שני מיני התארים הללו שאמרנו שיתואר בהם השם יתברך, שהם התארים אשר מצד עצמו והתארים אשר מצד פעולותיו, הנה בכל אחד מאלו המינים יש תארים שהענין נגלה בהם שיתואר בהם מצד פעולותיו, כמו רחום וחנון ארך אפים ורב חסד, ויש תארים שהענין נגלה בהם שיתואר בהם מצד עצמו, כמו אחד וקדמון, ובאלו אי אפשר שיתואר בהם על דרך האמת אלא יובנו שולליים כמו שאמרנו.
We have seen that there are two kinds of attributes by which God is characterized, attributes which describe Himself and attributes which are derived from His activities. In each of these classes there are attributes in respect to which it is perfectly clear that they describe God in respect to His activities or that they describe Himself, as the case may be. Thus the attributes, “Merciful and gracious, long-suffering and abundant in goodness,” are obviously drawn from God’s activities, while such attributes as “one” and “eternal” clearly describe God Himself, and, as we have seen, must be understood in a negative sense and not as really characterizing God’s essence.
2
ויש תארים שהענין מסופק בהם אם יתואר בהם מצד עצמו או מצד הפעולות הנמשכות ממנו, ועל כן צריך לבאר הדרך בהבנת אלו התארים. ונבאר זה בקצתם כדי שילקח מהם ראיה לזולתם.
But there are certain attributes as to which it is doubtful whether they describe God’s essence or the activities which come from Him. We must therefore explain the manner of understanding these attributes. We will explain a few as an example of the rest.
3
ונאמר כי כשיאמר עליו יתברך שהוא טוב ראוי שיבחן זה משני צדדים שאמרנו, וזה, כי מצד פעולותיו אמנם יאמר עליו שהוא טוב מצד שכל הטובות נמשכות ממנו, ואי אפשר שימשך הטוב אלא ממי שהוא טוב, אמר הכתוב טוב ה׳ לכל, אבל כשיתואר מצד עצמו ראוי שיובן הענין שולליי, כי נקרא טוב לפי שעצמותו נקי מן החסרון אחר שאין בו אפשרות כמו שבארנו, ולזה לא ישיגהו שום שנוי ולא העדר, לפי שכל העדר הוא רע.
When we say that God is good, the attribute must be understood in both of the ways mentioned above. God is good because of His actions, for all good things come from Him, and the good can only come from the good, as we read in the Psalms, “The Lord is good to all.” But when the same attribute is applied to God to describe His essence, it must be understood in a negative sense. God is called good because His essence is free from defect, since there is no potentiality in Him, as we explained before. Therefore no change or privation attaches to Him, for all privation is evil.
4
ונמצא בכתוב שיתארהו בשהוא טוב מאלו שני הצדדין, אמר טוב אתה ומטיב למדני חקיך, אמר טוב אתה בבחינת שהוא טוב מצד עצמו, ואמר מטיב בבחינת הטובות הנמשכות ממנו.
We find that the Bible too has these two modes of characterizing God as good: “Thou art good, and doest good; Teach me Thy statutes.” “Thou art good” is intended as a description of God’s essence, while “doest good” has reference to the good things which come from God.
5
וכשיאמר עליו שהוא חכם, אם מצד פעולותיו הכונה לומר שאחר שהמציא המציאות בשלמות וסדור נפלא, מורה על חכמת הממציא והיותו משיג כל מה שהמציא, כמאמר הכתוב הנוטע אזן הלא ישמע וגו׳ היוסר גוים הלא יוכיח המלמד אדם דעת, הרי שלקח ראיה על היותו משיג ויודע מצד שההשגות והדעות מושפעות ממנו, אבל כשיאמר עליו זה מצד עצמו ראוי שיובן שולליי, והוא שהכונה לומר שאין דבר נעלם ממנו, וזה כי אחר שהוא יתברך שכל נקי ונבדל מן החומר כמו שבארנו במופת לא יעלם ממנו דבר.
Similarly when we say that God is wise, the attribute may be understood as referring to God’s acts. Since God is the author of existence, which is perfect and wonderful in its order and arrangement, it follows that He is wise and understands all the things of which He is the author, as is said in the Bible, “He that planted the ear, shall He not hear?… He that instructeth nations, shall not He correct, even He that teacheth man knowledge?” Here we see the Psalmist inferring God’s understanding and knowledge from the fact that all understanding and knowledge come from God. But when the attribute wise is applied to God to describe His essence, it must be understood in a negative sense, meaning that nothing is concealed from Him. For since God is pure intellect and separate from matter, as we proved before, nothing can be hidden from Him.
