רמד. ומ"ש אדוני שאלמנה ובנה שהי' בן י"ח שנה וחתנה התנו ביניהם שמ"ש בשטר [המתנה] לאחר מיתתינו שיהא בטל ושיזכה במתנה מיד כבר כתבתי דאין תלוי באלמנה כלל דלא הויא אפטרופ' [אבאמירת] בנה דבן י"ח לא יפסידו שאר האחים כי הם לא נתרצו בדבר ויכולי' לומר אין אנו חפצים אלא מה שכתוב בשטר המתנה לאחר מיתתינו כי אינו יכול להפסיד לאחי' דאפי' [אמר] זה אחי אין נאמן כי אם על עצמו כדאמ' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ד ע"א וקל"ה ע"א) ואינו נאמן לענין שיטול עם שאר האחין וכ"ש הכא דאין נאמן שאין יכול להפסיד לאחין [במחילתו] ובדבורו. מיהו לגבי דידי' מהני [מחילתו] אם הי' הממון בשעת מחילה בידי החתן א"כ מיד כשארמ תזכה בחלקך המגיעך זכה הלה מה שבידו לפי חלקו ולא לפי חלק אחיו. כיצד אם יש שם נכסי' ד' מאות זקוקי' שהי' מגיע לחתן ק' דנרי' דהיינו חלק רביעית לא יטול מן הק' אלא השליש והשאר לא יטול [עד] לאחר מיתת חמותו והיורשי' ישאו ויתנו בנכסי' ויהא הריוח שלהם עד מות אמם שהרי כיון שכתוב בשטר מתנה מהיום ולאחר מיתה הוי פי' גופא [מהיום] ופירי לאחר מיתתינו ועד אותה שעה כל הריוח ליורשי'. ואין לחלק בין לשון מהיום ולאחר מיתה בין [מקרקעי] ומטלטלי כמו שהוכיח בדברי ר"ת בשמועה דשדה זו שאני לוקח קנוייה לך מעכשיו ואין לי להאריך. מיהו אחרי מות אמם צריכי' לתן לחתן חלקו כפי מה שהיו הנכסי' בשעת מיתת אביהם ואם מכרו או נתנו מכרן או מתנתן בטלה ויוכל אז להשביע' שהרי הנכסי' כל היכא דאתנהו זכה בחלקו [בכל] מה שנותר אחרי מות חמיו ודוקא מרובין ונתמעטו אבל מועטי' [בשעת נתינת] המתנה ותנרבו בשעת חלוקה לא יטול מקבל מתנה אלא כמו שהי' הנכסי' שוים בשעת מיתת אביהם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם [כדאי'] פ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ח ע"ב) האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלות אמר רבא ובנכסי' של עכשיו ופי' מו' דאפי' במתנת בקנין מיירי וכל קנין היינו מעכשיו וא"כ כאלו אמר מעכשיו ולאחר מיתה ודמיא לגמרי לנדון זה. ומשם יש לי להוכח כמו כן כשהאלמנה נוטלת כתו' שלא יטול המקבל מתנה חלקו אלא בנכסי' הנותרי' ולא מצי למימר כיון דמתנתו מתנת בריא ולא מתנת שכ"מ [מדלא] כתב בה מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה [וכתובה] אינה גובה ממתנת בריא כמו שפסק ר"י וא"כ לא יתמעט חלק מתנתו בשביל הכתובה אלא היורשי' יגבוה כתובתה מחלק [ירושתן] דהא ודאי ליתא דהתם משמע דלעולם לא יטול מקבל מתנה יותר מן היורשי' אלא כל שעה ידו על התחתונה שהרי מסיק ובבנים הבאים לאחר מכאן ואם היו מועטי' ונתרבו לא אזלי' בתר השתא ויטול חלק גדול אלא בתר שעת הלוקה ופירשב"ם דמסתמא לא נתכוין למעט הבנים אלא כאחד מהם עשאה ולא יותר אע"פ שהיורשי' יש להם כח לישא ולתן בנכסים והריוח שלהם עד מות אמם מ"מ אין להם כח בנכסי' למכור ולתן ואם מכרו ונתנו מכרן ומתנתן בטילה כמו