Teshuvot Maharam · Berlin Edition, Part II, Chapter 127
1
שאלה. ריב לא ידענו נחקרהו. צדק צדק נרדפהו. מבור הגדול נדלהו. ממים רבים נמשהו. הוא בי מדרשא של מורי הר' מאיר שי'. יורנו מורינו ראובן תבע קהל ורידבורק לדין השבעות לפני התפיסה נתננו מס והודינו לפני החרם ואמרתי לפני מקבלי הודאה יש לי ע' זקוקי' ל"ז משלי ול"נ אני חייב לגוים והדבר ידוע וגלוי לכל שכני שאני צריך לפורעם מיד ואיני רוצה לתן מס והשיבו לי אין אנו נותני' כ"כ דבר גדול רק ג' פשיטי' מן הזקוק ועבור דבר מועט אין לך להרבות דברים והשיב ראובן אם הוא עתה דבר מועט אני מתיירא שמא ירבו והשיבו' בע"ה כל כך אנו בטוחים שאין לך לירא וניאות להם אחר זמן נתפסו הקהל ואניהייתי אז בוורנקוורט וזוגתי נתפסה ואני ברחתי למקום אחר שמו הונבורק ויהי כבואי שמה תפסוני פרשים שהייתי מוטב שנוציא ממנו מה שהוא חייב לנו ממה שיצטרך ויהיה לו לפרוע לנו והוצרכתי לקח מבעלי חובי הרבה פחות ממה שהי' חייבים לי ושלחתי גיסי למבצר במקום שהיו קהל ורידבורק אסורי' והודעתים שהוצרכתי לפרוע נושי ושלא אתן לפדיון זוגתי אלא ממה שיש לי ועל כ"ז הטילו עלי לתן כפליים מה שיש לי כספ ושוה כספ ומסרו את זוגתי ביד עבדי המלך ואמרו לאסור ולייסר את האשה עד שתתן לך כך וכך מעות לכן אני תובע שיפדוה יד גוים מאחר שאני נכון לתן מכל אשר לי כאשר יתנוהם וכבר פרעתי נשיי קודם הפשרה וגם אפוטרופוס הקהל הר' מבורך הודה לפני' שכך הי' מנהג בורידבורק כשהיו מודים בחרם בכל שנה לא היו נותנים בחנוכה ע"פ אותה הודאה אלא אותו המס ומה שהיו צריכי' כל שנה הי' מלוין על שנה הבאה והאפטרופיא השיב שמנהג הוא מימים קדמונים בורידבורק כשהיו גדולים בתורה ופרנסים דרים שם שאדם נותן מכל מה שאדם נושא ונותן בהם אפילו אם הוא חייב הרבה וגם ראובן עצמו נהג עמנו באותו מנהג זה כמה שנים ועתה כשנתפסנו יעצונו חכמים ונבונים לתן מס ע"פ הודאה שהודינו קודם התפיסה שאם הי' לנו להודות עתה שמא יערימו מקצתם מחמת שהמס גדול וראובן השיב מה שהי' מנהג לתן מס ממה שהי' חייב זה הי' דוקא במסים אבל בגזילה כזאת שאדם נותן כל מה שיש לו מהיכן יקח לתן מה שאין לו ועוד שפרעתי קודם הפשרה ומה שנמניתם וגמרתם לתן ע"פ ההודאה שעברה לא על פי היתה אדרבא שלחתי גיסי שמה להודיעכם שלא אתן אלא ממה שיש לי. ועוד טען ראובן אתם שמתם לעצמיכם קרקעות וספרים בפחות מכדי שוים מה ששמתם בב' זקוקי' מכרו בד' זקוקוי' ומאן שם לכו. והאפטרופוס השיב מנהג הוא שלא לתן מס מקרקעות וספרים אלא לנחת רוח לקהלם נתרצו העשירי' לתן מה מהם מקרקעות וספרים ונמנו וגמרו מדעת כל הקהל לתן מס מהם בדמי קנייתם לכתוב בדמי הקלף ושכר הסופר ואם ראובן אומר אין אני ניאות בזה הרי אינם רוצים לתן מס מהם כמנהג העולם וראובן אומר אינו מנהג בגזילה כזאת ומידכם היתה זאת לנו בבתיכם הגבוהים ולמה לא תתנו מהם ועוד טען ראובן אחד מקהלכם מצאו אותו שעבר על החרם והי' לו יותר מכדי הודאתו ולקחו לו הקהל המותר ואחד מן העשירים אמר אני נותן לך חלקי והוא עולה לי"ו זקוקי' כדי שתפדה בו אשתך מיד גוים אותם אני תובע היום והאפטרופוס השיב לא נמלכתי בו להשיבך אבל ידעי כי הוא יאמר להד"ם או חוזרני בי. ושלום מורי ושלום תורתו ישגה לעד כנפש תלמידך אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל. יחיאל בר יצחק ירנ"ן. יוסף בר' נתן נצב"ה. ועוד טען ראובן הם מחלו למי שהי' רוי' לזה ק' זקוקי' ולזה ס' כדי שיהו נאותים להם לכל אשר תקנו ולי רוצים לקח מה שאין לי.
