קג. על דברי ריבות אשר בשעריכם אשיבכם לפענ"ד כי דבר פשוט הוא ששמעון ולוי וגד ודן חייבי' לפרוע לראובן כל מה שיברר בעדי' שהפסידו בעדותם כי לא הי' להם להעיד עליו שהוא גר דאפי' לשבע לשקר הי' מותר להם קודם שהי' מעידי' עליו שהוא גר כי בדבר הזה הו"ל סכנת נפשות ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפי' למיעוט חיישי' לגבי פיקוח נפש לפקח את הגל אפי' בעיר שרובה גוים דאיכא ס"ס שמא גוי ואת"ל ישראל שמא מת כבר (כתו' ט"ו ע"ב) כ"ש בנדון זה שהי' יכולי' לשבע באמת דקיי"ל (נדרי' כ"ז ע"ב) נודרי' להרגי' ולחרמי' וכו' ומוקי לה דאמר בפיו יאסרו כל פירות שבעולם עלי סתמא ואמר בלבו היום ואע"ג דבעלמא דברי' שבלב אינם דברי' לגבי אונסי' התירו דאנן סהדי שלכך הוא דעתו [וטובא] אשכחן דאזלי' בתר מחשבתו כגון במברחת וכר"ש בן מנסיא (ב"ב קל"ב ע"א) לא נתכונה זו אלא להגון לה וכהנה רבות וטעמא משום דהוי אומדנא דמוכח וכ"כ רבינו וז"ל וכן נוהגים ששרים משביעי' יהודי' שתחתיהם שלא ילכו לעיר אחרת ויכולים לשבע סתם ובלבם יחשבו היום ואף אם יפרוש בשפתיו שלא ילך כל ימי חייו יכול הוא לחשוב שלא ילך עד שיראה למה או כמה ענינים יכול להערים ואם מבטל בשפתיו בלחש כ"ש שהוא ביטול גמור עכ"ל ובנדון זה נמי אם הם השביעו שיגידו אם הוא מזרע יעקב היו יכולי' לבטל בלחש בשפתותיהם כי מי שומע א"נ הוי מצי לאסוקי שם הגוי אביו של הגר יעקב על שם רמאות ולשתבעו אדעתי' דנפשיהו ונמצא שהיו נשבעי' באמת תדע דכל כה"ג מותר דהא בפ"ג דשבועות (כ"ט ע"א) גבי אם לא ראיתי גמל פורח באויר פריך ודלמא האי גברא ציפר' רבה חזא ואסיק שמי' גמלא וכי הוי משתבע אדעתי' דנפשי' משתבע וכו' ולא פריך ודלמא לא הי' בלבו לאסור אלא שעה אחת כדאמר גבי [נדרי] אונסים דאמר בלבו היום אע"ג הא דפשיט' לן דדברים שבלב אינם דברים בעלמא בלא נדרי אונסי' ואפ"ה פריך ודלמא ציפר' רבה חזא וכו' אלמא דטפי איכא למתלי בהא מלתא דאסיק שמי' לדבר שאין שמו כך וכי קא משתבע אדעת' דנפשי' קא משתבע יותר מלילך אחר דברי' שבלב וא"כ גבי נדרי אונסי' כיון דשרי למיזל אחר דברי' שבלב כ"ש דמצי לאסוקי שם אבי הגר יעקב. ועוד זהו דבר [ההוה] שמשנים שמות בני האדם. ועוד הא כתי' ונלוה הגר עליהם ונספחו בית יעקב אלמא גרים מקרו בית יעקב ונהי דזרע יעקב לא מקרו יש להתיר גבי אונסי' מדשרי' דברי' שבלב כ"ש זה. ועוד אין שינוי כ"כ אי מסקי שם הגוי יעקב כי הרבה גוים שמענו ששמם יעקב וכהנה וכהנה יכול להערים משום אונסי' ולא הי' להם הציל ממונם שהוא ס"ס אם יפסידו אם לאו ובודאי יפסידו גוף וממון חביריהם ואם הגופי' ניצולו משמיא הוא דרחימו עליהו כי א' מני אלף לא הייתי סבור שהי' להם להנצל כי אפי' כשמשומדים לבד מעידי' עליהם שורפי' אותם כ"ש [כשבני] יהודי' מעידי' בו, מ"מ ממון שמפסידו על ידם ישלמו אם יש עדי' כמה הפסידו ושלום מאיר ב"ב.
Q. A, a convert to Judaism, was arrested. The Jews, B, C, D, and E, who were summoned to testify under oath as to A's identity, were threatened with confiscation of their property, if they refused to tell the truth. They, therefore, admitted that A was a convert, and avoided the taking of a false oath. Luckily, A escaped being burned at the stake (which is the fate of converts to Judaism whenever they are detected) and suffered only a financial loss. Now A demands that B, C, D, and E make good the loss that befell him owing to their testimony. A. B, C, D, and E must repay A for his losses sustained because of their testimony. Their testimony involved A's life, and their duty was to disregard the possible monetary loss to themselves and save A's life, even though it would involve the taking of an apparently false oath. Under duress one is permitted to swear to a statement which is apparently false and, then, modify that statement in one's thoughts so that it is no longer false; or one may completely nullify the false oath by a whispered statement. Many Jews resort to this practice whenever they are forced by their overlords to take an oath that they will not move out of the overlord's town. R. Meir expresses his astonishment that A escaped being burned at the stake, since not even one out of a thousand (in such circumstances) ever escapes such a fate. SOURCES: Pr. 103; cf. Cr. 54.
