כל הפעולות והמעשים שאדם פועל אינו מחוייב שיגיע שלמות תכליתם כפי פעולתם בהכרח, שכבר אפשר שיעשה האדם כל מה שראוי ובאופן הראוי ולא יגיע התכלית המכוון, הלא תראה הרופא פעמים הרבה יעשה כל מה שראוי לעשותו ועל צד היותר טוב שאפשר שיעשה ולא יפול טעות לא ממנו ולא מן החולה, ועם כל זה לא תגיע הבריאות המכוונת, וכן עובד האדמה יעשה כל מה שראוי ויזרע בעת הראוי ותהיה השדה טובה ומתוקנת כראוי, ולא יצליח הזרע, וסבת כל זה מבוארת, שהפועל הבריאות איננו הרופא לבד ולא החולה גם כן אבל הרופא והטבע, וכן בעבודת האדמה אין הפועל העובד ולא השדה גם כן אבל העובד והטבע.
All the acts which a man does do not necessarily realize the purpose intended in doing them. It happens that a person does all that is necessary in the proper way and yet fails to realize the purpose intended. Thus the physician in many cases does all that is necessary and in the best way in which it can be done, without any error on his or the patient’s part, and yet the cure, which is intended, does not come about. Similarly, the farmer may do all that is proper, he may sow at the proper time and his field may be good and kept in good shape, and yet the seed may not prosper. The explanation of all this is clear. Neither the physician alone nor the physician plus the patient are the cause of the cure, but the physician and nature. Similarly in agriculture, the cause of the produce is not the husbandman alone, nor the field, but the husbandman and nature.
2
וכן התפלה פעמים הרבה יעשה אותה האדם כמו שראוי ובעת הראוי, ולא תקובל התפלה, ולא מצד חטא המתפלל אלא שלא יסכים בזה רצון השם יתברך, כמו שהספן פעמים הרבה יעשה ספינתו מתוקנת כראוי וינהיגה בטובה שבהנהגות וירד בים בעת הראוי, ועם כל זה לא תצלח הספינה להגיע אל מקום החפץ, וזה מצד שלא יסכים בזה רצון השם יתברך, אם על צד העונש כמו שקרה בענין יונה, ואם על צד ההשגחה לטוב, לסבה מן הסבות שנזכרו בפרק י״ג מזה המאמר, וכן התפלה פעמים שלא תקובל אם על צד העונש כמו שבארנו בתפלת משה, או שאין המקבל מוכן עד שירבה ויפציר בתפלה או שיעשה פעולות מורות על ההכנעה, כתענית או לבישת שק כאנשי נינוה, וכיוצא בדברים הללו כמו שבארנו, ואם שיהיה שם מונע אחר, כמו שאמרו רבותינו ז״ל שלא נתקבלה תפלת דוד שלא ימות בשבת, בעבור שהגיע העת שימלוך שלמה בנו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, ואם בעבור שהשם יתברך יודע שאין הדבר ההוא המבוקש טוב אל המתפלל, ועל צד ההשגחה עליו לא תקובל תפלתו, כאלו תאמר שהתפלל בעבור בנים ולא תקובל תפלתו, להיות השם יתברך יודע היות הבנים רעים אליו ומבקשים להמיתו, כמו אבשלום שבקש להמית את דוד, או שיתפלל בעד ממון, והשם יתברך יודע שהממון ההוא יהיה סבת מותו, כמאמר שלמה עושר שמור לבעליו לרעתו, או שיהיה סבת כפירתו, כמאמר שלמה פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה׳, או לסבה אחרת נסתרת ממנו וידועה אצל השם יתברך.
