שמעון תבע את ראובן איך שהשיג גבולו וקפח מחייתו כי כבר קנה היין שרף מן העירונים על ג' שני' ובעבור זאת עקר דירתו והלך למקום הגליל שקנה בתורו היין ועכשיו קודם כלות הג' שנים הלך ראובן ורצה לקנות אותו מן העירונים בלא ידיעתו וכשמעו שרצה ראובן לקנות את היין או השתדל הו' עם השר והעירוני' עד שהחזירו לו איין שרוף על ג' שני' אחרי' ונתנו לו כת' ארנד' שהוא גלויה ומפורסמת לכל ואמר איך שהתר' בראובן שלא ישיג לגבולו והראה ארנדא שלו בב"ה בפני קהל ועדה וכאשר ראה ראובן שלא יכול לחזור ולהזיק לי בפני השר והעירוני' אז צלל במים אחרי' והשתדל ע"י סופר המלכה שגזרה על השר והעירונים שיתנו כתב ארנדא לראובן על היין בעד פ' שוק כפי אשר העלה בדמים והנה הם היו מוכרחים לעשות על פי המלכה ואין פה להשיב כל זאת אני קובל כו'.
In 1547 A brought suit against B before a certain rabbi. Both A and B refused to submit their case to arbitration and asked the rabbi to decide it for them in accordance with the strict law, whereupon they signed an agreement to abide by his decision. However, B demanded that the rabbi should add two associates to try the case. The rabbi neither rejected his claim nor sustained it, but upon A's insistence he tried it alone. Thus deponed A: I held a monopoly for the sale of whiskey for a district in the neighborhood of Brest-Litovsk for a period of three years. Before the time expired, B made an attempt to obtain a franchise from the city authorities for the same monopoly. However, I succeeded in persuading the mayor and other city officials to renew my license for three more years. With the new license in my possession I warned B at the synagogue in the presence of the congregation no longer to encroach upon my rights. B, however, now convinced that he would no longer be able to do me harm through the mayor and the other city authorities, turned to the queen's secretary. The queen2Bona (Sforza) then ordered the mayor and the other commissioners to revoke my license and transfer it to B for the enormous price of 80 shok. The commissioners executed her order and my livelihood was ruined. I now demand satisfaction as the law may justify.
2
השיב ראובן לשמעון מעולם לא עלתה על דעתי להסיג גבול לשום בר ישראל רק שמנהג הוא מכת מדינה שכך עשו לנו מקדמ' דנא שהיה היין תחת ידי עם חבירי ועד הנה לא חזרה רוח' לנדנה שלא יכולתי למחות וזולת זה כך המנהג במדינה במכסים ויין שרוף שאחד קנה אותו לזמן קצוב ואח"כ מקדים חבירו ומעליהו בדמי' וקנהו או מפייס לשר שישדלו לידו וכן עשו רבי וגדולי' לפני ואפי' הכי לא עלת בלבי לעשות כזאת ושמתי ידי למופי' אלא שהעירונים והשופט שלחו אלי ולחבירי שנבוא אליהם ושנקנה מהם היין וכך היית' הסיבה בעת שקניתי עם חבירי מן השופט והעירוני' מוסטאבי ופאמרנא הבטיחו אותנו מעצמן שימכרו לנו ג"כ היין שרוף כאשר יש לנו עד מהימן על ששמע זאת מן השופט והנה הית' הסיבה שרצה איש אחד לקנות היין מן השר ע"י עירון אחד ואמר שיעליהו בדמים ויתן שוחד לשר עד שימכור לו והשיבו העירון שלא יוכל השר למכור אותו בלי רשות העירוני' ובכ' הגיד זה העירון כל המאורע לעירוני' אזי נתקבצו כולם ושלחו לקרוא אותי עם חבירי שנבו' אליהם והגידו לנו כל המאורע ושאלו אותנו שאם אנחנו רוצים לקנות אזי הם רוצים למכור לנו כאשר הבטיחו ובשרו לנו מתחילה כשקנינו מהם מוסטבי' ופאמירני ועל פיהם קנינו מהם היין וכתבו לנו ארנדא על ג' שנים וחתמו בחותם העיר ונתנו אותה לנו בידינו וכאשר נתנו בידינו אמרו אלינו הראו לנו הארנדא ונראה בה דבר א' וכאשר נתנו להם אז השיבו לא נחזור אותה לכם עד שתתנו לנו לכל אחד ממנו ד' אמות לינדי"ש כי כן הוא המנהג לשופט ולעירונים ואז לקח עירון אחד הארנדא ושם אות' בתיבתו ולא בתיבת העי' באמרו הרי היא ברשותי ביד נאמנות מידכם ואין עוד כח לאיש אחד לקנות היין ואפילו אם רצה להוסיף רק מיד כאשר תתנו לנו את שלנו אזי אחזיר לכם הארנדא וכאשר התפשרנו עמם אזי בא שמעון עם חברות שלו והיו משתדלי' בכל כחם ויכולת' עם השר בשחדים גדולים וגם העלו היין בדמים עד שגזר השר על העירונים שלא יתנו לנו הכת' הנ"ל כי אלו רוצים ליתן יותר מאלו ואז הלכנו והתרינו בהם בפני קהל ועדה שלא יביאו אותנו לידי הזיקות ולא יכלו ממון של ישראל בידי גוים ואם יהיה להם איזה תביעה עלינו אזי נהיה אנחנו מוכנים ללך עמהם לדי' לאיזה ב"ד שירצו ולא השגיחו בהתראותינו כמו שיש לנו עדות על זאת והיו משתדלים עם השר עד שפית' ופייס מקצת עירונים לבטל את מקחינו:
B, answering the charge, said: I had never even thought of competing with a Jew. But competition in this country is a national evil. Many great monopolists have practiced it. My partner and I were once outbid of the same franchise. The same is true about the farming of taxes; one buys the privilege for a certain period of time either at auction, or purchases it through the mayor if the latter is well bribed. Then, usually, another bidder comes along, offers a higher price, and forces the first one out. Furthermore, in this case, I did not resort to this common practice. The commissioners and the judge sent for me and my partner and offered us a monopoly for the sale of whiskey for another locality. During this transaction they promised us on their own accord to sell us the monopoly held by A. We have a competent witness who heard the judge make that offer of sale to us. A, in the meantime, had been trying to purchase it from the mayor through one of the officials; he offered a higher price and promised a bribe for the mayor. But the official informed him that the mayor had no right to sell without the consent of the other authorities. When the rest of the officials learned of A's intentions they sent for us again, and offered us the contract for three years as promised by the judge. We affirmed their offer; they affixed the seal of the city to the contract and gave it to us. Before we left, one of the officials asked for the contract on the pretext that it had to be re-examined, but they then refused to return it unless we paid a bribe of 400 Rhine-landish to the judge and the same amount to each of the other officials, as such, they said, had always been their practice. One of the officials put the contract away in his private desk and said to us: "The contract is now in hands more trustworthy than yours; nobody could purchase it now even if he raised the price, and you will get your contract as soon as you pay what is coming to us." After we had settled with them, A and his partners approached the mayor with a more alluring bribe and raised the bid for the license still higher. The mayor then commanded the commissioners not to return us the contract at all, because, he admitted, A and his partners had offered a higher price. We then warned A and his partners in public not to compete with us, and if they sustained any damage we would settle it before a Jewish court. We have witnesses to testify to this. But they ignored our warning and succeeded with the mayor and with the officials in annulling our contract.
