תתרא. על אודות שמעון אם יש עדים שבקש מראובן שהיה מתיר לו הישוב שנה נ"ל שהפסיד [שהודה] לו שאין לו ישוב או שמחל כח הישוב ויש להביא ראי' מהא דאמרי' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ה ע"ב) אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר"ח אם יש עדי' דיהיב לי' לוקח למרי' דארעא צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר"ח אם יש עדי' דיהיב לי' לוקח למרי' דארעא צנא דפירי דורון להוליכו לביתו נתברר הדבר שאכילת פירות ללוקח ומדידיה יהיב לי' למוכר עכ"ל וטעמא דאם איתא שהקרקע של מערער לא הי' מקבל ממנו דורון ה"נ בדין זה אם הי' לו ישוב לא הי' מבקש ממנו להתיר לו ול"ד להא דאמר התם (ל"א ע"ב) עביד אינש דזבין [דיניה] ה"מ דא"ל זיל זבנה ניהליה לכל הקרקע עביד אינש דזבין דיני' דלא יתרעם עוד על הקרקע אבל לא עביד אינש דזבין מגמלא אונא דכ"ש כשיקנה דבר מועט משכנגדו שיחזיק [הלה] בטענתו ויחזיק במותר ולא [יחזיר] לו השאר. ואע"פ שרבינו שמואל פי' שם פי' אחר כדאי ר"ח לסמוך עליו בכל מקום וא"ת והלא ראובן בעצמו לא טען שקנהו ממנו וי"ל מ"מ הוא אומר שנמחל לו כח ישובו שהרי טוען שא"ל תחלה יש ישוב אחר ואיני צריך לשוב עוד שמה ויש לשון זה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך התורה וגדולה מזו אני אומר אם ראובן [אומר] לשמעון חייב [אני לך מנה] כו' ברמז [לעיל קל"ה] עד א"כ מחלו לו בלב שלם אע"פ שלא אמר לשון מחילה כלל היכא דמוכח מלתא אמרי' מחל לו כ"ש בדין זה שיש בלשון זה לשון מחילה ועוד שהוכיח סופו כדפי'. מ"ש מורי שהפסיד ישובו משום דינא דמלכותא תמיהני והלא השר לא גרש את שמעון אך נתן רשות לראובן להכניס מי שחפץ ולא נתן לו רשות להוציא ואפי' נתן לו רשות אף להוציא כיון שהשר לא גרשו לשמעון אלא מחמת שבקשו ראובן על ככה לא כל הימנו להפסידו בדברו ומה שמפסיד לו בדבורו ישלם הימנו היינו שיחזיר לו כח ישובו שאל"כ לא שבקית חיילעניים שעשיר יתן לשר דבר מועט כדי לגרש כל עניים שבעירו. אם השר מעצמו אומר איני חפץ שידור שום יהודי כאן כ"א ברשות ראובן בהא ודאי מודינן לך שראובן יכול לעכב עליו מדינא דמלכותא אם אמר שום יהודי לא ירדור בארצי אלא מדעתי [ולא] דמי לאותה מעשה שבורחי' היהודים מעירם והשר מחזיק בקרקע שלהם ובא ישראל וקנאם מן השר [דפסק] ר"י שצריך להחזיר לבעלים ונוטל מה שהחנהו [דהתם] היינו טעמא דהויא גזילה דמלכותא שגזל לזה שדהו או ביתו שקנה וירש מאבותיו או מאבות אבותיו אשר היו מעולם אבל הכא העיר היא של השר ולמי שחפץ נותן רשות ומי שאינו טוב לפניו יכול לעכב עליו אפי' דריסת הרגל ובהא לא שייך למימר טועני' ליורש ונימא דאביו של שמעון קנה כח הישוב מן השר שלא לגרש אותם לעולם דהשתא אם השר בא להוציאו הו"ל גזילה דמלכותא [דהא] ודאי מלתא דלא שכיח' היא ומלתא דלא שכיח' לא טעני' ליתמי כו שהוכיח ר"י משילהי המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע"ב) אבל אין לי להביא ראי' מדאמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ד ע"ב) [בעובדא] דדורא דרעואתא באגי [מטמרי הוי] דאינהו גופייהו לא יהבי טסקא והחזיק בה אדם דיהיב טסקא וזבנו הקרקע למאן דיהיב טסקא כו' ה"נ ראובן נתרצה לתת לשר המס ולא [שמעון] דהא ודאי ל"ד דהתם ודאי הקרקע חייב בטסקא אפי' אם הבעלים הולכי' להם אבל בכסף גולגולת ומסים אינו חייב כשאינו דר תחת השר וגם היהודי' אינם מכודנים להתחייב בכל מקום שהם כמו שהגוים מכודנים אלא רואין אותן כמו שהן בני חורי' שירדו מנכסיהם ולא נמכרו ממכרת עבד וכן המלכות נוהגת וכן פסק ר"י מיהו בלא ראי' י"ל כן כאשר כתבתי לעיל ומ"ש אדוני שיכול לבא לידי שפיכות דמים אם יהיו ביחד הטל פשרה ביניהם. ויעלו שכר זה לזה וידחה שמעון מפני ראובן כדאמר גבי ספינות פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ב ע"ב) תדחה את שאינה טעונה כו' ועוד שחובתו היא מעשיו מקולקלים [ופעמים] רבות ראיתי בהקהילות שלוקחים הישוב לאחד עבור דבר מועט כ"ש בי דינא דמר דאלים לאפקועי ממונא ושלם מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
