Chesed LeAvraham · Even Shetiya, Maayan 3, Chapter 8
1
נהר ח - לבאר כי היחוד עליון נעשה על ידי תפלות ישראל בארץ ישראל דוקא ולא של ישראל בחו"ל:
To explain that the supreme unity is achieved specifically through the prayers of Israel in the Land of Israel and not through the prayers of Israel abroad:
2
והענין הוא כי האדם בתפלתו חוצב להבות אש, ואותו המציאות הוא סוד תיקון המתהוה ומתתקן באויר העולם, ואינו מסתלק מאויר העולם עד גמר התפלה עד אחר עלינו לשבח, ותיקון זה מתקשט באויר בסדר נאות ומקושט, ואחר כך כולו יחד מצוייר ומתוקן עולה באויר העולם מרקיע אל רקיע עד פתח היכל לבנת הספיר ונכנס, כנזכר בזוהר פקודי שהיכל א' שעומד שם ברקיע א' הנזכר עד גמר כל קהלות ישראל כל תפלתם, ואז ברקיע ההוא יתקבצו כל תפלות ישראל יחד ויתקשרו כולם ויעלו שם כנזכר בזוהר:
The idea is that man, through his prayer, carves out fiery sparks. This reality is the secret of the rectification that is formed and fixed in the atmosphere of the world. It does not depart from the illuminated world until the end of the prayer, until after "Alenu L'Shabbe'ach," and this rectification adorns the air in an orderly and embellished manner. Afterwards, when it is entirely painted and arranged together, it rises in the air of the world from one firmament to another until the entrance of the hall of the sapphire. As mentioned in the Zohar, Pekudei, where the hall, standing there in the first firmament, is mentioned until the end of all the congregations of Israel and all their prayers. Then, in that firmament, all the prayers of Israel will gather together, connect, and ascend there, as mentioned in the Zohar.
3
אמנם יש לדקדק בעיכוב הזה שיתעכבו עד קיבוץ כל תפלות ישראל, דוקא בהיות ישראל על אדמתם שאין מקדים זריחה בארץ ישראל עיר אל עיר אלא בפחות מחצי שעה מפני שארץ ישראל מעט הכמות ת' פרסה, ולכן אפשר להמתין. אמנם עתה שישראל נפוצים בד' פינות עולם אם נאמר שיתעכבו נמצא תפלות מעוכבות הרבה זמן בעתות קדימת זריחת המקום המזרחי על המערבי והוא כשיעור י"ב שעות, ונמצא (עכוב) [ערבוב] תפלות, כי בעת הזריחה במערב אז השקיעה במזרח ואז יש להם תפלת ערבית, ואם כן איך יהיה ענין זה, ואם נאמר שלא ימתינו זה על זה נמצא היחוד העליון נעשה כמה פעמים, כי קהילה זו ייחד עתה וזו אחר שעה וזו אחר שעה ולעולם מיחדים והולכים. ועל דרך זה יקשה כי המשמורות העליונות הם קבועות לערב ולבקר אם כן היאך יהיה עניינם שפעמים הרבה לאלו לילה ולאלו זורח, ועל דרך זה יקשה אל מנוחת השבת שאלו שובתים ואלו עושים מלאכה והיאך יהיה ענין זה, ובספר יסוד עולם [במאמר הב' הט"ז] הקשה ענין זה, ותירץ בשם רבנים גדולים מה שתירץ [ע"ש]:
Certainly, one should be meticulous about this delay that they should wait until all the prayers of Israel are gathered, especially when Israel is on their own land. In the Land of Israel, one does not anticipate sunrise in one city before another by less than half an hour, as the Land of Israel is somewhat like a cow's hide. Therefore, it is possible to wait. However, now that Israel is scattered in the four corners of the world, if we say that they should wait, many prayers will be delayed during the early hours of the eastern dawn over the western, and it amounts to about twelve hours. This results in a mixing of prayers because during the western dawn, it is sunset in the east, and then they have the evening prayer. If so, how will this matter be resolved? If we say that they should not wait for each other, then the supreme unity will occur several times because one community will unite now, and another an hour later, and another after that, and so on, continuously uniting and moving. In this way, it becomes difficult because the supreme watches are fixed for evening and morning. So, how will it be when, sometimes, some have night, and others have dawn? In this way, it becomes difficult for the rest on the Sabbath, with some observing it and others working. How will this matter be resolved? In Sefer Yesod Olam (by יצחק בן יוסף הישראלי), in the second article of the sixteenth essay, this matter was addressed, and it was explained by prominent rabbis, as mentioned [elsewhere].