6
כי החומר הוא המונע והמטריד מהשיג המוחשות והמושכלות, בראיה שהמים הנוזלים בעין או שאר חוליי העין מונעים מראות מה שחפץ החי לראותו, וכן חליי האף והאוזן, ובכלל שהחומר מונע מהשיג כל המוחשים באמתות, וכן האדים העולים מהאצטומכא יבלבלו כחות המוח מהשיג מושגיהם כמו שיקרה זה לשכורים, וכן הלחות המותריי מונע מן השגות השכליות, כמו שנראה זה בנערים, כי בזמן גדולם שהלחות רב בהם לא ישיגו תכלית השגת מה שבכח שכלם להשיג. ולזה התבאר שמי שהוא שכל פשוט יקרא חכם, לפי שלא יעלם ממנו דבר ולא יבצר ממנו מזמה, כלומר שאינו סכל בשום דבר שבכחו להשיג, כי אין בו הסבות המטרידות ההשגה.
It is matter that obstructs and prevents us from apprehending the sensible and intelligible things. Thus water flowing from the eye or other diseases of the eye prevent it from seeing what it desires to see. The same is true of diseases of the nose and the ear. In general it is true that matter prevents us from apprehending sensible things as they really are. In the same way the vapors rising from the stomach confuse the powers of the brain, preventing them from apprehending their objects, as is the case with persons who are drunk. Similarly excessive moisture hinders one from apprehending intelligible things, as we see in young people. During the period of growth, when the moisture is abundant, they do not attain the degree of comprehension which their intellect is able to attain. It is clear therefore that one who is pure intellect is called wise because nothing is hidden from Him, and He is not ignorant of anything which it is in His nature to understand, because there are no causes in Him which obstruct understanding.
7
וכשיאמר עליו שהוא רוצה, אם מצד פעולותיו הכונה לומר שכל הנעשה בשמים ובארץ נעשה ברצונו הפשוט, כאמרו כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ, ויבא זה הלשון תמיד על השם, כשנראה הפעל הנמשך ממנו הדומה אל הפעל הבחיריי מגיע ונשלם, נאמר שהפועל רצה זה בלי ספק, שאם לא כן לא היה נשלם, אמר הכתוב רצה ה׳ להצילני, כי רוצה ה׳ בעמו יפאר ענוים בישועה, כלומר כי הגעת הישועה מורה על הרצון, כמו שיאמר הנביא השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה׳, הרי שלקח ראיה על היותו חפץ בהם מצד שהוא פועל ועושה אותם, כי עשיית הדבר לבעל שכל יורה על היותו רוצה לעשותו.
When we say that God has will, the statement may have reference to God’s activities. Then the meaning is that all things which exist in heaven and earth were made by His simple will, as we read, “Whatever the Lord pleased, that hath He done, in heaven and in earth.” This expression is constantly used in relation to God. When we see a certain act coming from God, being realized and completed like the act of a voluntary agent, we say that the agent no doubt willed the act, else it would not have been realized. So we read, “Be pleased, O Lord, to deliver me”; “For the Lord taketh pleasure in His people; He adorneth the humble with salvation.” The coming of salvation indicates will, as the prophet says, “That he understandeth, and knoweth Me, that I am the Lord who exercise mercy, justice and righteousness, in the earth; for these things I desire, saith the Lord.” Here we see that the prophet infers God’s desire from His doings, for in a person of intellect and reason the doing of a thing is an indication of the will and desire to do it.
8
ויתבאר מזה כי לראותנו פעולות נמשכות מהשם יתברך דומות אל הפעולות הנמשכות מבעל החפץ, בעבור זה נקראהו חפץ ורוצה, ואף אם לא נשער על איזה צד יהיה החפץ והרצון בו יתברך באופן שלא יחדש שנוי והתפעלות, כי זה דבר נעלם, כמו שידיעתו נעלמת ממנו היאך היא, ואנו מיחסים אותה אליו להיותה שלמות שאי אפשר שידומה היותו יתברך זולתה, כן ענין הרצון כמו שבארנו בפרק ג׳ מזה המאמר.
