התרעומת הנמצא בכתובים על אורך הגלות אינו שוה אל התרעומת הנמצא בדברי הנביאים על צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כי עקר התלונה בגלות אינה מצד שנחשוב שהגלות הוא לא כדין, אבל עקר התרעומות הוא על אחד מהג׳ צדדין שהזכרנו שהתקוה נחלקת עליהן, אם תרעומות החסד ואם תרעומות ההבטחה ואם תרעומות הכבוד.
The complaint that we find in the Hagiographa concerning the long duration of our exile is not the same as the complaint that we find in the Prophets concerning the adversity of the righteous and the prosperity of the wicked. Our complaint about the exile is not that we think it is unjust; but it may be analyzed into three parts, corresponding to the three kinds of hope—1. Complaint of mercy, 2. Complaint of promise, 3. Complaint of glory.
2
ותרעומות החסד הוא כי כל עושה חסד הנה בלי ספק כי כפי רוחק המקבל מהיותו ראוי לקבל החסד כן תהיה מדרגת החסד יותר גדולה, ואחר שאנחנו בתכלית השפלות והדלות עד שכמעט הגענו אל תכלית ההפסד, הנה אנחנו צריכין לקבל החסד היותר גדול שאפשר, ואחר שהחסד האלהי הוא היותר גדול שאפשר, ראוי שיחול עלינו עתה שאנחנו משוללים מכל טוב, כעבד הזה שהוא בתכלית השפלות והבזיון, וזהו שרמז דוד באמרו הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו׳.
1. In showing mercy it is clear that the less fit the recipient is to receive the mercy shown him, the greater is the degree of the mercy. And since we are in the last stage of lowliness and poverty, having almost reached the end of dissolution, we are in need of the greatest mercy possible. But God’s mercy is the greatest possible, hence now is the time when it should come to us, when we are stripped of all good, like a slave who is in the last degree of lowliness and misery. This is what David had in mind when he said: “Behold, as the eyes of servants unto the hand of their master, as the eyes of a maiden unto the hand of her mistress; so our eyes look unto the Lord our God, until He be gracious unto us.”
3
וזה הכתוב יראה כדבר זר, איך יאמר כי אנו מצפים כעבד אל האדון וכשפחה אל הגבירה, והרי האדון לעולם לא ירצה להוציא את עבדיו לחירות, ואין העבד מצפה אליו שיושיענו מצרתו ויוציאנו לחירות, אלא פירוש הכתוב הוא על דרך שאמרנו, כי המשורר היה מתרעם להשם יתברך ממדת חסדו, ואמר כי כל כך ארך זמן הגלות עד ששבנו במדרגת העבד, ולא כעבד שהוא מצפה לחירות על יד אוהביו או קרוביו שהוא מצפה אליהם מתי יבואו לגאלו, אבל כעבד היושב באפס תקוה ונתיאש מלצאת לחירות, והוא העבד היושב ביד אדונים קשה משולל מכל טוב ואינו ברשות עצמו לקיים דתו ואמונתו ואין לו בנים ולא כבוד ולא עושר, כי מה שקנה עבד קנה רבו, ואין לו שום תקוה אחרת בעולם, אלא שהוא מצפה אל יד אדוניו שיתן לו פרוסת לחם שיוכל להתפרנס בה, וכן השפחה אל יד גברתה, וכן אנחנו כל כך ארך זמן הגלות ותוקף הצרות שהן תוקפות עלינו בחזקה, עד שכמעט נתיאשנו מן הגאולה חס ושלום, ושבנו במדרגת העבד הזה שנתיאש לצאת לחירות, שלא נבקש רק להתקיים בגלות הזה עם דלותנו ושפלותנו, וזה אמרו כן עינינו אל ה׳ אלהינו עד שיחננו, ועל כן אמר חננו ה׳ חננו כי רב שבענו בוז, כלומר אם אתה עושה כדי שיהיה החסד יותר מופלג שאפשר, וזה כשיהיה המקבל נעדר כל טוב, רב שבענו בוז, כשהגענו אל הקצה הזה שהוא בתכלית המזיון, וראוי שתחוס עלינו כגודל חסדך.
Now this verse seems strange. How can he say that we look to God as a servant to his master and a maiden to her mistress? The master is never willing to let his servants go free, nor does the servant look to him to save him from his trouble and let him go free. But the meaning of the verse is as we said before. The Psalmist is complaining to God of His attribute of mercy. The duration of the exile has been so long, he says, that we have been reduced to the position of a servant—not a servant who looks for freedom through his friends or relatives, for whom he is waiting to come and redeem him, but like a servant who is without hope and despairs of ever obtaining his freedom, a slave in the hand of a cruel master, deprived of all good, who is not his own master even to be able to maintain his religion and belief, having neither children nor honor nor wealth—“The possession of the slave is the possession of the master”—nor any other hope at all. He merely looks to the hand of his master to give him a piece of bread to live by, and similarly the maiden looks to the hand of her mistress. We are in a similar position. The exile has lasted so long, troubles have come upon us thick and fast, that we have almost given up hope of redemption (Heaven forbid!) and been reduced to the position of the slave who despairs of obtaining his freedom. All we ask for is to remain in exile with our poverty and humility. This is the meaning of the words: “So our eyes look unto the Lord our God until He be gracious unto us.” And hence he continues: “Be gracious unto us, O Lord, be gracious unto us; for we are full sated with contempt.” The meaning is: If Thy purpose is to make Thy mercy as extraordinary as possible, which will be the case when the recipient is devoid of all good, we are full sated with contempt, we have already been reduced to the last degree of misery, and Thou oughtest to have pity upon us in Thy great mercy.
4
וכן הימן האזרחי במזמור פ״ח שהיה מתרעם על אורך הגלות, על זה הדרך היה מתרעם ואומר כי שבעה ברעות נפשי וחיי לשאול הגיעו נחשבתי עם יורדי בור, כלומר כל כך עברו עלינו מן הצרות עד שנחשבנו כמתים, וראוי לך שתחוס עלינו כגודל חסדך קודם שנגיע אל תכלית ההפסד, כי למה נמות לעיניך והכריתו את שמנו מן הארץ, הלמתים תעשה פלא וגו׳, היסופר בקבר חסדך, כלומר כבר הגענו אל קצה שראוי שיחול עלינו החסד האלהי המופלג, כי אי אפשר להגיע אל קצה יותר גדול מזה אלא אם כן יהיה בקבר, והיסופר בקבר חסדך, כי אז לא יהיה חסד אלא יצירה חדשה, וכל המזמור הולך בדרך חולה המצטער על הליו אף על פי שיודע שרוע הנהגתו הביאו לכך.
