מאמר א 24

וראוי שנעיר בכאן על ספק אחד אפשר שיסופק על האמונה הנופלת בדתות, והוא זה, אם הבעל דת מצד היותו בעל דת רשאי או מחוייב לחקור על עקרי דתו ואמונתו אם הם אמתיים ומסכימים למה שהנחנו מעקרי הדת האלהית אם לאו, ואם הוא רשאי לחקור, האם הרשות נתונה בידו לבחור הדת שיראה לו יותר אמתית מזולתה אם לאו. והנה יתחייבו לשני חלקי הסותר הרחקות עצומות.

We must call attention here to a question concerning religious belief. Is a person who professes a given religion permitted, or obliged, to investigate the principles of his religion in order to see whether they are true and in agreement with what we have laid down concerning the principles of divine law or not? And assuming that he is permitted to do this, has he the right to choose that religion which seems to him the truer or not? Whichever alternative we adopt offers great difficulties.

ראשונה שאם נאמר שהבעל דת מחויב לחקור על עקרי דתו או רשאי להבחין בין עקרי דתו ובין עקרי דת אחרת, יתחייב שלא יהיה שום בעל דת קיים באמונתו, ולא יהיה אם כן ראוי לקבל שכר על האמונה אם לא יהיה קיים בה ובלתי מסופק בה כלל, אחר שלא תקרא אמונה אלא כשלא תשער הנפש בסתירתה כמו שבארנו, ואם יחקור הרי זה מראה שהוא מסופק בה. ואם נניח שהוא רשאי לחקור, הנה כשחקר והבחין בין עקרי דתו ועקרי דת אחרת ומצא עקרי הדת האחרת יותר אמתיים, האם הוא רשאי להמיר דתו בזולתה. ואם הוא רשאי, יתחייב שלא יהיה שום בעל דת מצליח ולא נושע באמונתו. וזה כי כשיבחין בין עקרי דתו ועקרי הדת האחרת וימצאם יותר אמתיים מעקרי דתו וימיר דתו בדת האחרת, עדין אי אפשר לו להיות קיים באמונת הדת ההיא האחרת אשר בחר לנחלה לו, כי אפשר כשיחקור ויבחין בין אותה הדת השנית ובין דת שלישית אחרת שימצא עקריה יותר אמתיים, ויצטרך להמיר השנית בשלישית, וכן על זה הדרך השלישית ברביעית והרביעית בחמישית וכן לבלתי תכלית, ולא יהיה אם כן שום בעל דת קיים באמונתו עד שתשלם חקירתו בכל הדתות שבעולם ויבחר אחת מהן על כלן, ואולי תהיה דת אחרת בקצוות הישוב אשר לא תודע אליו, והיא תהיה היותר אמתית מכולן.ולא יהיה לפי זה שום בעל דת נושע באמונתו, אחרי שאי אפשר לו להיות מאמין אמונה שלמה עד יחקור על כל הדתות, ואי אפשר לו לחקור על כלן כמו שאמרנו, ולזה יתחייב שלא יהיה שום בעל דת רשאי לחקור על עקרי דתו ואמונתו כדי שיאמין אמונה בלתי מסופקת.

In the first place, if we say that one professing a religion is obliged to investigate the principles of his religion, or is permitted to institute a comparison between the principles of his religion and those of another, the result will be that no religionist will be firm in his belief, and will therefore deserve no reward for belief, if he is not firm therein and free from doubt. For we can not call a thing belief except when the mind can not conceive the thing being otherwise, as we explained before. But if he investigates, he shows thereby that he is in doubt. And if we grant that he is permitted to investigate, suppose he has investigated and compared the principles of his religion with those of another, and found the principles of the other religion truer than those of his own, is he permitted to exchange his religion for the other? If he is permitted, the result will be that no man professing a religion can be made happy or be saved by his belief. For if, having compared the principles of his religion with those of the other and found the latter truer than his own, he has exchanged his religion for the other, it is still impossible for him to be firm in the belief of the other religion which he has chosen, because it is possible that after another investigation and a comparison between the second religion and a third, he may find the principles of the latter more satisfactory, and will have to change the second for the third, and in the same way the third for the fourth and the fourth for the fifth, and so on indefinitely. The result will be that no man will be firm in his belief until he has completed his investigation of all the religions in the world and chosen one in preference to all the rest. But there is the possibility that there is a religion at the extreme end of the inhabited world which is unknown to him, and which is truer than all the rest. No man therefore can be saved by his belief. For he can not have perfect faith until he has investigated all religions, and he can not investigate all religions, as we have seen. It would seem then that a person should not be allowed to investigate the principles of his religion so as to reach sure belief.