3
והנה שלחנו עוד אליהם והתרינו בהם שלא יעליהו בדמים כי אנחנו לא הוספנו על דמיו בעת שקנינו אותו וכדי שלא יכלה ממונם של ישראל בידי גוים ולהרחיק מחלוקות נעשה זאת ונפריז על שלנו שנחזיק אותו יחד דהיינו לכם החצייה ולנו החצייה השנייה ולא שמעו לדברינו עד שעשו כאשר זמו כמו שהעידו עובדי' ומאיר לוי בפני מהרר"י: ועוד התרינו בפני השר לאותם עירונים שפיתה אותם השר שלא ימכרו לאיש אחר ולא יעשו לנו כח לבטל מכירה ראשונה כי מוכרחים אנחנו לקבול בפני המלכה על העיוותי' שאת' עושים לנו: והשיבו לנו העירונים מה נעשה שאילו יהודי' מעלים בדמים וכה"ג אמ' ג"כ השר ולא כפרו לנו מכירה הראשונה כאשר יש לנו ג"כ עדות על זאת וגם השוחד שלקחו ממנו לא היו רוצים להחזיר לנו והיו דוחים אותנו בלך ושוב עד שנתגלגל הדבר שבא סופר מן המלכה לשמוע כל העיוותים שנעשו בעיר בין מן השר בין מן העירונים ואז באנו בתוך הבאים וקבלנו על העירונים וסיפרנו לפניו העיוותים שעשו לנו ואמרנו להכעים לנגד העירונים שאם לא יצטרך אדם ליתן כל כך שוחד אזי ראוי היה היין שיחזיקו אותו אפילו בעד פ' שוק וזאת עשינו כדי להציל את שלנו מידם. ואז כתב סופר המלכה כל הדברים וסיפר אותם בפני המלכה וגם הסופר גער בם בנזיפה גדולה באמרו מי הרשה לכם לעשות כזאת:
We then proposed to A and his partners that we hold the monopoly in equal partnership, but they refused. (Obadiah and Meir ha-Levi testified to that statement.) We also warned the mayor in the presence of the officials, who had worked with him to annul our contract, that we would lodge a complaint with the queen over the annulment of a legal government contract. The mayor affirmed our claim, but, he said, he could not alter his course, because the other Jews had offered a higher price. The bribe that we paid to the judge and the others had not been returned to us, although we made demands for it on numerous occasions. Meanwhile the queen's secretary came to the city on his periodic visit, to listen to complaints against the mayor and other officials. Among many other complainants, we related to him all that had transpired with regard to the monopoly. Towards the end of our complaint, in order to save the money we had paid out in bribes, we told the secretary that we too could afford to pay as high a price as 80 shok, provided we were not called upon to pay such heavy personal bribes.
4
ואז גם בפני הסופר לא כפרו המכירה רק שאמרו יהודי' אחרי' העלוהו בדמים והשר גזר עלינו ליתן להם כתב ארנדא על זאת מאחר שהם משביחים אוצר המלכה ומקצת עירוני' צווחי ואמרו שהמכירה השנייה הייתה בהסתר במבצר שלא כדרך המכירות שנעשו במקום מקדמ' דנא וגם החותם של עיר לקחת מתיבת העיר בלי ידיעתינו בהסתר ובלי רשותינו ובכן הכתב זאת מזוייפת ובכן היו העירונים מתקוטטים יחד בפני סופר המלכה והוא היה כותב כל הדברים והביא' בפני המלכה ואז גזרה המלכה על השר והעירונים שיחזרו לנו כל מה שלקחו ממנו בדרך שוחד ושיתנו לנו ארנדא חדשה על היין ושתה יה נכתבה בשמה בשם המלכה וכן עשו ונתנו לנו ארנדא שנכתב' בשם המלכה ונחתמ' בחות' העיר וחותם של שר העיר וחותם של סעמ' אשקא בציווי המלכה: ושמעון חוזר ואמר המכירה שלך לא הייתה מכירה וזכייה גמורה וגם כן אתה התחלת בראשונה להשיג גבולי ומחייתי בלי ידיעתי:
The secretary rebuked the mayor and his officials for revoking a government contract. Some tried to excuse themselves by saying that the object of the mayor in annulling the contract was to raise more money for the government. But a quarrel soon broke out among the officials in the presence of the secretary and he learned that the monopoly sold to A had not been offered at auction but sold privately, and that the government seal had been stolen by the officials from the City Hall for that purpose; hence A's contract was a forgery. The secretary reported the entire case, and the queen decided that the bribes forced from us be returned, and a new contract be given in her name for the price we had offered the judge, plus the bribes we had paid him and the officials.
5
והנה אותם שני הצדדי' נתאמצו לדין בפני פלוני אלמוני' אחד אשר הוחזק להוראה הוא ידון והדין יקוב ההר וקבלו ק"ס עליו לשמוע אליו לכל אשר ימצא בקי הדין ביניהם. וכך הוא נוסח השטר קבלת קניין אשר קיימו וקבלו עליהם לדון בפני המורה:
When A learned of the queen's order he summoned me before the rabbi mentioned and proclaimed, first, that I had no right to compete with him because he had had the concession for three years; second, that the deal I had made with the judge and the other officials had never been executed, inasmuch as they retained the contract. Therefore, his deal with the mayor, which took place afterwards, was legal and I had no right to influence the government to revoke it.
6
וז"ל בפנינו הח"מ קבלו עליהם בק"ס שני הצדדים דהיינו ראובן עם בעל דינו שמעון לעמוד לפני רב הגדול מציפורי ועל ההוצא' היונ' חייב מבית דינו הוא יבא הדין לקהילה שלהם רק ששמעון ישתדל שיבא לשם וכל אחד משני הצדדי' קבלו עליהם בחומר הנ"ל להיות צ"ד בפני הדיין הנ"ל על כל התביעות שיש לו על צד שכנגדו בעולם ג"כ התנו שני הצדדי' הנ"ל שכל אחד יכול להעמיד אחר במקומו אם הוא אינו יכול לבוא לביתו לזמן המוגבל ביניהם דהיינו או לח"ה בסוכות הבע"ל ש"ז לפ"ק או בחנוכה ש"ז לפ"ק ומה שנעש' נעשה היו' יום פלוני כו': הועתק אות באות:
*
7