Q. Complying with A's request, the ruler of town T gave A the authority to admit as settlers only those persons of whom A would approve. A claims that B asked him for permission to remain in T for one year telling him that he had settling rights in another place, thus admitting that he possessed no settling-rights in T. B claims that he does possess such rights in T, that his father lived there before him, and denies having asked B for permission to stay there. Should both, B and A, be permitted to stay in T, it might lead to grave consequences, even to the spilling of blood, since B's conduct is known to be corrupt. Rabbi Moses asked what course he should take with respect to their claims. A. If A produces witnesses to the effect that B asked permission to remain in T for a year, B will have to leave the town, since by his asking for permission he admitted that he either possessed no settling rights there, or had foregone any rights he might have had. If A can produce no such witnesses, B has a right to dwell in T. However, because of B's wicked conduct, you, Rabbi Moses, should deprive B of his settling rights in T and require A to pay adequate compensation to B. I have often seen communities deprive one of their members of his settling-rights because of misconduct; your court that has the right to confiscate a person's money, surely has the right to deprive one of his settling-rights. You should force, therefore, A and B to leave the case completely in your hands to be decided either by arbitration or according to strictly legal requirements, and then you will be able to decide as you see fit. R. Meir adds: Your opinion that B lost his settling-rights because of the legal principle "the law of the land prevails" is untenable. The ruler of T gave A the authority to pass on new settlers, but he gave A no authority to dislodge old residents. Had the ruler of T granted A the authority even to dislodge old residents, the validity of such a grant would depend on the reasons that prompted the ruler to grant such authority. If A asked the ruler for such authority, then A has no right to exercise his authority since by his request he directly injured B's interests. But, if the ruler of T, on his own accord, said that he does not want any Jew to live in T unless he receive A's permission, then A may dislodge B because of the legal principle: "The law of the land prevails". The decision of R. Isaac (b. Samuel, the Tosafist) in the case of the Jews who fled from their town and whose real estate the ruler of the town confiscated and, then, sold to other Jews, has nothing to do with our decision. In this latter case, R. Isaac rightly decided that the purchasers must return the property to the original owners (as compensation, the purchasers were entitled to the amount the original owners would have spent to regain their property) for the ruler had no right to confiscate real property that belonged to the Jews for generations. Such an act on the part of the ruler is not considered "law of the land" but is rather outright robbery, and, therefore, illegal. In our case, however, the ruler of T is the owner of T and has a right to admit anyone into his town, and to keep out of it anybody he wants to keep out. We cannot claim for B's benefit that his father bought permanent settling rights from the ruler of T and stipulated that he or his descendants could never be dislodged from T, for such transactions were very rare, even though such a stipulation if made would be binding and would render the act of the ruler dislodging B an illegal act. The decision arrived at in the Talmud (B.B. 54b) accepting as binding the Persian law that if the owner of a field defaults in the taxes for that field, anyone who pays the taxes becomes owner of the field, also, has nothing to do with our case; for taxes on real property accumulate even when the owners are away, while Jews are not required to pay taxes to their overlord, unless they actually live in the domain of these overlords. For Jews are not subjugated to their overlords as the Gentiles are, in the sense that they have to pay taxes to a particular overlord even when they do not live in his domain. The status of the Jew, in this land, is that of a free land owner who lost his land but did not lose his personal liberty. This definition of the status of the Jews is followed by the government in its customary relations with the Jews. SOURCES: Cr. 6; Pr. 101, 1001; L. 313; Mord. B. B. 559; Mordecai Hagadol, p. 253b. Cf. Agudah, B. K. 144; ibid. B. B. 74; Maharil, Responsa 62; ibid. 77; Terumat Hadeshen 351.