So in the case of prayer. It often happens that a person prays in a proper way, at the proper time, and yet his prayer is not accepted, not because of any sin on his part, but because the will of God does not assent. In the same way a shipbuilder, in many cases, makes his ship properly, navigates it properly on the sea at the proper time, and yet fails to reach his desired destination, simply because the will of God does not desire it, either as a punishment, like the case of Jonah, or by way of providence, for a good end, as determined in the several ways discussed above. So prayer sometimes fails of acceptance, either as a punishment, as we explained in the case of Moses, or because the recipient [of God’s influence] is not prepared until he persists in offering many prayers, or performs certain acts indicative of submission, such as fasting or putting on sackcloth, like the men of Nineveh, and so on, as we explained; or there may be some other obstacle, as the Rabbis say, that David’s prayer that he should not die on the Sabbath, was not accepted, because the time had come for Solomon his son to reign, and one reign can not encroach upon another even a hair’s breadth. Or because God knows that the favor requested is not good for the suppliant, and hence his prayer is not accepted by way of providence, for his own good. For example, a person may pray for children, and his prayer is not accepted because God knows that his children will be hostile to him and will seek to kill him, as Absalom sought to kill David; or a person may pray for wealth, and God knows that his wealth will be the cause of his death, as Solomon says: “Riches kept by the owner thereof to his hurt;” or the cause of unbelief, as Solomon says: “Lest I be full and deny, and say: ‘Who is the Lord?’ ” or for some other cause hidden from us and known to God.
3
ולזה יהיה מבחר התפלה מה שהיה מתפלל החכם ואומר רבונו של עולם עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת והטוב בעיניך עשה, אמר שיעשה רצונו בשמים בענין שיהיה נחת רוח מתחת ליראי ה׳, וזה שישדד המערכת לבטל הגזרה מעל עושי רצונו בענין שיהיה להם כח לינצל מצרתם, ואחר כך אמר והטוב בעיניך עשה, כלומר ובכל דבר שאני מתפלל לפניך אל תפן לדברי ולא לבקשתי לעשות מה שלבי חפץ או מה שאני שואל, שפעמים הרבה אני מבקש ומתפלל על דבר שהוא רע לי, לפי שאני מדמה וחושב שהוא טוב, ואתה הוא היודע יותר ממני אם הדבר ההוא טוב אלי או רע, ועל כן אתה תבחר ולא אני, עשה מה שאתה יודע שהוא טוב, וזהו והטוב בעיניך עשה, לא מה שהוא טוב בעיני. ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו ז״ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, לפי שבחינת הטוב הוא אל השם יתברך לא אל האדם, שעל ה׳ לבחור דרך הטוב והישועה אל האדם, אבל האדם אין לו לעשות אלא לברך השם תמיד, וזהו שאמר דוד לה׳ הישועה, כלומר על השם יתברך לבדו הוא בחירת דרך הישועה ולא על האדם, ומה שמוטל על האדם הוא לברך את ה׳ תמיד על הטובה ועל הרעה ויכיר שהכל הוא לטוב לו, וזהו על עמך ברכתך סלה.
The best kind of prayer is therefore that of the wise man, who said: “O Lord, do Thy will in heaven above, show kindness to those who fear Thee here below, and do what is good in Thine eyes.” He meant that God should do His will in heaven, so that pleasure may be afforded below to those who fear the Lord, i. e. that He should overcome the stars and annul their decree against those who perform His will, so that they may have power to save themselves from their trouble. Then he says: “And do what is good in Thine eyes,” that is, whatever it is that I pray to Thee for, attend not to my words or request, to do what my heart desires, or what I ask, for many times I ask and pray for something which is bad for me, thinking it is a good. But Thou knowest better than I whether the thing is good for me or bad. Therefore decide Thou and not I; do what Thou knowest is good. Therefore he says: “Good in Thine eyes,” and not in my eyes. This is the meaning of the rabbinical statement: “One is obliged to bless God for evil, as well as for good.” The reason is because God knows what is good, not man, and it is God who has to choose the way of good and of salvation for man, but man has nothing to do but to bless God always. This is what David meant when he said: “Salvation belongeth unto the Lord;” i. e. God alone knows how to choose the way of salvation, not man. Upon man it is incumbent always to bless the Lord for good as well as for evil, and to recognize that everything is for his good. Hence the Psalmist concludes: “Thy blessing be upon Thy people, Selah.”