ואם נאמר שלא יהיה הבעל דת רשאי לחקור על עקרי דתו ואמונתו, יתחייב מזה אחד משני דברים. אם שיהיו כל הדתות מביאות אל ההצלחה האנושית ולא יהיה יתרון לאחת מהן על האחרת בשכר והעונש, אחר שאין שום בעל דת יכול לחקור על עקרי דתו ולא להמיר אותה בזולתה, וזה מגונה מאד שיהיו הדתות שהן חולקות האמת והשקר בחיוב והשלילה בשלוש והיחוד, מביאות אל ההצלחה בשווי. ואם נאמר שלא יביאו שתיהן אל ההצלחה אלא האחת מהם בלבד, יתחייב שקר עצום, והוא שיהיה האל מעות משפט להעניש בעלי הדת המזוייפת המתדמה באלהית, עם שאין רשות ביד המאמין בה לזוז הימנה ולא להמיר אותה בזולתה ולא לספק בה כלל, חלילה לאל מרשע ושדי מעול, וזהו הספק שאפשר שיסופק בכל הדתות הנקראות אלהיות, וראוי שנשתדל בהתרתו.

But if our conclusion is that one is not allowed to investigate the principles of his religion, then one of two things must be true. Either all religions lead to human happiness, and one has no advantage over the other in the matter of reward and punishment, since no one is allowed to investigate the principles of his religion nor to change it for another. But it is quite impossible that religions which are directly opposed, the one affirming what the other denies, the one trinitarian, the other monotheistic, should equally lead to happiness. On the other hand, if we say that they do not both lead to happiness, but one of them only, a great absurdity will follow, namely that God is guilty of injustice (Heaven forbid!) in punishing those who profess a false religion, claiming to be divine, since the believer has no right to budge from his religion, or to change it for another, or to entertain any doubt concerning it. This difficulty applies to all divine religions and we must try to solve it.

ונאמר כי אם היו כל הדתות הנודעות בעולם חולקות זו על זו בשכל אחת תאמר על חברתה שאינה אלהית, היה הספק הזה חזק מאד וקשה ההסרה, ואולם אחר היות כל הדתות מסכימות באחת מהן שהיא אלהית, אלא שהן חולקות עליה בשיאמרו שהיתה זמנית וכבר עבר זמנה, הנה נאמר שהוא ראוי לכל בעל דת לחקור על עקרי דתו ואמונתו.

Our solution of this question is as follows: If it were true that all the known religions of the world are opposed to one another, every one saying that the other is not divine, the question we raised would be a difficult one indeed and hard to solve. But since all religions agree in accepting the divinity of one of them, the only objection to it being that, according to them, it was temporary in character and its time has passed, our opinion is that every one should investigate the principles of his religious belief.

וזה, אם בדתות החולקות על הדת האלהית, זה מבואר מאד בהן, כי אין ראוי לשום אדם להתפתות להאמין דבר כנגד הדת שהוא מוסכם עליה היותה אלהית, אלא אחרי חקרו על הדת ההיא השנית או השלישית ועל עקריה, על הדרך שבארנו בפרק שמנה עשר מזה המאמר.

This applies without any doubt to those religions which are opposed to the one divine law, for no one should allow himself to be persuaded to believe something in opposition to the admittedly divine law, except after an investigation of the law, the second or the third, which he is inclined to believe, and the principles thereof, as we explained in the eighteenth chapter of this Book.

