מ. ויודע אני שאין דבר זה מקובל כלל על דעת חלק מן הפילוסופים, ואינם יכולים להסכים אשר האדם השפל והאפסי בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה הגדולה והנישאה. אבל הם דומים כאותה התולעת שנולדה תוך הצנון, והיא יושבת שם וחושבת שכל עולמו של הקב"ה הוא כל כך מר וכל כך חשוך וכל כך קטן, כמידת הצנון שהיא נולדה בו. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה ואומרת: "אני חשבתי שכל העולם הוא כמידת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול נאור אדיר ויפה להפליא".
I know that many philosophers disagree. They reject the idea that a lowly and insignificant human (in their eyes) is the center of the great and lofty creation. These philosophers are comparable to a worm growing inside a radish, believing that God’s world is bitter, dark, and small, like the radish into which the worm was born. As soon as it leaves the skin of the radish and glances outside of it, the shocked worm says: “I thought that the entire world was like the radish into which I was born, and now I see such a great, light, wondrous, and beautiful world.”
2
כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלינים המיוחדים, שהם תורה ומצוות מעשיות, המסוגלים לבקוע קליפה קשה הזו ולהפכה לרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו – ודאי הוא שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם. אכן אם היו עוסקים בתורה ומצוות להשפיע נחת רוח ליוצרם בכל הטהרה הנאותה, והיו באים לבקוע קליפת הרצון לקבל שנולדו בה ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות לראות ולהשיג את עצמם ואת כל המדרגות של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים בעצמם מה שאמרו חז"ל (ברכות נח, א): "אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי".
By analogy, think of those who are embedded in the husk of their inborn desire to receive. They never attempt to obtain the special “spices” of Torah and practical mitzvot, which are capable of breaking through the hard husk and transforming them into a desire to give satisfaction to the Creator. They are the ones who feel compelled to claim that humans are worthless and nothing – for that is what they truly are. They cannot even consider the possibility that all of creation is for their sake. Were they dedicated to Torah and mitzvot in order to give satisfaction to their Creator with all of the proper purity, they would be able to break through the husk of the inborn desire to receive and replace it with a desire to give. Immediately, their eyes would be opened. They would see and appreciate themselves and all of the lofty levels of clear wisdom, understanding, and knowledge, which are soul-endingly beautiful and pleasant and which are prepared for them in the spiritual worlds. Then they would themselves agree with the statement of the Sages: “A good guest, what does he say? How much effort did the host expend on my behalf” (Berakhot 58a).
מ. ויודע אני שאין דבר זה מקובל כלל על דעת חלק מן הפילוסופים, ואינם יכולים להסכים אשר האדם השפל והאפסי בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה הגדולה והנישאה. אבל הם דומים כאותה התולעת שנולדה תוך הצנון, והיא יושבת שם וחושבת שכל עולמו של הקב"ה הוא כל כך מר וכל כך חשוך וכל כך קטן, כמידת הצנון שהיא נולדה בו. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה ואומרת: "אני חשבתי שכל העולם הוא כמידת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול נאור אדיר ויפה להפליא".
I know that many philosophers disagree. They reject the idea that a lowly and insignificant human (in their eyes) is the center of the great and lofty creation. These philosophers are comparable to a worm growing inside a radish, believing that God’s world is bitter, dark, and small, like the radish into which the worm was born. As soon as it leaves the skin of the radish and glances outside of it, the shocked worm says: “I thought that the entire world was like the radish into which I was born, and now I see such a great, light, wondrous, and beautiful world.”
כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלינים המיוחדים, שהם תורה ומצוות מעשיות, המסוגלים לבקוע קליפה קשה הזו ולהפכה לרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו – ודאי הוא שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם. אכן אם היו עוסקים בתורה ומצוות להשפיע נחת רוח ליוצרם בכל הטהרה הנאותה, והיו באים לבקוע קליפת הרצון לקבל שנולדו בה ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות לראות ולהשיג את עצמם ואת כל המדרגות של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים בעצמם מה שאמרו חז"ל (ברכות נח, א): "אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי".
By analogy, think of those who are embedded in the husk of their inborn desire to receive. They never attempt to obtain the special “spices” of Torah and practical mitzvot, which are capable of breaking through the hard husk and transforming them into a desire to give satisfaction to the Creator. They are the ones who feel compelled to claim that humans are worthless and nothing – for that is what they truly are. They cannot even consider the possibility that all of creation is for their sake. Were they dedicated to Torah and mitzvot in order to give satisfaction to their Creator with all of the proper purity, they would be able to break through the husk of the inborn desire to receive and replace it with a desire to give. Immediately, their eyes would be opened. They would see and appreciate themselves and all of the lofty levels of clear wisdom, understanding, and knowledge, which are soul-endingly beautiful and pleasant and which are prepared for them in the spiritual worlds. Then they would themselves agree with the statement of the Sages: “A good guest, what does he say? How much effort did the host expend on my behalf” (Berakhot 58a).