אבן שתיה, עין גדי 10

נהר י - לבאר סוד חלק הניתן לקליפה:

River Ten- To explain the secret of the portion given to the husk (klipah):

דע כי הקדושה והקליפה הם צרות זו לזו, ואי אפשר בשום אופן בעולם להשלים ביניהם כלל, משא"כ בשאר חלקי העולם אבי"ע שכולם משלימות ונקשרות יחד, ונהנים כולם מהקרבן, אמנם הקליפה אי אפשר להשלים עמהם, אלא או יהיו כולם לקליפה והד' מערכות יסתלקו שהם עד עולם המלאכים, והמערכה האחרונה שהוא זה העולם השפל לבד היא מוכרחת ומוכנעת תחת הקליפה, והיינו סוד קרבן לעבודה זרה ויין נסך ושאר דברים האסורים, כי ממש כל צד הקדושה מסתלק משם, ואז הקליפות בכח הקרבן ההוא עושים עושק ונילוז בקדושה, ופורצים פרץ בעולם המלאכים, וגורמים כמה רעות:

Understand that holiness and the husk (klipah) are adversaries, and there is absolutely no way in the world for them to coexist. Unlike in other parts of the universe, where everything complements and interconnects, benefiting from the divine radiance, the husk cannot coexist with holiness. The only options are for all to succumb to the husk, and the divine radiance (Shechina) will withdraw, leaving only the lowest world. This final confrontation is compelled and subdued under the husk. This is the secret of offering sacrifices to foreign worship, pouring libations, and other forbidden practices. In essence, all aspects of holiness withdraw from there, and then, empowered by the force of that sacrifice, the husks commit robbery and defile holiness. They breach the realm of angels and cause various evils.

וזה כי צריך לדעת לפי שהמלכות היא המדה המנהגת העולם בדין וצדק, ולכך היא חפצה באלו הרשעים שהם הקליפות לייסר בהם בני אדם, והם נקראים נגעי בני אדם ושבט אנשים, והם אבן נגף וצור מכשול, והם על פי הבאר ר"ל ע"פ הקדושה נוסעים וחונים לנגוף כל המעוותים אורחותם. ואחר שכן היא חייבת לזונם ולפרנסם והם תובעים מזונם ממנה, דכתיב הכפירים שואגים לטרף וגו', וכתיב ותקם בעוד לילה, זמן שליטת חמור גועה, ותתן טרף לביתה, מזון הקצוב להם מידי יום ביומו למאכלם. אמנם בעת שימצאו עוונות וחטאים יחלקו שלל יותר ויותר עד שיגרמו לסתום מעין הקדוש ויגרמו ליפתח מקור עכור, מקום שהיה דם הגבורה [זך] ונעשה חלב, ויגרמו שדדיה צומקים והדם נהפך לטומאה ודין קשה להשפיע עכירות לרשעים, ואז [יוסף] וינוס ויצא החוצה והם אוחזים בה, וז"ס גלות השכינה ואז א"א שיהיה ייחוד כלל בקדושה ח"ו:

And this is because it is necessary to know that the [sefirah of] Malchut (Kingdom) is the attribute that governs the world with justice and righteousness. Therefore, it desires those wicked individuals who are the husks (klipot) to afflict and chastise human beings. They are called plagues upon humanity and the staff of men, and they are a stumbling block and a rock of offense. According to the explanation, they travel and camp near the impure, punishing those who deviate from the right path. After that, the kingdom is obligated to provide for their sustenance, and they demand their sustenance from it, as it is written: "The young lions roar for prey," and it is written: "She rises while it is still night; she provides food for her household, a portion for her maidservants." They are fed daily with their allotted food. However, when sins and transgressions are found, they divide the spoil more and more until they cause a blockage in the holy channel and open a source of impurity. The place where the blood of valor was pure becomes milk, and their plundered breasts become blocked, turning the blood into impurity. Severe judgment is then difficult to impose on the wicked, and at that point, Joseph flees and goes outside, but they hold on to it. This is the exile of the Divine Presence, and then there cannot be any unity in holiness. Heaven forbid.

ודע ג"כ כי כאשר יקריב האדם קרבן במקום הראוי לו בקדושה הראויה, אין ספק שאין להם הנאה שם כלל, עד שאפילו במקום שנקרא שם שם הקדושה אין לה אחיזה כלל, עד שאמרו בזוהר שטוב להזכיר שם י"י ודבר של קדושה בדברים שבזה הקליפה מסתלקת, ואם ח"ו מזכירים באיזה דבר שבעולם אפילו מלה מטונפת יתאחזו במלה או בדבור ההוא בענין ההוא, כ"ש לומר דבר זה יהיה לפלוני השד, כמו שאומרים הרבה [בני אדם] שזה ח"ו ממש כמקריב לע"ז. וכאשר האדם יעשה דבר של קדושה, הנה הרעים האלה כיון שרואים שאין להם אחיזה לא בדיבור ולא במעשה הם עולים למעלה מקנאה שכל מערכות נקשרות והיא נבדלת כמצורע, עולה והולכת ומקטרגת על הקרבן ההוא או על השמחה ההיא, לכך צריך לתת חלק לקליפה, ומעשה אברהם בסעודת שמחת הגמל את יצחק יוכיח כדפי' בזוהר, שלא זז מלפני הקדוש ברוך הוא עד שנגזר יצחק למיתה, כל זה גורמת הרשעה הזאת אם לא יתנו לה חלק מה, וענין זה צריך דעת הרבה, כי א"א שישלימו ביניהם שהם צרות זו לזו כנזכר, לולי חכמת התורה על דרך שצוותה התורה ליתן לה חלק:

Also, know that when a person brings an offering in its proper and appropriate holy place, there is no doubt that the husks (klipot) derive no benefit there whatsoever. Even in a place called by the name of holiness, it has no hold at all unless, as mentioned in the Zohar, one is careful to mention the name of God and words of holiness in matters where the husk is removed. If, God forbid, they are mentioned in any matter in the world, even a broken word, they will seize that word or that matter, especially to say that this matter belongs to a certain demon. Many people say that this is truly like offering to idolatry. When a person does something of holiness, these evil forces, once they see that they have no hold either in speech or in action, rise above jealousy, where all forces are connected, and it is separated like a leper. It rises, goes, and accuses that offering or that joy. Therefore, it is necessary to give a portion to the klipah. The incident of Abraham during the festive meal of the calf, which brought about the binding of Isaac as explained in the Zohar, teaches that the klipah will not move away from before the Holy One, Blessed be He, until Isaac is sentenced to death. All this is caused by this evil if a portion is not given to it. This matter requires much understanding, for it is impossible to reconcile between them since they are adversaries to each other, as mentioned. Were it not for the wisdom of the Torah, which, in its command, has arranged to give it a portion, they would not have been reconciled.

והנה החלק הניתן לקליפה, הא' אב לכולם הוא השעיר הניתן לעזאזל. הב' שעיר ר"ח. הג' שער של תפילין. הד' מים אחרונים. הה' ערלה בעפר. הו' שער נדה וצפרניה כנזכר בזוהר. הז' פירות הערלה. הח' פרי החג. הט' הוידוי בקרבן. הי' בשר הגוף הבלה בעפר כנזכר בזוהר בפסוק הכסיל חובק את בשרו. הי"א מי רחיצת ידים מבית הכסא והשינה, ויש רבים, והכוונה בכל אלה להבדילה שלא יקנטר בקדושה ולא יקטרג כי בחלק ההוא צהלה ושמחה, ואינה תובעת כלל אלא אם יתנו לה פתח בדיבור או במעשה כנזכר, או בהרהור כגון בקרבן, או מצוה שלא לשמה:

And behold, the part given to the shell, the first is the goat given to Azazel. The second is the scapegoat. The third is the hair of tefillin. The fourth is the final waters. The fifth is circumcision in the dust. The sixth is the hair of menstruation and its nail, as mentioned in the Zohar. The seventh is the fruits of the uncircumcised tree. The eighth is the fruit of the festival. The ninth is the confession in sacrifice. The tenth is the flesh of the body that will decay in the dust, as mentioned in the Zohar in the verse 'The fool embraces his flesh.' The eleventh is the washing of hands from the bathroom and sleep, and there are many, and the intention in all of these is to distinguish, so that one does not engage in holiness and does not provoke, for in that part, there is joy and happiness, and it does not demand anything at all unless they initiate it with speech or action as mentioned, or in thought, such as in sacrifice or a commandment not for its own sake.

והנה בזה כמה בחינות, אמנם ע"ד כלל הם שתים, א' לתת לו הזוהמא לבד, ובכלל זה שעיר עזאזל שנותנים לו שם זוהמת עוונות וקדושה נטהרת, וכן המים אחרונים לפי שהאדם נמשך אחר המאכל ורוצה לברך לקדושה כדי שלא יהיה לה חלק שם, נותן לה זוהמת הידים שהוא התאוה החומרית שאכל בה וטינף בה ידיו, וכן בכלל זה הודוי על הקרבן, וכן בכלל זה מי רחיצת בית הכסא שהוא כיעור הקליפות מגוף שהוא המותר המטונף, ובבית הכסא שריא רוח הטומאה והיא שורה בידיו בהכנסו שם, צריך לתת לו חלק הטינוף ההוא ולהעבירו מידיו, וכן בכלל זה רחיצת הידים בבקר שע"י השינה שורה שם רוח הטומאה נותן לו חלקו ומטהר. והחלק הב' לתת לו [חלק] מהקדושה ממש, והיינו פרי החג, וכן שעיר ר"ח, וכן שער של תפילין, זה הכלל אין הכוונה לשתפה אל הקדושה אלא לתת לה חלק שם החוצה בתוך נוקבא דתהומא רבא, ולא יבלבלו חלק הקדושה כלל. וזמש"ל:

And behold, in this, there are several aspects, although, according to the general principle, they are two: one to give it impurity alone, and in this category is the Azazel goat, to which the name impurity of sins is given, and holiness is purified. Similarly, the final waters, as a person is drawn after food and wants to bless for holiness so that it does not have a share there, one gives it the impurity of the hands, which is the material desire that he ate with and wiped with his hands. Also in this category is the confession on the sacrifice. Similarly, in this category is the water for the washing of the bathroom, which is the removal of the husks from the body, which is the permissible that is expelled. In the bathroom, the spirit of impurity rules, and it rests in his hands when he enters there. It is necessary to give it that portion of wiping and remove it from his hands. Also in this category is the morning handwashing, which, through sleep, the spirit of impurity rests there, and one gives it its portion and purifies.

The second part is to give it [a portion] from holiness itself, namely the fruit of the festival, and similarly, the scapegoat for Rosh Hashanah, and also the hair of tefillin. This category is not intended to share it with holiness but to give it a portion there outside, within the cavity of the great abyss, and not to mix the portion of holiness at all. This is to avoid confusion between the portion of holiness and the portion of impurity. And so it is said.