Heman the Ezrahite also complains of the long exile in the same way: “For my soul is sated with troubles, and my life draweth nigh unto the grave. I am counted with them that go down into the pit.” The meaning is: So many troubles have passed over us that we are accounted like dead, and therefore Thou shouldst have pity upon us in Thy great mercy, before we reach the last degree of destruction. Why should we die before Thine eyes and our name be cut off from the earth? “Wilt Thou work wonders for the dead?… Shall Thy mercy be declared in the grave?” The meaning is, we have already reached the limit where the extraordinary mercy of God should be shown to us, for it is impossible to descend any lower, unless it be the grave, but, “Shall Thy mercy be declared in the grave?” It would not be mercy then, but a new creation. The entire Psalm is expressed in the style of a sick man who is grieved on account of his sickness although he knows that he brought it on himself by his evil conduct.
5
ואולם במזמור פ״ט שהוא לאיתן האזרחי, התרעומות הוא על שני הדרכים אחרים, שהם תרעומות ההבטחה ותרעומות הכבוד. ותרעומות ההבטחה הוא מה שזכר איה חסדיך הראשונים ה׳ וגו׳. ותרעומות הכבוד הוא מה שאמר זכור ה׳ חרפת עבדיך שאתי וגו׳, אשר חרפו אויביך ה׳ וגו׳.
2. In the eighty-ninth Psalm by Ethan the Ezrahite, we have the two other modes of complaint, viz. the complaints of promise and of glory. An example of the complaint of promise are the words: “Where are Thy former mercies, O Lord, which Thou didst swear unto David …?” 3. Complaint of glory is expressed in the words: “Remember, Lord, the taunt of Thy servants; How I do bear … wherewith Thine enemies have taunted, O Lord …”
6
וכדי שיתבארו שתי אלו התרעומות על פי דברי המשורר, אפרש המזמור כדי שיהיה נקשר יפה על זה הדרך, הנה הוא התחיל ואמר חסדי ה׳ עולם אשירה וגו׳, וזה על דרך מה שאמר ירמיה הנביא עליו השלום צדיק אתה ה׳ כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך, כמו שפירשנו למעלה, וכן הם דברי זה המשורר, אני יודע שאיני יכול להכחיש חסדי השם יתברך המתפשטים תמיד על בריותיו הן בנמצאים העליונים הן בנמצאים התחתונים, ועל כן אני אשורר חסדי השם יתברך תמיד ואפרסם ואודיע אותם לבני אדם תמיד, ולדור ודור אודיע אמונתך בפי, רוצה לומר אודיע הקיום וההתמדה אשר בהם כי לא אוכל להכחיש אותה, אבל עם כל זה לא אחשוך פי מלהתרעם, ולא על מדת החסד אבל על מדת האמונה והוא תרעומות ההבטחה, וזה שאני רואה שאין הקיום והאמונה שוה בכל, כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם, כלומר כאשר חשבתי בלבי כי כל העולם נמצא ונמשך מהשם יתברך על צד החסד, הן העליונים הן התחתונים, ואם כן היה ראוי שכמו שהכל נמשך על צד החסד שהאמונה והקיום ימשך בכלם על השווי, ואני רואה כי אמונתך שהוא קיום החסד הוא בשמים בלבד, רוצה לומר בעליונים, אבל החסד הנמשך על התחתונים, כמו מה שאמרת כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודור כסאך סלה, אינו כן, כי אין הקיום נמצא בחסד הזה כמו שהוא נמצא חסד הקיום בעליונים.
In order to explain these two forms of complaint according to the words of the Psalmist, I will interpret the Psalm to show the connection of thought. He begins by saying: “I will sing of the mercies of the Lord for ever,” as Jeremiah said: “Right wouldest Thou be, O Lord, were I to contend with Thee; Yet will I reason with Thee,” as we explained above. So the Psalmist says: I know that I can not deny the mercies of God which extend continually over His creatures, those above as well as those below, and therefore I will always sing the mercies of God and publish them and make them known to mankind forever: “To all generations will I make known Thy faithfulness with my mouth,” i. e. I will make known their permanence and continuance, for I can not deny it. Nevertheless I can not forbear from complaining, not basing myself on God’s mercy, but upon His faithfulness. My complaint is based upon God’s promise. I see that affirmation and truth are not equal in all things: “For I have said: ‘The world is built with mercy; in the very heavens Thou dost establish Thy faithfulness.’ ” That is, I thought that the whole world exists in its dependence on God, through mercy, the celestial as well as the terrestrial beings. Therefore it follows that as all depends upon God’s mercy, God’s faithfulness and fulfilment should also come to them all alike. But I see that Thy faithfulness, namely the fulfilment of Thy mercy, is in heaven alone, i. e. in the celestial beings, whereas the mercy which extends to the terrestrial beings, for example such as Thou hast expressed in the words: “I have made a covenant with My chosen, I have sworn unto David My servant; For ever will I establish thy seed, and build up thy throne to all generations,” is different. The fulfilment of mercy here is not the same as it is in the celestial beings.
7
והתחיל לבאר איך חסד ההמצאה והקיום נמשך בעליונים, ואמר ויודו שמים פלאך ה׳, כלומר פלא החסד שעשית עמהם להמציאם בתכלית השלמות, אף אמונתך, שהוא הקיום שאתה נותן להם, יודו אותו בקהל קדושים, רוצה לומר בכלל השכלים הנבדלים שהם עלות לגלגלים והם המניעים אותם, כי כלם מודים ומכירים כי אתה אל נערץ בסוד קדושים רבה, ושאין בעליונים דומה לך שיוכל לעשות חסד כמוך, כי מי בשחק יערך לה׳ ידמה לה׳ בבני אלים, כי כלם יודעים שאתה אלוה על כלם ושאתה אלהי צבאות השמים והארץ, ושאין כמוך חסין יה, ואני רואה שאמונתך סביבותיך, כלומר כי הקיום אינו אלא בעליונים לבד.
He goes on to explain how the mercy of bringing into being and maintaining them is extended to the celestial beings: “So shall the heavens praise Thy wonders, O Lord,” i. e. the wondrous mercy which Thou hast shown them by bringing them into being in the last degree of perfection; “Thy faithfulness also,” i. e. the permanence which Thou givest to them, they will praise “in the assembly of the holy ones,” i. e. among the Separate Intelligences, which are the causes of the spheres and make them move, for they all acknowledge and recognize that Thou art, “a God dreaded in the great council of the holy ones,” and that there is none like Thee among the celestial beings, who can do mercy like Thee, “For who in the skies can be compared unto the Lord, who among the sons of might can be likened unto the Lord?” for they all know that Thou art God above them all, and that Thou art “Lord God of hosts,” of the heavens and the earth, and that there is none who “is a mighty one like unto Thee, O Lord,” and I see that “Thy faithfulness is round about Thee,” i. e. that permanence exists only among the celestial beings.