תתרא. על אודות שמעון אם יש עדים שבקש מראובן שהיה מתיר לו הישוב שנה נ"ל שהפסיד [שהודה] לו שאין לו ישוב או שמחל כח הישוב ויש להביא ראי' מהא דאמרי' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ה ע"ב) אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר"ח אם יש עדי' דיהיב לי' לוקח למרי' דארעא צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופר"ח אם יש עדי' דיהיב לי' לוקח למרי' דארעא צנא דפירי דורון להוליכו לביתו נתברר הדבר שאכילת פירות ללוקח ומדידיה יהיב לי' למוכר עכ"ל וטעמא דאם איתא שהקרקע של מערער לא הי' מקבל ממנו דורון ה"נ בדין זה אם הי' לו ישוב לא הי' מבקש ממנו להתיר לו ול"ד להא דאמר התם (ל"א ע"ב) עביד אינש דזבין [דיניה] ה"מ דא"ל זיל זבנה ניהליה לכל הקרקע עביד אינש דזבין דיני' דלא יתרעם עוד על הקרקע אבל לא עביד אינש דזבין מגמלא אונא דכ"ש כשיקנה דבר מועט משכנגדו שיחזיק [הלה] בטענתו ויחזיק במותר ולא [יחזיר] לו השאר. ואע"פ שרבינו שמואל פי' שם פי' אחר כדאי ר"ח לסמוך עליו בכל מקום וא"ת והלא ראובן בעצמו לא טען שקנהו ממנו וי"ל מ"מ הוא אומר שנמחל לו כח ישובו שהרי טוען שא"ל תחלה יש ישוב אחר ואיני צריך לשוב עוד שמה ויש לשון זה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך התורה וגדולה מזו אני אומר אם ראובן [אומר] לשמעון חייב [אני לך מנה] כו' ברמז [לעיל קל"ה] עד א"כ מחלו לו בלב שלם אע"פ שלא אמר לשון מחילה כלל היכא דמוכח מלתא אמרי' מחל לו כ"ש בדין זה שיש בלשון זה לשון מחילה ועוד שהוכיח סופו כדפי'. מ"ש מורי שהפסיד ישובו משום דינא דמלכותא תמיהני והלא השר לא גרש את שמעון אך נתן רשות לראובן להכניס מי שחפץ ולא נתן לו רשות להוציא ואפי' נתן לו רשות אף להוציא כיון שהשר לא גרשו לשמעון אלא מחמת שבקשו ראובן על ככה לא כל הימנו להפסידו בדברו ומה שמפסיד לו בדבורו ישלם הימנו היינו שיחזיר לו כח ישובו שאל"כ לא שבקית חיילעניים שעשיר יתן לשר דבר מועט כדי לגרש כל עניים שבעירו. אם השר מעצמו אומר איני חפץ שידור שום יהודי כאן כ"א ברשות ראובן בהא ודאי מודינן לך שראובן יכול לעכב עליו מדינא דמלכותא אם אמר שום יהודי לא ירדור בארצי אלא מדעתי [ולא] דמי לאותה מעשה שבורחי' היהודים מעירם והשר מחזיק בקרקע שלהם ובא ישראל וקנאם מן השר [דפסק] ר"י שצריך להחזיר לבעלים ונוטל מה שהחנהו [דהתם] היינו טעמא דהויא גזילה דמלכותא שגזל לזה שדהו או ביתו שקנה וירש מאבותיו או מאבות אבותיו אשר היו מעולם אבל הכא העיר היא של השר ולמי שחפץ נותן רשות ומי שאינו טוב לפניו יכול לעכב עליו אפי' דריסת הרגל ובהא לא שייך למימר טועני' ליורש ונימא דאביו של שמעון קנה כח הישוב מן השר שלא לגרש אותם לעולם דהשתא אם השר בא להוציאו הו"ל גזילה דמלכותא [דהא] ודאי מלתא דלא שכיח' היא ומלתא דלא שכיח' לא טעני' ליתמי כו שהוכיח ר"י משילהי המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע"ב) אבל אין לי להביא ראי' מדאמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ד ע"ב) [בעובדא] דדורא דרעואתא באגי [מטמרי הוי] דאינהו גופייהו לא יהבי טסקא והחזיק בה אדם דיהיב טסקא וזבנו הקרקע למאן דיהיב טסקא כו' ה"נ ראובן נתרצה לתת לשר המס ולא [שמעון] דהא ודאי ל"ד דהתם ודאי הקרקע חייב בטסקא אפי' אם הבעלים הולכי' להם אבל בכסף גולגולת ומסים אינו חייב כשאינו דר תחת השר וגם היהודי' אינם מכודנים להתחייב בכל מקום שהם כמו שהגוים מכודנים אלא רואין אותן כמו שהן בני חורי' שירדו מנכסיהם ולא נמכרו ממכרת עבד וכן המלכות נוהגת וכן פסק ר"י מיהו בלא ראי' י"ל כן כאשר כתבתי לעיל ומ"ש אדוני שיכול לבא לידי שפיכות דמים אם יהיו ביחד הטל פשרה ביניהם. ויעלו שכר זה לזה וידחה שמעון מפני ראובן כדאמר גבי ספינות פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ב ע"ב) תדחה את שאינה טעונה כו' ועוד שחובתו היא מעשיו מקולקלים [ופעמים] רבות ראיתי בהקהילות שלוקחים הישוב לאחד עבור דבר מועט כ"ש בי דינא דמר דאלים לאפקועי ממונא ושלם מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
Q. Complying with A's request, the ruler of town T gave A the authority to admit as settlers only those persons of whom A would approve. A claims that B asked him for permission to remain in T for one year telling him that he had settling rights in another place, thus admitting that he possessed no settling-rights in T. B claims that he does possess such rights in T, that his father lived there before him, and denies having asked B for permission to stay there. Should both, B and A, be permitted to stay in T, it might lead to grave consequences, even to the spilling of blood, since B's conduct is known to be corrupt. Rabbi Moses asked what course he should take with respect to their claims.