שהאב אינו יכול למכור אלא עד שימות וכשיגיע זמן המתנה מכרן בטל. ואם פשעו בנכסי' ונאבדו חייבי' באחריות' דלא גריעי מש"ח מיהו בגניבה ואבדה ואונסין פטירי ואע"ג דהריוח שלהם לא הוו כמו לוה דחייב באונסי' דלכאור איהו גופי' כל זמן שהי' חי הריוח שלו ואינו חייב באונסי' שהרי אינו לוה אלא נותן מתנה ושייר לעצמו הפירות שלא יצאו מעולם מרשותו ה"נ שייר הפירות לבניו ולא הוי מעולם לוין. ודמי' להא דאמר פ' המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ג ע"א) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבני מת מחזיר לבניו והכי אמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ח ע"א) מכר דקל [חוץ מן פירותיו] שייר מקום פירות. ומה שכתבתי דהיורשי' אין להם כח למכור ולא לתן ולא לפשוע בהן אין להקשות כיון שכתוב בשטשר ב' לשונות המכחישי' זא"ז הלך אחר פחות שבלשונות דמהיום משמע גופא מהיום ובתר הכי כ' שיוותרו לאחר מיתתינו משמע דלא נתן לו מהשתא אלא הנותרי' לאחר מיתת שניהם וא"כ אם קדמו הבנים ומכרו מה שמכרו מכרו כדשמואל פ' בית כור (בבא בתרא ק"ה ע"א) דאמר שמואל הלכה כחכמי' דאמרו הלך אחר פחות שבלשונות וכדתני' פ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ח ע"ב) כתוב [בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרי' זוזי' ק' דאינון סלעין תלתין] אין לו אלא מנה הא ל"ק כמ"ש אדוני כדיון [שאנו יכולי'] לקיים ב' הלשונות יש לקיים וריני יכול לפרש שיוותרו [ממזונותיהם] א"נ הלך אחר התחתון כמו שכתבת א"נ אשר יותירו שלא יפסדו בגניבה ואבידה או באונסי' א"נ נ"ל דע"כ יוותרו דקאמר לא להשליט את בניו למכור ולתן עד מיתת שניהם דמדקאמר שיוותרו לנו ולא ליורשינו קאמר כדקאמר פ' האומר (ס' ע"ב) ופ' מי שאחזו (גיטין ע"ד ע"א) ה"ז גיטך ע"מ שתתני [לי] מאתים זוז מ"ם לי וליורשי ומ"ם לי ולא ליורשי ומסתמא הלכה כת"ק ולא כרשב"ג דברייתא. ועוד דתנן פ' הכותב (כתובות פ"ו ע"ב) נדר ושובעה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעי' אותה ואע"ג שכתבתי שהיורשי' יש להם לשאת ולתת בנכסי' עד מות אמם וכל הריוח שלהם מיהו אחרי מות אמם יכולי' להשביע שלא עכבו מן הנכסים כלום אע"ג דטענת שמא היא נשבעי' כדתנן פ' כל הנשבעי' (מ"ה ע"א) אלו נשבעי' שלא בטענה השותפי' והאפטרופ' משום דמורו בו התירא ה"נ מורו התירא דטרחי להוציא חובת אביהם מן הגוים ולשמור הנכסים. ומה שטען האפטרופוס נחת רוח עשתה לבעלה גם בזה טעה דבהדי' אמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ' ע"א) למעוטי נכסי מלוג דלא שייך למימר נחת רוח וזאת המתנה נ"מ כיון דלא שמאתו בכתו' וגם מה שטען שכבר נתנה לאמה גם בזה טעה שאינה יכולה למכור ולתן בנ"מ לאחרי' דאפי' מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ודברי' ישרים ונכוחים אך בזה חולקנו עלך שאין יכול לזכות במתנה עד מות חמותו כדפי' כל צדדי' וצדי' צדדי' ושלום מאיר ב"ב.