ובתחלה כאשר עמדו לדין אמר ראובן אל המורה ובקש אותו ליקח עוד גבר' סמוך הדר בעירו אצלו או שאר אנשי' חשובי מן העיר להכרע דעת לירד עמהם לעומקו של דין כי כמה פעמים הדין משתנה לפי המנהג באשר כתב האשיר"י בפר' המניח והרמב"ם כלל בעניין מכירה שהכל תלוי לפי הנהגת הזמן והמקום והלשון ע"כ היה מן הנכון למורה להתייעץ עמהם עד משא ומתן קצת בדין וקצת בסבר' ואח"כ היה לו למנוע עצמו כמו שכתב הרמב"ם וז"ל אחד שהיה מומחה לרבי כו' אעפ"י שמותר לדון יחידי מצות חכמים להושיב עמו אחרי' שהרי אמרו אל תהי דן יחידי ע"כ וא"ל דאיירי בלא קבלו עליהם ז"א דהא כתב הסמ"ג וז"ל שנים שדנו אין דיניהם דין ה"מ מדברי סופרים אבל מן התורה מותר לאחד לדון שנ' בצדק תשפוט והא דתנן אל תהי דן יחידי עצה טובה מדברי סופרים אפילו למומחה לרבים כו' ע"כ והנה פקח עיניך שכתב בתחילה שמן התורה מותר לדון יחידי ודינו דין איירי באינו סמוך ומומח' לרבים דמומח' לרבי' דן בע"כ ודיניו דין אפי' מדברי סופרי' כדתני' בבריית' בפרק קמא דסנהדרין והספר גופיה מסיק הכי אחר כך אלא על כרחיך באדם פשוט איירי מה לא יכול לכוף שום אדם לדין אלא בנתאמצו לדין לפניו איירי ואפ"ה אינו דן ודיניו אינו דין מדברי סופרי' ועל זה סמך עצה טובה אפי' למומחה לרבים משמע אפילו בסגנון דלעיל דקבלו עליהם ונתאמצו לדין אפ"ה הוא מצות חכמים כדברי הרמב"ם והיינו עצה טובה של הסמ"ג שישיב עמו אחרי' ואת"ל דעיצה טובה של הסמ"ג אינו משמע לשון מצוה וכן משמע מהג"ה מיימוני שמביא הסמ"ג על דבריו זהו מובן קצת שחולק עליו מ"מ לא שמע לעצת חכמי' אשר יעצו לו לטובה ולא לרעה והם הראו הנולד ועוד מסתמא לא פליג הסמ"ג על הרמב"ם כי מי שמדקדק בדברי הסמ"ג וברמב"ם ימצא שגזע הסמ"ג הוא הרמב"ם ויניקתו ממנו א"ל שמביא דעות חולקו' כגון רש"י ור"ת ור"י אבל בסתמ' בחד מחאת' הוא דוק ותמצא. ועוד ראייה דאיירי אפי' בקבלו עלייהו מדלא מוקי הסמ"ג המשנ' דאבות באינו מומחה לרבים ואינו נטל רשות מב"ד דאז יהיה דברי חכמי' כפשוטו שאסור לדון יתידי ודחק עצמו למוקמי אף על מומחה לרבים ויהיב פי' עיצה טובה לבד ויהיה לצדדים וק"ל אלא משום דרצה הספר לאוקמי מתנית' דאבות בכל עניין בלא פלוג אם כן מהאי טעמא נמי בלא פלוג איירי אפילו בקבלו עלייהו וכן דעת הרמב"ם שפסק מצות חכמים הוא כו' מניין לו דילמא מתניתין איירי באינו מומחה לרבים דאסור אבל במומחה לרבים אפי' מצוה ליכא להושיב אחרים עמו אלא משום דמתני' דאבות איירי בסתמא בלא פלוג א"כ ה"נ איירי בלא פלוג אפילו בדקבלו עלייהו ונתאמצו לדין אפ"ה מצוה להושיב אחרים עמו וא"כ ק"ו היכא שבקש אחד מן הצדדים שישב עמו ונוכל לומר אדעתא דהכי קבליה ואפ"ה לא שם אל לבו ולא אבה לשמוע פשיטא שעבר על מצות חכמים לכ"ע כי היה לו למנוע עצמו מן הדין ורחמנא ליבא בעי אם היה מתאמץ בדבר פשיטא שהיה שומע לו אף שמעון והנה אותו המורה פסק ששמעון הנ"ל יחזיק היין שרף במקח אשר קנה ראובן כי יש להם ארנדא גלויה ומפורסמת והנה כפי אשר העלה ראובן בדמים קניית היין שרף לכל השנה ישלם לשמעון והעדות שהביא ראובן על קנייתו שהיית' ראשונ' אמר המורה שלא היה לו לקנות כיון שאילו מוחזקים בדבר ואמר שיש בידו תשובה מהרוקח וז"ל הוי זהיר ולא תשיג גבול רעיך ולא תקח מחייתו ואם קנה סחורה או מטביע מן השלטון ויבא אחר ויוסף כדי ליקח מחבירו זה לא ניתן למחול ונקרא רשע ואין גזלן כמותו ואם לא ישמע לקול הוריהו יש להבדילו ולנדותו עד שיתקן עוותותו עכ"ל.
The rabbi pronounced judgment in favor of A and ordered that I transfer the license to him, and in addition that I pay him the difference between the price at which he could have obtained it had I not competed with him, and the price he would have to pay now.
8
כך סיפר לפני ראובן שעל זה התשובה היה מחייבו ואף שראובן אינו נאמן לפני בכה"ג כי מי יודע סתרו ותחבולותיו של המורה אם מזה התשובה לבד חייבו או מדיוקא דמתניתין או מתלמוד או מגאונים ע"כ באתי לחפש ולצדד זכות לאותו המורה באולי מליץ יושר אחד מיני אלף יהא עמו ואף שאין נפקותא כ"כ בדין שאם רוב הגאונים כנגדו הרי הוא בטועה בדבר משנה כאשר אוכיח לקמן מ"מ כדי שלא יכלם בדין ויקרא ב"ד טועה ע"כ מחוייבים אנו לחקור בזכות התנצלותו ואם בכל החקירה והדריש' ליכא גברא דקאי כוותי' מה נדבר ונצטדק האלהים מצא עון עבדו כי שגגת התלמוד עולה זדון והציר יציל משגיאות שלמה אמר בחכמתו רע ירוע כי ערב זר ושונא תוקעים בוטח ההוא מקרא צרפו וזקקו ר' יצח"ק במס' יבמות בפ' ב"ש רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים ולערבי של ציון ולתוקע עצמו לדבר הלכה ואית ביה תרי לישני בתלמוד ללישנא קמא מפרש כל האומר אין לו אלא תורה כו' וללישנא בתרא מפר' כגון דאתא דינ' קמיה וגמר הלכה ומדמי מילתא למילתא ואית לית רבא ולא אזיל משאול מיניה כי הא דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן לעול' ירא' דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנ' פתוח' לו מתחתיו שנ' הנה מטתו שלשלמ"ה ששי"ם גבורים סביב לה מגיבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלמדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות דהיינו מפחד של גיהנם שדומ' ללילה ע"כ הסוגיא ואף שכתב באשר"י בפ' ח"ה וז"ל ולפי מה שהגאונים פסקו בכל איכא דאמרי לישנא קמא עיקר ולפי שכך היה שגור ברוב העולם אלא שמקצת החכמי' אמרו בע"א כו' ע"כ כן פסק הריב"א א"כ משמ' דבכל מקום הלשון ראשון עיקר והשני טפל לו וכן דעת הריטב"א ובסוגיא זו נמי נימא הכי מ"מ נראה כאן דלכ"ע לישנא בתרא עיקר מאחר שאמר ואיבעי' אימא ואינו דומ' לא"ד וזהו מוכן וכן הביאו הרי"ף והרא"ש לישנא בתרא לפסק הלכה בפ"ק דסנהדרין אלמא שהוא עיקר ועוד הלא אפילו בא"ד רגיל לפסוק הרי"ף כלישנא בתרא שסידר רב אשי באחרונ' שהוא עיקר כמו שכתב האשר"י בשמו בפ"ק דב"ק והוא גופיה פסק כה"ג בסוף הפרק אלמא מה שכתב האשר"י בפר' חזקת הבתי' לפי הגאונים היינו אליבייהו וליה לא סביר ליה ותדע דהוא גופי' יפסק אח"כ בסוף המוכר פירות דהלכ' בלישנא בתרא דא"ד והיינו כדעת הרי"ץ גאות שפסק כן בפ"ק דע"ז וכאשר הביא הרא"ש וכן דעת הרמב"ם ורוב הגאונים א"כ ק"ו גבי איבעי אימ' דלישנא בתרא הוא עיקר ועוד מאחר דהנך תרי לישני לא פליגי אהדדי א"כ כולם סלקי אליבא דהילכתא ושניהם אמת וכאשר פסק האשרי בריש פ"ק וז"ל כל הני אוקימת' כולן הלכו' ופסוקות הם ולא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא כו' וכה"ג פוסק בכמה דוכתי ואפי' בשני פירושי' אליבא דתלמוד' פוסק הרא"ש ששניהם אמת וסלקי אליבא דהלכה