4
אמנם האלדי הרמ"ק זלה"ה כתב וזה לשונו, ואני אומר לענין זה כי כל זה נכנס תחת מה שפירשו רבותינו ז"ל ישראל העומדים בחו"ל עובדים ע"ז בטהרה הם, ורצו בזה כי אין ענין ההנהגה עליונה מנהגת לא בזריחת המזרח ולא בזריחת המערב ולא הצפון ולא הדרום, אלא על נקודות ארץ ישראל שהיא מובחר היישוב ופתח היכל לבנת הספיר מכוונת כנגדה, וזריחת ארץ ישראל היא בוקר למשמרת הבקר, וערבית ארץ ישראל היא לילה לשליטת ממשלת הלילה, ועל דרך זה יתנהגו המשמורות, ומספר הימים לא יותירו ולא יעדיפו ממה שמהווה השמש הגשמי והירח הגשמי בארץ ישראל, ואין לנו לחוש להראות הירח בח"ל או שלא יראה כי העיקר הוא בארץ ישראל, ושם ב"ד קובעים ומקדשים חדשים חגים וזמנים והקדוש ברוך הוא מסכים עמהם ומקדש', ובחו"ל אין קובעים ואם קובעו לא קדשו שאין בהם ממש, ויום שבת בארץ ישראל הוא עיקר הכל, מפני שמנוחת השבת תלויה במה שמתפשטת קדושת שבת דרך פתח ההיכל הזה למטה והוא בארץ ישראל כנ"ל, וממש עשה הקדוש ברוך הוא בחכמתו תנועות הגלגל ובחר המקום המכוון כנגד מעלה לא יחסר ולא יעדיף והיא נקודת ארץ ישראל, ואין התפלות מתעכבות אלו לאלו אלא בארץ ישראל דוקא ולא בשום מקום זולתו, מפני שארץ ישראל חשובה לענין היחוד והיחוד אינה בעתים הרבה אלא עת א' ושעה א', והיינו (בהיותם) [בהתם] עם י"י אשר בארץ ישראל (ככלות) [לכלות] תפלתם ותיקונן אז הוא שעת היחוד:
Indeed, Rabbi Moshe Cordovero (of blessed memory) wrote, and I say regarding this matter, that all this falls under what our sages of blessed memory explained: that the Israelites standing in the diaspora worship idols in purity. They intended by this that the divine governance is not conducted based on the sunrise in the east or the west, not the north or the south, but rather on specific points in the Land of Israel, chosen for settlement, with the opening of the Hall of the Sapphire facing them. The sunrise in the Land of Israel signifies the morning for the morning watch, and the evening in the Land of Israel signifies the night for the rule of the night. In this way, the watches will be governed. The number of days will not be lessened or increased compared to what the physical sun and moon constitute in the Land of Israel. We should not be concerned about the appearance of the moon in the diaspora, or if it does not appear because the main focus is on the Land of Israel. There, the court establishes and sanctifies new months, holidays, and times, and the Holy One, blessed be He, agrees with them and sanctifies. In the diaspora, they do not establish, and if they establish, they do not sanctify because they lack substance. The Sabbath day in the Land of Israel is the essence of everything since the rest of the Sabbath depends on the spread of the sanctity of the Sabbath through the entrance of this hall downward, which is in the Land of Israel, as mentioned above. The Holy One, blessed be He, skillfully arranged the movements of the celestial sphere with His wisdom, chose the designated place facing the celestial sphere, and it lacks nothing and has no excess. This designated place is the Land of Israel. The prayers are not delayed for each other except in the Land of Israel specifically, and not in any other place. This is because the Land of Israel is crucial for the matter of uniqueness, and uniqueness occurs not frequently, but only at one specific time, which is the hour of unity when being with the Lord in the Land of Israel. This is the time when they complete and rectify their prayers, as it is the time of uniqueness.
