וראוי שישאל שואל ויאמר כי התקוה והתוחלת אינו דבר נאות לטבע האדם, כי הם יטרידו המחשבה ויתישו הכח ויחליאו הנפש חולי גדול עד אשר ישימוה סכלה, וזה כי בסבת התקוה והתוחלת לדבר מה תהיה הנפש טרודה לחשוב מחשבות להשיג הדבר ההוא המקווה, ולא תחדל מלחשוב תמיד בזה עד אשר יכבה אור השכל מעליה ותשאר הנפש עמומה, על זה אמר הכתוב תוחלת ממושכה מחלה לב, ועל כן ראוי לכל חכם לב להסיר מנפשו התקוה והתוחלת, וזה כי כשתחדל הנפש מלקוות דבר קשה ההשגה ותסתפק במה שתשיג, לא תהיה הנפש טרודה בדבר ותחשוב בדברי מדע והשכל וענינים מרבים אור השכל ומזהירים אותו, ואם כן איך נאמר כי התקוה והתוחלת אל המאמין טוב, עד שנמצא הנביא מזהיר על התקוה יותר מכל הדברים כלם, אמר ואתה באלהיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלהיך תמיד, שיראה שהתקוה דבר הכרחי אל המאמין כשמירת חסד ומשפט או יותר.
One might say that hope and expectation are not good for man, because they disturb the power of thought, weaken one’s strength and make the mind sick and stupid. For as a result of hoping and expecting a thing, the mind is busy thinking of obtaining the thing hoped for, and this continual preoccupation with the object desired quenches at length the light of the intellect and the mind remains dimmed, as we read: “Hope deferred maketh the heart sick.” Hence every intelligent person should remove from his mind hope and expectation. If one ceases to hope for something that is hard to get and contents himself with what he can get, his mind is not preoccupied with the thing and he can think of things of knowledge and understanding and of subjects which develop the intellect and illumine it. How then can we say that hope and expectation are good for a believer, so much so that the prophet urges hope above all things? Thus we read: “Therefore turn thou to thy God; keep mercy and justice, and wait for thy God continually,” from which it seems that hope is as essential to a believer as mercy and justice or even more so.
2
והתשובה בזה, כי התקוה לדבר שהמקוה מסופק בו אם יגיע אם לאו תטריד הנפש לחשוב מחשבות כדי להשיגו, אבל התקוה לדבר שהאדם מובטח בו שיבא, כמו שיקוה לאור הבקר, לא יטריד הנפש אבל ישמחנה, בהיותה משערת הטוב ההוא המבוקש והיותה בוטחת שיגיע, ועל זה הדרך ראוי שתהיה התקוה לשם כשיהיה בוטח בו בטחון שלם שישלים תקותו בלי ספק, אחר שיש יכולת בידו ואין מי שיעכב על ידו, לא כמי שמקוה דבר שמסופק בו אם יגיע אם לא יגיע, והתקוה הזאת תחזק הלב ותשמחהו, אמר הכתוב חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה׳, כי התקוה אליו לא די שלא תחליש הלב אלא שתחזק אותו, כי המקוה אל השם יתברך בהיות לבו סמוך ונשען על ה׳ קדוש ישראל באמת שימלא שאלתו יוסיף אומץ ויתחזק כחו, הוא שאמר הכתוב וייעפו נערים וגו׳, וקוי ה׳ יחליפו כח, רוצה לומר אפילו הנערים שאין מדרכם ליעף וליגע והבחורים שדרכם להחליף כח כלם כשול יכשלו וייעפו וייגעו, ואולם קוי ה׳ יחליפו כח וירבו עצמה, ומצד שירבו עצמה יוכלו לקוות, ומצד היות התקוה אל השם יתברך שהוא דבר קיים יתחזק יותר, עד שהדברים הללו הם כמתגמלים, התקוה סבת החוזק והחוזק סבת התקוה.