Q. A summoned the Community of Friedberg to court and put forth his claims as follows: Long*The phrase השבעות לפני התפיסה might mean: ה׳ שבועות לפני התפיסה five weeks before the general arrest before the arrest (of the Jews of Friedberg) the members of the community were called upon to pay the (yearly) tax, and each one declared, under sanction of excommunication, the value of his assets. A told the registrars of the declarations that he possessed seventy marks, thirty-seven of his own, and thirty-three that he owed to Gentiles and that were to be repaid immediately; that all his neighbors knew of his obligation immediately to repay that debt; and that he refused to pay taxes for these thirty-three marks. The registrars told A that it was not worth his while to argue about the matter since the tax was so small, only three pennies per mark. A answered that he feared lest the tax-rate later would be increased; but the registrars assured him of their positive conviction that, with God's help, no increase of the tax-rate would be necessary. A, therefore, agreed to pay the tax on the whole amount. Subsequently the community, including A's wife, was arrested. A, however, was in Frankfort at the time, and he escaped to a place called Hunburg. As soon as he arrived there he was seized by the knights, his creditors, for the purpose of collecting the money due them from him before he became penniless. In order to pay off his creditors, A had to call in his investments immediately and thus had to settle with his debtors for much less than what they owed him. A sent his nephew to the fortress, where the Jews of Friedberg were held in custody, to inform them that he was forced to repay his debts and consequently would be able to contribute toward the ransom of the community only from the money he still had left. The community leaders, however, paid no attention to him, taxed him an amount double the value of his present assets, and delivered his wife into the hands of the king's servants with instructions to detain her and punish her till she pay this amount. A was willing to pay the same tax-rate on the money he now possessed, as the other members of the community had paid, but the amount he had been assessed was well beyond his means. He contended that he should not be expected to pay tax on the money he had owed to others, since he had repaid that money before the amount of the ransom (for the community) was agreed upon. Moreover, Rabbi Meborak, the trustee of the community, admitted to A that the custom of the Friedberg community always was for the members to declare their assets yearly under sanction of excommunication and to pay on the feast of Hanukkah, on the basis of such declaration, only the taxes already demanded by that date; while any unforeseen expenses or taxes demanded during the remainder of the year were paid with money borrowed on account of the next year's taxes. The trustee averred: It is a custom