המאמר הראשון, הכלל השני 1

נחקור בו במופתים שסדר לאמת ההקדמה הא' אם הם נותנים האמת בה על כל פנים ונחלק הפ׳ הזה לד׳ עיונים כמספר [מיני] המופתים הנעשים שם. העיון הא׳ בחקירת המופת שסדר בבאור המנעות מציאות גודל נבדל בב״ת ונאמר שהמופת ההוא הוא הטעאי' ונערך על הדרוש. וזה שהמניח גודל בלתי ב״ת אמר במציאות שיעור ונבדל ולזה ג״כ לא יתחייב שגדר הבב״ת יצדק על חלקיו כמו שלא יתחייב זה בקו הלמודי. ולא יתחייב הרכבה בו כלל אלא מחלקיו אלא שזה למה שיראה בנוי על יסוד המנעות הרקות כמו שקדם לנו בכלל הראשון וזה שאם הודינו במציאותו לא ימנע מציאות שעור נבדל למוחשות אבל אולי יחוייב מציאותו למה שכבר אפשר שישוער. ויתאמת אמרנו בו גדול או קטן ויתר משיגי חכמה. אבל למה שהרחיק מציאותו בנה עליו המופת הזה. ולפי שאין בכל מה שחתר מופת מספיק בבטול מציאותו ראינו להשיב עליהם לבאר שקרות המופתים הרם [לפי] שבזה תועלת גדול בחכמה הזאת. ולפי שהאומרים ברקות דמו לפי דעתו שהדקות היא סבת התנועה אומר שהמופת הנעשה לבאר שקרות הדימוי הטעאיי. וזה שהאומרים ברקות לא דמו שיהיה הרקות סבת התנועה אלא במקרה. וזה שהם חשבו שאם לא יהיה הרקות נמצא לא תהיה תנועת ההעתק אפשרית להמנע הכנס גשם בגשם ונעזרו בזה גם כן מהצמיחה והחתוך והספוגית והמקשיות ומדמויים אחרים כמו שבא זה כלו בספר השמע והיות הרקות סבת התנועה במקרה על הדרך הזה לא יחייב היות הרקות פועל או תכלית. ואמנם המופת הראשון שעשה לבטל מציאות חרקות מצד מציאות התנועה הוא מבואר הבטול. וזה שאם היו האומרים בדקות מחייבים היותו סבה בעצם לתנועה היה מקום למופת ההוא אבל לא דמו לעולם אלא היותו סבה במקרה כמו שקדם. ולזה לא ימנע היותו ליסודות. ואם היו מעורבין ברקות היות להם האותות במקומם הטבעי וחלוף טבע מה שממנו ומה שאלי' לסבת קרובו או רחוקו מהמקיף או מהמרכז. ולזה לא ימנע מציאות חתנועה הטבעית וההכרחית במציאות הרקות וכ״ש שלא יחוייב בזה המופת המנעות מציאות הרקות חוץ לעולם למה שאם היה הרקות שאין לו טבע ממה שממנו ומה שאליו לא יתחייב המנעות תנועה סבובית לגשם כדורי וזה מביארת כנפשו. ואמנם המופת הב׳ והג' בנויים על שתי הקדמות שהאחת מהן כוזבת והיא האומרת שיחס התנועה אל התנועה כיחס המקבל אל המקבל כשהיו המקבלים מתחלפים. וזה כי למה שהתנועה תחייב זמן לעצמותה יתחייב שבהסתלק המקבל ישאר זמן שרשי לתנועה ידוע אצל הטבעי לפי חזק המניע. ולזה תאמת שיחס איחור התנועה השרשית אל איחור התנועה השרשית כיחס המקבל אל המקבל כמו שתאמר עד״מ שיחס איחור התנועה באיש היגע אל איחור התנועה באיש ההוא בהיותו יותר יגע כיחס היגיעה אל היגיעה. ואם סלקנו היגיעה תשאר התנועה השרשית. ודנה ן׳ רשד חתר להתיר הספק בשכבר העיד עליו אבובכר במקצת והרבה דברים מרבים הבל. נטה אחרונים מי שחשב לבאר המנעות הרקות בשאמר שהממוצע תנאי במציאות התנועה וזה לדאותות טבעו למה שאליו והוא דבר לא התבאר ולא יתבאר בשכבר אפשר שיאמר שהכובד והקלות למתנועעים בטבע ואין צורך בהם לממוצעים. ואולי שאפשר שיאמר שלכלם כובד מה אלא שיתחלפו בפחות ויתר. ולפי זה המתנועעים למעלה יהיה מהכרח היותר כבדים כאלו תאמר שהאויר בהיותו תוך המים יעלה מצד הכרח כובד המים הדורשים המטה לחיותם יותר כבדים. וכבר יראה זה כי אנחנו אם פנינו מקום הארץ ואולי עד המרכז כבר יתמלא מים או אויר אם זה להכרח המנעות הרקות תוך העולם או לסבת כובד האויר לא התבאר עדיין ולא יתבאר. ועוד שאם היה שהודינו שהממוצע תנא׳ במציאות התנועה הנה לא ימנע משיהיה חוץ לעולם רקות ויתנועע בתוכו גשם כדורי בסבוב. כי המופתים ההם לא ימנעו אלא תנועה ישרה לגשם מונח ברקות. אבל הגשם הכדורי כבר יתנועע בתוכו מבלתי שימיר מקומו וזה מבואר מאד. ואמנם המופת הד' יסודו דהקדמה דאומרת שהמנע גשם בגשם הכנסו הוא מצד מרחקיו והג׳ בלבד והוא שקר מבואר לאומרים ברקות שאין ההמנע מפני הרחקים מופשטים אבל מפני הרחקים במה שהם בעלי חומר. ואם היה שאין ההמנעות מפני החמר לבדו למה שאם לא היה לו רחקים לא יטריד מקום. הנה גם כן הרחקים אם לא היו בעלי חומר לא יטרידו מקום ואז לא היו צריכים אל מקומות בב״ת אלא שאם היה שלא יצדקו נפרדים רוצה לומר שאין באחד מהם די להמנעות הכנס גשם בגשם הנה יצדק מורכב שהרחקים בעלי חמר יטרידו המקום אשר מזה הצד היא נמנע הכנס גשם בגשם ולזה לא יתאמת שהרחקים מופשטים יצטרכו אל מקום וזה מבואר מאד. ומה שחזק דעתו הוא