The answer to the question is this: Hope for something about which one is in doubt whether it will come or not, does disturb the soul, preoccupying it with thoughts of how to obtain it, but hope for a thing which one is sure will come as, for example, the hope for the light of the morning, does not disturb the soul but makes it glad, because it conceives the good which is sought and is confident that it will come. This is the kind of hope one must have in God. One must trust implicitly that God will fulfil one’s hope without doubt, since He has the power and there is no one to prevent Him. But one must not have the kind of hope in which one doubts whether the thing will come or not. Such hope as we have described strengthens the heart and makes it glad, as we read: “Be strong, and let your heart take courage, all ye that wait for the Lord.” Hope in God, far from weakening the heart, strengthens it, for if one hopes in God and his heart truly relies upon the Holy One of Israel, trusting that He will grant his request, he gets stronger and more courageous, as we read: “Even the youths shall faint and be weary, … But they that wait for the Lord shall renew their strength.” That is, even the youths, who do not usually become faint and weary, and the young men, who usually renew their strength, will all stumble and faint and be weary, but those that wait for the Lord shall renew their strength, and the more strength they have the more they will be able to hope, and the hope in turn which has God for its object, who is a permanent being, will further increase their strength, the two mutually reacting upon each other, hope causing strength and strength in turn causing hope.
3
ואל זה רמז המשורר באסרו קוה אל ה׳ חזק ויאמץ לבך וגו׳, הנה באר שהתקוה סבת החוזק והחוזק סבה לקוות יותר, ועל התקוה הזאת היה מזהיר הנביא באמרו חסד ומשפט שמור וקוה אל אלהיך תמיד, כי התקוה והתוחלת אל השם יתברך הוא דבר יותר מעולה מכל התהלות שאפשר שישבח האדם להשם יתברך, אמר המשורר ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך.
The Psalmist alludes to this when he says: “Wait for the Lord; be strong, and let thy heart take courage; yea, wait thou for the Lord.” This shows that hope is the cause of strength, and that strength in turn is a cause for more hope. The prophet had this hope in mind in his admonition: “Therefore turn thou to thy God; keep mercy and justice, and wait for thy God continually.” For hope and waiting for God are better than all the praises that one can give Him, as the Psalmist says: “But as for me, I will hope continually, and will add to all Thy praises.”
4
וזה יראה דבר זר מאד, איך אמר שהוא יוסיף על כל תהלות השם יתברך והרי הכתוב אומר מי ימלל גבורות ה׳ וגו׳, והיאך אפשר שיוכל האדם לספר תהלות השם יתברך שהם בלתי בעלות תכלית אף כי להוסיף עליהם, אלא שפירוש הפסוק הוא כך, כי בהיותו מיחל להשם יתברך תמיד הוא מוסיף על כל התהלות שאפשר שיהלל האדם את השם יתברך, וכן באר זה דוד במקום אחר ואמר כי התקוה והתוחלת להשם יתברך היא כמו התהלה ביותר מובחר שבמקומות וכמו היותר מובחר שבקרבנות, והוא הקרבן שאינו בא על חטא אלא בנדר ונדבה, אמר לך דומיה תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר, ונראה לי כי דומיה הוא מלשון תקוה, כמו דומו עד הגיענו אליכם, שפירושו קוו, וכן דמינו אלהים חסדך, שפירושו קוינו, ויהיה פירוש הפסוק כן, הדומיה שהיא התקוה והתוחלת אליך אלהים הוא כמו התהלה בציון שהוא המקום היותר נבחר שבמקומות, והיא גם כן כאלו ישולם לך נדר שהוא היותר נבחר שבקרבנות, לפי שאינו בא על חטא, ומצד התקוה אתה שומע התפלה, כי התפלה שהיא מצד התקוה אליו יתברך היא היותר נבחרת, ומצד שאתה שומע התפלה עדיך כל בשר יבאו להתפלל, ומצד התפלה הבאה מצד התקוה דברי עונות גברו מני ואפילו הפשעים, שהם המרדים, אתה תכפרם, וזה לגודל מעלת התקוה, כמו שנתבאר למעלה, ואף על פי שרבותינו ז״ל פירשו דומיה מלשון שתיקה, כמו שאמרו סמא דכולא משתוקא, שנאמר לך דומיה תהלה, לפי קשר הפסוקים יראה יותר שהוא לשון תקוה.