5
אמנם יתפשט אור היחוד מנקודה אמצעית זאת אל כל בחינת השרים שישראל שרויים בתוכם, שניצוצות שכינה מתפשט עליהם בסוד גלות שכינה, והתפשטות היחוד הזה יהיה על ידי תפילתם של ישראל השוכנים שם, שהם אינם מיחדים עתות היחוד אלא עת המיועדת בגבול השר שהם משועבדים תחת ידו, והיינו עובדי ע"ז בטהרה שאינם מיחדים יחוד הזמן העליון אלא יחוד זמן השרים החיצונים, אמנם בקדושת שכינה המתלבשת בשר ההוא:
indeed, the light of uniqueness emanates from this central point to all the ministerial levels where the Israelites are found, as sparks of the Divine Presence spread upon them in the secret of the exile of the Divine Presence. The diffusion of this uniqueness is brought about by the prayers of the Israelites residing there. They do not unify the times of uniqueness but the appointed time within the jurisdiction of the minister under whose authority they are subjugated. These are the worshipers of idols in purity, who do not unite in the uniqueness of the higher time but in the uniqueness of the time of the external ministers. However, in the sanctity of the Divine Presence that clothes itself in that minister's domain.
6
ועל דרך זה הוא קדושת שבת כי יקדים להם מנוחה מה מצד ניצוץ שכינה המתלבש שם או תתאחר, עם היות שאין שבת זה אמיתי אלא נקודה אמצעית שבה השביתה האמיתית, עם כל זה יתיחס מנוחה לצד הניצוץ המתפשט או יתאחר מנוחתם. ועל דרך זה הוא ימים טובים שיתאחרו או יקדימו לפי הזריחה בשר או העריבה. אמנם מספק עשו ב' ימים טובים ונקרא יום טוב שני של גליות ודאי בסוד הגלות וניצוץ שכינה המתפשט בו גרם יום שני, ולא עשו כן ליום שבת ששביתת שבת מוסכמת בחיצונים ואינה מספקים בה מפני שאף הגיהנם שובת, והשרים שובתים באיחור וקדימה לפי זריחת חמה קרובים או רחוקים, אמנם יום טוב אינם מודים והם מסתפקים בקדושתו, לכן צריך לבוש יום ליום והם ב' ימים טובים, הא' מדאורייתא מתלבש ביום מדרבנן, כהתלבש אור קדוש באור הגולה:
And in this manner, the sanctity of the Sabbath precedes or delays for them based on the emanation of the Divine Presence that clothes itself there, even though this Sabbath is not real but a central point where the true cessation occurs. Despite all this, rest is attributed to the side of the emanation that spreads or delays their rest. In this way, festivals may be delayed or advanced based on the sunrise or sunset of the flesh. However, the Sages established two festivals, and the second day is called the second festival of the diaspora, certainly in the secret of the diaspora, and the emanation of the Divine Presence that spreads in it caused the second day. Yet, they did not do so for the Sabbath because the cessation of the Sabbath is agreed upon by the external forces, and they are not satisfied with it because even Gehenna rests, and the ministers rest with a delay or advancement based on the sunrise of the sun, whether they are near or far. However, they do not acknowledge the festival days, and they are satisfied with their sanctity. Therefore, one must distinguish between day and day, and they are two festival days. The first one is from the Torah, clothed in the rabbinic day, as holy light clothes itself in the light of exile.