כשאמר שהרחקים תכליות הגשמים הנה האומר ברחק נבדל אינו מודה בו והוא מערכה על הדרוש. הנה כבר התבאר שאין בכל מה שאמר דבר [ראוי] לשום לב עליו בבטול רוחק נבדל והיא מה שכווננו לביאורו. וכבר יראה שמציאותו מחוייב לפי סברתם האומרים בהמנעות מציאות גשם בב״ת וזה שהוא מחוייב שלא יהיה חוץ לעולם גשם ואם אין שם גשם הנה אין שם מלוי. ואם אין שם מילוי מי יתן ואדע מה זה אשר ימנעהו לקבל רחקים גשמיים: והנה רחקים נבדלים עניינם המקום הפנוי לקבל רחק׳ גשם. ואמרנו המקום פנוי [למה שיראה] שהמקום דאמתי לגשם הוא הפנוי השוה לגשם אשר יטרידנו הגשם כמו שנבאר במקומו בג״ה ולזה התבאר שגודל נבדל אינו נמנע בעצמו אבל אולי מחוייב ואיך לא והפנאי בעצמו כבר יאמר בו גדול או קטן והוא משוער בחלק ממנו ואלו תדמה. בלי קערורית הורק מן האויר ולא נתמלא אויר במקומו הנה הפנאי ההוא יאמר בו גדול או קטן והוא משוער בחלק ממנו. ואחר שיצדק עלינו גדר הכמה המתדבק הנה הוא בהכרח גודל אחר שאיננו זמן ואם כן אחר שאין חוץ לעולם גשם לפי סברתם האומרים בהמנעות גשם בב״ת יש שם בהכרח פנאי. ואחר שהתבאר שהוא גודל התבאר אם כן מציאות גודל נבדל ולפי שהוא נמנע מציאות התכלית לו למה שהוא מחוייב שיכלה אל גשם או אל פנוי ואי אפשר שיכלה אל גשם א' הנה אם כן יכלה אל פנוי וכן לב״ת והתבאר אם כן לפי סברתם מציאות גודל נבדל בב״ת ואיך שיהיה התבאר בהכרח מציאות גודל בב״ת גשם היה או נבדל וזהו מה שראינו לחתום בו העיון הראשון. ואולם במופת אל תבריזי אשר קראו מופת ההתדבקות הוא מביאר שלא יתחייב מי שחשב וזה שהמנעות היות בב״ת גדול מבב״ת הוא מצד השיעור שכשנניחהו גדול בצירוף הכוונה בו גודל השיעור שאין תכלית לו הוא בלתי משוער ולזה לא היה הקו האחד גדול מהאחר לפי שכל אחד בלתי מקבל השיעור בכללו ולזה איננו גדול מהאחר ואם היה נוסף מהא' היה מהצד שהוא ב״ת וזה מבואר בעצמו וכבר התאמת זה מן החוש למה שהוא מבואר מעניין הזמן לאומר בנצחותו שזה עניינו שהזמן הוא מתוסף מהצד שהוא בו ב״ת עם היותו בב״ת מהצד האחר לאומר בקדמתו ועוד התבאר במה שיבא בג״ה שאף לאמונתינו האמיתית בחדוש יתחייב זה במה שאין ספק בו:

Bu bölümde, Rambam’ın birinci öncülü doğrulamak için düzenlediği kanıtları araştıracağız: Bu kanıtların bu öncül hakkında gerçekliği zorunlu biçimde verip vermediğini inceleyeceğiz. Bu bölümü, orada yapılan kanıt türlerinin sayısına göre dört incelemeye ayıracağız. Birinci inceleme, sonsuz ayrık bir büyüklüğün varlığının olanaksızlığını açıklamak için düzenlediği kanıtın araştırılmasıdır. Biz deriz ki: Bu kanıt yanıltıcıdır ve kanıtlanması gereken şeyi baştan varsaymaktadır. Çünkü sonsuz bir büyüklük kabul eden kişi, bir ölçünün ayrık olarak var olduğunu söylemektedir. Bu nedenle sonsuzun tanımının onun parçaları hakkında da doğru olması gerekmez; tıpkı matematiksel çizgide bunun gerekmediği gibi. Onda, parçalarından oluşma dışında herhangi bir bileşim de zorunlu olmaz. Fakat bu kanıt, daha önce birinci genel bölümde geçtiği gibi, boşluğun olanaksızlığı temelinin üzerine kurulmuş görünmektedir. Çünkü boşluğun varlığını kabul edersek, duyulur şeylerden ayrık bir ölçünün varlığı olanaksız olmaz; hatta belki varlığı zorunlu olur. Çünkü onun ölçülmesi olanaklıdır. Onun hakkında “büyük” ya da “küçük” dememiz ve niceliğe ait diğer nitelikleri ona yüklememiz doğru olur. Fakat Aristoteles onun varlığını uzak gördüğü için bu kanıtı onun üzerine kurmuştur. Boşluğun varlığını iptal etmek için giriştiği şeylerin hiçbirinde yeterli kanıt bulunmadığından, bu kanıtların yanlışlığını açıklamak için onlara cevap vermeyi uygun gördük. Çünkü bu bilgelikte bunun büyük bir faydası vardır. Aristoteles’e göre boşluğu savunanlar, boşluğun hareketin sebebi olduğunu düşündükleri için, o da bu yanlış düşüncenin yanlışlığını açıklamak üzere kanıt kurmuştur. Fakat boşluğu savunanlar, boşluğun hareketin özsel sebebi olduğunu düşünmemişlerdir; yalnızca dolaylı sebebi olduğunu düşünmüşlerdir. Onların düşüncesi şuydu: Boşluk var olmasaydı yer değiştirme hareketi olanaklı