s company. Now think about what he looks like in the grave. Black, flesh torn, bones exposed … You are sitting comfortably at home, standing and speaking according to your wants and needs, and still your spirit overtakes you to indulge yourself, while your relative or friend lies in a narrow grave surrounded by the wet earth, where worms nested in his mouth or throat, for, “man’s expectations are worms.”¹⁵⁸Pirkei Avos, 4:4.

אבל דע נא בחור ואברך חסיד שלא להעציב אותך ח״ו באנו, אנחנו אינם רוצים להעציבך וגם אתה השמר לבלי העצב, כי כבר הבאנו לך לעיל את דברי ספה״ק איך העצבות רחוקה ומרחקת מן העבודה ומן השראת הקדושה, ורק לדכא את רוח היצר הרע ולהרגיז את היצר הטוב עליו אמרה הגמרא יזכיר לו יום המיתה ולא שיבא לעצבות.

But please be aware, young man, young Avreich Chassid, that we did not come here to depress you, God forbid. Our purpose is not to depress you, but to the contrary, it is to help you to guard yourself from becoming depressed. We have already quoted many holy sefarim that tell us how sadness is very far from the service of God. It pushes people away from the ability to serve and connect to kedushah. When the Gemara tells us, “remember the day of your death,” its only intention is to crush the spirit of the yetser ha’rah and call the yetser tov, the good inclination, to fight fiercely for dominance and victory, but certainly not in order to make you depressed.

ובכלל צריך האיש לדעת, שאין שכל ולא הגיון אנושי בעולם ותהלוכותיו נמצא. ואם נמצה את תהלוכות העולם ואת האיש, אז נראה שלא בשעה שהוא שמח צריך הוא לשמוח ולא בשעה שמתעצב צריך להיות עצב. לא את אשר יחמוד צריך לחמוד, ולא את אשר ימאס צריך למאוס. אף דעת אין לנו שנבין בו את אשר דומה לנו שאנו מבינים, עד שנקשה על הדבר אשר לא נבין אותו. ועל דרך הרמז אומר הפסוק ״איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת״ [תהלים צ״ב] רק איש הבער והכסיל חושבים שיש להם דעת לידע ולהבין, לכן מה שאינם יודעים ולא מבינים תמי׳ להם ומקשים הלא כנגד השכל הוא ופוערים את פיהם להקשות שזהו נגד השכל. אבל מי שאינו בער ולא כסיל יודע שאין שכל והגיון האנושי בכלל שכל והגיון בטוח למוד בו אם זהו על פי שכל והגיון וזה שלא על פי שכל והגיון, כי כל דבר אינו בגדר שכל האנושי. רק אחת היא, ד׳ ית׳ הוא הנמצא היחידי, ורצונו יחידי, וגם דעתו ית׳ יחיד הוא. את אשר ירצה ד׳ ויחקק בעולם, מבין האיש בשכלו שטוב הוא, ואת אשר לא ירצה ד׳ ולא יחקק, מבין האיש שלא טוב הוא. כשרצה וחקק ד׳ שתסבב השמש ממזרח למערב, כלם יודעים ומבינים בשכלם שכן צריך להיות, ושלא תסבב, הוא נגד השכל, ואילו רצה ד׳ וחקק שלא תסבב, או שתסבב ממערב למזרח, כי אז הבינו האנשים בשכלם שצריכה שלא לסבב או לסבב מן המערב למזרח.

A man needs to know and know well that man’s intellect and its mechanics have no real existence in the world. If we took into detailed account all of the ways of the world and man, or in other words, if in our view of the “big picture” of life, which is a distillation of essential conclusions based on a reckoning of the of all the actions of man in the world and the workings of man’s mind and heart that engenders these actions,¹⁵⁹The original is more succinct, אם נמצה את תהלוכות העולם ואת האיש, which in a crude translation could read, “if you squeeze out all the ways of the world and man to their very essence.” This root finds other cognates in such words as, “mitsui,” squeezing out, “mitz,” juice, or “tamtsit,” essence. It is used in the Mussaf service on Rosh Hashannah in the prayer, “אם תמצה את עומק הדין, מי יצדק לפניך בדין, קדוש” which the Artscroll translation of the Machzor renders, “If You (God) wring out judgment to its essence (scrutinizing carefully and impartially all our deeds and intentions), who can survive before You in judgment, O Holy One!” we would see that really there is no need for him to be happy at times when he is joyous, and there is no need to be sad when he feels sadness. There is really no reason to desire that which he desires, and no reason to despise that which he despises.¹⁶⁰Feelings of joy or sadness, love and hate, are based on nervous impulses set of by external stimuli. We simply do not have the knowledge needed in order to truly understand that which we think we understand, and at the heights of understanding we simply admit that we do not know. This is hinted at in the verse (Tehilim, 92), “a brutish man cannot know, nor can a fool understand this.” That is to say, only a dullards and fools think that they possess the knowledge to truly know and understand. Therefore they are baffled when they come upon something that they do not know or understand. They think, “this defies logic,” and they open their mouths and tell you how difficult it is for them when it beyond the grasp of their intellect. But for someone who is neither a dullard nor a fool knows that the human intellect is not capable of understanding whether everything is truly logical or illogical, from the simple fact that there are many things that the mind is incapable of grasping. But for one, God is the unique being, and His will it truly unique, and God’s knowledge is also truly unique.¹⁶¹Meaning that there is no unity in the world like God’s unity, nor any will or knowledge in the world that can be like God’s will or knowledge. He is truly and supremely unique. Mishne Torah, Deot, 1:1 When God wills something and adjudicates it in the world, man understands that it is good, and that which God does not desire and duly adjudicates that it is not to be, man understands that it is not good. When God willed it and decreed that the inhabitants of the earth will see the sun rising in the east and traveling across the sky to its setting in the west, we all understand that this is how it has to be. If it were not to follow this course, it would defy human logic. If God decided that the sun would not move, or that we would see it moving from the west to the east, then humans would find it normal and logical that the sun does not move, or moves to the east.¹⁶²For a development of this idea, see Part Two of Rav Gershon Chenoch of Radzin, Zts”l’s Introduction to the Beis Yaakov.