4
ובעבור זה היתה התפלה היותר ראויה אל השם יתברך לבקש רצונו בדברים כלליים לא בדברים מוגבלים פרטיים ודרך מיוחד, שהמתפלל בדרך מיוחד ודברים פרטיים הנה הוא כאלו רוצה להכריח הרצון האלהי למה שדעתו נוטה בו ובוחר ואינו רוצה להכריח דעתו לרצון האלהי, וזה כאלו מטיל דופי בידיעת השם יתברך ויכלתו, כאלו אין ביד השם יתברך דרך אחרת לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו אלא הדרך שהוא בוחר לעצמו, ועל כיוצא בזה אמר המשורר אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי, כלומר כשתתפללי לפני בשר ודם את צריכה לפרש בקשתך והדרך שאת בוחרת בו להגיע אל מבוקשך, שבזולת זה לא ידע מה שבלבך ומה שאת צריכה ומה הוא הטוב והמועיל אליך, אך כשאת מתפללת לפני האלהים אל תפרשי בקשתך, אלא דומי נפשי לפניו ולא תבחרי את הדרך להצלתך, שהוא יודע הטוב והמועיל אליך יותר ממך, וזהו כי ממנו ישועתי או ממנו תקותי, שהוא יודע דרך הישועה או הדרך שתשלם בו התקוה יותר ממני, שפעמים אחשוב אני דרך לעצמי להשיג כבוד או מעלה מה או הצלה ויהיה ההפך, ולזה ראוי להתפלל לפניו במלות כוללות ולהשליך יהבך עליו, וזהו שאמר המשורר אחר שאמר והתענג על ה׳, אמר גול על ה׳ דרכך ובטח עליו והוא יעשה הטוב והמועיל אליך, שהוא יודע לבחור דרך הטוב או הכבוד או הישועה יותר ממך, וזה שאמר גם כן על אלהים ישעי וכבודי, כלומר על כן אני אומר אך לאלהים דומי נפשי, לפי שעליו לבחור לי מה שהוא ישע אלי או ריוח והצלה או כבוד, שאני לא אדע לשער זה, אלא אני משים מבטחי בו שהוא יבחר לי מה שהוא טוב ונכון ונאות לי, וזהו שסיים צור עוזי מחסי באלהים, ויספיק זה הדבור בתפלה:
For this reason the most fitting prayer is to ask the divine favor in general terms, and not in terms definite and specific. A person who prays to God in particular and specific terms is, as it were, desirous of forcing the divine will to his own ideas and preferences instead of bending his ideas to God’s will; but this is tantamount to a contempt for God’s knowledge and power, as though God knew no other way of granting his request except the one which he has chosen. Concerning such as he does the Psalmist say: “Only for God wait thou in stillness, my soul; For from Him cometh my hope,” i. e. when thou prayest to a human being, thou must specify thy request and state the way in which thou desirest to attain thy purpose, for without this he would not know what is in thy mind, what thou requirest and what is good and advantageous for thee. But when thou prayest before God, thou must not specify thy request, but, “wait in silence for Him, my soul,” and do not thou choose the way for thy salvation, for He knows what is good and beneficial for thee better than thou. This is the meaning of the words: “From Him cometh my salvation,” or, “From Him cometh my hope,” for He knows the way of salvation or the way to realize the hope better than I. For sometimes I think of a certain way of obtaining honor or some other good or salvation and the result is the opposite. Therefore one must pray to Him in general terms and cast one’s burden upon Him. This is the meaning of the Psalmist who, after saying: “So shalt thou delight thyself in the Lord,” adds: “Commit thy way unto the Lord; trust also in Him, and He will bring it to pass.” That is, he will bring to pass what is good and beneficial to thee, for He knows how to choose the way of good or honor or salvation better than thou. Hence the Psalmist also says: “Upon God resteth my salvation and my glory.” That is, the reason I say, “Only for God wait thou in stillness, my soul,” is because it is for Him to choose what is salvation for me or relief or deliverance or honor, for I am not able to tell, but I put my trust in Him that He will choose what is good and proper and beneficial for me. Hence he concludes: “The rock of my strength, and my refuge, is in God.” This will suffice concerning prayer.