olmazdı; çünkü cismin cisim içine girmesi olanaksızdır. Bu konuda ayrıca büyüme, kesilme, süngerimsi cisimler, katı cisimler ve Fizik kitabında anılan başka benzetmelerden de yardım almışlardır. Boşluğun bu yoldan, yani dolaylı olarak hareketin sebebi olması, boşluğun etkin neden ya da amaçsal neden olmasını gerektirmez. Aristoteles’in hareketin varlığından yola çıkarak boşluğun varlığını iptal etmek için yaptığı birinci kanıtın geçersizliği açıktır. Çünkü boşluğu savunanlar boşluğun hareketin özsel sebebi olduğunu ileri sürmüş olsalardı, bu kanıta yer olurdu. Fakat onlar her zaman yalnızca dolaylı sebep olduğunu düşünmüşlerdir. Bu nedenle boşluğun unsurlar için var olması olanaksız değildir. Unsurlar boşlukla karışık olsalar bile kendi doğal yerlerindeki yönelimlere, yani kendisinden hareket edilen ve kendisine doğru hareket edilen yer bakımından farklı doğalara sahip olabilirler; bu da onların kuşatıcıya ya da merkeze yakınlık veya uzaklıklarından kaynaklanabilir. Bu yüzden boşluğun varlığıyla doğal hareketin ve zorlamalı hareketin varlığı olanaksız olmaz. Hele bu kanıttan, evrenin dışında boşluğun varlığının olanaksızlığı hiç çıkmaz. Çünkü boşlukta “kendisinden hareket edilen yer” ve “kendisine doğru hareket edilen yer” doğası bulunmasa bile, küresel bir cismin dairesel hareketinin olanaksızlığı bundan zorunlu olarak çıkmaz. Bu, kendi içinde açıktır. İkinci ve üçüncü kanıtlar iki öncüle dayanır. Bu öncüllerden biri yanlıştır: Hareketlerin birbirine oranının, kabul edenler farklı olduğunda, kabul edenin kabul edene oranı gibi olduğunu söyleyen öncül. Çünkü hareket özü gereği zaman içinde gerçekleşir. Bu nedenle, hareketi kabul eden şeyin etkisi ortadan kaldırılsa bile, hareket ettiricinin gücüne bağlı olarak doğanın belirlediği temel bir hareket süresi kalır. İki temel hareket süresindeki gecikmelerin oranı da hareketi kabul eden iki şeyin oranına eşittir. Örneğin yorgun bir kişinin hareketindeki gecikmenin, aynı kişinin daha yorgun olduğundaki gecikmeye oranı, iki yorgunluk düzeyinin oranı gibidir. Yorgunluk etkisi kaldırıldığında geriye temel hareket süresi kalır. İbn Rüşd bu güçlüğü çözmeye çalışmış, Ebu Bekir’in de kısmen işaret ettiği gibi birçok boş söz söylemiştir. Sonrakilerden bazıları, ara ortamın hareketin varlığı için şart olduğunu söyleyerek boşluğun olanaksızlığını açıklamaya yöneldi. Bunu da onun doğasının hareketin yöneldiği yere işaret etmesiyle açıkladılar. Fakat bu açıklanmış değildir ve açıklanamaz. Çünkü ağırlığın ve hafifliğin doğal olarak hareket eden şeylerde bulunduğu; ara ortamlara ihtiyaç bulunmadığı söylenebilir. Belki de hepsinde bir tür ağırlık bulunduğu, yalnız azlık ve çokluk bakımından farklılaştıkları söylenebilir. Buna göre yukarı doğru hareket eden şeyler, daha ağır olanların zorlamasıyla yukarı çıkar. Mesela hava suyun içindeyken yükselir; çünkü aşağıyı arayan suyun ağırlığı onu zorlar. Bunun sebebi, suyun daha ağır olmasıdır. Bu şuradan da görünür: Eğer yeryüzünün yerini, hatta belki merkeze kadar boşaltsaydık, o yer suyla ya da havayla dolardı. Bunun sebebinin evren içinde boşluğun olanaksızlığı mı yoksa havanın ağırlığı mı olduğu henüz açıklanmamıştır ve açıklanamaz. Ayrıca, ara ortamın hareketin varlığı için şart olduğunu kabul etsek bile, evrenin dışında boşluk bulunması ve onun içinde küresel bir cismin dairesel hareketle hareket etmesi olanaksız olmaz. Çünkü bu kanıtlar yalnızca boşluğa konulmuş bir cismin doğrusal hareketini engeller. Küresel cisim ise yerini değiştirmeden onun içinde hareket edebilir. Bu çok açıktır. Dördüncü kanıta gelince: Onun temeli, cismin cisim içine girmesinin olanaksızlığının yalnızca cismin üç uzaklığından kaynaklandığını söyleyen