Now this seems a very strange remark indeed. How can he say that he will add to all the praises of God, when we read in the Psalms: “Who can express the mighty acts of the Lord, or make all His praise to be heard?” A person can not even enumerate the infinite praises of God, not to speak of adding to them. But the meaning of the verse is this, that by waiting continually for the Lord he adds to all the praises which a person can give to God. David explains the same thing in another place also, saying that hope and waiting for God are like praising God in the choicest of places and like the most acceptable offering, namely one that is not brought for a sin but as a vow or freewill offering: “Praise waiteth for Thee, O God, in Zion; and unto Thee the vow is performed.” Now it seems to me that the word dumiyah means hope, like the word domu in the expression: “Wait (domu) until we come to you,” and the word dimminu in the verse: “We have waited (dimminu) for Thy loving-kindness, O God.” The meaning of the verse is therefore as follows: Hope and waiting for Thee, O God, are like praising Thee in Zion, which is the best of all places; and it is likewise to be compared to the payment of an offering that is vowed to Thee, which is the best of all offerings, since it is not brought for a sin. And by reason of our hope, “Thou hearest [our] prayer,” for prayer resulting from hope is the best; and because Thou hearest prayer, “unto Thee doth all flesh come,” to pray. And by reason of the prayer that comes from hope, “The tale of iniquities which are too heavy for me,” and even “our transgressions,” i. e. defiant acts, “Thou wilt pardon them.” This shows the great value of hope, as we explained above. The Rabbis indeed explain the word dumiyah as meaning silence, when they say: “The best remedy of all is silence, as we read: ‘To Thee silence (dumiyah) is praise,’ ” nevertheless the sequence and connection of thought suggest rather the meaning of hope.
5
ולגודל מעלת התקוה היה דוד מזהיר את העם לקוות אל ה׳ תמיד בלי הפסק, אמר יחל ישראל אל ה׳ מעתה ועד עולם, וייעד על התקוה הגמול הרוחני שהוא העולם הבא, אמר קוה אל ה׳ ושמור דרכו וירוממך לרשת ארץ, הרי שבאר שבשכר התקוה בפרט ושמירת דדך ה׳ בכלל יירש ארץ החיים, כי כפי דעת רבותינו ז״ל ירושת הארץ היא ארץ החיים, כמו שאמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, וכן נמצא חבקוק מזהיר על התקוה והתוחלת, אמר אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר, ואחר שהוא מתמהמה איך אמר כי לא יאחר, אבל פירושו שאף על פי שיתמהמה ראוי שיחכה תמיד לגאולה ויחכה שיבא בלי איחור, וכן אמר ישעיה אשרי כל חוכי לו:
The value of hope being so great, David urged the people to hope in God continually, without ceasing: “O Israel, hope in the Lord from this time forth and for ever.” As a reward for hope he promises spiritual reward in the world to come: “Wait for the Lord, and keep His way, and He will exalt thee to inherit the land.” He makes it clear that as a reward for hope in particular and for keeping the way of the Lord in general, a person will inherit the land of life. According to the Rabbis, “inheritance of the land,” means the land of life, as they say: “All Israel have a share in the world to come, as is said: ‘Thy people also shall be all righteous, they shall inherit the land for ever.’ ” Habakkuk also urges hope: “Though it tarry, wait for it; because it will surely come, it will not delay.” If it tarries how can he say that it will not delay? The meaning is that though it tarries, one must always wait for redemption and hope that it will come without delay. Isaiah also says: “Happy-are all they that wait for Him.”