8
ואין זה מצד שאתה אלהי השמים בלבד ולא אלהי הארץ, כי לך שמים אף לך ארץ תבל ומלואה אתה יסדתם צפון וימין אתה בראתם וגו׳, לך זרוע עם גבורה, לעשות מה שאתה חפץ ולשנות הטבע כפי רצונך, כי צדק ומשפט מכון כסאך, כלומר כל הדברים הנמשכים על צד החיוב כדברים הטבעיים שאי אפשר להם שישתנו, והם שקראם צדק ומשפט במקום הזה, כלם נמשכים מן השמים שהם מכון כסאך, אבל הדברים הנמשכים על צד החסד והאמת אי אפשר שימשכו משום נמצא זולתך אלא אם כן יקדמו פניך לתתם, כי אין נמצא בעולם שיוכל לעשות חסד זולתך, כמו שנתבאר בפרק י״ז מזה המאמר.
This is so not because Thou art the God of heaven alone and not the God of the earth, for, “Thine are the heavens, Thine also the earth; the world and the fulness thereof, Thou hast founded them. The north and the south, Thou hast created them … Thine is an arm with might,” to do whatever Thou desirest and to change nature according to Thy will, for “righteousness and justice are the foundation of Thy throne.” That is, all those things which happen by necessity, like the things of nature which can not change—the things which he calls here “righteousness and justice”—all of them come from heaven, which is the foundation of Thy throne. But those things which take place by way of “mercy and truth,” can not come from any one other than Thee, unless they “go before Thee,” and pray Thee to grant them, for there is no one in the world who can do mercy except Thee, as was explained above.
9
ואחר כך התחיל לבאר שהחסד הנמשך על התחתונים ראוי שיהיה נמשך בעם היותר נבחר, והם העם היודעים להודות לשם יתברך, ועל כן אמר אשרי העם יודעי תרועה, רוצה לומר יודעים להודות לך, כי תרועה כמו בזמירות נריע לו, והעם הזה הם ראויים שיהלכון באור פניך, כלומר שימשך להם החסד והאמת הנמשכים מאור פניך כמו שאמרנו, לפי שהם יגילו בשמך כל היום וירומו בצדקתך ויתהללו בשם קדשך ויודו כי אתה סבת הצלחתם, והם מכירים כי תפארת עוזמו אתה וכי ברצונך תרים קרננו, ועל כן הם אומרים תמיד כי לה׳ מגננו וגו׳, רוצה לומר כי מלך ישראל ומגנם ושר צבאם הוא מהשם יתברך ולא מזולתו, וזה כי אז דברת בחזון לחסידיך, רוצה לומר שמואל ונתן הנביא, ואמרת שויתי עזר על גבור, רוצה לומר על דוד, כי כבר היה דוד גבור קודם שנמשח למלך, כמו שאמר על עצמו גם את הארי גם הדוב הכה עבדך.
He then goes on to explain that the mercy which extends to the terrestrial beings should come to the best people, viz. the people who know to praise God: “Happy is the people that know the joyful shout,” i. e. know how to praise Thee. The word teru‘ah (shouting) has the same meaning here as the word nari‘ah (we will shout) in the verse: “Let us shout for joy (nari‘ah) unto Him with psalms.” This people deserve to walk “in the light of Thy countenance,” i. e. to get the mercy and truth which come from the light of Thy countenance, as we said before, because “in Thy name do they rejoice all the day; and through Thy righteousness are they exalted.” They boast of Thy holy name and acknowledge that Thou art the cause of their prosperity, recognizing that “Thou art the glory of their strength, and that in Thy favour our horn is exalted.” Hence they always say: “For of the Lord is our shield …,” i. e. that the king of Israel, who is their shield and the captain of their host, is from God and no one else. For “then Thou spokest in vision to Thy godly ones,” i. e. Samuel and Nathan the prophet, “and saidst: ‘I have laid help upon one that is mighty,’ ” i. e. David, for David was mighty before he was anointed king, as he said of himself: “Thy servant smote both the lion and the bear.”
10
והמשיך לזה איך אחר שנתן לו המלכות והחסד הזה נכרת לו ברית עליה על ידי נתן הנביא להיותה קיימת לו, וזהו שאמר ואמונתי וחסדי עמו ובשמי תרום קרנו, לעולם אשמר לו חסדי ובריתי נאמנת לו, זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, רוצה לומר שיהיה מלכותו נצחי בתחתונים כשמש בעליונים, וכירח יכון עולם, כלומר וכמו שהירח יכונן העולם התחתון כן מלכות בית דוד יכונן אותו.
Then he tells how after He had given him the kingdom in His mercy, a covenant was made with him concerning it through Nathan the prophet, assuring him of its permanence: “My faithfulness and My mercy shall be with him; and through My name shall his horn be exalted … For ever will I keep for him My mercy, and My covenant shall stand fast with him … His seed shall endure for ever, and his throne as the sun before Me,” i. e. his kingdom will be eternal among terrestrial things, as the sun among the celestial and, “As the moon establishes the world,” i. e. as the moon establishes the sublunar world, so will the kingdom of the house of David establish it.
11
ועד הנה הוא זכירת הברית שנכרת עם דוד ועם זרעו, ומכאן ואילך הוא זכירת התרעומות, ותחלת דבריו בזה הוא אמרו ועד בשחק נאמן סלה, כלומר העד שנתת בשחק והוא השמש או הירח אני רואה אותו שהוא נאמן וקיים סלה, ואולם הדבר שבא עליו העדות שהוא מלכות זרע דוד אינו כן, כי אתה זנחת ותמאס התעברת עם משיחך, נארת ברית עבדך חללת לארץ נזרו, והשלים ענין התרעומות הזה שהוא תרעומות ההבטחה ואמר כמדבר בלשון המתרעם, זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם, כלומר איני תמה על זה הענין מצדי, כי אני זוכר מה חלדי שהוא כאין נגדך, ואחר שאין הגלות לכל אדם אלא מספר ימיו שהם מועטים, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות ושימלט נפשו מיד שאול סלה, ולזה אין זה התרעומות מצדי כלום, אבל עיקר התרעומות הוא בהקש אל חסדך ואמונתך, כי איה חסדיך הראשונים ה׳ נשבעת לדוד באמונתך.
So far he speaks of the covenant which was made with David and his seed. In the sequel he mentions the complaint. He begins by saying: “And the witness in the sky is faithful,” i. e. the witness which Thou didst place in the sky, viz. the sun and the moon, is, I see, faithful and permanent. But the thing to which it bears witness, viz. the kingdom of the seed of David, is not so, for, “Thou hast cast off and rejected, Thou hast been wroth with Thine anointed. Thou hast abhorred the covenant of Thy servant; Thou hast profaned his crown even to the ground.” He concludes this complaint, which is based upon a promise, speaking as it were in the name of the complainant: “O remember how short my time is; for what vanity hast Thou created all the children of men!” i. e. I do not wonder on my own account, for I bear in mind how short my time is, which is as nothing before Thee. Any individual man’s exile lasts only his life-time which is very little, for, “What man is he that liveth and shall not see death, that shall deliver his soul from the power of the grave?” Hence I am not complaining for myself at all. My complaint is in relation to Thy mercy and Thy faithfulness. “Where are Thy former mercies, O Lord, which Thou didst swear unto David in Thy faithfulness?”