long established in Friedberg, a community where great scholars and parnasim (community leaders) have dwelt, that a person pay taxes on the capital he does business with even though a great part of that capital is not his own. A himself has complied with this custom for many years. Now that we have been arrested, wise and discerning men have advised us to use the declarations made before the arrest as a basis for the apportioning of the ransom demanded from us; for, were we to rely on new declarations, since the tax is so excessively high, a few of our members might (by making false declarations) cunningly evade paying their due share. A rejoined: The custom of paying taxes on capital invested with one by other people, applied only as far as ordinary taxes were concerned. But in the case of ruinous robbery such as the present one, when a person is expected to give away everything he has, how can one give that which is not his! Moreover, your decision, to use the former declaration as a basis for levying this tax, was reached without my consent and in spite of my protests. For the purpose of this tax you have evaluated your immovables and your books at half its actual value; an object evaluated at two marks was later sold for four marks. Who gave you the right to make such evaluation? The trustee averred: Immovables and books are customarily exempt from taxation. But. for the advantage of the community, the wealthy among us have consented to pay taxes on immovables and books. They have decided, with the knowledge and consent of the whole community, to assess books at their actual cost, i.e. the cost of the parchment plus the scribe's wages. If this arrangement is displeasing to A, they are willing to revert to the generally accepted custom of paying no taxes on such valuables. A replied: No custom can apply to the present case of ruinous robbery. Moreover, the rich have brought this calamity upon us by their high houses; why, then, should these houses be exempt? A further claimed that when one member of the community was discovered to have transgressed the ban and to have possessed more capital than what he had originally declared, the community confiscated that excess and distributed it proportionately among the tax-payers; and that one rich tax-payer promised to give his part of that excess to A in order to help him ransom his wife. That part amounted to sixteen marks, and A demanded that sum. The trustee answered that he did not consult the tax-payer referred to, but that he was sure that the latter would either deny having made such a promise, or would say that he had changed his mind. Signed: Asher b. Rabbi Yehiel; Yehiel b. Isaak; Joseph b. Nathan. A further claims that the community leaders have foregone part of the tax of some members, which in some cases amounted to as much as one hundred marks and in others to sixty marks, in order that these members might agree to the manner of apportioning the tax, while from A they demand that which he does not possess.
