עפעפיי יישירו. יתרועעו אף ישירו בעת גלילי ידך לפני יעבירו לעומתם ברוך יאמרו רכו דבריך משמן והמה פתיחות. אשר בידך מפתחות מסגרות. פתוחי חותם מפותחות חרות על הלוחות. יהי רצון שכני סנה אל הרוחו'. להשקיטך בנוה שאנן ובמשכנות מבטחות. להשיגך אורח חיים ושובע שמחות. ולמלטך מכל אנחות אלופי ומיודעי. ה"ר יצחק אותך ואת רעיך אשר על החתום. ובקצרה אשיב את הנראה בעיני אם כששאל ההגמון אמר הקהל ושאל מהם מה ששאל באותה שעה קודם שנתפשרו אמר איני חפץ שיתנו שאר בני העיר שלא נשבעו לשקר כי אם הנשבעין לשקר אז ודאי לא יתנו כי אם הנשבעין אע"ג דהקהל הם שותפים במסים ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו כדאיתא פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) ובפ' המקבל (בבא מציעא דף קה) ה"מ למסים אבל עלילות וארנוניות בזה אינם שותפין אפילו אם מעליל על מקצת הקהל שלא כדין לא יתנו האחרים עמהם כל שכן בנדון זה שהעליל עליהם כדין שהרי כופרים דבריהם הראשונים ואת שבועתן לפני ההגמון שלא היו אחרים עמהם וגדולה מזו אמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף ח) ההוא דמי כלילא דשדו לה אבני טבריא אתו לקמיה דר' אמרו ליה ליתנו רבנן בהדן וכו'. עד ערוקו ערקא פלגא שדיוה אפלגא עד שדיוה אכובס ולכאורה אותם שברחו היו פטורין לתן עמהם שאם לא כן לימא להו ר' אפילו אם תברחו תצטרכו לתן אלא ודאי הבורחים נפטרו מיד ולא היה להם לתן מאומה עם הנשארים כיון דעלילה היתה ולא היו שותפין בזה להכי אע"פי ששמו עליהם מתחלה על כולן וברחו מקצתן קודם שנתרצו א ונדרו לתת הממון ביחד אמרינן דהבורחין פטורין וכ"ש הכא וקל להבין. ומה שטוען האפטרופא של הקהל על ראובן וחמותו שצעקו בפני ההגמון ואמרו אדונינו אין לנו ליתן כי אם הנשבעין לשקר ומתוך צעקת' כעס ההגמון והוסיף ליקח מהם וראובן משיב שהם פרצו הגדר תחלה כשהעליל עליהם ההגמון ושאל מהם ממון ואמר איני חפץ שיתנו כ"א הנשבעין לשקר אמרו הם אדונינו תקח מכל הקהל. אם אמת דברי ראובן שכך אמרו אז פטור אחרי שהם פרצו הגד' תחלה ואם אינו כדבריו אז חייב ראובן לשלם להם כל מה שיבררו בעדים שהפסידו במסירתו ואם אין להם עדים והוא אומר לא הפסדתיכם כלום ישבע שלא הפסידם ויפטר דבעיא היא אם עשו תקנת נגזל במסור וסלק' בתיקו וקיימ' לן דכל תיקו דממונא לקולא ולא מפקינן ממונא מספיקא אבל אם יודע שהזיקם ואינו יודע כמה הזיק' פסק ר"ת ישבע שכנגדו כמה הזיקו ויטול ומה שפטרתי את ראוב' שלא לתן עמה' אם הוא כדבריו הני מילי מס' זקוקין ולמעלה דהיינו דמי העלילה אבל הם זקוקין שהם מס הקצוב שלהם בכל שנה באותו הזמן צריך לתן ואין ההגמון יכול לפוטרו דשותף הוא בדבר זה ואין שותף חולק שלא לדעת חבירו אבל מס' ולמעלה לא יתן ואעפ"י שמתחלה באו הוא וחמותו לקהל ואמרו להם להתפשר להציל הנפשו' אביונים נקיים והמה יתנו חלקם ממ אחרי שבאות' שעה לא רצה ההגמון לקח כופר והון והם לא הצילו הנפשות אלא משמיא הוא דרחימו עליה פטור ראובן דגבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו וירא להציל ולא הציל (בפרק הגוזל בתר' דף קטו) אמרינן דאין לו אלא שכרו דהא לא עבד שליחותי' כי ירד להציל ולא הציל. הכא נמי לא הצילו. וכ"ש הוא שהרי לא נתנו אלא בשביל עלילה שהעליל עליהם לאמר שנשבעו לשקר:
Q. Some members of the community made statements before the bishop [probably regarding their financial status] and swore to the truth of these statements. Subsequently they denied having made such statements. The bishop became enraged and threw some of them into prison. A and his mother-in-law, who had no part in this affair, asked the community to ransom the prisoners and offered to pay their part of the ransom money. The community tried to rescue the unfortunates, but the bishop would not free them. Finally they were freed by