12
ואפשר שירמוז בזה שאם לא יקיים החסד הזה שנשבע לדוד שיבוא המשיח כדי שעל ידו ישלם המין האנושי וישיג תכליתו, נמצא שהמין כלו נברא לבטלה אחר שלא יגיע לתכליתו, וזהו אמרו זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם, כלומר בריאתם תהיה לשוא אחר שכלם סופם למות, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות, ואם לא ישלים נפשו בחייו לא תשאר אחר המות, ואם כן איה חסדיך הראשונים ה׳ נשבעת לדוד באמונתך, כי התכלית הזה אי אפשר שיושג אלא בביאת המשיח, כי אז יהפוך השם יתברך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד, ואם אין המשיח בא נמצא מציאות המין לבטלה.
There is possibly a hint here that if He will not fulfil the merciful promise He made to David that the Messiah will come in order that through him the human race may be perfected and attain its purpose, the whole race will have been created in vain, since it will not attain its destiny. Hence he says: “Remember how short my time is; for what vanity hast thou created all the children of men! i. e. their creation will have been in vain, since they will all die in the end, for, “What man is he that liveth and shall not see death?” And if he does not perfect his soul in life, it will not survive after death. “Where, then, are Thy former mercies, O Lord, which Thou didst swear unto David in Thy faithfulness?” This purpose can be attained only through the coming of the Messiah, when the Lord will “turn to the peoples a pure language, That they may all call upon the name of the Lord, to serve Him with one consent.” But if the Messiah does not come, the existence of the human race is in vain.
13
ואחר שהשלים ענין התרעומות הזה שהוא תרעומות ההבטחה, שב להזכיר התרעומות האחר שהוא תרעומות הכבוד, ואמר זכור ה׳ חרפת עבדיך, כלומר מוסף על חסדך ועל אמתך זכור גם כן מה שאנו סובלים מכל האומות, וראוי לך לחוש על דבר כבוד שמך אשר חרפו אויביך ה׳, וכל עמים רבים אשר חרפו עקבות משיחך, רוצה לומר איחור ביאתו, כמו ולא יעקבם כי ישמע קולו, או פירוש עקבות משיחך אחרית משיחך, וירמוז על מלכות בית דוד שלא היה אחריתו טוב, ואפשר שנאמר כי פירוש אשר חרפו אויביך ה׳ הוא כנוי אל השם יתברך שהיה מדבר עמו, כמו ובקש ה׳ מיד אויבי דוד, שהוא כנוי אל דוד שהיה מדבר עמו, וכאלו אמר ובקש ה׳ מיד דוד, וכן בכאן פירוש אשר חרפו אויביך ה׳ אשר חרפוך כל עמים רבים שאומרים עליך שאתה בלתי יכול להושיע את ישראל, ולזה סיים ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן, כאלו אמר יתעלה האל מחרפת אלו המחרפים עלוי רב, כאדם האומר בר מינן שייוחס אליו חסרון גדול כזה. או יהיה פירושו לפי הדרך הראשון, כי השם יתברך ברוך ומקור הטובות לעולם שהוא זמן בלתי בעל תכלית, וראוי שנברך אותו על הרעה כשם שמברכין על הטובה, וזה כי אחר שהוא יתברך מקור הטובות, כל מה שימשך ממנו הוא טוב או לתכלית טוב.
Having concluded the complaint based upon God’s promise, he takes up the other complaint, which is based upon God’s glory: “Remember, Lord, the taunt of Thy servants,” i. e. besides Thy mercy and Thy truth remember what we are enduring from all the nations. Thou shouldst be concerned about the glory of Thy name, which “Thine enemies have taunted, O Lord,” and all the many peoples which “have taunted the footsteps of Thine anointed.” The word ‘ikebot (footsteps) denotes the delay of his coming, as in the expression: “And he stayeth (ye‘akkebem) them not when. His voice is heard.” Or the word may mean the end or fate, the reference being to the kingdom of the house of David which did not have a good end. It is possible also that the words asher herefu oyebeka adonai may be translated, “who taunted Thine enemies, O Lord,” and that the expression is a euphemism for “taunted Thee, O Lord,” like the expression: “The Lord even require it at the hand of David’s enemies,” which is a euphemism for David, to whom he was speaking, as though he had said: “The Lord require it at the hand of David.” So here the meaning is: many nations have taunted Thee, saying that Thou art not able to save Israel. Hence he concludes: “Blessed be the Lord for evermore. Amen, and Amen,” meaning, God is exalted far above the taunts of these men, as one should say, God forbid that such a defect should be ascribed to Him! Or the meaning may be simply that God is blessed and the source of good for ever, i. e. infinitely, and we must bless Him for evil as we bless Him for good. The reason is because since God is the source of good, everything which comes from Him is good or for a good purpose.
14
וזה כי כל פועל שנראה פעולתו מסודרת בתכלית הסדור מהשלמות והטוב, ראוי שנחשוב שאיזה רע שנמצא באיזה פעל מפעולותיו הוא לתכלית טוב, שאם לא כן יהיה זה אם ללאות ממנו שלא יוכל לתקן הרע ההוא, או לחסרון ידיעה שלא ישער ברע ההוא, או ששיער בו והיה יכול לתקנו ולא רצה אבל עשה אותו בכונה, ובפעל השם יתברך אי אפשר שיהיה זה ללאות או חסרון ידיעה, כי גדול אדונינו ורב כח ולתבונתו אין מספר, אם כן נשאר שנעשה בכונה ממנו, ואחר שהוא יתברך טוב גמור וכל פעולותיו בתכלית הטוב והשלמות, ראוי שנאמר שמה שנראה אותו בפעולותיו חס ושלום רע, הוא לתכלית טוב אלא שאנחנו לא נשער בזה, ולזה אמר אמן ואמן, כלומר אמן על הרעה ואמן על הטובה, כי בלי ספק הכל הוא לתכלית טוב אף אם לא נשער אנחנו בזה:
If we see an agent whose work is ordered in the best possible manner of perfection and good, we must assume that any evil that we find in any work of his must be for a good purpose. For if not, then it must be due either to weakness or inability to correct the evil, or to ignorance of the evil, or it may be that having both the knowledge and the power, he has not the will and caused the evil deliberately. But in a work of God we can not impute anything to weakness or ignorance, for, “Great is our Lord, and mighty in power; His understanding is infinite.” We must assume then that whatever He does is deliberate. But since He is absolutely good and all His works are absolutely good and perfect, we must say that any evil which we see in His works (God forbid!) is for a good purpose, though we do not understand it. Hence the Psalmist says, “Amen, and Amen,” Amen for the evil and Amen for the good, for undoubtedly all is for a good purpose even if we do not understand it.