שאלה. ריב לא ידענו נחקרהו. צדק צדק נרדפהו. מבור הגדול נדלהו. ממים רבים נמשהו. הוא בי מדרשא של מורי הר' מאיר שי'. יורנו מורינו ראובן תבע קהל ורידבורק לדין השבעות לפני התפיסה נתננו מס והודינו לפני החרם ואמרתי לפני מקבלי הודאה יש לי ע' זקוקי' ל"ז משלי ול"נ אני חייב לגוים והדבר ידוע וגלוי לכל שכני שאני צריך לפורעם מיד ואיני רוצה לתן מס והשיבו לי אין אנו נותני' כ"כ דבר גדול רק ג' פשיטי' מן הזקוק ועבור דבר מועט אין לך להרבות דברים והשיב ראובן אם הוא עתה דבר מועט אני מתיירא שמא ירבו והשיבו' בע"ה כל כך אנו בטוחים שאין לך לירא וניאות להם אחר זמן נתפסו הקהל ואניהייתי אז בוורנקוורט וזוגתי נתפסה ואני ברחתי למקום אחר שמו הונבורק ויהי כבואי שמה תפסוני פרשים שהייתי מוטב שנוציא ממנו מה שהוא חייב לנו ממה שיצטרך ויהיה לו לפרוע לנו והוצרכתי לקח מבעלי חובי הרבה פחות ממה שהי' חייבים לי ושלחתי גיסי למבצר במקום שהיו קהל ורידבורק אסורי' והודעתים שהוצרכתי לפרוע נושי ושלא אתן לפדיון זוגתי אלא ממה שיש לי ועל כ"ז הטילו עלי לתן כפליים מה שיש לי כספ ושוה כספ ומסרו את זוגתי ביד עבדי המלך ואמרו לאסור ולייסר את האשה עד שתתן לך כך וכך מעות לכן אני תובע שיפדוה יד גוים מאחר שאני נכון לתן מכל אשר לי כאשר יתנוהם וכבר פרעתי נשיי קודם הפשרה וגם אפוטרופוס הקהל הר' מבורך הודה לפני' שכך הי' מנהג בורידבורק כשהיו מודים בחרם בכל שנה לא היו נותנים בחנוכה ע"פ אותה הודאה אלא אותו המס ומה שהיו צריכי' כל שנה הי' מלוין על שנה הבאה והאפטרופיא השיב שמנהג הוא מימים קדמונים בורידבורק כשהיו גדולים בתורה ופרנסים דרים שם שאדם נותן מכל מה שאדם נושא ונותן בהם אפילו אם הוא חייב הרבה וגם ראובן עצמו נהג עמנו באותו מנהג זה כמה שנים ועתה כשנתפסנו יעצונו חכמים ונבונים לתן מס ע"פ הודאה שהודינו קודם התפיסה שאם הי' לנו להודות עתה שמא יערימו מקצתם מחמת שהמס גדול וראובן השיב מה שהי' מנהג לתן מס ממה שהי' חייב זה הי' דוקא במסים אבל בגזילה כזאת שאדם נותן כל מה שיש לו מהיכן יקח לתן מה שאין לו ועוד שפרעתי קודם הפשרה ומה שנמניתם וגמרתם לתן ע"פ ההודאה שעברה לא על פי היתה אדרבא שלחתי גיסי שמה להודיעכם שלא אתן אלא ממה שיש לי. ועוד טען ראובן אתם שמתם לעצמיכם קרקעות וספרים בפחות מכדי שוים מה ששמתם בב' זקוקי' מכרו בד' זקוקוי' ומאן שם לכו. והאפטרופוס השיב מנהג הוא שלא לתן מס מקרקעות וספרים אלא לנחת רוח לקהלם נתרצו העשירי' לתן מה מהם מקרקעות וספרים ונמנו וגמרו מדעת כל הקהל לתן מס מהם בדמי קנייתם לכתוב בדמי הקלף ושכר הסופר ואם ראובן אומר אין אני ניאות בזה הרי אינם רוצים לתן מס מהם כמנהג העולם וראובן אומר אינו מנהג בגזילה כזאת ומידכם היתה זאת לנו בבתיכם הגבוהים ולמה לא תתנו מהם ועוד טען ראובן אחד מקהלכם מצאו אותו שעבר על החרם והי' לו יותר מכדי הודאתו ולקחו לו הקהל המותר ואחד מן העשירים אמר אני נותן לך חלקי והוא עולה לי"ו זקוקי' כדי שתפדה בו אשתך מיד גוים אותם אני תובע היום והאפטרופוס השיב לא נמלכתי בו להשיבך אבל ידעי כי הוא יאמר להד"ם או חוזרני בי. ושלום מורי ושלום תורתו ישגה לעד כנפש תלמידך אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל. יחיאל בר יצחק ירנ"ן. יוסף בר' נתן נצב"ה. ועוד טען ראובן הם מחלו למי שהי' רוי' לזה ק' זקוקי' ולזה ס' כדי שיהו נאותים להם לכל אשר תקנו ולי רוצים לקח מה שאין לי.