It is clear therefore that since we see acts emanating from God which are similar to those acts which emanate from a voluntary agent, we speak of God as desiring and willing; though we can not understand how will and desire reside in God without causing change and affection. This is unknown to us, as the nature of His knowledge is unknown to us. We ascribe knowledge to Him because it is a perfection which it is inconceivable that God should be without. The same is true of will, as we explained in chapter three of this Book.
9
וכשנרצה לבאר זה התואר ענין שולליי יהיה הכונה בו שאינו מואס ולא עוזב ולא שוכח מהשפיע הטוב והשלמות, כמו שאמר הכתוב רצית ה׳ ארצך שבת שבות יעקב, שכונת הרצון במקום הזה שלא מאס ולא עזב אותם ולא שכח מלחוס עליהם, הפך וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול, וזהו שאמר אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך.
If we wish to explain this attribute in a negative sense, the meaning is that God does not reject or abandon or forget to bestow goodness and perfection, as we read in the Bible, “Lord, Thou hast shown good will unto Thy land, Thou hast turned the captivity of Jacob.” “Good will” in this case means that God did not reject or abandon them, and did not forget to show them mercy, unlike the sentiment expressed in the passage, “Then My anger shall be kindled against them in that day, and I will forsake them, and I will hide My face from them, and they shall be devoured.” Hence the Psalmist adds, “Thou hast withdrawn all Thy wrath; Thou hast turned from the fierceness of Thine anger.”
10
וכשיאמר עליו יתברך שהוא יכול או גבור, אם מצד פעולותיו הכונה לומר שיכול לעשות רצונו בכל הנמצאים ואין מי שיעכב בידו, כגבור שיעשה מה שלבו חפץ, ואם מצד עצמו ראוי שיובן שולליי, והוא שהוא בלתי לואה מעשות מה שרוצה, ובעבור זה יתחייב שימצא לו יכולת בלתי בעל תכלית, שאם היה בעל תכלית היה בו ליאות מה, וכשיתואר ביכול הכונה לומר שאין בו ליאות כלל.
When we say that God is powerful or strong, we may likewise have reference to God’s acts, in which case the meaning is that He can carry out His wish in relation to all existing things without any hindrance, as a strong man does whatever he desires. And if we use the word to describe God’s essence, we must understand it in a negative sense as indicating that God is not infirm and unable to do what He desires. It follows therefore that He has infinite power. For if His power were finite, there would be some infirmity. But the meaning of the attribute powerful is that He has no infirmity.
11
וכשיאמר עליו חי, אם מצד פעולותיו הכונה לומר שהחיים נמשכים ממנו, ולזה יהיה חי בהכרח, כי לא ימשך החיות ממנו אם לא יהיה חי, ואולם בבחינת עצמו ראוי שיובן שולליי, והוא כי אנחנו נתארהו בשהוא חי להורות כי מה שיושפע ממנו לא יושפע על דרך מה שיושפע האור מן הנר והחום מן האש, שיושפע מהם זה בזולת ידיעה ורצון במה שישפיעו, כי הוא יתעלה אמנם ישפיע על הצד היותר נבחר ממיני המשפיעים, שהוא יתברך משפיע בידיעה ורצון שהוא החי, וכן הוא ידע מה שישפיע ויכול להשפיע ורוצה להשפיע, שאם לא כן לא היה מושפע, והכונה שמה שיושפע ממנו הוא בידיעה ורצון ויכולת, כמו מה שיושפע מן החי.
The attribute living if applied to God with reference to His acts, means that life flows from Him. He must therefore necessarily be living, else life could not issue from Him. If applied to describe God’s essence, it must be understood in a negative sense. In this sense our meaning is that the influences which emanate from Him do not come in the manner of light from a lamp or heat from fire, both of which flow from their sources without any knowledge or will on the part of the latter. Not so with God, for He exerts His influence in the best manner possible, namely with knowledge and will, like a living being. He knows what He bestows, He has the power to bestow, and He desires to bestow, else the object would not receive His influence. The meaning is that the influence which comes from God is accompanied by knowledge, will and power, like the influence which comes from a living being.
12
וזה ענין דק מאד יצר הדבור בו, והכונה בו הבנת הענין, והוא שיש לו יכולת בלתי בעל תכלית, כלומר שאינו לואה מלהשפיע, ורוצה להשפיע, כלומר שאינו מואס ולא עוזב ולא שוכח מלהשפיע, ויודע מה שישפיע, כלומר שאינו סכל שיעלם ממנו מה שישפיע ולא בלתי יודע מה שיושפע ממנו. ובעבור זה נאמר שהוא חי, כי החי משיג מה שיפעל ורוצה בו, והכונה בו שאינו פועל בטבע כחום הנמשך מן האש.
