ואותם שאומרי' ששמעון לא יתן לראובן מדמי פדיונו דדמי לפורע חובו ומבריח ארי בעלמ' הוא כדאמרינן בירושלמי אפי' בבעל חוב דוחק הא ליתא כמו שפי' ר"י דמבריח ארי לא שייך אלא היכא שמצילו מן הצער ולא מן ההפסד אבל היכא שמצילו מן ההפס' לא הוי מבריח ארי ומשלם לו ואע"ג דההיא דפורע חובו מצילו מן ההפס' ואפי' הכי קרי ליה מבריח ארי שאני התם כיון דמן הדין היה חייב הלוה לפרוע למלוה לא קרי ליה הפסד כן פירש ר"י וא"כ בנדון זה כיון דהצילו מן ההפסד חייב לפרוע לו שהרי היהודי לא היה חייב מן הדין להגמון כלום דנהי דדינא דמלכות' דינא האי גזילה היא ולא הוי דינא כמוכס שאין לו קצבה במסכת נדרים (פ"ג דף כח) וא"כ חייב לשלם לו ואפילו לפי תירוץ השני שתירץ ר"י דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי ואפי' בעל חוב דוחק משום שיכול לומר הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעים עבורי דהיינו מעין אותם טעמים כי יש אהובים שמרחמים על אוהבם להצילו מן הצער הזה מ"מ בנדון זה חייב שהרי צ"ל דלא שייך האי טעמא דאהובים מרחמים על אוהבם להצילו מן הצער הזה לפרוע חובו אלא בחוב שנתחייב אהוב מן הדין אבל בחוב כזה בעלילה ובגזל שההגמון גוזלו לא שייך האי טעמא שהרי פסק רבינו גרשום זצ"ל על אנס גוי שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחה ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אלא יתן ללוקח מה שההנה אותו וכן פסק ר"י ולא אמרינן מבריח ארי הוא שקרוביו ואוהביו היו פודין הקרקע בלאו הכי כי ההיא דירושלמי דאמרינן הגע עצמך שהיה בידו משכון ובעל חוב דוחק ואפילו הכי פטור אלא שמע מינה דלא שייך אלא בבעל חובו לא בגזלן דוחק ואל יטעה אדם לומר לפי דבריי מאי איכא בין שינוי קמא דר"י ובין שינוי בתר' כי דבר זה קל מאד וישר למבין ואיני צריך לפרש. ומה שהעשיר אומר סבור הייתי לפוטרו חנם ע"י שהייתי מבקש עבורו להגמון אין בזה כלום שהרי אינו אומר הייתי להתיר פיסת ידי ולפדותו משלי אלא בדברים בעלמא הדבר ידוע שאין בזה ממש וגוים עע"ז בדברי' לא יתפייסו ובפטומי מילי כ"א ברצי הכסף ומדוד והבא והנופל בידם לפוטרו בלא כלום אי אפשר כתוא מכמר וראייה מפס"ק של רבינו גרשם שאם לא כן למה חייבו לשלם הרי ימצא הגוי או ישראל אחד מאוהביו שיאמר הייתי מפייס האנס להחזירו לך חנם. ואפילו אם יאמר העשיר עתה דעתי היה לפדותו משלי לא יפסיד ראובן אחרי שלא אמר כן מתחלה ולא ידע ראובן שהעשיר היה חפץ לתת כופר נפשו של שמעון ומה שאומר עתה אינו אומר אלא בשביל שמעון וראייה מפסק של רבינו גרשם ז"צל דאי כי האי גוונא היה פטור הרי יכול לבקש אחד מאוהביו שיאמר אלו לא היית פודהו אני הייתי פודהו בשביל קרובי וקל להבין ומה שכתבת דחייב משום דר' נתן נושה בחבירו וחבירו בחבירו לא נהירא שהרי ההגמון לא עשה בשמעון כלום שהרי מן הדין לא היה חייב לו כלום אלא בגזל בעלמא. ולא היה לי פנאי לשא וליתן עמך ולכתו' דעתי על כל דבר ודבר שכתבת גם אינך צריך רק שהדין כמו שכתבתי וכדפרישי' ועוד דל כל זה מהכא כיון שאמר לו מאותן ח' זקוקין תפרע ה' יש בלשון הזה במשמע תפרע להגמון ולא לעכבם תחת ידו וק"ל להבי"ן והרי על פיו עשה ועשה כאשר עשה:
Q. The bishop imprisoned B in order to extort money from him. B said to A: "You owe me eight marks, give five marks to the bishop". Meanwhile a rich Jew promised to speak to the bishop on B's behalf and assured B that he would thus effect his release. A, however, gave five marks to the bishop and B was released. Now B demands that A repay him the full eight marks. A. A is under no obligation to repay the five marks to B since he carried out a direct order to pay this amount to the bishop. Moreover, had A acted on his own initiative and ransomed B without being requested to do so, he would still have been entitled to reimbursement, for a Jew should be ransomed even against his express will, and may be charged with the expenses thus incurred. The promise of the rich man to speak to the bishop was of no consequence, since he did not offer to spend money on B's behalf. We know that mere words are of no avail. The Gentiles are not moved by words, only money affects them. Those who fall into their hands have no hope for deliverance save through the payment of ransom. This Responsum is addressed to Rabbi Haim Paltiel b. Jacob. SOURCES: Cr. 32–3; Tesh. Maim. to Nezikin, 17. Cf. Maharil, Responsa 78.