כל הפעולות והמעשים שאדם פועל אינו מחוייב שיגיע שלמות תכליתם כפי פעולתם בהכרח, שכבר אפשר שיעשה האדם כל מה שראוי ובאופן הראוי ולא יגיע התכלית המכוון, הלא תראה הרופא פעמים הרבה יעשה כל מה שראוי לעשותו ועל צד היותר טוב שאפשר שיעשה ולא יפול טעות לא ממנו ולא מן החולה, ועם כל זה לא תגיע הבריאות המכוונת, וכן עובד האדמה יעשה כל מה שראוי ויזרע בעת הראוי ותהיה השדה טובה ומתוקנת כראוי, ולא יצליח הזרע, וסבת כל זה מבוארת, שהפועל הבריאות איננו הרופא לבד ולא החולה גם כן אבל הרופא והטבע, וכן בעבודת האדמה אין הפועל העובד ולא השדה גם כן אבל העובד והטבע.
All the acts which a man does do not necessarily realize the purpose intended in doing them. It happens that a person does all that is necessary in the proper way and yet fails to realize the purpose intended. Thus the physician in many cases does all that is necessary and in the best way in which it can be done, without any error on his or the patient’s part, and yet the cure, which is intended, does not come about. Similarly, the farmer may do all that is proper, he may sow at the proper time and his field may be good and kept in good shape, and yet the seed may not prosper. The explanation of all this is clear. Neither the physician alone nor the physician plus the patient are the cause of the cure, but the physician and nature. Similarly in agriculture, the cause of the produce is not the husbandman alone, nor the field, but the husbandman and nature.
וכן התפלה פעמים הרבה יעשה אותה האדם כמו שראוי ובעת הראוי, ולא תקובל התפלה, ולא מצד חטא המתפלל אלא שלא יסכים בזה רצון השם יתברך, כמו שהספן פעמים הרבה יעשה ספינתו מתוקנת כראוי וינהיגה בטובה שבהנהגות וירד בים בעת הראוי, ועם כל זה לא תצלח הספינה להגיע אל מקום החפץ, וזה מצד שלא יסכים בזה רצון השם יתברך, אם על צד העונש כמו שקרה בענין יונה, ואם על צד ההשגחה לטוב, לסבה מן הסבות שנזכרו בפרק י״ג מזה המאמר, וכן התפלה פעמים שלא תקובל אם על צד העונש כמו שבארנו בתפלת משה, או שאין המקבל מוכן עד שירבה ויפציר בתפלה או שיעשה פעולות מורות על ההכנעה, כתענית או לבישת שק כאנשי נינוה, וכיוצא בדברים הללו כמו שבארנו, ואם שיהיה שם מונע אחר, כמו שאמרו רבותינו ז״ל שלא נתקבלה תפלת דוד שלא ימות בשבת, בעבור שהגיע העת שימלוך שלמה בנו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, ואם בעבור שהשם יתברך יודע שאין הדבר ההוא המבוקש טוב אל המתפלל, ועל צד ההשגחה עליו לא תקובל תפלתו, כאלו תאמר שהתפלל בעבור בנים ולא תקובל תפלתו, להיות השם יתברך יודע היות הבנים רעים אליו ומבקשים להמיתו, כמו אבשלום שבקש להמית את דוד, או שיתפלל בעד ממון, והשם יתברך יודע שהממון ההוא יהיה סבת מותו, כמאמר שלמה עושר שמור לבעליו לרעתו, או שיהיה סבת כפירתו, כמאמר שלמה פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה׳, או לסבה אחרת נסתרת ממנו וידועה אצל השם יתברך.
