Chagigah 6a · Talmud

עַד הָכָא, מַאן אַתְיֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עַד הָכָא דְּמִיחַיְּיבָא אִימֵּיהּ בְּשִׂמְחָה — אַיְיתִיתֵיהּ אִימֵּיהּ. מִכָּאן וְאֵילָךְ, אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וְלֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת — חַיָּיב, וְאִי לָא — פָּטוּר. הֵשִׁיב רַבִּי תַּחַת בֵּית הִלֵּל: לְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, ״וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִיאוֹתִיו״ — וְהָא שְׁמוּאֵל, דְּיָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵיפוֹ שֶׁל אָבִיו הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: וּלְטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ, חַנָּה גּוּפַהּ מִי לָא מִיחַיְּיבָא בְּשִׂמְחָה? אֶלָּא חַנָּה, מְפַנְּקוּתָא יַתִּירְתָּא חַזְיָיא בֵּיהּ בִּשְׁמוּאֵל, וְחַשָּׁא בֵּיהּ בִּשְׁמוּאֵל לְחוּלְשָׁא דְאוֹרְחָא. בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן: קָטָן חִיגֵּר לְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְסוֹמֵא לְדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם, מַהוּ? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּחִיגֵּר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּשֵּׁט, וְסוֹמֵא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּתֵּחַ? הַשְׁתָּא גָּדוֹל — פָּטוּר, קָטָן — מִיבַּעְיָא?! לָא צְרִיכָא: בְּחִיגֵּר שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּשֵּׁט, וְסוֹמֵא שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּתֵּחַ, מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל הֵיכָא דְּגָדוֹל מִיחַיַּיב מִדְּאוֹרָיְיתָא — קָטָן נָמֵי מְחַנְּכִינַן לֵיהּ מִדְּרַבָּנַן, כֹּל הֵיכָא דְּגָדוֹל פָּטוּר מִדְּאוֹרָיְיתָא — מִדְּרַבָּנַן קָטָן נָמֵי פָּטוּר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה שְׁתֵּי כֶּסֶף כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה שְׁתֵּי כֶּסֶף, וְהַחֲגִיגָה מָעָה כֶּסֶף. שֶׁהָרְאִיָּיה עוֹלָה כּוּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּחֲגִיגָה, וְעוֹד: מָצִינוּ בָּעֲצֶרֶת שֶׁרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב בְּעוֹלוֹת יוֹתֵר מִבִּשְׁלָמִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה מָעָה כֶּסֶף וַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶסֶף. שֶׁחֲגִיגָה יֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּרְאִיָּיה. וְעוֹד: מָצִינוּ בַּנְּשִׂיאִים שֶׁרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב בִּשְׁלָמִים יוֹתֵר מִבְּעוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל, מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִי כְּבֵית שַׁמַּאי? דְּקָא אָמְרַתְּ: רְאִיָּיה עֲדִיפָא — דְּעוֹלָה כּוּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ, אַדְּרַבָּה: חֲגִיגָה עֲדִיפָא — דְּאִית בָּהּ שְׁתֵּי אֲכִילוֹת. וּדְקָא אָמְרַתְּ: נֵילַף מֵעֲצֶרֶת — דָּנִין קׇרְבַּן יָחִיד מִקׇּרְבַּן יָחִיד, וְאֵין דָּנִין קׇרְבַּן יָחִיד מִקׇּרְבַּן צִבּוּר. וּבֵית שַׁמַּאי, מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִי כְּבֵית הִלֵּל? דְּקָאָמְרַתְּ: חֲגִיגָה עֲדִיפָא — דְּיֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר, רְאִיָּיה נָמֵי יֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר. וּדְקָאָמְרַתְּ: נֵילַף מִנְּשִׂיאִים — דָּנִין דָּבָר הַנּוֹהֵג לְדוֹרוֹת מִדָּבָר הַנּוֹהֵג לְדוֹרוֹת, וְאֵין דָּנִין דָּבָר הַנּוֹהֵג לְדוֹרוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג לְדוֹרוֹת. וּבֵית הִלֵּל, מַאי שְׁנָא חֲגִיגָה דְּיֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר, דִּכְתִיב: ״וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים״, רְאִיָּיה נָמֵי, הָכְתִיב: ״וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת״! קָסָבְרִי בֵּית הִלֵּל: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר — עוֹלַת תָּמִיד הֲוַאי. וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר — עוֹלַת רְאִיָּיה הֲוַאי. אָמַר אַבָּיֵי: בֵּית שַׁמַּאי, וְרַבִּי אֶלְעָזָר, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר — עוֹלַת רְאִיָּיה הֲוַאי. וּבֵית הִלֵּל, וְרַבִּי עֲקִיבָא, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר — עוֹלַת תָּמִיד הֲוַאי. בֵּית שַׁמַּאי — הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כְּלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי,