ואותם שאומרי' ששמעון לא יתן לראובן מדמי פדיונו דדמי לפורע חובו ומבריח ארי בעלמ' הוא כדאמרינן בירושלמי אפי' בבעל חוב דוחק הא ליתא כמו שפי' ר"י דמבריח ארי לא שייך אלא היכא שמצילו מן הצער ולא מן ההפסד אבל היכא שמצילו מן ההפס' לא הוי מבריח ארי ומשלם לו ואע"ג דההיא דפורע חובו מצילו מן ההפס' ואפי' הכי קרי ליה מבריח ארי שאני התם כיון דמן הדין היה חייב הלוה לפרוע למלוה לא קרי ליה הפסד כן פירש ר"י וא"כ בנדון זה כיון דהצילו מן ההפסד חייב לפרוע לו שהרי היהודי לא היה חייב מן הדין להגמון כלום דנהי דדינא דמלכות' דינא האי גזילה היא ולא הוי דינא כמוכס שאין לו קצבה במסכת נדרים (פ"ג דף כח) וא"כ חייב לשלם לו ואפילו לפי תירוץ השני שתירץ ר"י דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי ואפי' בעל חוב דוחק משום שיכול לומר הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעים עבורי דהיינו מעין אותם טעמים כי יש אהובים שמרחמים על אוהבם להצילו מן הצער הזה מ"מ בנדון זה חייב שהרי צ"ל דלא שייך האי טעמא דאהובים מרחמים על אוהבם להצילו מן הצער הזה לפרוע חובו אלא בחוב שנתחייב אהוב מן הדין אבל בחוב כזה בעלילה ובגזל שההגמון גוזלו לא שייך האי טעמא שהרי פסק רבינו גרשום זצ"ל על אנס גוי שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחה ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אלא יתן ללוקח מה שההנה אותו וכן פסק ר"י ולא אמרינן מבריח ארי הוא שקרוביו ואוהביו היו פודין הקרקע בלאו הכי כי ההיא דירושלמי דאמרינן הגע עצמך שהיה בידו משכון ובעל חוב דוחק ואפילו הכי פטור אלא שמע מינה דלא שייך אלא בבעל חובו לא בגזלן דוחק ואל יטעה אדם לומר לפי דבריי מאי איכא בין שינוי קמא דר"י ובין שינוי בתר' כי דבר זה קל מאד וישר למבין ואיני צריך לפרש. ומה שהעשיר אומר סבור הייתי לפוטרו חנם ע"י שהייתי מבקש עבורו להגמון אין בזה כלום שהרי אינו אומר הייתי להתיר פיסת ידי ולפדותו משלי אלא בדברים בעלמא הדבר ידוע שאין בזה ממש וגוים עע"ז בדברי' לא יתפייסו ובפטומי מילי כ"א ברצי הכסף ומדוד והבא והנופל בידם לפוטרו בלא כלום אי אפשר כתוא מכמר וראייה מפס"ק של רבינו גרשם שאם לא כן למה חייבו לשלם הרי ימצא הגוי או ישראל אחד מאוהביו שיאמר הייתי מפייס האנס להחזירו לך חנם. ואפילו אם יאמר העשיר עתה דעתי היה לפדותו משלי לא יפסיד ראובן אחרי שלא אמר כן מתחלה ולא ידע ראובן שהעשיר היה חפץ לתת כופר נפשו של שמעון ומה שאומר עתה אינו אומר אלא בשביל שמעון וראייה מפסק של רבינו גרשם ז"צל דאי כי האי גוונא היה פטור הרי יכול לבקש אחד מאוהביו שיאמר אלו לא היית פודהו אני הייתי פודהו בשביל קרובי וקל להבין ומה שכתבת דחייב משום דר' נתן נושה בחבירו וחבירו בחבירו לא נהירא שהרי ההגמון לא עשה בשמעון כלום שהרי מן הדין לא היה חייב לו כלום אלא בגזל בעלמא. ולא היה לי פנאי לשא וליתן עמך ולכתו' דעתי על כל דבר ודבר שכתבת גם אינך צריך רק שהדין כמו שכתבתי וכדפרישי' ועוד דל כל זה מהכא כיון שאמר לו מאותן ח' זקוקין תפרע ה' יש בלשון הזה במשמע תפרע להגמון ולא לעכבם תחת ידו וק"ל להבי"ן והרי על פיו עשה ועשה כאשר עשה:
Q. The bishop imprisoned B in order to extort money from him. B said to A: "You owe me eight marks, give five marks to the bishop". Meanwhile a rich Jew promised to speak to the bishop on B's behalf and assured B that he would thus effect his release. A, however, gave five marks to the bishop and B was released. Now B demands that A repay him the full eight marks.
A. A is under no obligation to repay the five marks to B since he carried out a direct order to pay this amount to the bishop. Moreover, had A acted on his own initiative and ransomed B without being requested to do so, he would still have been entitled to reimbursement, for a Jew should be ransomed even against his express will, and may be charged with the expenses thus incurred. The promise of the rich man to speak to the bishop was of no consequence, since he did not offer to spend money on B's behalf. We know that mere words are of no avail. The Gentiles are not moved by words, only money affects them. Those who fall into their hands have no hope for deliverance save through the payment of ransom.
This Responsum is addressed to Rabbi Haim Paltiel b. Jacob.
SOURCES: Cr. 32–3; Tesh. Maim. to Nezikin, 17. Cf. Maharil, Responsa 78.