דפוס ברלין, שער ב 128

וגם מורי' יורינו על נתינת מס מקרקעות וספרים זכורני מורי שאמרת לנו בסוף מס' פאה על האי משנה מי שיש לו נ' זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול ובירושלמי קאמר עלה הכא אמרין חמשין דעבדין טבין ממאתן דלא עבדין ומזה הבאת ראי' דמקרקעות אין לתן כי אם הרביעי ומספרי' נ"ל דאין לתן מק"ו השתא לומדיה פטורי' ממנדה ובלו והלך היא עצמה לא כ"ש וק"ו כזה איכא בפ"ק דקידושין (כ"ב ע"ב) ועוד שהתורה נקראת חירות ואין להטיל עול מלכות עליה ועוד אדם שיש לו כמה מסעות תשמישי בית וכלי חול אינו נותן מס מהם אע"פ שא"צ מהם אלא לפרקים פעם אחת בשנה ספרים שהם תשמישי קדש שאדם לומד בהם בכל שעה או בניו וחתניו או משאילם ללמוד בהם על אחת כמה וכמה ומורי שיחי' ישיב לנו דעתו ושלום כנפש תלמידיו שותי מימיו.

Also, please instruct us regarding the laws governing the taxation of immovables and books; for I remember what you told us regarding the Mishna, Peah, 8, 9, and the Yerushalmi thereto, that you derived from these sources the rule that immovables be assessed at one quarter their value. Books, I believe, should not be taxed at all; if those who study the books are exempt from taxation, the books themselves ought to be similarly exempt. The Torah is termed "freedom" and ought to be free from the yoke of government. Moreover, house utensils are not taxed. Sometimes a person has many sets of such utensils, which are used only on rare occasions, yet he pays no taxes thereon. How much more reason to exempt books that are used daily by a person or by his sons and sons-in-law, or are lent to others for the purpose of study.

תשובה רבים שלומים לאין קץ ותחומים לביתך נאוה קדש לאורך ימים מורי הר' אשר שיחי' ושאר כנותך עמיתינו שיחי'. למה שאלתוני מעניני מסים שעיקרם מהלכות מדינה הם והכל לפי המנהג שנהגו מדינה ומדינה כמנהגה. למדנו בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז ע"ב) שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמר עלי' גייס וטרפה ועמד א' והציל הציל לאמצע ואם אמר אני מציל לעצמי הציל לעצמו ופריך עלי' עד דמוקי לה רמי בד חמא בשותפי' וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פלג הוי פי' במקום פסידא כי הכא שעמד עליה גייס וטרפה הלכך הכא בנדון זה אם מעולם לא הורגלו להיות שותפי' במסים אלא במסים שיש להם קצבה הוי מס זה שאין לו קצבה כמו עמד עלי' גייס וטרפה דנהי דקיי"ל דינא דמלכותא דינא גזילה דמלכותא לאו דינא הוא כמוכס שאין לו קצבה הלכך כיון דאמר בהדי' איני משתתף עמכם לתת מממוני כמעיקרא אלא כמו השתא לאחר שפרעתי חובותי ומיחה בהם שלא להתפשר עליו אלא על תנאי כן לא הי' להם להתפשר בע"כ ובמקום פסידא כמו זה שותף חולק שלא לדעת חבירו וכדאמר התם אמר פליג לא אמר לא פליג והי' להם להתפשר בפ"ע בלא ממונו אחר שחלק מהם. אמנם אם כשהיו מתפשרי' בפ"ע בלא אשתו של ראובן הי' הדבר יכול לבא לידי מכשול לאשת ראובן פן יעללו בה הערלים שכן שמענו שגזמו לכלם אם לא הי' מתפשרי' מיד כרצונם שהיו מתעוללים בנשותיהם נראה דאפילו מחה שלא לפדות את אשתו יפה עשו שפדאוה כדתני' בפ' נערה (כתובות נ"ב ע"ב) נשבית והי' מבקשי' ממנו עד עשרה בדמים פעם ראשונה פודה וכו' ולא כל הימנו א' שיעשיר א"ע ויפיל אותה על הצבור. ובשכבר בא מעשה לידינו בא' שהיה תפוס וצוה שלא לפדותו מנכסיו ובאו בני אדם ופדאוהו בע"כ ופסקנו שחייב לשלם להם דאפי' ביש לו ואינו רוצה להתפרנס אמרי' פ' מציאת אשה (כתובות ס"ז ע"ב) דנותנו לשום הלואה וחוזרי' ונפרעי' ממנו ונהי דקאמר