The matter is very subtle and difficult to expatiate upon. The important thing is to understand what is meant, namely that God has infinite power, i. e. is not unable to bestow, and is willing to bestow, viz. does not reject or abandon or forget the idea of bestowing. And He knows what He bestows, i. e. He is not ignorant and not unaware of the content of His bestowal or of the object which receives favors from Him. This is why we say that He is living, for a living being understands what it does and wills it, i. e. it does not act by nature like the radiation of heat from fire.
13
וישובו אלו הארבעה תארים שהם חי חכם רוצה ויכול אל כונה אחת שולליית כמו שבארנו, ועל זה הדרך ראוי שיובנו כל התארים שיתואר בהם יתברך מצד עצמו, שהם אמנם צריך שיובנו ענין שולליי, יהיו התארים כמה שיהיו, כי כל התארים השולליים צודקים עליו, ואין היזק אם תמנה אותם יותר ממה שזכרנו או תאמר שהם בלתי בעלי תכלית, אחר שתבין אותם שולליים בענין שלא יתחייב מהם שום חסרון אליו יתברך. ולזה שמנו זה השורש הרביעי שהוא יתברך מסולק מן החסרונות, לרמוז אל הענין הזה שכתבנו לפי דעת הרמב״ם ז״ל, כלומר שהתארים החיובים נמנעים בחקו, וראוי שיסולקו ממנו לפי שהם חסרון אליו.
Thus the four attributes, living, wise, willing, powerful, all come to one negative idea, as we have explained. All the attributes applied to describe God’s essence must be understood in this way, namely in a negative sense, no matter how many there are, for all negative attributes can be truly predicated of God. And there is no harm if one enumerates more than those we mentioned, or if one says that there is an infinite number of them, as long as they are understood in a negative sense, so that no defect is implied in the nature of God. This is the reason why we lay down, as a fourth derivative principle, that God is free from defects, following the opinion of Maimonides, that positive attributes can not be ascribed to the nature of God, and must be excluded because they would imply a defect.
שני מיני התארים הללו שאמרנו שיתואר בהם השם יתברך, שהם התארים אשר מצד עצמו והתארים אשר מצד פעולותיו, הנה בכל אחד מאלו המינים יש תארים שהענין נגלה בהם שיתואר בהם מצד פעולותיו, כמו רחום וחנון ארך אפים ורב חסד, ויש תארים שהענין נגלה בהם שיתואר בהם מצד עצמו, כמו אחד וקדמון, ובאלו אי אפשר שיתואר בהם על דרך האמת אלא יובנו שולליים כמו שאמרנו.
We have seen that there are two kinds of attributes by which God is characterized, attributes which describe Himself and attributes which are derived from His activities. In each of these classes there are attributes in respect to which it is perfectly clear that they describe God in respect to His activities or that they describe Himself, as the case may be. Thus the attributes, “Merciful and gracious, long-suffering and abundant in goodness,” are obviously drawn from God’s activities, while such attributes as “one” and “eternal” clearly describe God Himself, and, as we have seen, must be understood in a negative sense and not as really characterizing God’s essence.
ויש תארים שהענין מסופק בהם אם יתואר בהם מצד עצמו או מצד הפעולות הנמשכות ממנו, ועל כן צריך לבאר הדרך בהבנת אלו התארים. ונבאר זה בקצתם כדי שילקח מהם ראיה לזולתם.
But there are certain attributes as to which it is doubtful whether they describe God’s essence or the activities which come from Him. We must therefore explain the manner of understanding these attributes. We will explain a few as an example of the rest.
ונאמר כי כשיאמר עליו יתברך שהוא טוב ראוי שיבחן זה משני צדדים שאמרנו, וזה, כי מצד פעולותיו אמנם יאמר עליו שהוא טוב מצד שכל הטובות נמשכות ממנו, ואי אפשר שימשך הטוב אלא ממי שהוא טוב, אמר הכתוב טוב ה׳ לכל, אבל כשיתואר מצד עצמו ראוי שיובן הענין שולליי, כי נקרא טוב לפי שעצמותו נקי מן החסרון אחר שאין בו אפשרות כמו שבארנו, ולזה לא ישיגהו שום שנוי ולא העדר, לפי שכל העדר הוא רע.