קג. על דברי ריבות אשר בשעריכם אשיבכם לפענ"ד כי דבר פשוט הוא ששמעון ולוי וגד ודן חייבי' לפרוע לראובן כל מה שיברר בעדי' שהפסידו בעדותם כי לא הי' להם להעיד עליו שהוא גר דאפי' לשבע לשקר הי' מותר להם קודם שהי' מעידי' עליו שהוא גר כי בדבר הזה הו"ל סכנת נפשות ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפי' למיעוט חיישי' לגבי פיקוח נפש לפקח את הגל אפי' בעיר שרובה גוים דאיכא ס"ס שמא גוי ואת"ל ישראל שמא מת כבר (כתו' ט"ו ע"ב) כ"ש בנדון זה שהי' יכולי' לשבע באמת דקיי"ל (נדרי' כ"ז ע"ב) נודרי' להרגי' ולחרמי' וכו' ומוקי לה דאמר בפיו יאסרו כל פירות שבעולם עלי סתמא ואמר בלבו היום ואע"ג דבעלמא דברי' שבלב אינם דברי' לגבי אונסי' התירו דאנן סהדי שלכך הוא דעתו [וטובא] אשכחן דאזלי' בתר מחשבתו כגון במברחת וכר"ש בן מנסיא (ב"ב קל"ב ע"א) לא נתכונה זו אלא להגון לה וכהנה רבות וטעמא משום דהוי אומדנא דמוכח וכ"כ רבינו וז"ל וכן נוהגים ששרים משביעי' יהודי' שתחתיהם שלא ילכו לעיר אחרת ויכולים לשבע סתם ובלבם יחשבו היום ואף אם יפרוש בשפתיו שלא ילך כל ימי חייו יכול הוא לחשוב שלא ילך עד שיראה למה או כמה ענינים יכול להערים ואם מבטל בשפתיו בלחש כ"ש שהוא ביטול גמור עכ"ל ובנדון זה נמי אם הם השביעו שיגידו אם הוא מזרע יעקב היו יכולי' לבטל בלחש בשפתותיהם כי מי שומע א"נ הוי מצי לאסוקי שם הגוי אביו של הגר יעקב על שם רמאות ולשתבעו אדעתי' דנפשיהו ונמצא שהיו נשבעי' באמת תדע דכל כה"ג מותר דהא בפ"ג דשבועות (כ"ט ע"א) גבי אם לא ראיתי גמל פורח באויר פריך ודלמא האי גברא ציפר' רבה חזא ואסיק שמי' גמלא וכי הוי משתבע אדעתי' דנפשי' משתבע וכו' ולא פריך ודלמא לא הי' בלבו לאסור אלא שעה אחת כדאמר גבי [נדרי] אונסים דאמר בלבו היום אע"ג הא דפשיט' לן דדברים שבלב אינם דברים בעלמא בלא נדרי אונסי' ואפ"ה פריך ודלמא ציפר' רבה חזא וכו' אלמא דטפי איכא למתלי בהא מלתא דאסיק שמי' לדבר שאין שמו כך וכי קא משתבע אדעת' דנפשי' קא משתבע יותר מלילך אחר דברי' שבלב וא"כ גבי נדרי אונסי' כיון דשרי למיזל אחר דברי' שבלב כ"ש דמצי לאסוקי שם אבי הגר יעקב. ועוד זהו דבר [ההוה] שמשנים שמות בני האדם. ועוד הא כתי' ונלוה הגר עליהם ונספחו בית יעקב אלמא גרים מקרו בית יעקב ונהי דזרע יעקב לא מקרו יש להתיר גבי אונסי' מדשרי' דברי' שבלב כ"ש זה. ועוד אין שינוי כ"כ אי מסקי שם הגוי יעקב כי הרבה גוים שמענו ששמם יעקב וכהנה וכהנה יכול להערים משום אונסי' ולא הי' להם הציל ממונם שהוא ס"ס אם יפסידו אם לאו ובודאי יפסידו גוף וממון חביריהם ואם הגופי' ניצולו משמיא הוא דרחימו עליהו כי א' מני אלף לא הייתי סבור שהי' להם להנצל כי אפי' כשמשומדים לבד מעידי' עליהם שורפי' אותם כ"ש [כשבני] יהודי' מעידי' בו, מ"מ ממון שמפסידו על ידם ישלמו אם יש עדי' כמה הפסידו ושלום מאיר ב"ב.
Q. A, a convert to Judaism, was arrested. The Jews, B, C, D, and E, who were summoned to testify under oath as to A's identity, were threatened with confiscation of their property, if they refused to tell the truth. They, therefore, admitted that A was a convert, and avoided the taking of a false oath. Luckily, A escaped being burned at the stake (which is the fate of converts to Judaism whenever they are detected) and suffered only a financial loss. Now A demands that B, C, D, and E make good the loss that befell him owing to their testimony.
A. B, C, D, and E must repay A for his losses sustained because of their testimony. Their testimony involved A's life, and their duty was to disregard the possible monetary loss to themselves and save A's life, even though it would involve the taking of an apparently false oath. Under duress one is permitted to swear to a statement which is apparently false and, then, modify that statement in one's thoughts so that it is no longer false; or one may completely nullify the false oath by a whispered statement. Many Jews resort to this practice whenever they are forced by their overlords to take an oath that they will not move out of the overlord's town.
R. Meir expresses his astonishment that A escaped being burned at the stake, since not even one out of a thousand (in such circumstances) ever escapes such a fate.
SOURCES: Pr. 103; cf. Cr. 54.