נהר ח - לבאר כי היחוד עליון נעשה על ידי תפלות ישראל בארץ ישראל דוקא ולא של ישראל בחו"ל:
To explain that the supreme unity is achieved specifically through the prayers of Israel in the Land of Israel and not through the prayers of Israel abroad:
והענין הוא כי האדם בתפלתו חוצב להבות אש, ואותו המציאות הוא סוד תיקון המתהוה ומתתקן באויר העולם, ואינו מסתלק מאויר העולם עד גמר התפלה עד אחר עלינו לשבח, ותיקון זה מתקשט באויר בסדר נאות ומקושט, ואחר כך כולו יחד מצוייר ומתוקן עולה באויר העולם מרקיע אל רקיע עד פתח היכל לבנת הספיר ונכנס, כנזכר בזוהר פקודי שהיכל א' שעומד שם ברקיע א' הנזכר עד גמר כל קהלות ישראל כל תפלתם, ואז ברקיע ההוא יתקבצו כל תפלות ישראל יחד ויתקשרו כולם ויעלו שם כנזכר בזוהר:
The idea is that man, through his prayer, carves out fiery sparks. This reality is the secret of the rectification that is formed and fixed in the atmosphere of the world. It does not depart from the illuminated world until the end of the prayer, until after "Alenu L'Shabbe'ach," and this rectification adorns the air in an orderly and embellished manner. Afterwards, when it is entirely painted and arranged together, it rises in the air of the world from one firmament to another until the entrance of the hall of the sapphire. As mentioned in the Zohar, Pekudei, where the hall, standing there in the first firmament, is mentioned until the end of all the congregations of Israel and all their prayers. Then, in that firmament, all the prayers of Israel will gather together, connect, and ascend there, as mentioned in the Zohar.
אמנם יש לדקדק בעיכוב הזה שיתעכבו עד קיבוץ כל תפלות ישראל, דוקא בהיות ישראל על אדמתם שאין מקדים זריחה בארץ ישראל עיר אל עיר אלא בפחות מחצי שעה מפני שארץ ישראל מעט הכמות ת' פרסה, ולכן אפשר להמתין. אמנם עתה שישראל נפוצים בד' פינות עולם אם נאמר שיתעכבו נמצא תפלות מעוכבות הרבה זמן בעתות קדימת זריחת המקום המזרחי על המערבי והוא כשיעור י"ב שעות, ונמצא (עכוב) [ערבוב] תפלות, כי בעת הזריחה במערב אז השקיעה במזרח ואז יש להם תפלת ערבית, ואם כן איך יהיה ענין זה, ואם נאמר שלא ימתינו זה על זה נמצא היחוד העליון נעשה כמה פעמים, כי קהילה זו ייחד עתה וזו אחר שעה וזו אחר שעה ולעולם מיחדים והולכים. ועל דרך זה יקשה כי המשמורות העליונות הם קבועות לערב ולבקר אם כן היאך יהיה עניינם שפעמים הרבה לאלו לילה ולאלו זורח, ועל דרך זה יקשה אל מנוחת השבת שאלו שובתים ואלו עושים מלאכה והיאך יהיה ענין זה, ובספר יסוד עולם [במאמר הב' הט"ז] הקשה ענין זה, ותירץ בשם רבנים גדולים מה שתירץ [ע"ש]:
Certainly, one should be meticulous about this delay that they should wait until all the prayers of Israel are gathered, especially when Israel is on their own land. In the Land of Israel, one does not anticipate sunrise in one city before another by less than half an hour, as the Land of Israel is somewhat like a cow's hide. Therefore, it is possible to wait. However, now that Israel is scattered in the four corners of the world, if we say that they should wait, many prayers will be delayed during the early hours of the eastern dawn over the western, and it amounts to about twelve hours. This results in a mixing of prayers because during the western dawn, it is sunset in the east, and then they have the evening prayer. If so, how will this matter be resolved? If we say that they should not wait for each other, then the supreme unity will occur several times because one community will unite now, and another an hour later, and another after that, and so on, continuously uniting and moving. In this way, it becomes difficult because the supreme watches are fixed for evening and morning. So, how will it be when, sometimes, some have night, and others have dawn? In this way, it becomes difficult for the rest on the Sabbath, with some observing it and others working. How will this matter be resolved? In Sefer Yesod Olam (by יצחק בן יוסף הישראלי), in the second article of the sixteenth essay, this matter was addressed, and it was explained by prominent rabbis, as mentioned [elsewhere].