תלמודא דנפרעים ממנו דוקא לאחר מיתה אבל מחיים לא היינו משום דאי מחיים תו לא שקיל והא לא שייך בתפיסה דליתא כל שעתא כמו מזונות הלכך גבי תפיסה חוזרין ונפרעין ממנו לאלתר דכיון דגבי מזונו' חוזרים ונפרעים ממנו בע"כ כ"ש בשבי דכלהו איתנו בי' ועוד ראי' מפ"ק דקידושי' (י"ח ע"א) דאפי' בע"ע הוי כפי' לבני משפחה היכא דל"ל נכסי אי לאו דא"כ הדר אזיל ומזבין נפשי' כ"ש דכפי' לדידי' למפרק נפשי' מדיליה או אשתו דכגופו דמי' דכופי' אותו לפדות אשתו מבין הגוים עד עשרה בדמיה. ועוד אם הורגלו בורידבורק להיות שותפי' במסים שאין להם קצבה כאשר הוא מנהג כבר באלו המלכיות מימים רבים שאין קצבה למסים אלא כל שר ושר לוקח לפי רצונו אין שותף חולק שלא לדעת חבירו מחמת שנתרבה המס הרבה דמה לי גזילה מרובה מה לי גזילה מועטת הא שותפי' נינהו במסים שאין להם קצבה סוף דבר כל מס ששואל שר העיר הן מעט הן הרבה צריכי' לתן בשותפות ולא כל הימנו לסלק עצמו ולחלוק שלא לדעתם ואפי' אם צוה להם קודם הפשר אל תתפשרו אלא בכך אין בדבריו כלום אחרישלא פשעו אך הטוב והישר בעיניהם עשו ונראה להם שהוא תקנת הקהל לפטור ולא לעמוד מנגד ולמרוד במלכות צריך להשתתף ולתת חלקו לפי חשבון נכסים שהי' לו בשעת התפיסה ואפי' אם אנסוהו גוים לפרוע להם מה שהי' חייב להם לא ינכו לו מחלקו לפי כל הנכסים כמעיקרא דמיד משעת התפיסה נתחייבו כל נכסים לתת מהם מס כמו שיתפשרו לבסוף ואם מהרו בע"ח לגבות מן הנכסי' מה שהיה חייב להם אם יש שם מותר בנכסי' כדי חלקם שהוא חייב להם מן המס הלא גם הם יקחו חלקם ואם לא ימצאו בנכסי' כל כך כשיהא לו חייב לשלם דל"ד להיכא דנשתדפו דלא יתן אלא מן הנמצא בידו ותו לא דשאני התם דנשתדפו ולא משתרש בחסרון שנחסרו הנכסי' אבל היכא דפרע מהם חובו דקא משתרשי לי' לא ינכה בשביל זה מחלקו במס לפי חשבון נכסים דמעיקרא. ושטוען ראובן מאן שם לכו קרקעות וספרים בפחות מכדי שוי' גם בזה לא נראו דבריו דטבא ליה עבדו ליה דאלו לא נתרצו מעצמם לתת מהם לא היו ב"ד כופי' אותם לתת מהם דכמה פעמים צוחו קמאי דקמאי לתת מהם לא היו ב"ד כופי' אותם לתת מהם דכמה פעמים צוחו קמאי דקמאי לתת מס מקרקעות ומספרים במסים גדולים כאלה יותר מס' שלא נשאר חלק עשירי בידם ובאו לדין על ככה ונפטרו בעלי הקרקעות והספרים כמנהג קדמונים שתקנו כך ויש כמה טעמים ומגדר מלתא בכך אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא מדעת כל בני העיר כי רשאין בני העיר להסיע על קצותן ולשנות מדעת כולם כמו שירצו. ועל אותו שעבר על החרם וכו' עדיין הוא לא השיב גם אני לא אשיב מזה כלום. ועוד דברים בעלמא א"ל אתן לך חלקי ומצי הדר ביה וראובן לאו בע"ד דידי' כל זמן שאינו בא בהרשאתו או שנתן לו במעמד שלשתן. ומה שטען שמחלו זה לזה בלא דעתו לאו כל הימנו למחול חלקו בלא דעתו אא"כ נבררו טובי העיר מעיקרא מדעת כולם למחול ולעשות בכל צרכי צבור כפי רצונם. ואמת כי רציתי לדקדק מההוא דמס' פאה שאם באנו לחייב מס מקרקעות הי' ראוי לגבות מן הרביע כמ"ש ובלבד משאר קרקעות שאינם בית דירתו אבל מבית דירתו לא דתנן בפ"ב דמס' פיאה אין מחייבי' אותו למכור ביתו וכלי תשמישו. מיהו לפי המנהג שנהגו קדמונים אין גובי' מהם כלל וכ"ש מן הספרי' כמ"ש ק"ו מלומדיה. ואין להקשות לדברי מההוא דמי כלילא דשדו להו אבני טבריא כו' עד ערקו שדיוה פלגא אידך פלגא כו' ערקו כלהו שדיוה אכובס דשאני התם דלא הורגלו להיות שותפי' בכך אבל בנדון זה אם כבר הרגלו להיות שותפי' לאו כל כמיני' דחד לברוח ולסלק עצמו ולחלוק שלא לדעת חבירו משנשאל המס אע"פ שאין לו קצבה כיון שבמסים שאין להם קצבה הורגלו להיות שותפי' לאו כל כמיני' דחד לברוח. ושטען ראובן שמתחלה אמר לקהל שהי' חפץ לפרוע הקפותיו ולא הי' חפץ לתן מס מהם כל זמן שלא הוציאם מידו חייב.