בפר' שור שנגח הפרה גבי אין נזקקים לתובע תחילה וכה"ג פסק מהררא"י בתרומת הדשן גבי עדות נשים וכן חיבר בשערי' מדור' גבי כעינא דתורא כו' א"כ ק"ו בתרי לישני דתלמודא מאחר דלא פליגי ושניהם סברו' ישרות הן א"כ מכל הנ"ל נשמע דלישנא בתרא שהבאתי עיקר הוא לכ"ע וא"כ לפי זה אסור לכל מורה להורות ולדמו' מילת למילת' אם יש גדול במדינ' וא"ל דווקא כדאית ליה רבא במתא קאמר תלמודא דאסור דהא סתמא קאמר תלמודא ואית ליה רבא ולא קאמר במתא ועוד דאי במתא איירי מאי אריא' דאסור משום דלא שאל מרביה ת"ל דמורה במקום רבו ואפי' קבלו עליהם שני הצדדי' מ"מ היה לו למנוע מלהורו' ופשיט' שכה"ג נקרא שוטה רשע וגס רוח מאחר שקפץ בהוראה ומן הנראה אפי' כשאינו מדמה מילת' למילת' אפ"ה היה לו למנוע עצמו מלקפוץ בהורא' וכן יראה מדברי מהר"ם שפסק כנדון דידן וז"ל כל פסק שאדם רואה בפי' בספר מספרי הגאונים יכול להורות בימי רבו ואפי' תלמיד גמור רק שלא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו ולא ידמה מילתא למילתא עד כאן. ושמעינן מיניה תלת מילי חדא אפי' מי שהוא ראוי להוראה וראה פסק אחד שמות' להורות אפ"ה אינו מורה אלא בימי רבו ולא בפניו מדלא אמר רבותא אפילו בפני רבו רק בימי רבו קאמ' ומדקאמ' אח"כ אפי' תלמיד משמע דלעיל מיניה איירי אפילו באדם גדול שהגיע להוראה וא"ל דלעיל כל אדם ומי שהוא מוחזק להורא' אפי' בפני רבו מותר והא דכתב בימי רבו משום הך שריותא גבי תלמיד שכתב אחריו קאמר הכי דזה אינו מותר אלא בימי רבו ולא לפני רבו אבל לעולם בעל הוראה שרי בכל עניין א"נ משום הא לא כתב רבותא ברישא דאפי' בפני רבו מותר בעבור הסיפא שלא ידמה מילתא למילתא ולסמוך על לבו דאסור אפילו בימי רבו ז"א מדלא כתב מהר"ם בזה הלשון כל פסק שאדם רואה בפי' כו' אפי' הוא תלמיד גמור יכול' להורות בימי רבו ומדאפליג מהר"ם לתרתי בבי לשנות הלשון כדי לאשמועינן דאפילו בעל הוראה ואדם גדול לא שרי אלא בימי רבו ולא לפניו דלא תימא דווקא אתלמי' קאי שאסור לפני רבו אלא בכל עניין אסור. תניינא דלא דוקא מדמה מילתה קאמר תלמודא דאסור בלא שאילת רבו אלא אפילו הראייה שמדקדק ושקיל וטרי מן התלמוד והגאוני' אסור א"ל שראה בפי' בפסקי הגאונים כמו שכתב מהר"ם לעיל: תליתאי דלא תימא דווק' היכא שנתאמץ וקופץ להוראה אסו' אבל מי שקבלוהו שני הצדדים עליהם שרי בכל עניין דהא מדכתב מהר"ם כל פסק כו' משמע בלא פלוג לעולם אסור מדלא כתב סתמא וממילא ידעינן דקאי אכל דבר בין אהוראות איסור בין אממון אלא לאשמועינן אפילו כה"ג שפי' אפ"ה אסור אם כן ע"כ סוגיא דתלמודא בפר' ב"ש אפי' רבו אינו אצלו מ"מ אסור וא"ל דוקא כשיש לו רבו מובהק אבל כשאין לו רבו מובהק וק"ו שאינו מובהק דשרי אפילו כשיש גדול ממנו בעיר אצלו והו' במדינ' ז"א מדלא כתב תלמודא בקצרה ולא אזיל ושאיל שמעתא מרביה דאז הוה משמע כפשוטו דאיירי ברביה אלא כך כתב תלמודא ואית ליה רבא ולא אזיל כו' לומר שיש לו אדם גדול ממנו אפילו אינו רבו וג"כ אינו אצלו אפ"ה אסור היכא דרוצה לדמות מילתא למילתא ולסמוך על ראייתו.
B then asked Luria for his opinion: Q. 1. Is the rabbi's judgment in accordance with the law? 2. If not, is it binding, since both of us signed an agreement to abide by his judgment?
9
וכאשר פירשתי סוגית התלמוד כן מובן מדעת הרמ"בם להדיא שכתב בפ' ב' דהלכות סנהדרין וז"ל כל דיין שבא לפניו דין והתחיל לדמותו לדין פסוק שכבר ידע ויש במדינה גדול ממנו בחכמה ואינו הולך ונמלך בו הרי הוא בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה ואמרו חכמים רעה על רעה תבא לו אלמא ממש כדברי וא"כ ק"ו איש כמוני שיש לי רב ורב הנני תלמיד גמור וצעיר בשנים איך יעלה בלבי ולדון ברוחי להורות ולפסוק בפרט שלא נתרציתי להיות ממוצע להם ולא קבלו אותי שני הצדדי' רק צד אחד צעק במר נפשו על גודל העיוות וא"כ פשיט' שהיה לי לסלק עצמי מן סלעי המחלוקת המחלוקת והקולר יהיה תלוי בצואר הדיין הגדול. מ"מ אמינא מאחר שפסק מהר"ם היכא שהפסק מפורש בפסקי הגאונים יכול אפי' תלמיד גמור להורות ע"כ נערתי חצני להציל העשוק מיד עשקו אשר המורה: קלקל השורה: ועיוות הדין שלא בתורה: והוציא הדין מאורה: להיות ח"ו לראובן ממארה: ומי יעמוד בצרת אתי לדחותו במגרה: ולבלעו חנם במהרה: על לא חמס בכפו אפילו שיבא מכשורא ואם התורה כוש מלהודות על טעתו ברבי' אנא לא אשתוק כי אני קרב לחלל אשר בגליל וגם לא יקרה כי אוטם אזנו וגו'. והנה סמכתי יתידותי להוציא לאור משפטו של ראובן מפורש ומבורר בתלמו' בפסקי הגאוני' מנופה בי"ג נפה מכל סיג ופסולת וכל הראיות ודקדוקי' אינו אלא לסתור מחשבת המור' שלא יבא הדיין לחלוק על כן באתי לפנות דרך המסוקל והמעוקל אשר היה לפניו ולהנהיר עניין ממתנית' וסוגיא דתלמודא בהיר וזהיר שלא יהא שום יתד לדיין לתלות עצמו בה ולומר קים לי כהאי אמורא או כהאי גאון או כזה הפוסק כי כולם כאחד לעומתי ברוך יאמרו ואם כן נשאר ערום מכל זכיות על כן הדין חוזר לאמיתו כאשר גבלו הראשונים איש מפי איש עד הלכה לסיני ואבקש מהצור שיצילני משגיאות כי באתי לטהר ולזכות ראובן על כן יסייעו לי מן השמים:
A. The findings upon question of law arising in this case have not been submitted to me and I do not know on what ground the rabbi awarded his judgment in favor of A. A told me that the rabbi supported his judgment on a responsum of Rokeah (Eleazer ben Judah of Worms) which reads: "Be careful not to encroach upon your neighbor's rights. You shall not take his livelihood from him. Wicked is the man who raises the price for a deal made with the government; such an act is not forgivable. No other robber can be considered as bad as he. If he will not submit to the law let him be put under a ban." If this responsum were the only support upon which the rabbi based his judgment, I would reverse it without hesitation, as I shall explain below. But I cannot rely upon A that this was the reason for the rabbi's decision, because A is not versed in the law. I shall, therefore, analyze the case from all angles before I award the decision.