התרעומת הנמצא בכתובים על אורך הגלות אינו שוה אל התרעומת הנמצא בדברי הנביאים על צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כי עקר התלונה בגלות אינה מצד שנחשוב שהגלות הוא לא כדין, אבל עקר התרעומות הוא על אחד מהג׳ צדדין שהזכרנו שהתקוה נחלקת עליהן, אם תרעומות החסד ואם תרעומות ההבטחה ואם תרעומות הכבוד.
The complaint that we find in the Hagiographa concerning the long duration of our exile is not the same as the complaint that we find in the Prophets concerning the adversity of the righteous and the prosperity of the wicked. Our complaint about the exile is not that we think it is unjust; but it may be analyzed into three parts, corresponding to the three kinds of hope—1. Complaint of mercy, 2. Complaint of promise, 3. Complaint of glory.
ותרעומות החסד הוא כי כל עושה חסד הנה בלי ספק כי כפי רוחק המקבל מהיותו ראוי לקבל החסד כן תהיה מדרגת החסד יותר גדולה, ואחר שאנחנו בתכלית השפלות והדלות עד שכמעט הגענו אל תכלית ההפסד, הנה אנחנו צריכין לקבל החסד היותר גדול שאפשר, ואחר שהחסד האלהי הוא היותר גדול שאפשר, ראוי שיחול עלינו עתה שאנחנו משוללים מכל טוב, כעבד הזה שהוא בתכלית השפלות והבזיון, וזהו שרמז דוד באמרו הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו׳.
1. In showing mercy it is clear that the less fit the recipient is to receive the mercy shown him, the greater is the degree of the mercy. And since we are in the last stage of lowliness and poverty, having almost reached the end of dissolution, we are in need of the greatest mercy possible. But God’s mercy is the greatest possible, hence now is the time when it should come to us, when we are stripped of all good, like a slave who is in the last degree of lowliness and misery. This is what David had in mind when he said: “Behold, as the eyes of servants unto the hand of their master, as the eyes of a maiden unto the hand of her mistress; so our eyes look unto the Lord our God, until He be gracious unto us.”
וזה הכתוב יראה כדבר זר, איך יאמר כי אנו מצפים כעבד אל האדון וכשפחה אל הגבירה, והרי האדון לעולם לא ירצה להוציא את עבדיו לחירות, ואין העבד מצפה אליו שיושיענו מצרתו ויוציאנו לחירות, אלא פירוש הכתוב הוא על דרך שאמרנו, כי המשורר היה מתרעם להשם יתברך ממדת חסדו, ואמר כי כל כך ארך זמן הגלות עד ששבנו במדרגת העבד, ולא כעבד שהוא מצפה לחירות על יד אוהביו או קרוביו שהוא מצפה אליהם מתי יבואו לגאלו, אבל כעבד היושב באפס תקוה ונתיאש מלצאת לחירות, והוא העבד היושב ביד אדונים קשה משולל מכל טוב ואינו ברשות עצמו לקיים דתו ואמונתו ואין לו בנים ולא כבוד ולא עושר, כי מה שקנה עבד קנה רבו, ואין לו שום תקוה אחרת בעולם, אלא שהוא מצפה אל יד אדוניו שיתן לו פרוסת לחם שיוכל להתפרנס בה, וכן השפחה אל יד גברתה, וכן אנחנו כל כך ארך זמן הגלות ותוקף הצרות שהן תוקפות עלינו בחזקה, עד שכמעט נתיאשנו מן הגאולה חס ושלום, ושבנו במדרגת העבד הזה שנתיאש לצאת לחירות, שלא נבקש רק להתקיים בגלות הזה עם דלותנו ושפלותנו, וזה אמרו כן עינינו אל ה׳ אלהינו עד שיחננו, ועל כן אמר חננו ה׳ חננו כי רב שבענו בוז, כלומר אם אתה עושה כדי שיהיה החסד יותר מופלג שאפשר, וזה כשיהיה המקבל נעדר כל טוב, רב שבענו בוז, כשהגענו אל הקצה הזה שהוא בתכלית המזיון, וראוי שתחוס עלינו כגודל חסדך.
Now this verse seems strange. How can he say that we look to God as a servant to his master and a maiden to her mistress? The master is never willing to let his servants go free, nor does the servant look to him to save him from his trouble and let him go free. But the meaning of the verse is as we said before. The Psalmist is complaining to God of His attribute of mercy. The duration of the exile has been so long, he says, that we have been reduced to the position of a servant—not a servant who looks for freedom through his friends or relatives, for whom he is waiting to come and redeem him, but like a servant who is without hope and despairs of ever obtaining his freedom, a slave in the hand of a cruel master, deprived of all good, who is not his own master even to be able to maintain his religion and belief, having neither children nor honor nor wealth—“The possession of the slave is the possession of the master”—nor any other hope at all. He merely looks to the hand of his master to give him a piece of bread to live by, and similarly the maiden looks to the hand of her mistress. We are in a similar position. The exile has lasted so long, troubles have come upon us thick and fast, that we have almost given up hope of redemption (Heaven forbid!) and been reduced to the position of the slave who despairs of obtaining his freedom. All we ask for is to remain in exile with our poverty and humility. This is the meaning of the words: “So our eyes look unto the Lord our God until He be gracious unto us.” And hence he continues: “Be gracious unto us, O Lord, be gracious unto us; for we are full sated with contempt.” The meaning is: If Thy purpose is to make Thy mercy as extraordinary as possible, which will be the case when the recipient is devoid of all good, we are full sated with contempt, we have already been reduced to the last degree of misery, and Thou oughtest to have pity upon us in Thy great mercy.
וכן הימן האזרחי במזמור פ״ח שהיה מתרעם על אורך הגלות, על זה הדרך היה מתרעם ואומר כי שבעה ברעות נפשי וחיי לשאול הגיעו נחשבתי עם יורדי בור, כלומר כל כך עברו עלינו מן הצרות עד שנחשבנו כמתים, וראוי לך שתחוס עלינו כגודל חסדך קודם שנגיע אל תכלית ההפסד, כי למה נמות לעיניך והכריתו את שמנו מן הארץ, הלמתים תעשה פלא וגו׳, היסופר בקבר חסדך, כלומר כבר הגענו אל קצה שראוי שיחול עלינו החסד האלהי המופלג, כי אי אפשר להגיע אל קצה יותר גדול מזה אלא אם כן יהיה בקבר, והיסופר בקבר חסדך, כי אז לא יהיה חסד אלא יצירה חדשה, וכל המזמור הולך בדרך חולה המצטער על הליו אף על פי שיודע שרוע הנהגתו הביאו לכך.