When we say that God is good, the attribute must be understood in both of the ways mentioned above. God is good because of His actions, for all good things come from Him, and the good can only come from the good, as we read in the Psalms, “The Lord is good to all.” But when the same attribute is applied to God to describe His essence, it must be understood in a negative sense. God is called good because His essence is free from defect, since there is no potentiality in Him, as we explained before. Therefore no change or privation attaches to Him, for all privation is evil.
ונמצא בכתוב שיתארהו בשהוא טוב מאלו שני הצדדין, אמר טוב אתה ומטיב למדני חקיך, אמר טוב אתה בבחינת שהוא טוב מצד עצמו, ואמר מטיב בבחינת הטובות הנמשכות ממנו.
We find that the Bible too has these two modes of characterizing God as good: “Thou art good, and doest good; Teach me Thy statutes.” “Thou art good” is intended as a description of God’s essence, while “doest good” has reference to the good things which come from God.
וכשיאמר עליו שהוא חכם, אם מצד פעולותיו הכונה לומר שאחר שהמציא המציאות בשלמות וסדור נפלא, מורה על חכמת הממציא והיותו משיג כל מה שהמציא, כמאמר הכתוב הנוטע אזן הלא ישמע וגו׳ היוסר גוים הלא יוכיח המלמד אדם דעת, הרי שלקח ראיה על היותו משיג ויודע מצד שההשגות והדעות מושפעות ממנו, אבל כשיאמר עליו זה מצד עצמו ראוי שיובן שולליי, והוא שהכונה לומר שאין דבר נעלם ממנו, וזה כי אחר שהוא יתברך שכל נקי ונבדל מן החומר כמו שבארנו במופת לא יעלם ממנו דבר.
Similarly when we say that God is wise, the attribute may be understood as referring to God’s acts. Since God is the author of existence, which is perfect and wonderful in its order and arrangement, it follows that He is wise and understands all the things of which He is the author, as is said in the Bible, “He that planted the ear, shall He not hear?… He that instructeth nations, shall not He correct, even He that teacheth man knowledge?” Here we see the Psalmist inferring God’s understanding and knowledge from the fact that all understanding and knowledge come from God. But when the attribute wise is applied to God to describe His essence, it must be understood in a negative sense, meaning that nothing is concealed from Him. For since God is pure intellect and separate from matter, as we proved before, nothing can be hidden from Him.
כי החומר הוא המונע והמטריד מהשיג המוחשות והמושכלות, בראיה שהמים הנוזלים בעין או שאר חוליי העין מונעים מראות מה שחפץ החי לראותו, וכן חליי האף והאוזן, ובכלל שהחומר מונע מהשיג כל המוחשים באמתות, וכן האדים העולים מהאצטומכא יבלבלו כחות המוח מהשיג מושגיהם כמו שיקרה זה לשכורים, וכן הלחות המותריי מונע מן השגות השכליות, כמו שנראה זה בנערים, כי בזמן גדולם שהלחות רב בהם לא ישיגו תכלית השגת מה שבכח שכלם להשיג. ולזה התבאר שמי שהוא שכל פשוט יקרא חכם, לפי שלא יעלם ממנו דבר ולא יבצר ממנו מזמה, כלומר שאינו סכל בשום דבר שבכחו להשיג, כי אין בו הסבות המטרידות ההשגה.
It is matter that obstructs and prevents us from apprehending the sensible and intelligible things. Thus water flowing from the eye or other diseases of the eye prevent it from seeing what it desires to see. The same is true of diseases of the nose and the ear. In general it is true that matter prevents us from apprehending sensible things as they really are. In the same way the vapors rising from the stomach confuse the powers of the brain, preventing them from apprehending their objects, as is the case with persons who are drunk. Similarly excessive moisture hinders one from apprehending intelligible things, as we see in young people. During the period of growth, when the moisture is abundant, they do not attain the degree of comprehension which their intellect is able to attain. It is clear therefore that one who is pure intellect is called wise because nothing is hidden from Him, and He is not ignorant of anything which it is in His nature to understand, because there are no causes in Him which obstruct understanding.