שמעון תבע את ראובן איך שהשיג גבולו וקפח מחייתו כי כבר קנה היין שרף מן העירונים על ג' שני' ובעבור זאת עקר דירתו והלך למקום הגליל שקנה בתורו היין ועכשיו קודם כלות הג' שנים הלך ראובן ורצה לקנות אותו מן העירונים בלא ידיעתו וכשמעו שרצה ראובן לקנות את היין או השתדל הו' עם השר והעירוני' עד שהחזירו לו איין שרוף על ג' שני' אחרי' ונתנו לו כת' ארנד' שהוא גלויה ומפורסמת לכל ואמר איך שהתר' בראובן שלא ישיג לגבולו והראה ארנדא שלו בב"ה בפני קהל ועדה וכאשר ראה ראובן שלא יכול לחזור ולהזיק לי בפני השר והעירוני' אז צלל במים אחרי' והשתדל ע"י סופר המלכה שגזרה על השר והעירונים שיתנו כתב ארנדא לראובן על היין בעד פ' שוק כפי אשר העלה בדמים והנה הם היו מוכרחים לעשות על פי המלכה ואין פה להשיב כל זאת אני קובל כו'.
In 1547 A brought suit against B before a certain rabbi. Both A and B refused to submit their case to arbitration and asked the rabbi to decide it for them in accordance with the strict law, whereupon they signed an agreement to abide by his decision. However, B demanded that the rabbi should add two associates to try the case. The rabbi neither rejected his claim nor sustained it, but upon A's insistence he tried it alone. Thus deponed A: I held a monopoly for the sale of whiskey for a district in the neighborhood of Brest-Litovsk for a period of three years. Before the time expired, B made an attempt to obtain a franchise from the city authorities for the same monopoly. However, I succeeded in persuading the mayor and other city officials to renew my license for three more years. With the new license in my possession I warned B at the synagogue in the presence of the congregation no longer to encroach upon my rights. B, however, now convinced that he would no longer be able to do me harm through the mayor and the other city authorities, turned to the queen's secretary. The queen2Bona (Sforza) then ordered the mayor and the other commissioners to revoke my license and transfer it to B for the enormous price of 80 shok. The commissioners executed her order and my livelihood was ruined. I now demand satisfaction as the law may justify.
השיב ראובן לשמעון מעולם לא עלתה על דעתי להסיג גבול לשום בר ישראל רק שמנהג הוא מכת מדינה שכך עשו לנו מקדמ' דנא שהיה היין תחת ידי עם חבירי ועד הנה לא חזרה רוח' לנדנה שלא יכולתי למחות וזולת זה כך המנהג במדינה במכסים ויין שרוף שאחד קנה אותו לזמן קצוב ואח"כ מקדים חבירו ומעליהו בדמי' וקנהו או מפייס לשר שישדלו לידו וכן עשו רבי וגדולי' לפני ואפי' הכי לא עלת בלבי לעשות כזאת ושמתי ידי למופי' אלא שהעירונים והשופט שלחו אלי ולחבירי שנבוא אליהם ושנקנה מהם היין וכך היית' הסיבה בעת שקניתי עם חבירי מן השופט והעירוני' מוסטאבי ופאמרנא הבטיחו אותנו מעצמן שימכרו לנו ג"כ היין שרוף כאשר יש לנו עד מהימן על ששמע זאת מן השופט והנה הית' הסיבה שרצה איש אחד לקנות היין מן השר ע"י עירון אחד ואמר שיעליהו בדמים ויתן שוחד לשר עד שימכור לו והשיבו העירון שלא יוכל השר למכור אותו בלי רשות העירוני' ובכ' הגיד זה העירון כל המאורע לעירוני' אזי נתקבצו כולם ושלחו לקרוא אותי עם חבירי שנבו' אליהם והגידו לנו כל המאורע ושאלו אותנו שאם אנחנו רוצים לקנות אזי הם רוצים למכור לנו כאשר הבטיחו ובשרו לנו מתחילה כשקנינו מהם מוסטבי' ופאמירני ועל פיהם קנינו מהם היין וכתבו לנו ארנדא על ג' שנים וחתמו בחותם העיר ונתנו אותה לנו בידינו וכאשר נתנו בידינו אמרו אלינו הראו לנו הארנדא ונראה בה דבר א' וכאשר נתנו להם אז השיבו לא נחזור אותה לכם עד שתתנו לנו לכל אחד ממנו ד' אמות לינדי"ש כי כן הוא המנהג לשופט ולעירונים ואז לקח עירון אחד הארנדא ושם אות' בתיבתו ולא בתיבת העי' באמרו הרי היא ברשותי ביד נאמנות מידכם ואין עוד כח לאיש אחד לקנות היין ואפילו אם רצה להוסיף רק מיד כאשר תתנו לנו את שלנו אזי אחזיר לכם הארנדא וכאשר התפשרנו עמם אזי בא שמעון עם חברות שלו והיו משתדלי' בכל כחם ויכולת' עם השר בשחדים גדולים וגם העלו היין בדמים עד שגזר השר על העירונים שלא יתנו לנו הכת' הנ"ל כי אלו רוצים ליתן יותר מאלו ואז הלכנו והתרינו בהם בפני קהל ועדה שלא יביאו אותנו לידי הזיקות ולא יכלו ממון של ישראל בידי גוים ואם יהיה להם איזה תביעה עלינו אזי נהיה אנחנו מוכנים ללך עמהם לדי' לאיזה ב"ד שירצו ולא השגיחו בהתראותינו כמו שיש לנו עדות על זאת והיו משתדלים עם השר עד שפית' ופייס מקצת עירונים לבטל את מקחינו:
B, answering the charge, said: I had never even thought of competing with a Jew. But competition in this country is a national evil. Many great monopolists have practiced it. My partner and I were once outbid of the same franchise. The same is true about the farming of taxes; one buys the privilege for a certain period of time either at auction, or purchases it through the mayor if the latter is well bribed. Then, usually, another bidder comes along, offers a higher price, and forces the first one out. Furthermore, in this case, I did not resort to this common practice. The commissioners and the judge sent for me and my partner and offered us a monopoly for the sale of whiskey for another locality. During this transaction they promised us on their own accord to sell us the monopoly held by A. We have a competent witness who heard the judge make that offer of sale to us. A, in the meantime, had been trying to purchase it from the mayor through one of the officials; he offered a higher price and promised a bribe for the mayor. But the official informed him that the mayor had no right to sell without the consent of the other authorities. When the rest of the officials learned of A's intentions they sent for us again, and offered us the contract for three years as promised by the judge. We affirmed their offer; they affixed the seal of the city to the contract and gave it to us.
Before we left, one of the officials asked for the contract on the pretext that it had to be re-examined, but they then refused to return it unless we paid a bribe of 400 Rhine-landish to the judge and the same amount to each of the other officials, as such, they said, had always been their practice. One of the officials put the contract away in his private desk and said to us: "The contract is now in hands more trustworthy than yours; nobody could purchase it now even if he raised the price, and you will get your contract as soon as you pay what is coming to us."
After we had settled with them, A and his partners approached the mayor with a more alluring bribe and raised the bid for the license still higher. The mayor then commanded the commissioners not to return us the contract at all, because, he admitted, A and his partners had offered a higher price.
We then warned A and his partners in public not to compete with us, and if they sustained any damage we would settle it before a Jewish court. We have witnesses to testify to this. But they ignored our warning and succeeded with the mayor and with the officials in annulling our contract.