öncüldür. Bu, boşluğu savunanlara göre açıkça yanlıştır. Çünkü onlara göre olanaksızlık soyut uzaklıklardan değil, madde sahibi uzaklıklardan kaynaklanır. Olanaksızlık yalnız maddeden kaynaklanmasa bile —çünkü uzaklıkları olmasaydı yer kaplamazdı— uzaklıklar da madde sahibi olmasalardı yer kaplamazlardı. Böyle olunca sonsuz sayıda yerlere ihtiyaç duymazlardı. Eğer bunların ayrı ayrı doğru olmadığı söylenecekse, yani her birinin tek başına cismin cisim içine girmesinin olanaksızlığı için yeterli olmadığı kabul edilecekse, bileşik olarak doğru olur: Madde sahibi uzaklıklar yeri kaplar; bu yönden cismin cisim içine girmesi olanaksızdır. Bu nedenle soyut uzaklıkların yere ihtiyaç duyduğu doğrulanmaz. Bu çok açıktır. Aristoteles’in görüşünü güçlendirmek için söylediği, uzaklıkların cisimlerin sınırları olduğu iddiasına gelince: Ayrık uzaklığı savunan kişi bunu kabul etmez. Bu, yine kanıtlanması gereken şeyi baştan varsaymaktır. Böylece ayrık uzaklığın iptali konusunda onun söylediği hiçbir şeyin dikkate değer olmadığı açıklanmıştır. Burada açıklamayı amaçladığımız şey budur. Hatta onların, yani sonsuz cismin varlığını olanaksız sayanların görüşüne göre, ayrık uzaklığın varlığının zorunlu olduğu görülmektedir. Çünkü evrenin dışında cisim bulunmaması zorunludur. Eğer orada cisim yoksa orada doluluk da yoktur. Doluluk yoksa, onun cisme ait uzaklıkları kabul etmesini neyin engelleyeceğini bilmek isterim. Ayrık uzaklıkların anlamı, cismin uzaklıklarını kabul etmeye boş olan yerdir. “Boş yer” dememizin sebebi şudur: Cisim için gerçek yer, HaŞem’in yardımıyla kendi yerinde açıklayacağımız üzere, cismin kapladığı ve cisme eşit olan boşluktur. Böylece ayrık büyüklüğün özü bakımından olanaksız olmadığı, hatta belki zorunlu olduğu açıklanmıştır. Nasıl olmasın? Boşluğun kendisi hakkında da “büyük” veya “küçük” denir ve onun bir parçasıyla ölçülür. Örneğin içi oyuk bir kabın havadan boşaltıldığını ve onun yerinin havayla dolmadığını düşün. Bu boşluk hakkında “büyük” veya “küçük” denir; onun bir parçasıyla ölçülür. Sürekli niceliğin tanımı ona doğru biçimde uygulanıyorsa ve o zaman değilse, zorunlu olarak bir büyüklüktür. Buna göre, onların yani sonsuz cismin olanaksızlığını savunanların görüşüne göre evrenin dışında cisim olmadığına göre, orada zorunlu olarak boşluk vardır. Bunun bir büyüklük olduğu da açıklandığına göre, ayrık bir büyüklüğün varlığı açıklanmış olur. Bu büyüklüğün bir sınırı bulunması olanaksızdır. Çünkü son bulacaksa ya bir cisimde ya da bir boşlukta son bulmak zorundadır. Tek bir cisimde son bulması olanaklı değildir. Öyleyse boşlukta son bulur; bu da sonsuza kadar gider. Böylece onların görüşüne göre sonsuz ayrık bir büyüklüğün varlığı açıklanmış olur. Her durumda, ister cisim olsun ister ayrık olsun, sonsuz bir büyüklüğün varlığı zorunlu olarak açıklanmıştır. Birinci incelemeyi bununla tamamlamayı uygun gördük. Tebrizi’nin “bitiştirme kanıtı” adını verdiği kanıta gelince: Bunun da düşündüğü sonucu zorunlu kılmadığı açıktır. Çünkü bir sonsuzun başka bir sonsuzdan büyük olmasının olanaksızlığı ölçü yönündendir. Onu göreli olarak daha büyük kabul ettiğimizde amaçlanan, ölçü büyüklüğüdür. Sonsuz olan ise ölçülebilir değildir. Bu yüzden bir çizgi diğerinden büyük değildir; çünkü her biri bütünü bakımından ölçüyü kabul etmez. Bu nedenle biri diğerinden büyük değildir. Eğer birinden fazlalık varsa, bu sonlu olduğu taraftandır. Bu kendiliğinden açıktır. Bu, duyudan da doğrulanır. Zamanın başlangıçsızlığını savunan kişiye göre zamanın durumu böyledir: Zaman, bir yönden sonsuz olmakla birlikte, diğer yönden ona eklenir. HaŞem’in yardımıyla ileride, bizim gerçek yaratılış inancımıza göre de bunda şüphe bulunmadığı açıklanacaktır.