וראוי שישאל שואל ויאמר כי התקוה והתוחלת אינו דבר נאות לטבע האדם, כי הם יטרידו המחשבה ויתישו הכח ויחליאו הנפש חולי גדול עד אשר ישימוה סכלה, וזה כי בסבת התקוה והתוחלת לדבר מה תהיה הנפש טרודה לחשוב מחשבות להשיג הדבר ההוא המקווה, ולא תחדל מלחשוב תמיד בזה עד אשר יכבה אור השכל מעליה ותשאר הנפש עמומה, על זה אמר הכתוב תוחלת ממושכה מחלה לב, ועל כן ראוי לכל חכם לב להסיר מנפשו התקוה והתוחלת, וזה כי כשתחדל הנפש מלקוות דבר קשה ההשגה ותסתפק במה שתשיג, לא תהיה הנפש טרודה בדבר ותחשוב בדברי מדע והשכל וענינים מרבים אור השכל ומזהירים אותו, ואם כן איך נאמר כי התקוה והתוחלת אל המאמין טוב, עד שנמצא הנביא מזהיר על התקוה יותר מכל הדברים כלם, אמר ואתה באלהיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלהיך תמיד, שיראה שהתקוה דבר הכרחי אל המאמין כשמירת חסד ומשפט או יותר.
One might say that hope and expectation are not good for man, because they disturb the power of thought, weaken one’s strength and make the mind sick and stupid. For as a result of hoping and expecting a thing, the mind is busy thinking of obtaining the thing hoped for, and this continual preoccupation with the object desired quenches at length the light of the intellect and the mind remains dimmed, as we read: “Hope deferred maketh the heart sick.” Hence every intelligent person should remove from his mind hope and expectation. If one ceases to hope for something that is hard to get and contents himself with what he can get, his mind is not preoccupied with the thing and he can think of things of knowledge and understanding and of subjects which develop the intellect and illumine it. How then can we say that hope and expectation are good for a believer, so much so that the prophet urges hope above all things? Thus we read: “Therefore turn thou to thy God; keep mercy and justice, and wait for thy God continually,” from which it seems that hope is as essential to a believer as mercy and justice or even more so.
והתשובה בזה, כי התקוה לדבר שהמקוה מסופק בו אם יגיע אם לאו תטריד הנפש לחשוב מחשבות כדי להשיגו, אבל התקוה לדבר שהאדם מובטח בו שיבא, כמו שיקוה לאור הבקר, לא יטריד הנפש אבל ישמחנה, בהיותה משערת הטוב ההוא המבוקש והיותה בוטחת שיגיע, ועל זה הדרך ראוי שתהיה התקוה לשם כשיהיה בוטח בו בטחון שלם שישלים תקותו בלי ספק, אחר שיש יכולת בידו ואין מי שיעכב על ידו, לא כמי שמקוה דבר שמסופק בו אם יגיע אם לא יגיע, והתקוה הזאת תחזק הלב ותשמחהו, אמר הכתוב חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה׳, כי התקוה אליו לא די שלא תחליש הלב אלא שתחזק אותו, כי המקוה אל השם יתברך בהיות לבו סמוך ונשען על ה׳ קדוש ישראל באמת שימלא שאלתו יוסיף אומץ ויתחזק כחו, הוא שאמר הכתוב וייעפו נערים וגו׳, וקוי ה׳ יחליפו כח, רוצה לומר אפילו הנערים שאין מדרכם ליעף וליגע והבחורים שדרכם להחליף כח כלם כשול יכשלו וייעפו וייגעו, ואולם קוי ה׳ יחליפו כח וירבו עצמה, ומצד שירבו עצמה יוכלו לקוות, ומצד היות התקוה אל השם יתברך שהוא דבר קיים יתחזק יותר, עד שהדברים הללו הם כמתגמלים, התקוה סבת החוזק והחוזק סבת התקוה.