ואם בדת האלהית, גם כן ראוי לבעל הדת ההיא לחקור עליה אם היא זמנית או נצחית, ובאיזה דבר ממנה אפשר שיבא השנוי אם יתבאר שאינה נצחית.

As for the admittedly divine law, one who professes it should also inquire whether it is temporary or eternal; and if it should turn out not to be eternal, wherein the change is likely to occur.

ובעבור זה כתב הרמב״ם ז״ל בפרק ארבעים מן חלק שני מספר המורה שכל בעל דת ראוי לו לחקור על דתו, ואמר שם כי החקירה הזאת היא משני צדדין. אם מצד הדת בעצמה, וזה בשיעיין בצוויה ואזהרותיה, אם הם להסיר העול והחמס ולסדר עניני המדינה בלבד, ראוי לו שידע שזה הדת נימוסית ולא אלהית, וכשתמצא הדת ההיא שהיא עם שתכוין אל הסרת העול והחמס מבין אנשי המדינה, תעיין גם כן לתת דעות אמתיות בשם יתברך ובמלאכים, ותשתדל לחכם בני אדם ולהעירם על תכונת האמת בכל המציאות כולו. הנה זה אות היותה אלהית. ואם מצד מניח הדת, וזה בשיבחן הנביא או השליח ההוא המתפאר בשבאה התורה ההיא מהשם על ידו אם היה כן או הם מאמרים לקחם מזולתו, ואופן בחינתו הוא בחינת שלמות האיש ההוא וחקירת מדותיו ופעולותיו, והגדול שבמופתים הנחת התענוגים הגופיים ובזות אותם, וכל שכן חוש המשוש אשר הוא חרפה לנו כמו שאמר אריסטו, זהו תורף דבריו בפרק ההוא.

This is also Maimonides’ reason for saying in the fortieth chapter of the second book of the Guide of the Perplexed that it behooves every one to investigate the religion which he professes. He says there that the investigation should embrace two aspects. First, the religion itself. He must examine the commands and prohibitions, and if he finds that their sole purpose is to remove wrongdoing and violence and to maintain order in the affairs of the state, he must know that it is a conventional and not a divine law. If, on the other hand, he finds that in addition to removing wrongdoing and violence, it also takes care to inculcate true ideas about God and the angels, and endeavors to enlighten mankind and to awaken them to the nature of truth in relation to all things, that shows it is divine. The second aspect of investigation is that of the founder of the law in question. The alleged prophet or messenger who claims that the law is transmitted through him by God must be examined with a view to determine whether his claim is genuine or whether the contents of his law are borrowed from some one else. The thing to examine is the man’s character and conduct. The best test of genuineness is that he abstains from corporeal indulgences and holds them in contempt, especially the sense of touch, which is a disgrace to us, as Aristotle said. This is the gist of Maimonides’ words in that chapter.

ואמנם אמר כי מבחינת התורה מצד עצמה כשתכוין לתת דעות אמתיות בהשם יתברך וכו׳, לרמוז אל הדת המיחסת לאל יתברך הגשמות והשלוש.. ואמר גם כן בחינת מדות מניח הדת על הדרך ההוא, לרמוז אל האיש המתפאר בנבואה לישמעאלים, שהיה שטוף מאד בתענוגים הגופיים ובמשגל לפי מה שכתוב אצל הישמעאלים מספוריו. אבל אין זה מספיק להבחין הדת המונחת מהחכם המניח שרשים אמתיים כמו שראויים אל הדת האלהית והוא בעצמו בעל הנהגה טובה, במה יודע אם הדת ההיא אלהית באמת או אנושית ומתדמה באלהית.

When he says that a test of the law itself is, if it takes pains to inculcate true ideas about God, etc., he is alluding to that religion which ascribes to God corporeality and trinity. And when he speaks of testing the moral qualities of the founder of the religion, he is alluding to that man who claimed that he was a prophet of the Arabs. According to Arab accounts he was addicted to physical and sexual indulgence. But this is not sufficient to enable us to differentiate a law laid down by a wise man, containing true principles such as a divine law might have, the founder himself being a man of noble character and conduct, from a divine law. There is no way of telling whether it is really a divine law or a human law which resembles a divine.