Q. A drew up a legal document in which he used the following words: "Effective as of today, but to be executed after our (meaning himself and his wife, L) deaths, our daughter R shall inherit an equal share with her brothers, those already born and those that might be born, in whatever will remain of my estate." After A's death, his children and his widow, L, interpreted the document to mean that A had appointed L trustee over his estate. When L proved a very inefficient, careless, and wasteful trustee, A's sons reached an agreement with L, whereby she was to receive forty marks for turning over the estate to A's sons immediately. Before relinquishing her trusteeship, L and her youngest son B (who was eighteen years of age) agreed to allow R's husband to take his wife's share of the estate immediately, without having to wait for L's death. A's two other sons object to this latter agreement. A. A's heirs were entitled to take over his estate at any time they wished to do so. The giving of forty marks to L in order that she relinquish her trusteeship, was entirely unnecessary, for A's document, while making the collection of R's share in A's estate dependant on L's death, did not appoint L trustee of said estate. Moreover, had A explicitly appointed L trustee of his estate, the court would have removed her at no expense to the heirs, since she had proven to be inefficient, careless, and wasteful. The second agreement is not binding on A's two sons since L, not being a trustee of the estate, had no legal power to dispose of part of the estate. B, however, was able to forego his own part of R's share, and his act is binding upon such part if R (or her husband) was in possession of her share at the time of the latter agreement. Thus R would be entitled to receive one third of her share (B's part of her share) immediately, while B's two brothers would manage the other two-thirds for their own profit and gain until L's death. Although the brothers are entitled to manage R's share for their own profit, they are not permitted to sell or otherwise alienate any part of it; and their responsibility thereto would be that of a gratuitous watchman. Thus any increase that will accrue until L's death will belong to the brothers, while, any decrease of value caused by theft, loss or unavoidable accident will be suffered by R. Should the brothers be called upon to pay L her ketubah, one quarter of such payment should come out of R's share. R may not claim that her father has made her an outright gift, free of any lien or obligation, since A did not intend to give R a greater share than that of his sons. After L's death, R may exact an oath from her brothers to the effect that they did not retain for themselves anything belonging to her. Q. L's trustee claimed that L's property which she had given to her husband, had been given only to gratify him, but had not been intended as an outright gift. Therefore, this property had belonged to L; and she gave it to her mother by right. A. This property was not listed in L's ketubah, and was thus considered niksei melug regarding which a woman may not claim that her gift thereof to her husband was not actually meant to be binding but was given in order to gratify him (B. B. 50a). Therefore, the gift was binding, and she no longer had any claim to said property. She had no right to give it to her mother. This Resp. is addressed to: "My teacher Rabbi Eliezer b. Ephraim." SOURCES: Cr. 30; Pr. 243–4; Am II, 18.