The answer to the question is this: Hope for something about which one is in doubt whether it will come or not, does disturb the soul, preoccupying it with thoughts of how to obtain it, but hope for a thing which one is sure will come as, for example, the hope for the light of the morning, does not disturb the soul but makes it glad, because it conceives the good which is sought and is confident that it will come. This is the kind of hope one must have in God. One must trust implicitly that God will fulfil one’s hope without doubt, since He has the power and there is no one to prevent Him. But one must not have the kind of hope in which one doubts whether the thing will come or not. Such hope as we have described strengthens the heart and makes it glad, as we read: “Be strong, and let your heart take courage, all ye that wait for the Lord.” Hope in God, far from weakening the heart, strengthens it, for if one hopes in God and his heart truly relies upon the Holy One of Israel, trusting that He will grant his request, he gets stronger and more courageous, as we read: “Even the youths shall faint and be weary, … But they that wait for the Lord shall renew their strength.” That is, even the youths, who do not usually become faint and weary, and the young men, who usually renew their strength, will all stumble and faint and be weary, but those that wait for the Lord shall renew their strength, and the more strength they have the more they will be able to hope, and the hope in turn which has God for its object, who is a permanent being, will further increase their strength, the two mutually reacting upon each other, hope causing strength and strength in turn causing hope.
ואל זה רמז המשורר באסרו קוה אל ה׳ חזק ויאמץ לבך וגו׳, הנה באר שהתקוה סבת החוזק והחוזק סבה לקוות יותר, ועל התקוה הזאת היה מזהיר הנביא באמרו חסד ומשפט שמור וקוה אל אלהיך תמיד, כי התקוה והתוחלת אל השם יתברך הוא דבר יותר מעולה מכל התהלות שאפשר שישבח האדם להשם יתברך, אמר המשורר ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך.
The Psalmist alludes to this when he says: “Wait for the Lord; be strong, and let thy heart take courage; yea, wait thou for the Lord.” This shows that hope is the cause of strength, and that strength in turn is a cause for more hope. The prophet had this hope in mind in his admonition: “Therefore turn thou to thy God; keep mercy and justice, and wait for thy God continually.” For hope and waiting for God are better than all the praises that one can give Him, as the Psalmist says: “But as for me, I will hope continually, and will add to all Thy praises.”
וזה יראה דבר זר מאד, איך אמר שהוא יוסיף על כל תהלות השם יתברך והרי הכתוב אומר מי ימלל גבורות ה׳ וגו׳, והיאך אפשר שיוכל האדם לספר תהלות השם יתברך שהם בלתי בעלות תכלית אף כי להוסיף עליהם, אלא שפירוש הפסוק הוא כך, כי בהיותו מיחל להשם יתברך תמיד הוא מוסיף על כל התהלות שאפשר שיהלל האדם את השם יתברך, וכן באר זה דוד במקום אחר ואמר כי התקוה והתוחלת להשם יתברך היא כמו התהלה ביותר מובחר שבמקומות וכמו היותר מובחר שבקרבנות, והוא הקרבן שאינו בא על חטא אלא בנדר ונדבה, אמר לך דומיה תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר, ונראה לי כי דומיה הוא מלשון תקוה, כמו דומו עד הגיענו אליכם, שפירושו קוו, וכן דמינו אלהים חסדך, שפירושו קוינו, ויהיה פירוש הפסוק כן, הדומיה שהיא התקוה והתוחלת אליך אלהים הוא כמו התהלה בציון שהוא המקום היותר נבחר שבמקומות, והיא גם כן כאלו ישולם לך נדר שהוא היותר נבחר שבקרבנות, לפי שאינו בא על חטא, ומצד התקוה אתה שומע התפלה, כי התפלה שהיא מצד התקוה אליו יתברך היא היותר נבחרת, ומצד שאתה שומע התפלה עדיך כל בשר יבאו להתפלל, ומצד התפלה הבאה מצד התקוה דברי עונות גברו מני ואפילו הפשעים, שהם המרדים, אתה תכפרם, וזה לגודל מעלת התקוה, כמו שנתבאר למעלה, ואף על פי שרבותינו ז״ל פירשו דומיה מלשון שתיקה, כמו שאמרו סמא דכולא משתוקא, שנאמר לך דומיה תהלה, לפי קשר הפסוקים יראה יותר שהוא לשון תקוה.