העיון הב' בחקירה במופתים שסדר בבאור הטנעות מציאות גודל גשמי בב״ת והנה הבאור הכולל שהתחיל בו תחלה הוא מבואר הנפילה שההקדמה הקטנה האומרת שכל גשם יקיף בו שטח או שטחים חולק עליה בעל הריב האומר במוציאות גשם בב״ת והנה סדר המערכה עלה דרוש והנה אם הודינו לו בהמנעות גודל גשמי בב״ת לא יחייב מה שדמה בגודל למה שכבר אפשר שיבדלו מן הגשם כמו שבארנו במה שעבר והנה במספר נדבר בו במה שיבא בג״ה ואולם המופתים הטבעיים הנה הראשון נפסד החומר והצורה וזה שהוא מחובר מהקדמות בלתי מורות שהתדבקות הנמשך בלתי מחוייב וזה שההקדמה האומרת בהמנעות מציאות יסודות בב״ת לא יתבאר באחד מהשמע אלא בב' טענית האחד כי הבב״ת לא [תקיף] בו ידיעה ודנה אין מהכרח ההתחלות במה שהם התחלות להיותן ידועות והוא מבואר בעצמו. והב' שאם היו היסודות בב״ת היה מורכב בב״ת והוא הדרוש ולזה בהניחנו מורכב בב״ת לא התבאר המנעות מציאות היסודות בב״ת התבאר א״כ היות ההקש נפסד מצד חמרו. ואולם מצד צידתו למה שלא יתחייב בהניחנו א' מהיסודות בב״ת שיפסיד השאר כי כבר אפשר שלא יהיה בעל איכות למה שכבר אפשר שיונח גשם בב״ת אין איכות לו. ומזה הצד הוא מקבל כל האיכיות מצד היותו משולל מכלם והוא להם יסוד. וכבר נמצא גשם בלתי בעל איכות לפי סברתם בעניין הגרמים השמימיים אלא שבו כח והכנה לקבל האיכיות וכ״ש שבזה המופת לא התבאר המנעות מציאות גשם כדורי חוץ לעולם בב״ת. ומה שחזק עוד דעתו שאם היה בב״ת יהיה בב״ת בכל רחקיו לא יתחייב זה שאם היה סבה עצמית לרחקיו והיה מקום לחיוב ההוא אבל אם הבלתי תכלית משיג ממשיגיו ובלתי עצמי לו לא יתחייב בזה בכל הרחקים וזה מבואר מאד. ואמנם השני אשר יסודו הכובד והקלות הוא לקוח מהגשמים המוחשים אשר תחת הגלגל. ואולם האומר בגשם בב"ת ואמר שאין לו כובד ולא קלות כמו שיאמר בגרמים השמימים לדעת ארסטו. ואמנם הג' והד' אשר מצד המקום הנה אם הודינו גדר המקום אשר אמרו הנה לא יתנו האמת כמו שחשב. וזה שהאומר בגשם הבב״ת יאמר שמקומו הוא שטח קערירתו. והוא השטח המקיף המרכז ומצד גבנוניתו הוא בב״ת ואין לו מקום בפאה ההיא. ואיך לא והגשם השמימי המקיף בכל לפי דעת ארסטו זה תוארו רצונו שאין לו מקום מקיף אלא מוקף אלא שהאמת בעצמו לפי מה שיראה שהמקום האמתי לדבר הוא הרחקי אשר בין תכליות המקיף. והשקרים אשר חייב ארסטו לזה הרעת אין עניין להם שהוא מיוסד על שהרחקים אשר בתוך הכלי מלא מים נעתקים בהעתק הכלי. ואז היו מתחייבים השקרים ההם והוא בדוי ואינו אמת שהרחקים לאומרים בפנוי ורקות בלתי מתנועע. ולזה לא יתחייבו הבטולים ההם. והנה לסברת ארסטו במקום יתחייבו גבנוניות. מהם שהגרמים השמימיים יתחלפו במקום וזה שלכלם מקום בעצם רצוני השטח והמקיף בכל לא יהיה לו מקום בעצם למה שאין לו שטח מקיף שוה נבדל כי חשטח אשר בגבנינות אינו נבדל ממנו אשר בעבור זה נלחץ לומר שאין לו מקום בעצם. אלא במקרה ומהם שהגדר אשר אמרו בשהוא שטח מקיף שוה נבדל איננו מסכים גם למתנועעים תנועה ישרה. וזה שהמקום המיוחד לחלקים המתנועעים בעצם בתנועה הכל איננו מקיף שוה נבדל באופן שיהי לו ערבות ודמיון לכל חלקי המקום כאשר חתר. וזה שהמקום האויר עד״מ לפי סברתו הוא השטח המקיף בקערירות האש למה שיש לו שם ערבות ודמיון. ואמנם החלק האמצעי מן האויר לא נמלט אם שהוא במקומו הטבעי. אם שאינו במקומו הטבעי אשר לו האותות אשר אמרו. ואם הוא במקומו הטבעי יתחייב שמקומו הטבעי אשר לחלק יתחלף למקום הטבעי אשר לכל והוא בתכלית הגנות. ומהם שאם המקום אשר לגרם שמימיי בעצם היה או במהרה הנה מקיף המרכז לא יתכן בו האותות אשר אמרו במקומם בכלל. וזה שלא יצוייר בגרמים השמימיים האותותם אל המטה. וכל שכן שיסוד האש ידרוש המעלה אשר מזה הצד יש לו ערבות ודמיון במקיף ושהגרם השמימיי איך יהיה לו ערבות ודמיון אל המטה. גם מה שדמה שהכדור המתנועע יצטרך לדבר נח ומזה הצד היה אפשר לומר בו שהוא