אף הרצון הכי חזק אשר שם ד׳ בכל בעלי חיים לחיות, שנראה לנו כ״כ פשוט לפי השכל, ג״כ לא בשכל יסודו. כי למה יראים הם מן הסכנה הקרובה אף הרחוקה מהם, במוחם ושכלם אף בל ידעו כי סכנה היא, אף בעל חי הטורף והדורס אותם לא יכירו מימים גם אבותיהם לא ספרו להם. הכול חוק מד׳ ואת החוק הזה אשר חקק ד׳ שירצה כל בעל חי לחיות, אנו מבינים בשכלנו שכן צריך להיות שירצה כל אחד לחיות, אבל השכל הוא רק מפני שכן חקק ד׳. את אשר יחקק ד׳ יאהב האיש ובו ישמח ואת אשר לא יחקק, ימאס וממנו יעצב. כשנולדנו לא מדעתנו רק בעל כרחנו באנו לזה העולם ברצון וגזרת ד׳, ולאחר אריכות שנותינו ברצונו וגזרתו נלך. גם עולם הזה שלו, גם עולמות העליונים והתחתונים שלו, ותמיד ובכל עולם שנמצא ברשותו ית׳ ותחת כנפיו נהי׳.

Even the very will to live which God placed in living creatures, seemingly so fundamental according to the human intellect, is really not based on intellect. Why do animals instinctively fear a looming or even distant danger, where in their minds and in the animal equivalent of the intellect they do not even know that it is something dangerous? They sense the danger, even if it is a predator the likes of which they have never actually encountered or even learned about from their parents. It is all a divinely programmed law of nature, and follows that great law of nature that God willed where every living being has the will to live and survive. We understand with our intellects that indeed in order to live, every living being must necessarily have the will to live, but in order to explain it, in the final analysis, we must say that it is a law adjudicated by God or if you will, an instinct of survival programmed into living beings by the Creator. It is according to Divine legislation that man loves and rejoices, and when He does not legislate as such, man despises and is saddened. We came into the world not of our own accord, but against our will.¹⁶³Pirkei Avot, Chapter 4, Mishnah 22. Man is born according to God’s will and decree. And after the length of his years, His will and decree shows man the door. This world belongs to God. The upper worlds and the lower worlds are all His, and always, in whichever world man exists, he is there by virtue of Divine permission, protected beneath the wings of the Shechinah.

וכיון שרצוננו, מחשבותינו, שמחתנו, וכל נטיותינו, מאת ד׳ המה, לכן רק מי שבדרכי ד׳ ותורתו הולך, אמיתיות הם, והאיש המתרחק מנו ותורתו ח״ו, אז רצונו, מחשבתו, שמחתו, וכל נטיותיו, בדויות הן שקר אבדן ומות ר״ל. צריכים אנו לשמוח בד׳ ובתורתו, בחיינו ובאורך ימינו, מפני שכן חקק ד׳ בנו, ומכל שכן אנחנו שבחר בנו להיות בניו ועבדיו, וקדשנו במצותיו ותורתו, שכל עבודתנו בשמחה תהי׳. ומה שמחתנו, ומה שמחת ישראל בכלל בעולם, כמו שאמר הפסוק [ישעי׳ כ״א] ״שוש אשיש בד׳ תגיל נפשי באלקי, בו ית׳ ותורתו שמחתנו וששוננו.

Since all of out desires, thoughts, joys, and inclinations come from God, therefore all of these are only true for one who walks in God’s path and in the ways of His Torah. And if a man, Heaven forbid, distances himself from God and the His Torah, then all of his desires and thoughts, joys and inclinations, are a fiction, a lie, meaningless, and dead. All of our lives and the length of our days we need to rejoice in God and in His Torah, simply because God legislated his laws into our very lives, carving them into our very DNA. And how much more will rejoice in all of our Avodas Hashem when we know at the deepest level that God chose us to be His sons and His servants, to live a life hallowed by His commandments and His Torah! What is our simchah, and what is the simchah of Israel in the world at large? It is as we find written in the verse (Yeshayahu, 61), “I will surely rejoice in Hashem, and my soul will be gladdened in my God.” Our joy is in God, may He be blessed, and His Torah is our simchah and our delight.