Heman the Ezrahite also complains of the long exile in the same way: “For my soul is sated with troubles, and my life draweth nigh unto the grave. I am counted with them that go down into the pit.” The meaning is: So many troubles have passed over us that we are accounted like dead, and therefore Thou shouldst have pity upon us in Thy great mercy, before we reach the last degree of destruction. Why should we die before Thine eyes and our name be cut off from the earth? “Wilt Thou work wonders for the dead?… Shall Thy mercy be declared in the grave?” The meaning is, we have already reached the limit where the extraordinary mercy of God should be shown to us, for it is impossible to descend any lower, unless it be the grave, but, “Shall Thy mercy be declared in the grave?” It would not be mercy then, but a new creation. The entire Psalm is expressed in the style of a sick man who is grieved on account of his sickness although he knows that he brought it on himself by his evil conduct.
ואולם במזמור פ״ט שהוא לאיתן האזרחי, התרעומות הוא על שני הדרכים אחרים, שהם תרעומות ההבטחה ותרעומות הכבוד. ותרעומות ההבטחה הוא מה שזכר איה חסדיך הראשונים ה׳ וגו׳. ותרעומות הכבוד הוא מה שאמר זכור ה׳ חרפת עבדיך שאתי וגו׳, אשר חרפו אויביך ה׳ וגו׳.
2. In the eighty-ninth Psalm by Ethan the Ezrahite, we have the two other modes of complaint, viz. the complaints of promise and of glory. An example of the complaint of promise are the words: “Where are Thy former mercies, O Lord, which Thou didst swear unto David …?” 3. Complaint of glory is expressed in the words: “Remember, Lord, the taunt of Thy servants; How I do bear … wherewith Thine enemies have taunted, O Lord …”
וכדי שיתבארו שתי אלו התרעומות על פי דברי המשורר, אפרש המזמור כדי שיהיה נקשר יפה על זה הדרך, הנה הוא התחיל ואמר חסדי ה׳ עולם אשירה וגו׳, וזה על דרך מה שאמר ירמיה הנביא עליו השלום צדיק אתה ה׳ כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך, כמו שפירשנו למעלה, וכן הם דברי זה המשורר, אני יודע שאיני יכול להכחיש חסדי השם יתברך המתפשטים תמיד על בריותיו הן בנמצאים העליונים הן בנמצאים התחתונים, ועל כן אני אשורר חסדי השם יתברך תמיד ואפרסם ואודיע אותם לבני אדם תמיד, ולדור ודור אודיע אמונתך בפי, רוצה לומר אודיע הקיום וההתמדה אשר בהם כי לא אוכל להכחיש אותה, אבל עם כל זה לא אחשוך פי מלהתרעם, ולא על מדת החסד אבל על מדת האמונה והוא תרעומות ההבטחה, וזה שאני רואה שאין הקיום והאמונה שוה בכל, כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם, כלומר כאשר חשבתי בלבי כי כל העולם נמצא ונמשך מהשם יתברך על צד החסד, הן העליונים הן התחתונים, ואם כן היה ראוי שכמו שהכל נמשך על צד החסד שהאמונה והקיום ימשך בכלם על השווי, ואני רואה כי אמונתך שהוא קיום החסד הוא בשמים בלבד, רוצה לומר בעליונים, אבל החסד הנמשך על התחתונים, כמו מה שאמרת כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודור כסאך סלה, אינו כן, כי אין הקיום נמצא בחסד הזה כמו שהוא נמצא חסד הקיום בעליונים.
In order to explain these two forms of complaint according to the words of the Psalmist, I will interpret the Psalm to show the connection of thought. He begins by saying: “I will sing of the mercies of the Lord for ever,” as Jeremiah said: “Right wouldest Thou be, O Lord, were I to contend with Thee; Yet will I reason with Thee,” as we explained above. So the Psalmist says: I know that I can not deny the mercies of God which extend continually over His creatures, those above as well as those below, and therefore I will always sing the mercies of God and publish them and make them known to mankind forever: “To all generations will I make known Thy faithfulness with my mouth,” i. e. I will make known their permanence and continuance, for I can not deny it. Nevertheless I can not forbear from complaining, not basing myself on God’s mercy, but upon His faithfulness. My complaint is based upon God’s promise. I see that affirmation and truth are not equal in all things: “For I have said: ‘The world is built with mercy; in the very heavens Thou dost establish Thy faithfulness.’ ” That is, I thought that the whole world exists in its dependence on God, through mercy, the celestial as well as the terrestrial beings. Therefore it follows that as all depends upon God’s mercy, God’s faithfulness and fulfilment should also come to them all alike. But I see that Thy faithfulness, namely the fulfilment of Thy mercy, is in heaven alone, i. e. in the celestial beings, whereas the mercy which extends to the terrestrial beings, for example such as Thou hast expressed in the words: “I have made a covenant with My chosen, I have sworn unto David My servant; For ever will I establish thy seed, and build up thy throne to all generations,” is different. The fulfilment of mercy here is not the same as it is in the celestial beings.
והתחיל לבאר איך חסד ההמצאה והקיום נמשך בעליונים, ואמר ויודו שמים פלאך ה׳, כלומר פלא החסד שעשית עמהם להמציאם בתכלית השלמות, אף אמונתך, שהוא הקיום שאתה נותן להם, יודו אותו בקהל קדושים, רוצה לומר בכלל השכלים הנבדלים שהם עלות לגלגלים והם המניעים אותם, כי כלם מודים ומכירים כי אתה אל נערץ בסוד קדושים רבה, ושאין בעליונים דומה לך שיוכל לעשות חסד כמוך, כי מי בשחק יערך לה׳ ידמה לה׳ בבני אלים, כי כלם יודעים שאתה אלוה על כלם ושאתה אלהי צבאות השמים והארץ, ושאין כמוך חסין יה, ואני רואה שאמונתך סביבותיך, כלומר כי הקיום אינו אלא בעליונים לבד.
He goes on to explain how the mercy of bringing into being and maintaining them is extended to the celestial beings: “So shall the heavens praise Thy wonders, O Lord,” i. e. the wondrous mercy which Thou hast shown them by bringing them into being in the last degree of perfection; “Thy faithfulness also,” i. e. the permanence which Thou givest to them, they will praise “in the assembly of the holy ones,” i. e. among the Separate Intelligences, which are the causes of the spheres and make them move, for they all acknowledge and recognize that Thou art, “a God dreaded in the great council of the holy ones,” and that there is none like Thee among the celestial beings, who can do mercy like Thee, “For who in the skies can be compared unto the Lord, who among the sons of might can be likened unto the Lord?” for they all know that Thou art God above them all, and that Thou art “Lord God of hosts,” of the heavens and the earth, and that there is none who “is a mighty one like unto Thee, O Lord,” and I see that “Thy faithfulness is round about Thee,” i. e. that permanence exists only among the celestial beings.