אמנם האלדי הרמ"ק זלה"ה כתב וזה לשונו, ואני אומר לענין זה כי כל זה נכנס תחת מה שפירשו רבותינו ז"ל ישראל העומדים בחו"ל עובדים ע"ז בטהרה הם, ורצו בזה כי אין ענין ההנהגה עליונה מנהגת לא בזריחת המזרח ולא בזריחת המערב ולא הצפון ולא הדרום, אלא על נקודות ארץ ישראל שהיא מובחר היישוב ופתח היכל לבנת הספיר מכוונת כנגדה, וזריחת ארץ ישראל היא בוקר למשמרת הבקר, וערבית ארץ ישראל היא לילה לשליטת ממשלת הלילה, ועל דרך זה יתנהגו המשמורות, ומספר הימים לא יותירו ולא יעדיפו ממה שמהווה השמש הגשמי והירח הגשמי בארץ ישראל, ואין לנו לחוש להראות הירח בח"ל או שלא יראה כי העיקר הוא בארץ ישראל, ושם ב"ד קובעים ומקדשים חדשים חגים וזמנים והקדוש ברוך הוא מסכים עמהם ומקדש', ובחו"ל אין קובעים ואם קובעו לא קדשו שאין בהם ממש, ויום שבת בארץ ישראל הוא עיקר הכל, מפני שמנוחת השבת תלויה במה שמתפשטת קדושת שבת דרך פתח ההיכל הזה למטה והוא בארץ ישראל כנ"ל, וממש עשה הקדוש ברוך הוא בחכמתו תנועות הגלגל ובחר המקום המכוון כנגד מעלה לא יחסר ולא יעדיף והיא נקודת ארץ ישראל, ואין התפלות מתעכבות אלו לאלו אלא בארץ ישראל דוקא ולא בשום מקום זולתו, מפני שארץ ישראל חשובה לענין היחוד והיחוד אינה בעתים הרבה אלא עת א' ושעה א', והיינו (בהיותם) [בהתם] עם י"י אשר בארץ ישראל (ככלות) [לכלות] תפלתם ותיקונן אז הוא שעת היחוד:
Indeed, Rabbi Moshe Cordovero (of blessed memory) wrote, and I say regarding this matter, that all this falls under what our sages of blessed memory explained: that the Israelites standing in the diaspora worship idols in purity. They intended by this that the divine governance is not conducted based on the sunrise in the east or the west, not the north or the south, but rather on specific points in the Land of Israel, chosen for settlement, with the opening of the Hall of the Sapphire facing them. The sunrise in the Land of Israel signifies the morning for the morning watch, and the evening in the Land of Israel signifies the night for the rule of the night. In this way, the watches will be governed. The number of days will not be lessened or increased compared to what the physical sun and moon constitute in the Land of Israel. We should not be concerned about the appearance of the moon in the diaspora, or if it does not appear because the main focus is on the Land of Israel. There, the court establishes and sanctifies new months, holidays, and times, and the Holy One, blessed be He, agrees with them and sanctifies. In the diaspora, they do not establish, and if they establish, they do not sanctify because they lack substance. The Sabbath day in the Land of Israel is the essence of everything since the rest of the Sabbath depends on the spread of the sanctity of the Sabbath through the entrance of this hall downward, which is in the Land of Israel, as mentioned above. The Holy One, blessed be He, skillfully arranged the movements of the celestial sphere with His wisdom, chose the designated place facing the celestial sphere, and it lacks nothing and has no excess. This designated place is the Land of Israel. The prayers are not delayed for each other except in the Land of Israel specifically, and not in any other place. This is because the Land of Israel is crucial for the matter of uniqueness, and uniqueness occurs not frequently, but only at one specific time, which is the hour of unity when being with the Lord in the Land of Israel. This is the time when they complete and rectify their prayers, as it is the time of uniqueness.