Now this seems a very strange remark indeed. How can he say that he will add to all the praises of God, when we read in the Psalms: “Who can express the mighty acts of the Lord, or make all His praise to be heard?” A person can not even enumerate the infinite praises of God, not to speak of adding to them. But the meaning of the verse is this, that by waiting continually for the Lord he adds to all the praises which a person can give to God. David explains the same thing in another place also, saying that hope and waiting for God are like praising God in the choicest of places and like the most acceptable offering, namely one that is not brought for a sin but as a vow or freewill offering: “Praise waiteth for Thee, O God, in Zion; and unto Thee the vow is performed.” Now it seems to me that the word dumiyah means hope, like the word domu in the expression: “Wait (domu) until we come to you,” and the word dimminu in the verse: “We have waited (dimminu) for Thy loving-kindness, O God.” The meaning of the verse is therefore as follows: Hope and waiting for Thee, O God, are like praising Thee in Zion, which is the best of all places; and it is likewise to be compared to the payment of an offering that is vowed to Thee, which is the best of all offerings, since it is not brought for a sin. And by reason of our hope, “Thou hearest [our] prayer,” for prayer resulting from hope is the best; and because Thou hearest prayer, “unto Thee doth all flesh come,” to pray. And by reason of the prayer that comes from hope, “The tale of iniquities which are too heavy for me,” and even “our transgressions,” i. e. defiant acts, “Thou wilt pardon them.” This shows the great value of hope, as we explained above. The Rabbis indeed explain the word dumiyah as meaning silence, when they say: “The best remedy of all is silence, as we read: ‘To Thee silence (dumiyah) is praise,’ ” nevertheless the sequence and connection of thought suggest rather the meaning of hope.
ולגודל מעלת התקוה היה דוד מזהיר את העם לקוות אל ה׳ תמיד בלי הפסק, אמר יחל ישראל אל ה׳ מעתה ועד עולם, וייעד על התקוה הגמול הרוחני שהוא העולם הבא, אמר קוה אל ה׳ ושמור דרכו וירוממך לרשת ארץ, הרי שבאר שבשכר התקוה בפרט ושמירת דדך ה׳ בכלל יירש ארץ החיים, כי כפי דעת רבותינו ז״ל ירושת הארץ היא ארץ החיים, כמו שאמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, וכן נמצא חבקוק מזהיר על התקוה והתוחלת, אמר אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר, ואחר שהוא מתמהמה איך אמר כי לא יאחר, אבל פירושו שאף על פי שיתמהמה ראוי שיחכה תמיד לגאולה ויחכה שיבא בלי איחור, וכן אמר ישעיה אשרי כל חוכי לו:
The value of hope being so great, David urged the people to hope in God continually, without ceasing: “O Israel, hope in the Lord from this time forth and for ever.” As a reward for hope he promises spiritual reward in the world to come: “Wait for the Lord, and keep His way, and He will exalt thee to inherit the land.” He makes it clear that as a reward for hope in particular and for keeping the way of the Lord in general, a person will inherit the land of life. According to the Rabbis, “inheritance of the land,” means the land of life, as they say: “All Israel have a share in the world to come, as is said: ‘Thy people also shall be all righteous, they shall inherit the land for ever.’ ” Habakkuk also urges hope: “Though it tarry, wait for it; because it will surely come, it will not delay.” If it tarries how can he say that it will not delay? The meaning is that though it tarries, one must always wait for redemption and hope that it will come without delay. Isaiah also says: “Happy-are all they that wait for Him.”