במקום הוא שקר בדוי. וזה שיתחייב מזה שסביב קטבי הכדור דבר נח ויתפוצצו אם כן חלקיו אלא שהנקודה אשר במרכז או בקטבים לא מתאור בתנועה ולא במנוחה בעצם. ואם היה שתתנועע במקרה מצד היותה תכלית למתנועע. ולזה לא יאמרו בעבורה שהכדור המקיף במקום. ואמנם כשהנחנו הפנוי הוא המקום הוא המסכים לכל המתנועעים תנועה ישרה או סבובית ולכל חלקיהם מבלי שלא נבקש להם האותות. והתמה שכאשר בקשנו ליסוד הארץ מקום הנה אמרנו שהיא המטה במוחלט. והנה המטה במוחלט איננו שטח כי אם נקודה ואי אפשר שתתואר במקום. ולזה היה האמת עד לעצמו ומסכים מכל צד כשהמקום האמתי הוא הפנוי וכבר היה ראוי להיות כן כי המקום היה ראוי שיהיה שוה למקומם כלו וחלקיו. ולזה המופת שסדרו אינינו נותן האמת בדרוש. והוא מה שכווננו בזה העיון השני. והנה להתפרסם זה העניין מהמקום היה הרבה מהקדמונים שהיו רואים כי המקום האמתי צורתו כשהיא תגבילהו ותיחדהו כלו וחלקיו עד [שרבותינו ע״ה] השאילו השם הזה לצורת הדבר ועצמותו אמרם ממקומו הוא מוכרע. ממקום שבאת. כלומר מאותו דבר עצמו. ממלא מקום אבותיו. והסתכל אשר העידו שהמקום הוא הפנוי אשר ימלא בעל המקום. ולזה אמרו ממלא. ואילו היה מכוון מדרגה לבד היו אומרים במקום אבותיו היה כלומר במדרגת אבותיו. ולזה להיותו הש״י היא הצורה לכלל המציאות כי הוא מחדשו ומיחדו ומגבילו השאילו לו השם הזה באמרם תמיד ברוך המקום. לא על דעתך אנו משביעים אלא על דעתינו ואל דעת המקום ב״ה. הוא מקומו של עולם. והיה דדימיון הזה נפלא כי כאשר רחקי הפנוי נכנסים ברחקי הגשם ומלואו כן כבודו יתברך בכל חלקי העולם ומלואו באמר מלא כל הארץ כבודו. ירצה כי עם היותו קדוש ונבדל בשלש קדושות שירמוז בהם אל היותו נבדל משלש עולמות הנה מלא כל הארץ שהוא יסוד העיבור שביסודות כבודו. ומזה העניין אמרו ברוך כבוד השם ממקומו. כלומר שתואר הברכה והשפע ממקומו ר״ל מעצמות ולא מזולתו. ויהיה הכינוי ממקומו שב אל הכבוד. ואם תרצה שיהיה הכבוד נאצל יהיה העניין כפשוטו. ויהיה הכינוי שב אל השם כלומר שכבוד ה׳ ברוך הוא ומושפע ממקום השם ר״ל עצמותו להיותו נאצל ממנו ולא יצטרך לפי הרב אשר פירש מקומו מדרגתו. כי אין ראוי ליחס מדרגה אצל השם. וזה מה שראינו לחתום בו זה העיון השני:

İkinci inceleme, sonsuz cisme ait bir büyüklüğün varlığının olanaksızlığını açıklamak için düzenlediği kanıtların araştırılmasıdır. İlk olarak başladığı genel açıklamanın düşüş noktası açıktır: “Her cisim bir yüzey ya da yüzeyler tarafından kuşatılır” diyen küçük öncüle, sonsuz cismin varlığını savunan muhatap karşı çıkar. Böylece kanıt kanıtlanması gereken şeyi baştan varsaymış olur. Eğer ona sonsuz cisme ait büyüklüğün olanaksızlığını kabul etsek bile, bunun büyüklük hakkında sandığı sonucu zorunlu kılması gerekmez. Çünkü büyüklüklerin cisimden ayrılması olanaklıdır; bunu daha önce açıkladık. Sayı konusuna ise, HaŞem’in yardımıyla ileride değineceğiz. Doğal kanıtlara gelince: Birincisi madde ve biçim bakımından bozuktur. Çünkü zorunlu sonucu göstermeyen öncüllerden oluşmuştur; önceki önermeden çıkarılan sonuç zorunlu değildir. “Sonsuz unsurların varlığı olanaksızdır” diyen öncül, Fizik’in birinci kitabında ancak iki argümanla açıklanır. Birincisi şudur: Sonsuz olan bilgiyle kuşatılamaz. Oysa başlangıçların, başlangıç olmaları bakımından bilinmeleri zorunlu değildir. Bu kendiliğinden açıktır. İkincisi şudur: Unsurlar sonsuz olsaydı, bileşik de sonsuz olurdu. Oysa bu, zaten kanıtlanması gereken şeydir. Bu yüzden sonsuz bir bileşik varsaydığımızda, sonsuz unsurların varlığının olanaksızlığı açıklanmış olmaz. Böylece tasımın içeriği