והנה שלחנו עוד אליהם והתרינו בהם שלא יעליהו בדמים כי אנחנו לא הוספנו על דמיו בעת שקנינו אותו וכדי שלא יכלה ממונם של ישראל בידי גוים ולהרחיק מחלוקות נעשה זאת ונפריז על שלנו שנחזיק אותו יחד דהיינו לכם החצייה ולנו החצייה השנייה ולא שמעו לדברינו עד שעשו כאשר זמו כמו שהעידו עובדי' ומאיר לוי בפני מהרר"י: ועוד התרינו בפני השר לאותם עירונים שפיתה אותם השר שלא ימכרו לאיש אחר ולא יעשו לנו כח לבטל מכירה ראשונה כי מוכרחים אנחנו לקבול בפני המלכה על העיוותי' שאת' עושים לנו: והשיבו לנו העירונים מה נעשה שאילו יהודי' מעלים בדמים וכה"ג אמ' ג"כ השר ולא כפרו לנו מכירה הראשונה כאשר יש לנו ג"כ עדות על זאת וגם השוחד שלקחו ממנו לא היו רוצים להחזיר לנו והיו דוחים אותנו בלך ושוב עד שנתגלגל הדבר שבא סופר מן המלכה לשמוע כל העיוותים שנעשו בעיר בין מן השר בין מן העירונים ואז באנו בתוך הבאים וקבלנו על העירונים וסיפרנו לפניו העיוותים שעשו לנו ואמרנו להכעים לנגד העירונים שאם לא יצטרך אדם ליתן כל כך שוחד אזי ראוי היה היין שיחזיקו אותו אפילו בעד פ' שוק וזאת עשינו כדי להציל את שלנו מידם. ואז כתב סופר המלכה כל הדברים וסיפר אותם בפני המלכה וגם הסופר גער בם בנזיפה גדולה באמרו מי הרשה לכם לעשות כזאת:
We then proposed to A and his partners that we hold the monopoly in equal partnership, but they refused. (Obadiah and Meir ha-Levi testified to that statement.) We also warned the mayor in the presence of the officials, who had worked with him to annul our contract, that we would lodge a complaint with the queen over the annulment of a legal government contract. The mayor affirmed our claim, but, he said, he could not alter his course, because the other Jews had offered a higher price.
The bribe that we paid to the judge and the others had not been returned to us, although we made demands for it on numerous occasions. Meanwhile the queen's secretary came to the city on his periodic visit, to listen to complaints against the mayor and other officials. Among many other complainants, we related to him all that had transpired with regard to the monopoly. Towards the end of our complaint, in order to save the money we had paid out in bribes, we told the secretary that we too could afford to pay as high a price as 80 shok, provided we were not called upon to pay such heavy personal bribes.
ואז גם בפני הסופר לא כפרו המכירה רק שאמרו יהודי' אחרי' העלוהו בדמים והשר גזר עלינו ליתן להם כתב ארנדא על זאת מאחר שהם משביחים אוצר המלכה ומקצת עירוני' צווחי ואמרו שהמכירה השנייה הייתה בהסתר במבצר שלא כדרך המכירות שנעשו במקום מקדמ' דנא וגם החותם של עיר לקחת מתיבת העיר בלי ידיעתינו בהסתר ובלי רשותינו ובכן הכתב זאת מזוייפת ובכן היו העירונים מתקוטטים יחד בפני סופר המלכה והוא היה כותב כל הדברים והביא' בפני המלכה ואז גזרה המלכה על השר והעירונים שיחזרו לנו כל מה שלקחו ממנו בדרך שוחד ושיתנו לנו ארנדא חדשה על היין ושתה יה נכתבה בשמה בשם המלכה וכן עשו ונתנו לנו ארנדא שנכתב' בשם המלכה ונחתמ' בחות' העיר וחותם של שר העיר וחותם של סעמ' אשקא בציווי המלכה: ושמעון חוזר ואמר המכירה שלך לא הייתה מכירה וזכייה גמורה וגם כן אתה התחלת בראשונה להשיג גבולי ומחייתי בלי ידיעתי:
The secretary rebuked the mayor and his officials for revoking a government contract. Some tried to excuse themselves by saying that the object of the mayor in annulling the contract was to raise more money for the government. But a quarrel soon broke out among the officials in the presence of the secretary and he learned that the monopoly sold to A had not been offered at auction but sold privately, and that the government seal had been stolen by the officials from the City Hall for that purpose; hence A's contract was a forgery.
The secretary reported the entire case, and the queen decided that the bribes forced from us be returned, and a new contract be given in her name for the price we had offered the judge, plus the bribes we had paid him and the officials.
והנה אותם שני הצדדי' נתאמצו לדין בפני פלוני אלמוני' אחד אשר הוחזק להוראה הוא ידון והדין יקוב ההר וקבלו ק"ס עליו לשמוע אליו לכל אשר ימצא בקי הדין ביניהם. וכך הוא נוסח השטר קבלת קניין אשר קיימו וקבלו עליהם לדון בפני המורה:
When A learned of the queen's order he summoned me before the rabbi mentioned and proclaimed, first, that I had no right to compete with him because he had had the concession for three years; second, that the deal I had made with the judge and the other officials had never been executed, inasmuch as they retained the contract. Therefore, his deal with the mayor, which took place afterwards, was legal and I had no right to influence the government to revoke it.
וז"ל בפנינו הח"מ קבלו עליהם בק"ס שני הצדדים דהיינו ראובן עם בעל דינו שמעון לעמוד לפני רב הגדול מציפורי ועל ההוצא' היונ' חייב מבית דינו הוא יבא הדין לקהילה שלהם רק ששמעון ישתדל שיבא לשם וכל אחד משני הצדדי' קבלו עליהם בחומר הנ"ל להיות צ"ד בפני הדיין הנ"ל על כל התביעות שיש לו על צד שכנגדו בעולם ג"כ התנו שני הצדדי' הנ"ל שכל אחד יכול להעמיד אחר במקומו אם הוא אינו יכול לבוא לביתו לזמן המוגבל ביניהם דהיינו או לח"ה בסוכות הבע"ל ש"ז לפ"ק או בחנוכה ש"ז לפ"ק ומה שנעש' נעשה היו' יום פלוני כו': הועתק אות באות:
*