the grace of God. The bishop then became reconciled by receiving a certain amount of money, as a fine from the community. The community demanded that A and his mother-in-law contribute their share of the fine. A and his mother-in-law complained to the bishop, who, in his anger, increased the fine. The community now demands that A pay his share of the original fine plus the entire increase of which he was the cause. A claims that the community committed the first wrong by asking the bishop to put the tax on the entire community, after the bishop explicitly imposed the fine only on those members who were guilty of the perjury. A. If the bishop originally imposed the fine only on those members who took the false oath, those who did not take such an oath are not obliged to pay any part of the fine. As to the increased fine, if A's claim is true, he is not to be held responsible for it. If, however, his claim is false, the community may collect from him any losses it has suffered on his account. The amount of the loss must be established by witnesses. If, however, the community cannot produce any witnesses, and A claims that he caused it no losses, he may take an oath and be free from obligation. But if he admits having caused it some loss, the community may take an oath as to the amount of the loss, and collect that amount from A. A, however, is free only from contributing to the additional tax which was imposed as a fine, but he has to pay his share of the sixty marks which is the yearly tax of the community to the bishop. This Resp. is addressed to R. Isaac. SOURCES: Cr. 53; Pr. 992; Rashba I, 1099. Cf. Hayyim Or Zarua, Responsa 253.
עפעפיי יישירו. יתרועעו אף ישירו בעת גלילי ידך לפני יעבירו לעומתם ברוך יאמרו רכו דבריך משמן והמה פתיחות. אשר בידך מפתחות מסגרות. פתוחי חותם מפותחות חרות על הלוחות. יהי רצון שכני סנה אל הרוחו'. להשקיטך בנוה שאנן ובמשכנות מבטחות. להשיגך אורח חיים ושובע שמחות. ולמלטך מכל אנחות אלופי ומיודעי. ה"ר יצחק אותך ואת רעיך אשר על החתום. ובקצרה אשיב את הנראה בעיני אם כששאל ההגמון אמר הקהל ושאל מהם מה ששאל באותה שעה קודם שנתפשרו אמר איני חפץ שיתנו שאר בני העיר שלא נשבעו לשקר כי אם הנשבעין לשקר אז ודאי לא יתנו כי אם הנשבעין אע"ג דהקהל הם שותפים במסים ושותף אינו חולק שלא לדעת חבירו כדאיתא פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) ובפ' המקבל (בבא מציעא דף קה) ה"מ למסים אבל עלילות וארנוניות בזה אינם שותפין אפילו אם מעליל על מקצת הקהל שלא כדין לא יתנו האחרים עמהם כל שכן בנדון זה שהעליל עליהם כדין שהרי כופרים דבריהם הראשונים ואת שבועתן לפני ההגמון שלא היו אחרים עמהם וגדולה מזו אמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף ח) ההוא דמי כלילא דשדו לה אבני טבריא אתו לקמיה דר' אמרו ליה ליתנו רבנן בהדן וכו'. עד ערוקו ערקא פלגא שדיוה אפלגא עד שדיוה אכובס ולכאורה אותם שברחו היו פטורין לתן עמהם שאם לא כן לימא להו ר' אפילו אם תברחו תצטרכו לתן אלא ודאי הבורחים נפטרו מיד ולא היה להם לתן מאומה עם הנשארים כיון דעלילה היתה ולא היו שותפין בזה להכי אע"פי ששמו עליהם מתחלה על כולן וברחו מקצתן קודם שנתרצו א ונדרו לתת הממון ביחד אמרינן דהבורחין פטורין וכ"ש הכא וקל להבין. ומה שטוען האפטרופא של הקהל על ראובן וחמותו שצעקו בפני ההגמון ואמרו אדונינו אין לנו ליתן כי אם הנשבעין לשקר ומתוך צעקת' כעס ההגמון והוסיף ליקח מהם וראובן משיב שהם פרצו הגדר תחלה כשהעליל עליהם ההגמון ושאל מהם ממון ואמר איני חפץ שיתנו כ"א הנשבעין לשקר אמרו הם