A. If A produces witnesses to the effect that B asked permission to remain in T for a year, B will have to leave the town, since by his asking for permission he admitted that he either possessed no settling rights there, or had foregone any rights he might have had. If A can produce no such witnesses, B has a right to dwell in T. However, because of B's wicked conduct, you, Rabbi Moses, should deprive B of his settling rights in T and require A to pay adequate compensation to B. I have often seen communities deprive one of their members of his settling-rights because of misconduct; your court that has the right to confiscate a person's money, surely has the right to deprive one of his settling-rights. You should force, therefore, A and B to leave the case completely in your hands to be decided either by arbitration or according to strictly legal requirements, and then you will be able to decide as you see fit.
R. Meir adds:
Your opinion that B lost his settling-rights because of the legal principle "the law of the land prevails" is untenable. The ruler of T gave A the authority to pass on new settlers, but he gave A no authority to dislodge old residents. Had the ruler of T granted A the authority even to dislodge old residents, the validity of such a grant would depend on the reasons that prompted the ruler to grant such authority. If A asked the ruler for such authority, then A has no right to exercise his authority since by his request he directly injured B's interests. But, if the ruler of T, on his own accord, said that he does not want any Jew to live in T unless he receive A's permission, then A may dislodge B because of the legal principle: "The law of the land prevails".
The decision of R. Isaac (b. Samuel, the Tosafist) in the case of the Jews who fled from their town and whose real estate the ruler of the town confiscated and, then, sold to other Jews, has nothing to do with our decision. In this latter case, R. Isaac rightly decided that the purchasers must return the property to the original owners (as compensation, the purchasers were entitled to the amount the original owners would have spent to regain their property) for the ruler had no right to confiscate real property that belonged to the Jews for generations. Such an act on the part of the ruler is not considered "law of the land" but is rather outright robbery, and, therefore, illegal. In our case, however, the ruler of T is the owner of T and has a right to admit anyone into his town, and to keep out of it anybody he wants to keep out. We cannot claim for B's benefit that his father bought permanent settling rights from the ruler of T and stipulated that he or his descendants could never be dislodged from T, for such transactions were very rare, even though such a stipulation if made would be binding and would render the act of the ruler dislodging B an illegal act.
The decision arrived at in the Talmud (B.B. 54b) accepting as binding the Persian law that if the owner of a field defaults in the taxes for that field, anyone who pays the taxes becomes owner of the field, also, has nothing to do with our case; for taxes on real property accumulate even when the owners are away, while Jews are not required to pay taxes to their overlord, unless they actually live in the domain of these overlords. For Jews are not subjugated to their overlords as the Gentiles are, in the sense that they have to pay taxes to a particular overlord even when they do not live in his domain. The status of the Jew, in this land, is that of a free land owner who lost his land but did not lose his personal liberty. This definition of the status of the Jews is followed by the government in its customary relations with the Jews.
SOURCES: Cr. 6; Pr. 101, 1001; L. 313; Mord. B. B. 559; Mordecai Hagadol, p. 253b. Cf. Agudah, B. K. 144; ibid. B. B. 74; Maharil, Responsa 62; ibid. 77; Terumat Hadeshen 351.