bakımından bozuk olduğu açıklanır. Biçimi bakımından da bozuktur. Çünkü unsurlardan birinin sonsuz olduğunu varsaydığımızda, onun diğerlerini bozması zorunlu değildir. Çünkü onun nitelik sahibi olmaması olanaklıdır. Sonsuz bir cismin niteliğinin bulunmadığı varsayılabilir. Bu bakımdan, bütün niteliklerden yoksun olduğu için bütün nitelikleri kabul edebilir ve onlar için temel olur. Onların görüşüne göre göksel cisimler konusunda niteliksiz bir cisim zaten bulunmaktadır; onda nitelikleri kabul etme gücü ve hazırlığı vardır. Hele bu kanıtla, evrenin dışında sonsuz küresel bir cismin varlığının olanaksızlığı hiç açıklanmış olmaz. Aristoteles’in görüşünü güçlendirmek için söylediği “eğer sonsuz olsaydı bütün uzaklıklarında sonsuz olurdu” sözü de zorunlu değildir. Eğer sonsuzluk onun uzaklıklarının özsel sebebi olsaydı, bu zorunluluğun yeri olurdu. Fakat sonsuzluk, onun özsel olmayan niteliklerinden özsel olmayan bir nitelik ve özsel olmayan bir nitelikse, bunun bütün uzaklıklarda zorunlu olması gerekmez. Bu çok açıktır. Ağırlık ve hafiflik temeline dayanan ikinci kanıt ise, gök küresinin altındaki duyulur cisimlerden alınmıştır. Oysa sonsuz cisimden söz eden kişi, Aristoteles’in görüşüne göre göksel cisimler hakkında söylendiği gibi, onun ağırlığı ve hafifliği bulunmadığını söyleyebilir. Yer yönünden olan üçüncü ve dördüncü kanıtlara gelince: Onların söylediği yer tanımını kabul etsek bile, bu kanıtlar Aristoteles’in sandığı gibi kesin bir sonuca ulaştırmaz. Çünkü sonsuz cismi savunan kişi şöyle der: Onun yeri, içbükey yüzeyidir; bu da merkezi kuşatan yüzeydir. Dışbükey tarafı bakımından ise o sonsuzdur ve o tarafta yeri yoktur. Neden olmasın? Aristoteles’in görüşüne göre her şeyi kuşatan göksel cismin niteliği de budur: Onun kuşatan bir yeri yoktur, yalnızca kuşatılmış yüzeyi vardır. Fakat gerçeklik, göründüğü kadarıyla, bir şeyin gerçek yerinin kuşatan sınırların arasındaki uzaklıklar olmasıdır. Aristoteles’in bu görüş aleyhine zorunlu kıldığı yanlış sonuçların bununla ilgisi yoktur. Çünkü bunlar, su dolu bir kabın içindeki uzaklıkların, kap hareket ettiğinde onunla birlikte yer değiştirdiği varsayımına dayanır. O zaman o yanlış sonuçlar zorunlu olurdu. Fakat bu uydurmadır ve doğru değildir. Çünkü boşluğu ve boş yeri savunanlara göre uzaklıklar hareket etmez. Bu nedenle o geçersizlikler zorunlu olmaz. Aristoteles’in yer anlayışına göre ise bazı tuhaflıklar zorunlu olur. Bunlardan biri şudur: Göksel cisimlerin yer bakımından farklı olması gerekir. Çünkü hepsinin özsel olarak bir yeri vardır; yani yüzey. Fakat her şeyi kuşatan cismin özsel olarak yeri olmaz. Çünkü onun, kendisinden ayrık ve ona eşit bir kuşatıcı yüzeyi yoktur. Dışbükey taraftaki yüzey ondan ayrık değildir. Bu yüzden Aristoteles onun özsel olarak değil, yalnız dolaylı olarak yerde bulunduğunu söylemek zorunda kalmıştır. Bunlardan bir diğeri şudur: Onun “ayrık, eşit, kuşatıcı yüzey” diye verdiği tanım, doğrusal hareket eden şeylere de uymaz. Çünkü bütünün hareketiyle özsel olarak hareket eden parçaların özel yeri, yerin bütün parçalarına uygunluk ve benzerlik sağlayacak şekilde ayrık, eşit ve kuşatıcı değildir. Örneğin ona göre havanın yeri, ateşin içbükeyliğini kuşatan yüzeydir; çünkü orada uygunluk ve benzerlik