Q. A summoned the Community of Friedberg to court and put forth his claims as follows: Long*The phrase השבעות לפני התפיסה might mean: ה׳ שבועות לפני התפיסה five weeks before the general arrest before the arrest (of the Jews of Friedberg) the members of the community were called upon to pay the (yearly) tax, and each one declared, under sanction of excommunication, the value of his assets. A told the registrars of the declarations that he possessed seventy marks, thirty-seven of his own, and thirty-three that he owed to Gentiles and that were to be repaid immediately; that all his neighbors knew of his obligation immediately to repay that debt; and that he refused to pay taxes for these thirty-three marks. The registrars told A that it was not worth his while to argue about the matter since the tax was so small, only three pennies per mark. A answered that he feared lest the tax-rate later would be increased; but the registrars assured him of their positive conviction that, with God's help, no increase of the tax-rate would be necessary. A, therefore, agreed to pay the tax on the whole amount. Subsequently the community, including A's wife, was arrested. A, however, was in Frankfort at the time, and he escaped to a place called Hunburg. As soon as he arrived there he was seized by the knights, his creditors, for the purpose of collecting the money due them from him before he became penniless. In order to pay off his creditors, A had to call in his investments immediately and thus had to settle with his debtors for much less than what they owed him. A sent his nephew to the fortress, where the Jews of Friedberg were held in custody, to inform them that he was forced to repay his debts and consequently would be able to contribute toward the ransom of the community only from the money he still had left. The community leaders, however, paid no attention to him, taxed him an amount double the value of his present assets, and delivered his wife into the hands of the king's servants with instructions to detain her and punish her till she pay this amount. A was willing to pay the same tax-rate on the money he now possessed, as the other members of the community had paid, but the amount he had been assessed was well beyond his means. He contended that he should not be expected to pay tax on the money he had owed to others, since he had repaid that money before the amount of the ransom (for the community) was agreed upon. Moreover, Rabbi Meborak, the trustee of the community, admitted to A that the custom of the Friedberg community always was for the members to declare their assets yearly under sanction of excommunication and to pay on the feast of Hanukkah, on the basis of such declaration, only the taxes already demanded by that date; while any unforeseen expenses or taxes demanded during the remainder of the year were paid with money borrowed on account of the next year's taxes.
The trustee averred: It is a custom long established in Friedberg, a community where great scholars and parnasim (community leaders) have dwelt, that a person pay taxes on the capital he does business with even though a great part of that capital is not his own. A himself has complied with this custom for many years. Now that we have been arrested, wise and discerning men have advised us to use the declarations made before the arrest as a basis for the apportioning of the ransom demanded from us; for, were we to rely on new declarations, since the tax is so excessively high, a few of our members might (by making false declarations) cunningly evade paying their due share.
A rejoined: The custom of paying taxes on capital invested with one by other people, applied only as far as ordinary taxes were concerned. But in the case of ruinous robbery such as the present one, when a person is expected to give away everything he has, how can one give that which is not his! Moreover, your decision, to use the former declaration as a basis for levying this tax, was reached without my consent and in spite of my protests. For the purpose of this tax you have evaluated your immovables and your books at half its actual value; an object evaluated at two marks was later sold for four marks. Who gave you the right to make such evaluation?
The trustee averred: Immovables and books are customarily exempt from taxation. But. for the advantage of the community, the wealthy among us have consented to pay taxes on immovables and books. They have decided, with the knowledge and consent of the whole community, to assess books at their actual cost, i.e. the cost of the parchment plus the scribe's wages. If this arrangement is displeasing to A, they are willing to revert to the generally accepted custom of paying no taxes on such valuables.
A replied: No custom can apply to the present case of ruinous robbery. Moreover, the rich have brought this calamity upon us by their high houses; why, then, should these houses be exempt? A further claimed that when one member of the community was discovered to have transgressed the ban and to have possessed more capital than what he had originally declared, the community confiscated that excess and distributed it proportionately among the tax-payers; and that one rich tax-payer promised to give his part of that excess to A in order to help him ransom his wife. That part amounted to sixteen marks, and A demanded that sum. The trustee answered that he did not consult the tax-payer referred to, but that he was sure that the latter would either deny having made such a promise, or would say that he had changed his mind.
Signed: Asher b. Rabbi Yehiel; Yehiel b. Isaak; Joseph b. Nathan.
A further claims that the community leaders have foregone part of the tax of some members, which in some cases amounted to as much as one hundred marks and in others to sixty marks, in order that these members might agree to the manner of apportioning the tax, while from A they demand that which he does not possess.