רמד. ומ"ש אדוני שאלמנה ובנה שהי' בן י"ח שנה וחתנה התנו ביניהם שמ"ש בשטר [המתנה] לאחר מיתתינו שיהא בטל ושיזכה במתנה מיד כבר כתבתי דאין תלוי באלמנה כלל דלא הויא אפטרופ' [אבאמירת] בנה דבן י"ח לא יפסידו שאר האחים כי הם לא נתרצו בדבר ויכולי' לומר אין אנו חפצים אלא מה שכתוב בשטר המתנה לאחר מיתתינו כי אינו יכול להפסיד לאחי' דאפי' [אמר] זה אחי אין נאמן כי אם על עצמו כדאמ' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ד ע"א וקל"ה ע"א) ואינו נאמן לענין שיטול עם שאר האחין וכ"ש הכא דאין נאמן שאין יכול להפסיד לאחין [במחילתו] ובדבורו. מיהו לגבי דידי' מהני [מחילתו] אם הי' הממון בשעת מחילה בידי החתן א"כ מיד כשארמ תזכה בחלקך המגיעך זכה הלה מה שבידו לפי חלקו ולא לפי חלק אחיו. כיצד אם יש שם נכסי' ד' מאות זקוקי' שהי' מגיע לחתן ק' דנרי' דהיינו חלק רביעית לא יטול מן הק' אלא השליש והשאר לא יטול [עד] לאחר מיתת חמותו והיורשי' ישאו ויתנו בנכסי' ויהא הריוח שלהם עד מות אמם שהרי כיון שכתוב בשטר מתנה מהיום ולאחר מיתה הוי פי' גופא [מהיום] ופירי לאחר מיתתינו ועד אותה שעה כל הריוח ליורשי'. ואין לחלק בין לשון מהיום ולאחר מיתה בין [מקרקעי] ומטלטלי כמו שהוכיח בדברי ר"ת בשמועה דשדה זו שאני לוקח קנוייה לך מעכשיו ואין לי להאריך. מיהו אחרי מות אמם צריכי' לתן לחתן חלקו כפי מה שהיו הנכסי' בשעת מיתת אביהם ואם מכרו או נתנו מכרן או מתנתן בטלה ויוכל אז להשביע' שהרי הנכסי' כל היכא דאתנהו זכה בחלקו [בכל] מה שנותר אחרי מות חמיו ודוקא מרובין ונתמעטו אבל מועטי' [בשעת נתינת] המתנה ותנרבו בשעת חלוקה לא יטול מקבל מתנה אלא כמו שהי' הנכסי' שוים בשעת מיתת אביהם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם [כדאי'] פ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ח ע"ב) האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלות אמר רבא ובנכסי' של עכשיו ופי' מו' דאפי' במתנת בקנין מיירי וכל קנין היינו מעכשיו וא"כ כאלו אמר מעכשיו ולאחר מיתה ודמיא לגמרי לנדון זה. ומשם יש לי להוכח כמו כן כשהאלמנה נוטלת כתו' שלא יטול המקבל מתנה חלקו אלא בנכסי' הנותרי' ולא מצי למימר כיון דמתנתו מתנת בריא ולא מתנת שכ"מ [מדלא] כתב בה מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה [וכתובה] אינה גובה ממתנת בריא כמו שפסק ר"י וא"כ לא יתמעט חלק מתנתו בשביל הכתובה אלא היורשי' יגבוה כתובתה מחלק [ירושתן] דהא ודאי ליתא דהתם משמע דלעולם לא יטול מקבל מתנה יותר מן היורשי' אלא כל שעה ידו על התחתונה שהרי מסיק ובבנים הבאים לאחר מכאן ואם היו מועטי' ונתרבו לא אזלי' בתר השתא ויטול חלק גדול אלא בתר שעת הלוקה ופירשב"ם דמסתמא לא נתכוין למעט הבנים אלא כאחד מהם עשאה ולא יותר אע"פ שהיורשי' יש להם כח לישא ולתן בנכסים והריוח שלהם עד מות אמם מ"מ אין להם כח בנכסי' למכור ולתן ואם מכרו ונתנו מכרן ומתנתן בטילה כמו שהאב אינו יכול למכור אלא עד שימות וכשיגיע זמן המתנה מכרן בטל. ואם פשעו בנכסי' ונאבדו חייבי' באחריות' דלא גריעי מש"ח מיהו בגניבה ואבדה ואונסין פטירי ואע"ג דהריוח שלהם לא הוו כמו לוה דחייב באונסי' דלכאור איהו גופי' כל זמן שהי' חי הריוח שלו ואינו חייב באונסי' שהרי אינו לוה אלא נותן מתנה ושייר לעצמו הפירות שלא יצאו מעולם מרשותו ה"נ שייר הפירות לבניו ולא הוי מעולם לוין. ודמי' להא דאמר פ' המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ג ע"א) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבני מת מחזיר לבניו והכי אמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ח ע"א) מכר דקל [חוץ מן פירותיו] שייר מקום פירות. ומה שכתבתי דהיורשי' אין להם כח למכור ולא לתן ולא לפשוע בהן אין להקשות כיון שכתוב בשטשר ב' לשונות המכחישי' זא"ז הלך אחר פחות שבלשונות דמהיום משמע גופא מהיום ובתר הכי כ' שיוותרו לאחר מיתתינו משמע דלא נתן לו מהשתא אלא הנותרי' לאחר מיתת שניהם וא"כ אם קדמו הבנים ומכרו מה שמכרו מכרו כדשמואל פ' בית כור (בבא בתרא ק"ה ע"א) דאמר שמואל הלכה כחכמי' דאמרו הלך אחר פחות שבלשונות וכדתני' פ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ח ע"ב) כתוב [בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרי' זוזי' ק' דאינון סלעין תלתין] אין לו אלא מנה הא ל"ק כמ"ש אדוני כדיון [שאנו יכולי'] לקיים ב' הלשונות יש לקיים וריני יכול לפרש שיוותרו [ממזונותיהם] א"נ הלך אחר התחתון כמו שכתבת א"נ אשר יותירו שלא יפסדו בגניבה ואבידה או באונסי' א"נ נ"ל דע"כ יוותרו דקאמר לא להשליט את בניו למכור ולתן עד מיתת שניהם דמדקאמר שיוותרו לנו ולא ליורשינו קאמר כדקאמר פ' האומר (ס' ע"ב) ופ' מי שאחזו (גיטין ע"ד ע"א) ה"ז גיטך ע"מ שתתני [לי] מאתים זוז מ"ם לי וליורשי ומ"ם לי ולא ליורשי ומסתמא הלכה כת"ק ולא כרשב"ג דברייתא. ועוד דתנן פ' הכותב (כתובות פ"ו ע"ב) נדר ושובעה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעי' אותה ואע"ג שכתבתי שהיורשי' יש להם לשאת ולתת בנכסי' עד מות אמם וכל הריוח שלהם מיהו אחרי מות אמם יכולי' להשביע שלא עכבו מן הנכסים כלום אע"ג דטענת שמא היא נשבעי' כדתנן פ' כל הנשבעי' (מ"ה ע"א) אלו נשבעי' שלא בטענה השותפי' והאפטרופ' משום דמורו בו התירא ה"נ מורו התירא דטרחי להוציא חובת אביהם מן הגוים ולשמור הנכסים. ומה שטען האפטרופוס נחת רוח עשתה לבעלה גם בזה טעה דבהדי' אמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ' ע"א) למעוטי נכסי מלוג דלא שייך למימר נחת רוח וזאת המתנה נ"מ כיון דלא שמאתו בכתו' וגם מה שטען שכבר נתנה לאמה גם בזה טעה שאינה יכולה למכור ולתן בנ"מ לאחרי' דאפי' מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות ודברי' ישרים ונכוחים אך בזה חולקנו עלך שאין יכול לזכות במתנה עד מות חמותו כדפי' כל צדדי' וצדי' צדדי' ושלום מאיר ב"ב.