אמנם יתפשט אור היחוד מנקודה אמצעית זאת אל כל בחינת השרים שישראל שרויים בתוכם, שניצוצות שכינה מתפשט עליהם בסוד גלות שכינה, והתפשטות היחוד הזה יהיה על ידי תפילתם של ישראל השוכנים שם, שהם אינם מיחדים עתות היחוד אלא עת המיועדת בגבול השר שהם משועבדים תחת ידו, והיינו עובדי ע"ז בטהרה שאינם מיחדים יחוד הזמן העליון אלא יחוד זמן השרים החיצונים, אמנם בקדושת שכינה המתלבשת בשר ההוא:
indeed, the light of uniqueness emanates from this central point to all the ministerial levels where the Israelites are found, as sparks of the Divine Presence spread upon them in the secret of the exile of the Divine Presence. The diffusion of this uniqueness is brought about by the prayers of the Israelites residing there. They do not unify the times of uniqueness but the appointed time within the jurisdiction of the minister under whose authority they are subjugated. These are the worshipers of idols in purity, who do not unite in the uniqueness of the higher time but in the uniqueness of the time of the external ministers. However, in the sanctity of the Divine Presence that clothes itself in that minister's domain.
ועל דרך זה הוא קדושת שבת כי יקדים להם מנוחה מה מצד ניצוץ שכינה המתלבש שם או תתאחר, עם היות שאין שבת זה אמיתי אלא נקודה אמצעית שבה השביתה האמיתית, עם כל זה יתיחס מנוחה לצד הניצוץ המתפשט או יתאחר מנוחתם. ועל דרך זה הוא ימים טובים שיתאחרו או יקדימו לפי הזריחה בשר או העריבה. אמנם מספק עשו ב' ימים טובים ונקרא יום טוב שני של גליות ודאי בסוד הגלות וניצוץ שכינה המתפשט בו גרם יום שני, ולא עשו כן ליום שבת ששביתת שבת מוסכמת בחיצונים ואינה מספקים בה מפני שאף הגיהנם שובת, והשרים שובתים באיחור וקדימה לפי זריחת חמה קרובים או רחוקים, אמנם יום טוב אינם מודים והם מסתפקים בקדושתו, לכן צריך לבוש יום ליום והם ב' ימים טובים, הא' מדאורייתא מתלבש ביום מדרבנן, כהתלבש אור קדוש באור הגולה:
And in this manner, the sanctity of the Sabbath precedes or delays for them based on the emanation of the Divine Presence that clothes itself there, even though this Sabbath is not real but a central point where the true cessation occurs. Despite all this, rest is attributed to the side of the emanation that spreads or delays their rest. In this way, festivals may be delayed or advanced based on the sunrise or sunset of the flesh. However, the Sages established two festivals, and the second day is called the second festival of the diaspora, certainly in the secret of the diaspora, and the emanation of the Divine Presence that spreads in it caused the second day. Yet, they did not do so for the Sabbath because the cessation of the Sabbath is agreed upon by the external forces, and they are not satisfied with it because even Gehenna rests, and the ministers rest with a delay or advancement based on the sunrise of the sun, whether they are near or far. However, they do not acknowledge the festival days, and they are satisfied with their sanctity. Therefore, one must distinguish between day and day, and they are two festival days. The first one is from the Torah, clothed in the rabbinic day, as holy light clothes itself in the light of exile.