So in the case of prayer. It often happens that a person prays in a proper way, at the proper time, and yet his prayer is not accepted, not because of any sin on his part, but because the will of God does not assent. In the same way a shipbuilder, in many cases, makes his ship properly, navigates it properly on the sea at the proper time, and yet fails to reach his desired destination, simply because the will of God does not desire it, either as a punishment, like the case of Jonah, or by way of providence, for a good end, as determined in the several ways discussed above. So prayer sometimes fails of acceptance, either as a punishment, as we explained in the case of Moses, or because the recipient [of God’s influence] is not prepared until he persists in offering many prayers, or performs certain acts indicative of submission, such as fasting or putting on sackcloth, like the men of Nineveh, and so on, as we explained; or there may be some other obstacle, as the Rabbis say, that David’s prayer that he should not die on the Sabbath, was not accepted, because the time had come for Solomon his son to reign, and one reign can not encroach upon another even a hair’s breadth. Or because God knows that the favor requested is not good for the suppliant, and hence his prayer is not accepted by way of providence, for his own good. For example, a person may pray for children, and his prayer is not accepted because God knows that his children will be hostile to him and will seek to kill him, as Absalom sought to kill David; or a person may pray for wealth, and God knows that his wealth will be the cause of his death, as Solomon says: “Riches kept by the owner thereof to his hurt;” or the cause of unbelief, as Solomon says: “Lest I be full and deny, and say: ‘Who is the Lord?’ ” or for some other cause hidden from us and known to God.
ולזה יהיה מבחר התפלה מה שהיה מתפלל החכם ואומר רבונו של עולם עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת והטוב בעיניך עשה, אמר שיעשה רצונו בשמים בענין שיהיה נחת רוח מתחת ליראי ה׳, וזה שישדד המערכת לבטל הגזרה מעל עושי רצונו בענין שיהיה להם כח לינצל מצרתם, ואחר כך אמר והטוב בעיניך עשה, כלומר ובכל דבר שאני מתפלל לפניך אל תפן לדברי ולא לבקשתי לעשות מה שלבי חפץ או מה שאני שואל, שפעמים הרבה אני מבקש ומתפלל על דבר שהוא רע לי, לפי שאני מדמה וחושב שהוא טוב, ואתה הוא היודע יותר ממני אם הדבר ההוא טוב אלי או רע, ועל כן אתה תבחר ולא אני, עשה מה שאתה יודע שהוא טוב, וזהו והטוב בעיניך עשה, לא מה שהוא טוב בעיני. ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו ז״ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, לפי שבחינת הטוב הוא אל השם יתברך לא אל האדם, שעל ה׳ לבחור דרך הטוב והישועה אל האדם, אבל האדם אין לו לעשות אלא לברך השם תמיד, וזהו שאמר דוד לה׳ הישועה, כלומר על השם יתברך לבדו הוא בחירת דרך הישועה ולא על האדם, ומה שמוטל על האדם הוא לברך את ה׳ תמיד על הטובה ועל הרעה ויכיר שהכל הוא לטוב לו, וזהו על עמך ברכתך סלה.
The best kind of prayer is therefore that of the wise man, who said: “O Lord, do Thy will in heaven above, show kindness to those who fear Thee here below, and do what is good in Thine eyes.” He meant that God should do His will in heaven, so that pleasure may be afforded below to those who fear the Lord, i. e. that He should overcome the stars and annul their decree against those who perform His will, so that they may have power to save themselves from their trouble. Then he says: “And do what is good in Thine eyes,” that is, whatever it is that I pray to Thee for, attend not to my words or request, to do what my heart desires, or what I ask, for many times I ask and pray for something which is bad for me, thinking it is a good. But Thou knowest better than I whether the thing is good for me or bad. Therefore decide Thou and not I; do what Thou knowest is good. Therefore he says: “Good in Thine eyes,” and not in my eyes. This is the meaning of the rabbinical statement: “One is obliged to bless God for evil, as well as for good.” The reason is because God knows what is good, not man, and it is God who has to choose the way of good and of salvation for man, but man has nothing to do but to bless God always. This is what David meant when he said: “Salvation belongeth unto the Lord;” i. e. God alone knows how to choose the way of salvation, not man. Upon man it is incumbent always to bless the Lord for good as well as for evil, and to recognize that everything is for his good. Hence the Psalmist concludes: “Thy blessing be upon Thy people, Selah.”