עד הכא מאן אתייה - עד ירושלים מי הביאו והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עלייה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלים מי הביאו: מחייבא בשמחה - לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים י״ד:כ״ו): מכאן ואילך - דאימיה לא מחייבא להתראות בהר הבית: עד יגמל - לסוף כ"ד חדש שכן תינוק יונק ומשנה ראשונה הוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו כדי לעלות מירושלים להר הבית וכל שכן משילה למשכן: הכי גרס קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהן - דאילו חיגר לדברי בית הלל לא מיבעיא לן דלא מחנכינן ליה דהא אמרינן אין מחנכין אלא לקטן שיכול לאחוז ולעלות ברגליו בירושלים וזה אינו יכול אבל לבית שמאי דמחייבי לחנכו משיכול לרכוב קטן חיגר יכול לרכוב על כתיפו של אביו והסומא יכול לאחוז לב"ה מהו צריך חינוך או לא: שאינו יכול להתפשט - שאין סופו להתפשט עולמית: קטן מיבעיא - הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל וכיון שזה פטור לכשיגדיל למה לי חינוך: שיכול להתפתח - קודם שיגדיל: מצינו בעצרת - בפ' שור או כשב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים (ויקרא כ״ג:י״ט): ישנה לפני הדיבור - קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני דכתיב וישלח את נערי בני ישראל (שמות כד) ואע"ג דהאי קרא כתיב בואלה המשפטים לאחר עשרת הדברות קודם עשרת הדברות הוה ואין מוקדם ומאוחר בתורה והכי תניא במסכת שבת בפרק ר' עקיבא (שבת דף פח.) רבי יוסי אומר בשני עלה וירד בשלישי עלה וירד ברביעי ירד ושוב לא עלה בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן בששי ניתנה תורה ואין אתה מוצא בנתינת התורה בנין מזבח אלא באותו שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו' ולקמן פריך התם נמי עולה הואי: נשיאים - בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות דכתיב כל הבקר לעולה וגו' וכל בקר זבח השלמים וגו' (במדבר ז׳:פ״ח): שתי אכילות - מזבח ואדם: נשיאים קרבן יחיד וראייה וחגיגה קרבן יחיד אבל כבשי עצרת קרבן צבור ומתרומת הלשכה: ראייה נמי ישנה לפני הדיבור - דעולה נמי הוה התם: מדבר הנוהג לדורות - כבשי עצרת: עולת תמיד הואי - חובת כל יום ויום ולא גמרינן מינה: עולת ראייה הואי - על שם ויחזו את האלהים: כללות נאמרו בסיני - הרבה דברים נאמרו סתומים בסיני שלא נתפרשו כל צרכן ופירשו לו לאחר שהוקם המשכן באהל מועד שהרי לא נתפרשו שם הלכות עבודה ככל הצריך אלא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך (שמות כ׳:כ״א) ולא פי' מתן דמיהן הפשיטן וניתוחן של עולות והקרבת אימורין של שלמים:

דמחייבא אימיה בשמחה. פירש רש"י בפרק קמא דקדושין (דף לד: ושם) גבי אשה בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונין בא"י בבגדי פשתן והכא משמע דבשלמי שמחה מיירי והתם (בד"ה אשה) פי' וכן בפ"ק דר"ה (דף ו: ושם): דיכול לרכוב על כתיפו של אביו. שהיה גדול קצת אבל לא מצי לאחוז בידו ולעלות ברגליו: בחיגר שיכול להתפשט. מקמי גדולו מאי מי אמרינן דכיון דגדול המיחייב מדאורייתא גבי קטן נמי מיחייב בחינוך דמידי הוא טעמא בקטן אלא משום לחנכו דידע כשהוא גדול או דלמא כיון דגדול בהכי לא מיחייב גם קטן לא: הראייה שתי כסף. ומדרבנן הוא דמדאורייתא אין לו שיעור לקרבן רק לאשם מעילות (שבועת העדות) דכתיב ביה כסף שקלים (ויקרא ה׳:ט״ו) ותנן בכריתות (דף כו:) המפריש שתי סלעים לאשם והא דאמרינן בזבחים (דף מח.) [לא יהא ספיקו חמור מודאו מה ודאו חטאת בת דנקא אף ספיקו אשם בר דנקא] ובמנחות (דף קז:) יביא אשם הוא ונסכיו בסלע לאו דוקא קחשיב דאמרינן בפרק ב' דכריתות (דף י:) יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפ' הוציאו לו ביומא (דף נה:) נישקול ארבעה זוזי ונשדי בנהרא לאו דוקא דלא בעי כולי האי ובפ"ב דמנחות (דף קז: ושם בד"ה כבש) פירשתי: ישנה לפני הדבור. וס"ל עולת ראייה הואי כדקאמר בסמוך: קרבן יחיד. כגון חגיגה ובפ"ה דיומא (דף נא. ושם) דקרי ליה קרבן צבור היינו גבי פסח שני כדקאמר התם חגיגה מ"ט מקריא קרבן צבור דאתיא בכנופיא פסח נמי אתיא בכנופיא איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא: דנין דבר הנוהג לדורות. ולא בעי למימר דנין יו"ט מיו"ט לאפוקי נשיאים דחול הוי דלא מצינו ליה האי חילוקא בשום מקום אע"ג דלקמן פרק חומר בקודש (חגיגה דף כג: ושם) ילפינן צירוף כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת ולא פרכינן דורות משעה לא ילפינן דהתם כיון דליכא למלפי מדורות ילפינן ליה שפיר משעה אי נמי שאני התם דתני ביה קרא תריסר זימני כדאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ח:) ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף יט:) גבי כלי הלח מקדש הלח ויליף שמואל דורות משעה דתני ביה קרא תריסר זימני: ורבי ישמעאל ורבי אלעזר וכו'. ואין להקשות ושבקי ב"ה ועבדי כב"ש הלא ב"ש במקום בית הלל אינו משנה וי"ל דסבירא להו לא נחלקו בית שמאי וב"ה בדבר זה: בית שמאי הא דאמרן. וליכא לאקשויי מנא ליה דאית להו עולת ראייה הואי דלמא לעולם סבירא להו עולת תמיד וטעמא דידהו עדיף להו דהכי משמע מדבעי מאי טעמא לא אמר בית הלל כוותייהו האי לאו מילתא היא דמיבעיא ליה אמאי לא קאמרי בית הלל עולת ראייה כבית שמאי:

חגיגה ו.

Navigate the library