וכשיאמר עליו שהוא רוצה, אם מצד פעולותיו הכונה לומר שכל הנעשה בשמים ובארץ נעשה ברצונו הפשוט, כאמרו כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ, ויבא זה הלשון תמיד על השם, כשנראה הפעל הנמשך ממנו הדומה אל הפעל הבחיריי מגיע ונשלם, נאמר שהפועל רצה זה בלי ספק, שאם לא כן לא היה נשלם, אמר הכתוב רצה ה׳ להצילני, כי רוצה ה׳ בעמו יפאר ענוים בישועה, כלומר כי הגעת הישועה מורה על הרצון, כמו שיאמר הנביא השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה׳, הרי שלקח ראיה על היותו חפץ בהם מצד שהוא פועל ועושה אותם, כי עשיית הדבר לבעל שכל יורה על היותו רוצה לעשותו.
When we say that God has will, the statement may have reference to God’s activities. Then the meaning is that all things which exist in heaven and earth were made by His simple will, as we read, “Whatever the Lord pleased, that hath He done, in heaven and in earth.” This expression is constantly used in relation to God. When we see a certain act coming from God, being realized and completed like the act of a voluntary agent, we say that the agent no doubt willed the act, else it would not have been realized. So we read, “Be pleased, O Lord, to deliver me”; “For the Lord taketh pleasure in His people; He adorneth the humble with salvation.” The coming of salvation indicates will, as the prophet says, “That he understandeth, and knoweth Me, that I am the Lord who exercise mercy, justice and righteousness, in the earth; for these things I desire, saith the Lord.” Here we see that the prophet infers God’s desire from His doings, for in a person of intellect and reason the doing of a thing is an indication of the will and desire to do it.
ויתבאר מזה כי לראותנו פעולות נמשכות מהשם יתברך דומות אל הפעולות הנמשכות מבעל החפץ, בעבור זה נקראהו חפץ ורוצה, ואף אם לא נשער על איזה צד יהיה החפץ והרצון בו יתברך באופן שלא יחדש שנוי והתפעלות, כי זה דבר נעלם, כמו שידיעתו נעלמת ממנו היאך היא, ואנו מיחסים אותה אליו להיותה שלמות שאי אפשר שידומה היותו יתברך זולתה, כן ענין הרצון כמו שבארנו בפרק ג׳ מזה המאמר.
It is clear therefore that since we see acts emanating from God which are similar to those acts which emanate from a voluntary agent, we speak of God as desiring and willing; though we can not understand how will and desire reside in God without causing change and affection. This is unknown to us, as the nature of His knowledge is unknown to us. We ascribe knowledge to Him because it is a perfection which it is inconceivable that God should be without. The same is true of will, as we explained in chapter three of this Book.
וכשנרצה לבאר זה התואר ענין שולליי יהיה הכונה בו שאינו מואס ולא עוזב ולא שוכח מהשפיע הטוב והשלמות, כמו שאמר הכתוב רצית ה׳ ארצך שבת שבות יעקב, שכונת הרצון במקום הזה שלא מאס ולא עזב אותם ולא שכח מלחוס עליהם, הפך וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול, וזהו שאמר אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך.
If we wish to explain this attribute in a negative sense, the meaning is that God does not reject or abandon or forget to bestow goodness and perfection, as we read in the Bible, “Lord, Thou hast shown good will unto Thy land, Thou hast turned the captivity of Jacob.” “Good will” in this case means that God did not reject or abandon them, and did not forget to show them mercy, unlike the sentiment expressed in the passage, “Then My anger shall be kindled against them in that day, and I will forsake them, and I will hide My face from them, and they shall be devoured.” Hence the Psalmist adds, “Thou hast withdrawn all Thy wrath; Thou hast turned from the fierceness of Thine anger.”
וכשיאמר עליו יתברך שהוא יכול או גבור, אם מצד פעולותיו הכונה לומר שיכול לעשות רצונו בכל הנמצאים ואין מי שיעכב בידו, כגבור שיעשה מה שלבו חפץ, ואם מצד עצמו ראוי שיובן שולליי, והוא שהוא בלתי לואה מעשות מה שרוצה, ובעבור זה יתחייב שימצא לו יכולת בלתי בעל תכלית, שאם היה בעל תכלית היה בו ליאות מה, וכשיתואר ביכול הכונה לומר שאין בו ליאות כלל.
When we say that God is powerful or strong, we may likewise have reference to God’s acts, in which case the meaning is that He can carry out His wish in relation to all existing things without any hindrance, as a strong man does whatever he desires. And if we use the word to describe God’s essence, we must understand it in a negative sense as indicating that God is not infirm and unable to do what He desires. It follows therefore that He has infinite power. For if His power were finite, there would be some infirmity. But the meaning of the attribute powerful is that He has no infirmity.