ובעבור זה היתה התפלה היותר ראויה אל השם יתברך לבקש רצונו בדברים כלליים לא בדברים מוגבלים פרטיים ודרך מיוחד, שהמתפלל בדרך מיוחד ודברים פרטיים הנה הוא כאלו רוצה להכריח הרצון האלהי למה שדעתו נוטה בו ובוחר ואינו רוצה להכריח דעתו לרצון האלהי, וזה כאלו מטיל דופי בידיעת השם יתברך ויכלתו, כאלו אין ביד השם יתברך דרך אחרת לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו אלא הדרך שהוא בוחר לעצמו, ועל כיוצא בזה אמר המשורר אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי, כלומר כשתתפללי לפני בשר ודם את צריכה לפרש בקשתך והדרך שאת בוחרת בו להגיע אל מבוקשך, שבזולת זה לא ידע מה שבלבך ומה שאת צריכה ומה הוא הטוב והמועיל אליך, אך כשאת מתפללת לפני האלהים אל תפרשי בקשתך, אלא דומי נפשי לפניו ולא תבחרי את הדרך להצלתך, שהוא יודע הטוב והמועיל אליך יותר ממך, וזהו כי ממנו ישועתי או ממנו תקותי, שהוא יודע דרך הישועה או הדרך שתשלם בו התקוה יותר ממני, שפעמים אחשוב אני דרך לעצמי להשיג כבוד או מעלה מה או הצלה ויהיה ההפך, ולזה ראוי להתפלל לפניו במלות כוללות ולהשליך יהבך עליו, וזהו שאמר המשורר אחר שאמר והתענג על ה׳, אמר גול על ה׳ דרכך ובטח עליו והוא יעשה הטוב והמועיל אליך, שהוא יודע לבחור דרך הטוב או הכבוד או הישועה יותר ממך, וזה שאמר גם כן על אלהים ישעי וכבודי, כלומר על כן אני אומר אך לאלהים דומי נפשי, לפי שעליו לבחור לי מה שהוא ישע אלי או ריוח והצלה או כבוד, שאני לא אדע לשער זה, אלא אני משים מבטחי בו שהוא יבחר לי מה שהוא טוב ונכון ונאות לי, וזהו שסיים צור עוזי מחסי באלהים, ויספיק זה הדבור בתפלה:
For this reason the most fitting prayer is to ask the divine favor in general terms, and not in terms definite and specific. A person who prays to God in particular and specific terms is, as it were, desirous of forcing the divine will to his own ideas and preferences instead of bending his ideas to God’s will; but this is tantamount to a contempt for God’s knowledge and power, as though God knew no other way of granting his request except the one which he has chosen. Concerning such as he does the Psalmist say: “Only for God wait thou in stillness, my soul; For from Him cometh my hope,” i. e. when thou prayest to a human being, thou must specify thy request and state the way in which thou desirest to attain thy purpose, for without this he would not know what is in thy mind, what thou requirest and what is good and advantageous for thee. But when thou prayest before God, thou must not specify thy request, but, “wait in silence for Him, my soul,” and do not thou choose the way for thy salvation, for He knows what is good and beneficial for thee better than thou. This is the meaning of the words: “From Him cometh my salvation,” or, “From Him cometh my hope,” for He knows the way of salvation or the way to realize the hope better than I. For sometimes I think of a certain way of obtaining honor or some other good or salvation and the result is the opposite. Therefore one must pray to Him in general terms and cast one’s burden upon Him. This is the meaning of the Psalmist who, after saying: “So shalt thou delight thyself in the Lord,” adds: “Commit thy way unto the Lord; trust also in Him, and He will bring it to pass.” That is, he will bring to pass what is good and beneficial to thee, for He knows how to choose the way of good or honor or salvation better than thou. Hence the Psalmist also says: “Upon God resteth my salvation and my glory.” That is, the reason I say, “Only for God wait thou in stillness, my soul,” is because it is for Him to choose what is salvation for me or relief or deliverance or honor, for I am not able to tell, but I put my trust in Him that He will choose what is good and proper and beneficial for me. Hence he concludes: “The rock of my strength, and my refuge, is in God.” This will suffice concerning prayer.