אדונינו תקח מכל הקהל. אם אמת דברי ראובן שכך אמרו אז פטור אחרי שהם פרצו הגד' תחלה ואם אינו כדבריו אז חייב ראובן לשלם להם כל מה שיבררו בעדים שהפסידו במסירתו ואם אין להם עדים והוא אומר לא הפסדתיכם כלום ישבע שלא הפסידם ויפטר דבעיא היא אם עשו תקנת נגזל במסור וסלק' בתיקו וקיימ' לן דכל תיקו דממונא לקולא ולא מפקינן ממונא מספיקא אבל אם יודע שהזיקם ואינו יודע כמה הזיק' פסק ר"ת ישבע שכנגדו כמה הזיקו ויטול ומה שפטרתי את ראוב' שלא לתן עמה' אם הוא כדבריו הני מילי מס' זקוקין ולמעלה דהיינו דמי העלילה אבל הם זקוקין שהם מס הקצוב שלהם בכל שנה באותו הזמן צריך לתן ואין ההגמון יכול לפוטרו דשותף הוא בדבר זה ואין שותף חולק שלא לדעת חבירו אבל מס' ולמעלה לא יתן ואעפ"י שמתחלה באו הוא וחמותו לקהל ואמרו להם להתפשר להציל הנפשו' אביונים נקיים והמה יתנו חלקם ממ אחרי שבאות' שעה לא רצה ההגמון לקח כופר והון והם לא הצילו הנפשות אלא משמיא הוא דרחימו עליה פטור ראובן דגבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו וירא להציל ולא הציל (בפרק הגוזל בתר' דף קטו) אמרינן דאין לו אלא שכרו דהא לא עבד שליחותי' כי ירד להציל ולא הציל. הכא נמי לא הצילו. וכ"ש הוא שהרי לא נתנו אלא בשביל עלילה שהעליל עליהם לאמר שנשבעו לשקר:
Q. Some members of the community made statements before the bishop [probably regarding their financial status] and swore to the truth of these statements. Subsequently they denied having made such statements. The bishop became enraged and threw some of them into prison. A and his mother-in-law, who had no part in this affair, asked the community to ransom the prisoners and offered to pay their part of the ransom money. The community tried to rescue the unfortunates, but the bishop would not free them. Finally they were freed by the grace of God. The bishop then became reconciled by receiving a certain amount of money, as a fine from the community. The community demanded that A and his mother-in-law contribute their share of the fine. A and his mother-in-law complained to the bishop, who, in his anger, increased the fine. The community now demands that A pay his share of the original fine plus the entire increase of which he was the cause. A claims that the community committed the first wrong by asking the bishop to put the tax on the entire community, after the bishop explicitly imposed the fine only on those members who were guilty of the perjury.
A. If the bishop originally imposed the fine only on those members who took the false oath, those who did not take such an oath are not obliged to pay any part of the fine. As to the increased fine, if A's claim is true, he is not to be held responsible for it. If, however, his claim is false, the community may collect from him any losses it has suffered on his account. The amount of the loss must be established by witnesses. If, however, the community cannot produce any witnesses, and A claims that he caused it no losses, he may take an oath and be free from obligation. But if he admits having caused it some loss, the community may take an oath as to the amount of the loss, and collect that amount from A. A, however, is free only from contributing to the additional tax which was imposed as a fine, but he has to pay his share of the sixty marks which is the yearly tax of the community to the bishop.
This Resp. is addressed to R. Isaac.
SOURCES: Cr. 53; Pr. 992; Rashba I, 1099. Cf. Hayyim Or Zarua, Responsa 253.