ואין זה מצד שאתה אלהי השמים בלבד ולא אלהי הארץ, כי לך שמים אף לך ארץ תבל ומלואה אתה יסדתם צפון וימין אתה בראתם וגו׳, לך זרוע עם גבורה, לעשות מה שאתה חפץ ולשנות הטבע כפי רצונך, כי צדק ומשפט מכון כסאך, כלומר כל הדברים הנמשכים על צד החיוב כדברים הטבעיים שאי אפשר להם שישתנו, והם שקראם צדק ומשפט במקום הזה, כלם נמשכים מן השמים שהם מכון כסאך, אבל הדברים הנמשכים על צד החסד והאמת אי אפשר שימשכו משום נמצא זולתך אלא אם כן יקדמו פניך לתתם, כי אין נמצא בעולם שיוכל לעשות חסד זולתך, כמו שנתבאר בפרק י״ז מזה המאמר.
This is so not because Thou art the God of heaven alone and not the God of the earth, for, “Thine are the heavens, Thine also the earth; the world and the fulness thereof, Thou hast founded them. The north and the south, Thou hast created them … Thine is an arm with might,” to do whatever Thou desirest and to change nature according to Thy will, for “righteousness and justice are the foundation of Thy throne.” That is, all those things which happen by necessity, like the things of nature which can not change—the things which he calls here “righteousness and justice”—all of them come from heaven, which is the foundation of Thy throne. But those things which take place by way of “mercy and truth,” can not come from any one other than Thee, unless they “go before Thee,” and pray Thee to grant them, for there is no one in the world who can do mercy except Thee, as was explained above.
ואחר כך התחיל לבאר שהחסד הנמשך על התחתונים ראוי שיהיה נמשך בעם היותר נבחר, והם העם היודעים להודות לשם יתברך, ועל כן אמר אשרי העם יודעי תרועה, רוצה לומר יודעים להודות לך, כי תרועה כמו בזמירות נריע לו, והעם הזה הם ראויים שיהלכון באור פניך, כלומר שימשך להם החסד והאמת הנמשכים מאור פניך כמו שאמרנו, לפי שהם יגילו בשמך כל היום וירומו בצדקתך ויתהללו בשם קדשך ויודו כי אתה סבת הצלחתם, והם מכירים כי תפארת עוזמו אתה וכי ברצונך תרים קרננו, ועל כן הם אומרים תמיד כי לה׳ מגננו וגו׳, רוצה לומר כי מלך ישראל ומגנם ושר צבאם הוא מהשם יתברך ולא מזולתו, וזה כי אז דברת בחזון לחסידיך, רוצה לומר שמואל ונתן הנביא, ואמרת שויתי עזר על גבור, רוצה לומר על דוד, כי כבר היה דוד גבור קודם שנמשח למלך, כמו שאמר על עצמו גם את הארי גם הדוב הכה עבדך.
He then goes on to explain that the mercy which extends to the terrestrial beings should come to the best people, viz. the people who know to praise God: “Happy is the people that know the joyful shout,” i. e. know how to praise Thee. The word teru‘ah (shouting) has the same meaning here as the word nari‘ah (we will shout) in the verse: “Let us shout for joy (nari‘ah) unto Him with psalms.” This people deserve to walk “in the light of Thy countenance,” i. e. to get the mercy and truth which come from the light of Thy countenance, as we said before, because “in Thy name do they rejoice all the day; and through Thy righteousness are they exalted.” They boast of Thy holy name and acknowledge that Thou art the cause of their prosperity, recognizing that “Thou art the glory of their strength, and that in Thy favour our horn is exalted.” Hence they always say: “For of the Lord is our shield …,” i. e. that the king of Israel, who is their shield and the captain of their host, is from God and no one else. For “then Thou spokest in vision to Thy godly ones,” i. e. Samuel and Nathan the prophet, “and saidst: ‘I have laid help upon one that is mighty,’ ” i. e. David, for David was mighty before he was anointed king, as he said of himself: “Thy servant smote both the lion and the bear.”
והמשיך לזה איך אחר שנתן לו המלכות והחסד הזה נכרת לו ברית עליה על ידי נתן הנביא להיותה קיימת לו, וזהו שאמר ואמונתי וחסדי עמו ובשמי תרום קרנו, לעולם אשמר לו חסדי ובריתי נאמנת לו, זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, רוצה לומר שיהיה מלכותו נצחי בתחתונים כשמש בעליונים, וכירח יכון עולם, כלומר וכמו שהירח יכונן העולם התחתון כן מלכות בית דוד יכונן אותו.
Then he tells how after He had given him the kingdom in His mercy, a covenant was made with him concerning it through Nathan the prophet, assuring him of its permanence: “My faithfulness and My mercy shall be with him; and through My name shall his horn be exalted … For ever will I keep for him My mercy, and My covenant shall stand fast with him … His seed shall endure for ever, and his throne as the sun before Me,” i. e. his kingdom will be eternal among terrestrial things, as the sun among the celestial and, “As the moon establishes the world,” i. e. as the moon establishes the sublunar world, so will the kingdom of the house of David establish it.
ועד הנה הוא זכירת הברית שנכרת עם דוד ועם זרעו, ומכאן ואילך הוא זכירת התרעומות, ותחלת דבריו בזה הוא אמרו ועד בשחק נאמן סלה, כלומר העד שנתת בשחק והוא השמש או הירח אני רואה אותו שהוא נאמן וקיים סלה, ואולם הדבר שבא עליו העדות שהוא מלכות זרע דוד אינו כן, כי אתה זנחת ותמאס התעברת עם משיחך, נארת ברית עבדך חללת לארץ נזרו, והשלים ענין התרעומות הזה שהוא תרעומות ההבטחה ואמר כמדבר בלשון המתרעם, זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם, כלומר איני תמה על זה הענין מצדי, כי אני זוכר מה חלדי שהוא כאין נגדך, ואחר שאין הגלות לכל אדם אלא מספר ימיו שהם מועטים, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות ושימלט נפשו מיד שאול סלה, ולזה אין זה התרעומות מצדי כלום, אבל עיקר התרעומות הוא בהקש אל חסדך ואמונתך, כי איה חסדיך הראשונים ה׳ נשבעת לדוד באמונתך.
So far he speaks of the covenant which was made with David and his seed. In the sequel he mentions the complaint. He begins by saying: “And the witness in the sky is faithful,” i. e. the witness which Thou didst place in the sky, viz. the sun and the moon, is, I see, faithful and permanent. But the thing to which it bears witness, viz. the kingdom of the seed of David, is not so, for, “Thou hast cast off and rejected, Thou hast been wroth with Thine anointed. Thou hast abhorred the covenant of Thy servant; Thou hast profaned his crown even to the ground.” He concludes this complaint, which is based upon a promise, speaking as it were in the name of the complainant: “O remember how short my time is; for what vanity hast Thou created all the children of men!” i. e. I do not wonder on my own account, for I bear in mind how short my time is, which is as nothing before Thee. Any individual man’s exile lasts only his life-time which is very little, for, “What man is he that liveth and shall not see death, that shall deliver his soul from the power of the grave?” Hence I am not complaining for myself at all. My complaint is in relation to Thy mercy and Thy faithfulness. “Where are Thy former mercies, O Lord, which Thou didst swear unto David in Thy faithfulness?”