ועל כן אני אומר כי בחינת הדת תהיה מהשני צדדין שכתב הרב ז״ל על הדרך שאבאר, וזה שיבחנו תחלה עקרי הדת ההיא אם הם מסכימים לעקרי הדת האלהית שכתבנו, ויבחנו השרשים המסתעפים מהם על הדרך שבארנו בפרק חמשה עשר מזה המאמר, ואם תמצא הדת ההיא מסכמת או בלתי חולקת על העקרים והשרשים ההם, ועם זה תשתדל להסיר העול מבין אנשי המדינה ולהעמידם על דעות אמתיות רחוקות מן הדמיוניות הנמצאות לנשים ולעמי הארץ, ותעורר אותם על השלמות האנושי, הנה זה אות היותה אלהית.

My opinion therefore is that the two-fold examination of which Maimonides speaks is to be understood in the following way. First, the principles of the religion in question must be examined, to see whether they agree with the principles of divine law which we have mentioned. Also the secondary principles derived from the first must be examined, as we explained in the fifteenth chapter of this Book. If we find that the religion in question is in agreement with, or at least not in opposition to, the primary and secondary principles, and at the same time it endeavors to suppress wrongdoing and to inculcate true ideas among the people instead of the foolish fancies in vogue among women and common people, and to arouse them to a desire for human perfection, that shows it is divine.

וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז״ל בתורת כהנים, ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול בתורה מזה. הנה בארו בזה שהתורה האלהית ראוי שתכלול שני אלו הענינים, אם הסרת העול והחמס מבין אנשי המדינה הנרמז בואהבת לרעך כמוך, ואם הערת האנשים אל הדעות האמתיות והשלמות האנושי הנרמז בפסוק זה ספר תולדות אדם, שכתוב בו ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו, שבאר שיש באדם צורה אנושית היא בדמות אלהים, ועל כן ראוי שיזהר שלא יבזה אותה לא בעצמו ולא בחברו, ושישתדל בהשארותה והדבקה בעליונים במקום אשר ממנה חוצבה. וזה הענין ראוי שתכלול אותו התורה האלהית.

Similarly our Rabbis say in Torat Kohanim: Rabbi Akiba said, Thou shalt love thy neighbour as thyself is a great principle of the Torah. Ben Azzai said, This is the book of the generations of Adam is a greater principle of the Torah than that. By this is meant to indicate that a divine law must embrace both topics, the suppression of wrongdoing and violence among the inhabitants of the land, as alluded to in the expression, Thou shalt love thy neighbour as thyself, and the directing of the attention of the people to true ideas and to human perfection, which is alluded to in the verse beginning, This is the book of the generations of Adam, which continues with the words, In the day that God created man, in the likeness of God made He him, indicating that man has a human form which is in the likeness of God. And therefore he must be careful not to disgrace it, either in his own person or in the person of his neighbor, and he must see to it that it should survive death and unite with the celestial beings in the place from which it originally came. All this a divine law should contain.

אבל עדיין אפשר שתהיה מונחת מחכם או חכמים עד שתבחן מן הצד השני, וזה כשיבחן דרך האמות שנתאמת בו שליחות השליח שתנתן הדת על ידו, אם נתאמת אמות עצמי כמו שנתבאר בפרק י״ח מזה המאמר, הנה היא אלהית, ואם לאו הנה היא מזוייפת ומתדמה באלהית, אף אם היא תודה בכל העקרים והשרשים, וכל שכן אם תחלוק עליהם או על שום אחד מהם.

But it is still possible that it is the work of a wise man or wise men. We must therefore examine it from another aspect, namely the manner in which the messenger proved his authenticity, as one sent by God to transmit a law. If this matter is proved in a direct manner, as we explained in the eighteenth chapter of this book, the law is divine; if not, it is spurious and merely pretends to be divine, even though it acknowledges all principles, primary and derived, much more so if it opposes them or any one of them.