ובתחלה כאשר עמדו לדין אמר ראובן אל המורה ובקש אותו ליקח עוד גבר' סמוך הדר בעירו אצלו או שאר אנשי' חשובי מן העיר להכרע דעת לירד עמהם לעומקו של דין כי כמה פעמים הדין משתנה לפי המנהג באשר כתב האשיר"י בפר' המניח והרמב"ם כלל בעניין מכירה שהכל תלוי לפי הנהגת הזמן והמקום והלשון ע"כ היה מן הנכון למורה להתייעץ עמהם עד משא ומתן קצת בדין וקצת בסבר' ואח"כ היה לו למנוע עצמו כמו שכתב הרמב"ם וז"ל אחד שהיה מומחה לרבי כו' אעפ"י שמותר לדון יחידי מצות חכמים להושיב עמו אחרי' שהרי אמרו אל תהי דן יחידי ע"כ וא"ל דאיירי בלא קבלו עליהם ז"א דהא כתב הסמ"ג וז"ל שנים שדנו אין דיניהם דין ה"מ מדברי סופרים אבל מן התורה מותר לאחד לדון שנ' בצדק תשפוט והא דתנן אל תהי דן יחידי עצה טובה מדברי סופרים אפילו למומחה לרבים כו' ע"כ והנה פקח עיניך שכתב בתחילה שמן התורה מותר לדון יחידי ודינו דין איירי באינו סמוך ומומח' לרבים דמומח' לרבי' דן בע"כ ודיניו דין אפי' מדברי סופרי' כדתני' בבריית' בפרק קמא דסנהדרין והספר גופיה מסיק הכי אחר כך אלא על כרחיך באדם פשוט איירי מה לא יכול לכוף שום אדם לדין אלא בנתאמצו לדין לפניו איירי ואפ"ה אינו דן ודיניו אינו דין מדברי סופרי' ועל זה סמך עצה טובה אפי' למומחה לרבים משמע אפילו בסגנון דלעיל דקבלו עליהם ונתאמצו לדין אפ"ה הוא מצות חכמים כדברי הרמב"ם והיינו עצה טובה של הסמ"ג שישיב עמו אחרי' ואת"ל דעיצה טובה של הסמ"ג אינו משמע לשון מצוה וכן משמע מהג"ה מיימוני שמביא הסמ"ג על דבריו זהו מובן קצת שחולק עליו מ"מ לא שמע לעצת חכמי' אשר יעצו לו לטובה ולא לרעה והם הראו הנולד ועוד מסתמא לא פליג הסמ"ג על הרמב"ם כי מי שמדקדק בדברי הסמ"ג וברמב"ם ימצא שגזע הסמ"ג הוא הרמב"ם ויניקתו ממנו א"ל שמביא דעות חולקו' כגון רש"י ור"ת ור"י אבל בסתמ' בחד מחאת' הוא דוק ותמצא. ועוד ראייה דאיירי אפי' בקבלו עלייהו מדלא מוקי הסמ"ג המשנ' דאבות באינו מומחה לרבים ואינו נטל רשות מב"ד דאז יהיה דברי חכמי' כפשוטו שאסור לדון יתידי ודחק עצמו למוקמי אף על מומחה לרבים ויהיב פי' עיצה טובה לבד ויהיה לצדדים וק"ל אלא משום דרצה הספר לאוקמי מתנית' דאבות בכל עניין בלא פלוג אם כן מהאי טעמא נמי בלא פלוג איירי אפילו בקבלו עלייהו וכן דעת הרמב"ם שפסק מצות חכמים הוא כו' מניין לו דילמא מתניתין איירי באינו מומחה לרבים דאסור אבל במומחה לרבים אפי' מצוה ליכא להושיב אחרים עמו אלא משום דמתני' דאבות איירי בסתמא בלא פלוג א"כ ה"נ איירי בלא פלוג אפילו בדקבלו עלייהו ונתאמצו לדין אפ"ה מצוה להושיב אחרים עמו וא"כ ק"ו היכא שבקש אחד מן הצדדים שישב עמו ונוכל לומר אדעתא דהכי קבליה ואפ"ה לא שם אל לבו ולא אבה לשמוע פשיטא שעבר על מצות חכמים לכ"ע כי היה לו למנוע עצמו מן הדין ורחמנא ליבא בעי אם היה מתאמץ בדבר פשיטא שהיה שומע לו אף שמעון והנה אותו המורה פסק ששמעון הנ"ל יחזיק היין שרף במקח אשר קנה ראובן כי יש להם ארנדא גלויה ומפורסמת והנה כפי אשר העלה ראובן בדמים קניית היין שרף לכל השנה ישלם לשמעון והעדות שהביא ראובן על קנייתו שהיית' ראשונ' אמר המורה שלא היה לו לקנות כיון שאילו מוחזקים בדבר ואמר שיש בידו תשובה מהרוקח וז"ל הוי זהיר ולא תשיג גבול רעיך ולא תקח מחייתו ואם קנה סחורה או מטביע מן השלטון ויבא אחר ויוסף כדי ליקח מחבירו זה לא ניתן למחול ונקרא רשע ואין גזלן כמותו ואם לא ישמע לקול הוריהו יש להבדילו ולנדותו עד שיתקן עוותותו עכ"ל.
The rabbi pronounced judgment in favor of A and ordered that I transfer the license to him, and in addition that I pay him the difference between the price at which he could have obtained it had I not competed with him, and the price he would have to pay now.
כך סיפר לפני ראובן שעל זה התשובה היה מחייבו ואף שראובן אינו נאמן לפני בכה"ג כי מי יודע סתרו ותחבולותיו של המורה אם מזה התשובה לבד חייבו או מדיוקא דמתניתין או מתלמוד או מגאונים ע"כ באתי לחפש ולצדד זכות לאותו המורה באולי מליץ יושר אחד מיני אלף יהא עמו ואף שאין נפקותא כ"כ בדין שאם רוב הגאונים כנגדו הרי הוא בטועה בדבר משנה כאשר אוכיח לקמן מ"מ כדי שלא יכלם בדין ויקרא ב"ד טועה ע"כ מחוייבים אנו לחקור בזכות התנצלותו ואם בכל החקירה והדריש' ליכא גברא דקאי כוותי' מה נדבר ונצטדק האלהים מצא עון עבדו כי שגגת התלמוד עולה זדון והציר יציל משגיאות שלמה אמר בחכמתו רע ירוע כי ערב זר ושונא תוקעים בוטח ההוא מקרא צרפו וזקקו ר' יצח"ק במס' יבמות בפ' ב"ש רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים ולערבי של ציון ולתוקע עצמו לדבר הלכה ואית ביה תרי לישני בתלמוד ללישנא קמא מפרש כל האומר אין לו אלא תורה כו' וללישנא בתרא מפר' כגון דאתא דינ' קמיה וגמר הלכה ומדמי מילתא למילתא ואית לית רבא ולא אזיל משאול מיניה כי הא דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן לעול' ירא' דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנ' פתוח' לו מתחתיו שנ' הנה מטתו שלשלמ"ה ששי"ם גבורים סביב לה מגיבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלמדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות דהיינו מפחד של גיהנם שדומ' ללילה ע"כ הסוגיא ואף שכתב באשר"י בפ' ח"ה וז"ל ולפי מה שהגאונים פסקו בכל איכא דאמרי לישנא קמא עיקר ולפי שכך היה שגור ברוב העולם אלא שמקצת החכמי' אמרו בע"א כו' ע"כ כן פסק הריב"א א"כ משמ' דבכל מקום הלשון ראשון עיקר והשני טפל לו וכן דעת הריטב"א ובסוגיא זו נמי נימא הכי מ"מ נראה כאן דלכ"ע לישנא בתרא עיקר מאחר שאמר ואיבעי' אימא ואינו דומ' לא"ד וזהו מוכן וכן הביאו הרי"ף והרא"ש לישנא בתרא לפסק הלכה בפ"ק דסנהדרין אלמא שהוא עיקר ועוד הלא אפילו בא"ד רגיל לפסוק הרי"ף כלישנא בתרא שסידר רב אשי באחרונ' שהוא עיקר כמו שכתב האשר"י בשמו בפ"ק דב"ק והוא גופיה פסק כה"ג בסוף הפרק אלמא מה שכתב האשר"י בפר' חזקת הבתי' לפי הגאונים היינו אליבייהו וליה לא סביר ליה ותדע דהוא גופי' יפסק אח"כ בסוף המוכר פירות דהלכ' בלישנא בתרא דא"ד והיינו כדעת הרי"ץ גאות שפסק כן בפ"ק דע"ז וכאשר הביא הרא"ש וכן דעת הרמב"ם ורוב הגאונים א"כ ק"ו גבי איבעי אימ' דלישנא בתרא הוא עיקר ועוד מאחר דהנך תרי לישני לא פליגי אהדדי א"כ כולם סלקי אליבא דהילכתא ושניהם אמת וכאשר פסק האשרי בריש פ"ק וז"ל כל הני אוקימת' כולן הלכו' ופסוקות הם ולא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא כו' וכה"ג פוסק בכמה דוכתי ואפי' בשני פירושי' אליבא דתלמוד' פוסק הרא"ש ששניהם אמת וסלקי אליבא דהלכה