Q. A drew up a legal document in which he used the following words: "Effective as of today, but to be executed after our (meaning himself and his wife, L) deaths, our daughter R shall inherit an equal share with her brothers, those already born and those that might be born, in whatever will remain of my estate." After A's death, his children and his widow, L, interpreted the document to mean that A had appointed L trustee over his estate. When L proved a very inefficient, careless, and wasteful trustee, A's sons reached an agreement with L, whereby she was to receive forty marks for turning over the estate to A's sons immediately. Before relinquishing her trusteeship, L and her youngest son B (who was eighteen years of age) agreed to allow R's husband to take his wife's share of the estate immediately, without having to wait for L's death. A's two other sons object to this latter agreement.
A. A's heirs were entitled to take over his estate at any time they wished to do so. The giving of forty marks to L in order that she relinquish her trusteeship, was entirely unnecessary, for A's document, while making the collection of R's share in A's estate dependant on L's death, did not appoint L trustee of said estate. Moreover, had A explicitly appointed L trustee of his estate, the court would have removed her at no expense to the heirs, since she had proven to be inefficient, careless, and wasteful. The second agreement is not binding on A's two sons since L, not being a trustee of the estate, had no legal power to dispose of part of the estate. B, however, was able to forego his own part of R's share, and his act is binding upon such part if R (or her husband) was in possession of her share at the time of the latter agreement. Thus R would be entitled to receive one third of her share (B's part of her share) immediately, while B's two brothers would manage the other two-thirds for their own profit and gain until L's death.
Although the brothers are entitled to manage R's share for their own profit, they are not permitted to sell or otherwise alienate any part of it; and their responsibility thereto would be that of a gratuitous watchman. Thus any increase that will accrue until L's death will belong to the brothers, while, any decrease of value caused by theft, loss or unavoidable accident will be suffered by R. Should the brothers be called upon to pay L her ketubah, one quarter of such payment should come out of R's share. R may not claim that her father has made her an outright gift, free of any lien or obligation, since A did not intend to give R a greater share than that of his sons. After L's death, R may exact an oath from her brothers to the effect that they did not retain for themselves anything belonging to her.
Q. L's trustee claimed that L's property which she had given to her husband, had been given only to gratify him, but had not been intended as an outright gift. Therefore, this property had belonged to L; and she gave it to her mother by right.
A. This property was not listed in L's ketubah, and was thus considered niksei melug regarding which a woman may not claim that her gift thereof to her husband was not actually meant to be binding but was given in order to gratify him (B. B. 50a). Therefore, the gift was binding, and she no longer had any claim to said property. She had no right to give it to her mother.
This Resp. is addressed to: "My teacher Rabbi Eliezer b. Ephraim."
SOURCES: Cr. 30; Pr. 243–4; Am II, 18.