וכשיאמר עליו חי, אם מצד פעולותיו הכונה לומר שהחיים נמשכים ממנו, ולזה יהיה חי בהכרח, כי לא ימשך החיות ממנו אם לא יהיה חי, ואולם בבחינת עצמו ראוי שיובן שולליי, והוא כי אנחנו נתארהו בשהוא חי להורות כי מה שיושפע ממנו לא יושפע על דרך מה שיושפע האור מן הנר והחום מן האש, שיושפע מהם זה בזולת ידיעה ורצון במה שישפיעו, כי הוא יתעלה אמנם ישפיע על הצד היותר נבחר ממיני המשפיעים, שהוא יתברך משפיע בידיעה ורצון שהוא החי, וכן הוא ידע מה שישפיע ויכול להשפיע ורוצה להשפיע, שאם לא כן לא היה מושפע, והכונה שמה שיושפע ממנו הוא בידיעה ורצון ויכולת, כמו מה שיושפע מן החי.
The attribute living if applied to God with reference to His acts, means that life flows from Him. He must therefore necessarily be living, else life could not issue from Him. If applied to describe God’s essence, it must be understood in a negative sense. In this sense our meaning is that the influences which emanate from Him do not come in the manner of light from a lamp or heat from fire, both of which flow from their sources without any knowledge or will on the part of the latter. Not so with God, for He exerts His influence in the best manner possible, namely with knowledge and will, like a living being. He knows what He bestows, He has the power to bestow, and He desires to bestow, else the object would not receive His influence. The meaning is that the influence which comes from God is accompanied by knowledge, will and power, like the influence which comes from a living being.
וזה ענין דק מאד יצר הדבור בו, והכונה בו הבנת הענין, והוא שיש לו יכולת בלתי בעל תכלית, כלומר שאינו לואה מלהשפיע, ורוצה להשפיע, כלומר שאינו מואס ולא עוזב ולא שוכח מלהשפיע, ויודע מה שישפיע, כלומר שאינו סכל שיעלם ממנו מה שישפיע ולא בלתי יודע מה שיושפע ממנו. ובעבור זה נאמר שהוא חי, כי החי משיג מה שיפעל ורוצה בו, והכונה בו שאינו פועל בטבע כחום הנמשך מן האש.
The matter is very subtle and difficult to expatiate upon. The important thing is to understand what is meant, namely that God has infinite power, i. e. is not unable to bestow, and is willing to bestow, viz. does not reject or abandon or forget the idea of bestowing. And He knows what He bestows, i. e. He is not ignorant and not unaware of the content of His bestowal or of the object which receives favors from Him. This is why we say that He is living, for a living being understands what it does and wills it, i. e. it does not act by nature like the radiation of heat from fire.
וישובו אלו הארבעה תארים שהם חי חכם רוצה ויכול אל כונה אחת שולליית כמו שבארנו, ועל זה הדרך ראוי שיובנו כל התארים שיתואר בהם יתברך מצד עצמו, שהם אמנם צריך שיובנו ענין שולליי, יהיו התארים כמה שיהיו, כי כל התארים השולליים צודקים עליו, ואין היזק אם תמנה אותם יותר ממה שזכרנו או תאמר שהם בלתי בעלי תכלית, אחר שתבין אותם שולליים בענין שלא יתחייב מהם שום חסרון אליו יתברך. ולזה שמנו זה השורש הרביעי שהוא יתברך מסולק מן החסרונות, לרמוז אל הענין הזה שכתבנו לפי דעת הרמב״ם ז״ל, כלומר שהתארים החיובים נמנעים בחקו, וראוי שיסולקו ממנו לפי שהם חסרון אליו.
Thus the four attributes, living, wise, willing, powerful, all come to one negative idea, as we have explained. All the attributes applied to describe God’s essence must be understood in this way, namely in a negative sense, no matter how many there are, for all negative attributes can be truly predicated of God. And there is no harm if one enumerates more than those we mentioned, or if one says that there is an infinite number of them, as long as they are understood in a negative sense, so that no defect is implied in the nature of God. This is the reason why we lay down, as a fourth derivative principle, that God is free from defects, following the opinion of Maimonides, that positive attributes can not be ascribed to the nature of God, and must be excluded because they would imply a defect.