Chagigah 13a · Talmud

בְּבָתֵּי גַוָּאֵי, הָא בְּבָתֵּי בָרָאֵי. וְאָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: עוֹד רָקִיעַ אֶחָד יֵשׁ לְמַעְלָה מֵרָאשֵׁי הַחַיּוֹת, דִּכְתִיב: ״וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא״. עַד כָּאן יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר, מִכָּאן וְאֵילָךְ — אֵין לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר, שֶׁכֵּן כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: ״בַּמּוּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּבַמְכוּסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר. בַּמֶּה שֶׁהוֹרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן, אֵין לְךָ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת״. תַּנְיָא, אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מָה תְּשׁוּבָה הֱשִׁיבַתּוּ בַּת קוֹל לְאוֹתוֹ רָשָׁע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן״ — יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל נִמְרוֹד הָרָשָׁע, שֶׁהִמְרִיד כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עָלָיו בְּמַלְכוּתוֹ — כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה״. וַהֲלֹא מִן הָאָרֶץ עַד לָרָקִיעַ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְעוֹבְיוֹ שֶׁל רָקִיעַ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְכֵן בֵּין כׇּל רָקִיעַ וְרָקִיעַ. לְמַעְלָה מֵהֶן — חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ. רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּם, קַרְסוּלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, שׁוֹקֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, רְכוּבֵּי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, יַרְכֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, גּוּפֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, צַוְּארֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, רָאשֵׁי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, קַרְנֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן. לְמַעְלָה מֵהֶן — כִּסֵּא כָּבוֹד. רַגְלֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד כְּנֶגֶד כּוּלָּן, כִּסֵּא הַכָּבוֹד כְּנֶגֶד כּוּלָּן, מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם רָם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עֲלֵיהֶם, וְאַתָּה אָמַרְתָּ: ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן״ — ״אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר״. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֲבָל מוֹסְרִין לוֹ רָאשֵׁי פְרָקִים. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֵין מוֹסְרִין רָאשֵׁי פְרָקִים אֶלָּא לְאַב בֵּית דִּין, וּלְכׇל מִי שֶׁלִּבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, וְהוּא שֶׁלִּבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אֵין מוֹסְרִין סִתְרֵי תוֹרָה אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים: ״שַׂר חֲמִשִּׁים, וּנְשׂוּא פָנִים, וְיוֹעֵץ, וַחֲכַם חֲרָשִׁים, וּנְבוֹן לָחַשׁ״. וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי: אֵין מוֹסְרִין דִּבְרֵי תוֹרָה לְגוֹי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא עָשָׂה כֵן לְכׇל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי אֶלְעָזָר: תָּא אַגְמְרָךְ בְּמַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה, אֲמַר לֵיהּ: לָא קַשַּׁאי. כִּי קַשׁ — נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַסִּי: תָּא וְאַגְמְרָךְ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אֲמַר לֵיהּ: אִי זְכַאי גְּמִירְתַּהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבָּךְ. רַב יוֹסֵף הֲוָה גְּמִיר מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה. סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא הֲווֹ תָּנוּ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. אֲמַרוּ לֵיהּ: (לִיגְמוֹר לַן) [לַיגְמְרַן] מָר מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אֲמַר לְהוּ: אַגְמְרוּן לִי מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. בָּתַר דְּאַגְמְרוּהּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: לַיגְמְרַון מָר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה! אֲמַר לְהוּ: תְּנֵינָא בְּהוּ ״דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ״, דְּבָרִים הַמְּתוּקִין מִדְּבַשׁ וְחָלָב — יְהוּ תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר מֵהָכָא: ״כְּבָשִׁים לִלְבוּשֶׁךָ״, דְּבָרִים שֶׁהֵן כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם — יִהְיוּ תַּחַת לְבוּשֶׁךָ. אֲמַרוּ לֵיהּ: תְּנֵינַן בְּהוּ עַד ״וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם״. אֲמַר לְהוּ: הֵן הֵן מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה. מֵיתִיבִי: עַד הֵיכָן מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה? רַבִּי אוֹמֵר: עַד ״וָאֵרֶא״ בָּתְרָא, רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: עַד ״הַחַשְׁמַל״. עַד ״וָאֵרֶא״ מַגְמְרִינַן, מִכָּאן וְאֵילָךְ מָסְרִינַן רָאשֵׁי פְרָקִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי: עַד ״וָאֵרֶא״ מָסְרִינַן רָאשֵׁי פְרָקִים, מִכָּאן וְאֵילָךְ, אִם הוּא חָכָם מֵבִין מִדַּעְתּוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. וּמִי דָּרְשִׁינַן בְּחַשְׁמַל? וְהָא הָהוּא יָנוֹקָא דִּדְרַשׁ בְּחַשְׁמַל, וּנְפַקָא נוּרָא וַאֲכַלְתֵּיהּ! שָׁאנֵי יָנוֹקָא, דְּלָאו מָטֵי זִימְנֵיהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרַם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב, וַחֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה שְׁמוֹ. אִלְמָלֵא הוּא — נִגְנַז סֵפֶר יְחֶזְקֵאל, שֶׁהָיוּ דְּבָרָיו סוֹתְרִין דִּבְרֵי תוֹרָה. מֶה עָשָׂה? הֶעֱלוּ לוֹ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי שֶׁמֶן, וְיָשַׁב בַּעֲלִיָּיה וּדְרָשׁוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק אֶחָד שֶׁהָיָה קוֹרֵא בְּבֵית רַבּוֹ בְּסֵפֶר יְחֶזְקֵאל וְהָיָה מֵבִין בְּחַשְׁמַל, וְיָצְאָה אֵשׁ מֵחַשְׁמַל וּשְׂרָפַתּוּ, וּבִיקְשׁוּ לִגְנוֹז סֵפֶר יְחֶזְקֵאל. אָמַר לָהֶם חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה: אִם זֶה חָכָם — הַכֹּל חֲכָמִים הֵן? מַאי חַשְׁמַל? אָמַר רַב יְהוּדָה:

בבתי גואי - ונהורא עמיה שרא: במופלא ממך - במובדל ומופרש ממך שלא רצה הקב"ה לגלות לך: לאותו רשע - נבוכדנצר: עליו - לשון נקיה היא כלומר על עצמו ולא עלי: רגלי החיות - עובי פרסותיהן: קרסולי - אסתיורא שקורין קביליי"א בלעז: שוק - הוא עצם הנמכר עם הרגל: רכובי - הוא עצם הירך הסמוך לשוק ירך הוא עצם הקולית התקוע במתנים: ראשי פרקים - ראשי פרשיות שבה: שלבו דואג - ואינו מיקל את ראשו: איכא דאמרי והוא שלבו דואג בקרבו - תרתי בעינן: סתרי תורה - כגון מעשה המרכבה וספר יצירה ומעשה בראשית והיא ברייתא: יועץ וחכם חרשים ונבון לחש - לקמן מפרש להו: לא קשאי - לא זקנתי ובעינן לבו דואג: מעשה המרכבה ומעשה בראשית - ברייתות הן: כבשונו של עולם - סתרו של עולם כמו רישא בכבשא (חולין דף צג:) בהדי כבשי דרחמנא למה לך (ברכות דף י.) ממני יצאו כבושין (מכות דף כג:): תנינא עד ויאמר אלי בן אדם - כבר שנינו עד ויאמר אלי בן אדם עמוד על רגליך: הן הן מעשה המרכבה - אם עד כאן שניתם הרבה שניתם ששני מקראות הללו שהן וארא כעין החשמל וגו' כמראה הקשת וגו' הם שהקפידו עליהם חכמים מלדורשם שהן מדברין בצורת שכינה ומראהו: מיתיבי - גרסינן ולא גרסינן ומי הוי מעשה המרכבה עד הכא: עד וארא - כעין החשמל ולא הוא בכלל: עד החשמל - עד התיבה הזו והיא בכלל לידרש: עד וארא מגמר גמרינן - כלומר הכי קאמר עד היכן מעשה מרכבה שנתנו לדרוש עד וארא או עד החשמל ומשם עד ויאמר הן הן מעשה מרכבה שהקפידו עליהן חכמים: נגנז ספר יחזקאל - שיש בסופו דברים בקרבנות שסותרין דברי תורה: גרבי שמן - להדליק: והיה מבין בחשמל - לדרוש מהו:

בן בנו של נמרוד הרשע. לאו דוקא שהרי כוש ילד את נמרוד ולא מצינו אותו רשע מזרע כוש אלא על שם מעשיו שמלך גם הוא בשנער: שבעים שנה. לאו משום שלא היה קשיש יותר שהרי צא וחשוב מימות סנחריב שסמוך למפלתו גבי שליחות ששלח בלאדן לחזקיהו מצינו שהיה סופר בביתו ומשם זכה למלכות כדאשכחן באגדות חלק (סנהדרין דף צו.) אלא אורחא דמילתא קא חשיב: ורגלי החיות כנגד כולם. יש מגיהין בקדושתא שיסד הקליר וחיות אשר הנה מרובעות לכסא כף רגל חמש מאות וחמש עשרה ומוחקים הוי"ו ואומרים כי כן עולה לפי חשבון שבכאן למנין ז' רקיעים וח' אוירים הוא ט"ו פעמים ת"ק והיינו מנין ישרה ש"ר ת"ק וי"ה לסימנא שכן עולה ט"ו פעמים כך ומיהו בחנם מחקוהו שיסד דבריו ע"פ הירושלמי דהרואה א"ר לוי מארץ ועד לרקיע מהלך ת"ק שנה אמר ר' ברכיה ור' חלבו בש"ר (בא) סמוקה גדול מזה רגל אחד כמנין ישר"ה ראה כמה גבוה מעולמו כו' משמע כמנין שיסד ת"ק ט"ו וכן היה דרכו שבכמה מקומות היה מניח שיטת הש"ס שלנו כדי לאחוז שיטת הש"ס ירושלמי שהוא היה תנא והוא היה ר"א ברבי שמעון דקרי עליה מכל אבקת רוכל תנא קרא קרובץ ופייטן (ויקרא רבה פ"ל) ובימיו מקדשים ע"פ הראייה שמעולם לא יסד רק קרובץ מיום (אחד): אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים. היה קשה להר"ר אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה כדאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נט. ושם) עובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו עובר אלפני עור לא תתן מכשול וכי תימא בז' מצות דידהו דאינו חייב מיתה כדאמר הש"ס התם והא מצוה איכא למוסרם להם ונפקא לן מהאי קרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י״ח:ה׳) כהן ולוי לא נאמר אלא אדם שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה וכו' וי"ל דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עובד כוכבים אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עור כדאמרינן בע"ז (דף ו:) המושיט כוס יין לנזיר עובר אלפני עור והני מילי דקאי אתרי עברא דנהרא שבלאו נתינתו אי אפשר להביאו אליו אבל אי לאו הכי אינו עובר אלפני עור הכא נמי אפילו במקום שעובד כוכבים אחר רוצה ללמדו דליכא לפני עור מכל מקום אסור משום מגיד דבריו ליעקב וכו' (תהילים קמ״ז:י״ט):

חגיגה יג.

Navigate the library