A. Why did you inquire of me concerning matters of taxation which are rooted in local custom, each community being governed by its own customs? The Talmud states that a person may withdraw from a partnership without the consent of the other partners when each person is attacked by a band of robbers and thus may suffer a loss of money (B. K. 116b). Therefore, if the Jews of Friedberg were accustomed to be partners in payment of normal taxes only, A had a right to withdraw from the partnership with reference to the exorbitant tax which constituted outright robbery. The rule, "the law of the land prevails", does not apply to extraordinary taxation, the latter being considered outright robbery. Therefore, since A warned the community to include him in their settlement with the authorities only if he was to bear the burden of the ensuing tax in proportion to the money he had left after paying his debts, the leaders of the community had no right to include him in their settlement unless they agreed to his terms. They should have excluded A's wife from their settlement with the authorities. However if such exclusion of A's wife might have led to her being abused and defiled by the uncircumcised — for a report reached us of the Jews of Friedberg having been threatened that unless they speedily come to terms with their captors their wives would be outraged and defiled — the leaders of the community were justified in including her in the general settlement in spite of A's protests. A Jew should be ransomed and delivered out of the hands of Gentiles even against his express will, and should be charged with the expenses incurred. Moreover, if the Jews of Friedberg were accustomed to be partners even in the payment of exorbitant taxes — for the custom in these kingdoms has been for a long time that there were no normal taxes, and every overlord levied taxes to his heart's content — the mere fact that the tax was more exorbitant than the others did not give A the right to withdraw from the partnership. Every tax levied by the overlord must be borne proportionately by all the Jews of the community. Even though A warned the leaders not to include him in the general agreement, except on his terms, his warning was of no avail as long as the leaders did what they thought the right thing. Since in the opinion of the latter it was better to come to terms with the government instead of passively revolting against it, A was bound by the act of these leaders and must contribute his share in proportion to the capital he possessed at the time of the arrest. The fact that he was later forced to repay his debts did not diminish his obligation; for this obligation was not created at the time the agreement was reached with the authorities, but it was created at the time of the arrest, and at that time he still possessed seventy marks. A's complaint that some of the members of the community evaluated their immovables and books at less than their actual value, is irrelevant, for the community members have done him a favor by paying a tax on such valuables. Had they refused to pay such tax, no court would have compelled them to pay it. Already in former generations, many persons had complained bitterly before the courts and had demanded that immovables and books be taxed, especially when exorbitant taxes were demanded by the authorities — taxes that took away nine tenths of one's capital — but the owners of immovables and books were always acquitted in accordance with a long established custom instituted by the "ancients" [early settlers of Germany and France]. Since many good reasons, as well as the interests of public welfare, support the decision that immovables are not taxable, no court can override the decision of the other courts in this matter, unless the people of your community originally unanimously adopted a different ruling, for a community may change an established custom by a unanimous vote only. Regarding the alleged promise of the rich tax-payer to A, I have little to say as long as the promisor keeps silent. In any case, since the promise was not made formally, the promisor has a right to change his mind at any time. However, A's complaint that the community leaders have foregone certain obligations of some members, is a serious complaint since the leaders have no right to forego A's part of such tax obligations without his consent. But if these leaders were originally unanimously elected freely to manage the affairs of the community, and were thus vested with the power to forego obligations to the community whenever they would see fit to do so, they have acted well within their rights.
R. Meir adds: It is true that I was inclined to derive from the aforementioned talmudic sources the rule that immovables be assessed at one quarter their value, but the long established custom of not taxing such property prevails even in the face of talmudic law. Your arguments for not taxing books are conclusive.
SOURCES: Am II, 127–8. Cf. Mord. B. B. 480; Agudah B. B. 20; Israel Bruno, Responsa 123; Terumat Hadeshen 341; ibid. 342.