ואפשר שירמוז בזה שאם לא יקיים החסד הזה שנשבע לדוד שיבוא המשיח כדי שעל ידו ישלם המין האנושי וישיג תכליתו, נמצא שהמין כלו נברא לבטלה אחר שלא יגיע לתכליתו, וזהו אמרו זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם, כלומר בריאתם תהיה לשוא אחר שכלם סופם למות, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות, ואם לא ישלים נפשו בחייו לא תשאר אחר המות, ואם כן איה חסדיך הראשונים ה׳ נשבעת לדוד באמונתך, כי התכלית הזה אי אפשר שיושג אלא בביאת המשיח, כי אז יהפוך השם יתברך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד, ואם אין המשיח בא נמצא מציאות המין לבטלה.
There is possibly a hint here that if He will not fulfil the merciful promise He made to David that the Messiah will come in order that through him the human race may be perfected and attain its purpose, the whole race will have been created in vain, since it will not attain its destiny. Hence he says: “Remember how short my time is; for what vanity hast thou created all the children of men! i. e. their creation will have been in vain, since they will all die in the end, for, “What man is he that liveth and shall not see death?” And if he does not perfect his soul in life, it will not survive after death. “Where, then, are Thy former mercies, O Lord, which Thou didst swear unto David in Thy faithfulness?” This purpose can be attained only through the coming of the Messiah, when the Lord will “turn to the peoples a pure language, That they may all call upon the name of the Lord, to serve Him with one consent.” But if the Messiah does not come, the existence of the human race is in vain.
ואחר שהשלים ענין התרעומות הזה שהוא תרעומות ההבטחה, שב להזכיר התרעומות האחר שהוא תרעומות הכבוד, ואמר זכור ה׳ חרפת עבדיך, כלומר מוסף על חסדך ועל אמתך זכור גם כן מה שאנו סובלים מכל האומות, וראוי לך לחוש על דבר כבוד שמך אשר חרפו אויביך ה׳, וכל עמים רבים אשר חרפו עקבות משיחך, רוצה לומר איחור ביאתו, כמו ולא יעקבם כי ישמע קולו, או פירוש עקבות משיחך אחרית משיחך, וירמוז על מלכות בית דוד שלא היה אחריתו טוב, ואפשר שנאמר כי פירוש אשר חרפו אויביך ה׳ הוא כנוי אל השם יתברך שהיה מדבר עמו, כמו ובקש ה׳ מיד אויבי דוד, שהוא כנוי אל דוד שהיה מדבר עמו, וכאלו אמר ובקש ה׳ מיד דוד, וכן בכאן פירוש אשר חרפו אויביך ה׳ אשר חרפוך כל עמים רבים שאומרים עליך שאתה בלתי יכול להושיע את ישראל, ולזה סיים ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן, כאלו אמר יתעלה האל מחרפת אלו המחרפים עלוי רב, כאדם האומר בר מינן שייוחס אליו חסרון גדול כזה. או יהיה פירושו לפי הדרך הראשון, כי השם יתברך ברוך ומקור הטובות לעולם שהוא זמן בלתי בעל תכלית, וראוי שנברך אותו על הרעה כשם שמברכין על הטובה, וזה כי אחר שהוא יתברך מקור הטובות, כל מה שימשך ממנו הוא טוב או לתכלית טוב.
Having concluded the complaint based upon God’s promise, he takes up the other complaint, which is based upon God’s glory: “Remember, Lord, the taunt of Thy servants,” i. e. besides Thy mercy and Thy truth remember what we are enduring from all the nations. Thou shouldst be concerned about the glory of Thy name, which “Thine enemies have taunted, O Lord,” and all the many peoples which “have taunted the footsteps of Thine anointed.” The word ‘ikebot (footsteps) denotes the delay of his coming, as in the expression: “And he stayeth (ye‘akkebem) them not when. His voice is heard.” Or the word may mean the end or fate, the reference being to the kingdom of the house of David which did not have a good end. It is possible also that the words asher herefu oyebeka adonai may be translated, “who taunted Thine enemies, O Lord,” and that the expression is a euphemism for “taunted Thee, O Lord,” like the expression: “The Lord even require it at the hand of David’s enemies,” which is a euphemism for David, to whom he was speaking, as though he had said: “The Lord require it at the hand of David.” So here the meaning is: many nations have taunted Thee, saying that Thou art not able to save Israel. Hence he concludes: “Blessed be the Lord for evermore. Amen, and Amen,” meaning, God is exalted far above the taunts of these men, as one should say, God forbid that such a defect should be ascribed to Him! Or the meaning may be simply that God is blessed and the source of good for ever, i. e. infinitely, and we must bless Him for evil as we bless Him for good. The reason is because since God is the source of good, everything which comes from Him is good or for a good purpose.
וזה כי כל פועל שנראה פעולתו מסודרת בתכלית הסדור מהשלמות והטוב, ראוי שנחשוב שאיזה רע שנמצא באיזה פעל מפעולותיו הוא לתכלית טוב, שאם לא כן יהיה זה אם ללאות ממנו שלא יוכל לתקן הרע ההוא, או לחסרון ידיעה שלא ישער ברע ההוא, או ששיער בו והיה יכול לתקנו ולא רצה אבל עשה אותו בכונה, ובפעל השם יתברך אי אפשר שיהיה זה ללאות או חסרון ידיעה, כי גדול אדונינו ורב כח ולתבונתו אין מספר, אם כן נשאר שנעשה בכונה ממנו, ואחר שהוא יתברך טוב גמור וכל פעולותיו בתכלית הטוב והשלמות, ראוי שנאמר שמה שנראה אותו בפעולותיו חס ושלום רע, הוא לתכלית טוב אלא שאנחנו לא נשער בזה, ולזה אמר אמן ואמן, כלומר אמן על הרעה ואמן על הטובה, כי בלי ספק הכל הוא לתכלית טוב אף אם לא נשער אנחנו בזה:
If we see an agent whose work is ordered in the best possible manner of perfection and good, we must assume that any evil that we find in any work of his must be for a good purpose. For if not, then it must be due either to weakness or inability to correct the evil, or to ignorance of the evil, or it may be that having both the knowledge and the power, he has not the will and caused the evil deliberately. But in a work of God we can not impute anything to weakness or ignorance, for, “Great is our Lord, and mighty in power; His understanding is infinite.” We must assume then that whatever He does is deliberate. But since He is absolutely good and all His works are absolutely good and perfect, we must say that any evil which we see in His works (God forbid!) is for a good purpose, though we do not understand it. Hence the Psalmist says, “Amen, and Amen,” Amen for the evil and Amen for the good, for undoubtedly all is for a good purpose even if we do not understand it.