בפר' שור שנגח הפרה גבי אין נזקקים לתובע תחילה וכה"ג פסק מהררא"י בתרומת הדשן גבי עדות נשים וכן חיבר בשערי' מדור' גבי כעינא דתורא כו' א"כ ק"ו בתרי לישני דתלמודא מאחר דלא פליגי ושניהם סברו' ישרות הן א"כ מכל הנ"ל נשמע דלישנא בתרא שהבאתי עיקר הוא לכ"ע וא"כ לפי זה אסור לכל מורה להורות ולדמו' מילת למילת' אם יש גדול במדינ' וא"ל דווקא כדאית ליה רבא במתא קאמר תלמודא דאסור דהא סתמא קאמר תלמודא ואית ליה רבא ולא קאמר במתא ועוד דאי במתא איירי מאי אריא' דאסור משום דלא שאל מרביה ת"ל דמורה במקום רבו ואפי' קבלו עליהם שני הצדדי' מ"מ היה לו למנוע מלהורו' ופשיט' שכה"ג נקרא שוטה רשע וגס רוח מאחר שקפץ בהוראה ומן הנראה אפי' כשאינו מדמה מילת' למילת' אפ"ה היה לו למנוע עצמו מלקפוץ בהורא' וכן יראה מדברי מהר"ם שפסק כנדון דידן וז"ל כל פסק שאדם רואה בפי' בספר מספרי הגאונים יכול להורות בימי רבו ואפי' תלמיד גמור רק שלא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו ולא ידמה מילתא למילתא עד כאן. ושמעינן מיניה תלת מילי חדא אפי' מי שהוא ראוי להוראה וראה פסק אחד שמות' להורות אפ"ה אינו מורה אלא בימי רבו ולא בפניו מדלא אמר רבותא אפילו בפני רבו רק בימי רבו קאמ' ומדקאמ' אח"כ אפי' תלמיד משמע דלעיל מיניה איירי אפילו באדם גדול שהגיע להוראה וא"ל דלעיל כל אדם ומי שהוא מוחזק להורא' אפי' בפני רבו מותר והא דכתב בימי רבו משום הך שריותא גבי תלמיד שכתב אחריו קאמר הכי דזה אינו מותר אלא בימי רבו ולא לפני רבו אבל לעולם בעל הוראה שרי בכל עניין א"נ משום הא לא כתב רבותא ברישא דאפי' בפני רבו מותר בעבור הסיפא שלא ידמה מילתא למילתא ולסמוך על לבו דאסור אפילו בימי רבו ז"א מדלא כתב מהר"ם בזה הלשון כל פסק שאדם רואה בפי' כו' אפי' הוא תלמיד גמור יכול' להורות בימי רבו ומדאפליג מהר"ם לתרתי בבי לשנות הלשון כדי לאשמועינן דאפילו בעל הוראה ואדם גדול לא שרי אלא בימי רבו ולא לפניו דלא תימא דווקא אתלמי' קאי שאסור לפני רבו אלא בכל עניין אסור. תניינא דלא דוקא מדמה מילתה קאמר תלמודא דאסור בלא שאילת רבו אלא אפילו הראייה שמדקדק ושקיל וטרי מן התלמוד והגאוני' אסור א"ל שראה בפי' בפסקי הגאונים כמו שכתב מהר"ם לעיל: תליתאי דלא תימא דווק' היכא שנתאמץ וקופץ להוראה אסו' אבל מי שקבלוהו שני הצדדים עליהם שרי בכל עניין דהא מדכתב מהר"ם כל פסק כו' משמע בלא פלוג לעולם אסור מדלא כתב סתמא וממילא ידעינן דקאי אכל דבר בין אהוראות איסור בין אממון אלא לאשמועינן אפילו כה"ג שפי' אפ"ה אסור אם כן ע"כ סוגיא דתלמודא בפר' ב"ש אפי' רבו אינו אצלו מ"מ אסור וא"ל דוקא כשיש לו רבו מובהק אבל כשאין לו רבו מובהק וק"ו שאינו מובהק דשרי אפילו כשיש גדול ממנו בעיר אצלו והו' במדינ' ז"א מדלא כתב תלמודא בקצרה ולא אזיל ושאיל שמעתא מרביה דאז הוה משמע כפשוטו דאיירי ברביה אלא כך כתב תלמודא ואית ליה רבא ולא אזיל כו' לומר שיש לו אדם גדול ממנו אפילו אינו רבו וג"כ אינו אצלו אפ"ה אסור היכא דרוצה לדמות מילתא למילתא ולסמוך על ראייתו.
B then asked Luria for his opinion:
Q. 1. Is the rabbi's judgment in accordance with the law? 2. If not, is it binding, since both of us signed an agreement to abide by his judgment?
וכאשר פירשתי סוגית התלמוד כן מובן מדעת הרמ"בם להדיא שכתב בפ' ב' דהלכות סנהדרין וז"ל כל דיין שבא לפניו דין והתחיל לדמותו לדין פסוק שכבר ידע ויש במדינה גדול ממנו בחכמה ואינו הולך ונמלך בו הרי הוא בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה ואמרו חכמים רעה על רעה תבא לו אלמא ממש כדברי וא"כ ק"ו איש כמוני שיש לי רב ורב הנני תלמיד גמור וצעיר בשנים איך יעלה בלבי ולדון ברוחי להורות ולפסוק בפרט שלא נתרציתי להיות ממוצע להם ולא קבלו אותי שני הצדדי' רק צד אחד צעק במר נפשו על גודל העיוות וא"כ פשיט' שהיה לי לסלק עצמי מן סלעי המחלוקת המחלוקת והקולר יהיה תלוי בצואר הדיין הגדול. מ"מ אמינא מאחר שפסק מהר"ם היכא שהפסק מפורש בפסקי הגאונים יכול אפי' תלמיד גמור להורות ע"כ נערתי חצני להציל העשוק מיד עשקו אשר המורה: קלקל השורה: ועיוות הדין שלא בתורה: והוציא הדין מאורה: להיות ח"ו לראובן ממארה: ומי יעמוד בצרת אתי לדחותו במגרה: ולבלעו חנם במהרה: על לא חמס בכפו אפילו שיבא מכשורא ואם התורה כוש מלהודות על טעתו ברבי' אנא לא אשתוק כי אני קרב לחלל אשר בגליל וגם לא יקרה כי אוטם אזנו וגו'. והנה סמכתי יתידותי להוציא לאור משפטו של ראובן מפורש ומבורר בתלמו' בפסקי הגאוני' מנופה בי"ג נפה מכל סיג ופסולת וכל הראיות ודקדוקי' אינו אלא לסתור מחשבת המור' שלא יבא הדיין לחלוק על כן באתי לפנות דרך המסוקל והמעוקל אשר היה לפניו ולהנהיר עניין ממתנית' וסוגיא דתלמודא בהיר וזהיר שלא יהא שום יתד לדיין לתלות עצמו בה ולומר קים לי כהאי אמורא או כהאי גאון או כזה הפוסק כי כולם כאחד לעומתי ברוך יאמרו ואם כן נשאר ערום מכל זכיות על כן הדין חוזר לאמיתו כאשר גבלו הראשונים איש מפי איש עד הלכה לסיני ואבקש מהצור שיצילני משגיאות כי באתי לטהר ולזכות ראובן על כן יסייעו לי מן השמים:
A. The findings upon question of law arising in this case have not been submitted to me and I do not know on what ground the rabbi awarded his judgment in favor of A. A told me that the rabbi supported his judgment on a responsum of Rokeah (Eleazer ben Judah of Worms) which reads: "Be careful not to encroach upon your neighbor's rights. You shall not take his livelihood from him. Wicked is the man who raises the price for a deal made with the government; such an act is not forgivable. No other robber can be considered as bad as he. If he will not submit to the law let him be put under a ban." If this responsum were the only support upon which the rabbi based his judgment, I would reverse it without hesitation, as I shall explain below. But I cannot rely upon A that this was the reason for the rabbi's decision, because A is not versed in the law. I shall, therefore, analyze the case from all angles before I award the decision.