vardır. Fakat havanın orta parçası hakkında şu iki ihtimalden biri zorunludur: Ya kendi doğal yerindedir ya da onun için söylediği işaretlere göre kendi doğal yerinde değildir. Eğer kendi doğal yerindeyse, parçanın doğal yerinin bütünün doğal yerinden farklı olması gerekir. Bu ise son derece kabul edilemezdir. Bir başka tuhaflık şudur: Eğer göksel cismin özsel yeri, hızlıca söyleyelim, merkezi kuşatan şey olsaydı, onun hakkında Aristoteles’in genel olarak yer için söylediği işaretler geçerli olmazdı. Çünkü göksel cisimlerde aşağıya yönelme düşünülemez. Hele ateş unsurunun yukarıyı araması ve bu yönden kuşatıcıyla uygunluk ve benzerlik taşıması düşünülürse, göksel cismin aşağıyla nasıl bir uygunluk ve benzerliği olabilir? Hareket eden kürenin sakin bir şeye ihtiyaç duyduğunu ve bu yönden onun bir yerde bulunduğunun söylenebileceğini sanması da uydurma ve yanlıştır. Çünkü bundan, kürenin kutupları çevresinde sakin bir şey bulunması ve dolayısıyla parçalarının parçalanması sonucu çıkar. Oysa merkezdeki ya da kutuplardaki nokta, özü bakımından ne hareket ne de hareketsizlik ile nitelenir. Eğer hareket edenin sınırı olması bakımından dolaylı olarak hareket ediyorsa, bu sebeple kuşatan kürenin bir yerde bulunduğu söylenmez. Fakat boşluğu yer olarak kabul ettiğimizde, bu hem doğrusal hem dairesel hareket eden bütün şeylere ve onların bütün parçalarına uyar; ayrıca onlar için bu işaretleri aramamız gerekmez. Şaşılacak şey şudur: Toprak unsuru için bir yer aradığımızda onun salt aşağı olduğunu söyleriz. Oysa salt aşağı bir yüzey değil, bir noktadır; bir yerde bulunmakla nitelenmesi olanaklı değildir. Bu nedenle gerçeklik kendi kendisine tanıktır ve her yönden uygundur: Gerçek yer boşluktur. Böyle olması da zaten gerekirdi; çünkü yerin, yer sahibi olan şeyin bütünüyle ve parçalarıyla eşit olması gerekirdi. Bu yüzden Aristoteles’in düzenlediği kanıt, istenen konuda kesin bir sonuca ulaştırmaz. Bu ikinci incelemede amaçladığımız şey budur. Yer konusundaki bu anlamın yaygınlığı sebebiyle, eskilerin çoğu gerçek yerin, şeyi bütünüyle ve parçalarıyla sınırlayıp belirleyen biçimi olduğunu düşünmüştür. Hatta bilgelerimiz, huzur içinde olsunlar, bu adı şeyin biçimi ve özü için benzetme yoluyla kullanmışlardır. “Kendi yerinden kanıtlanır” ve “geldiğin yerden” sözleri, “o şeyin kendisinden” demektir. “Atalarının yerini dolduran” ifadesi de böyledir. Dikkat et: Onlar, yerin, yer sahibinin doldurduğu boşluk olduğuna tanıklık etmişlerdir. Bu yüzden “dolduran” demişlerdir. Eğer yalnızca dereceyi kastetselerdi, “atalarının yerinde idi” derlerdi; yani atalarının derecesinde idi. Bu nedenle HaŞem, yüce olsun, bütün varlığın biçimi olduğu için —çünkü onu yenileyen, onu birleştiren ve onu sınırlayan O’dur— onlar bu adı O’nun için benzetme yoluyla kullanmışlardır. Daima “Yer yüce olsun” derler. “Seni kendi düşüncene göre değil, bizim düşüncemize ve Makom’un, yüce olsun, düşüncesine göre yemin ettiriyoruz” demişlerdir. “O, evrenin yeridir” sözü de böyledir. Bu benzetme harikuladedir. Çünkü boşluğun uzaklıkları cismin uzaklıklarına ve onun doluluğuna girdiği gibi, yüce Tanrı’nın ihtişamı da dünyanın bütün parçalarında ve doluluğundadır. Gerçekten de şöyle denir: “Bütün yeryüzü O’nun ihtişamıyla doludur.” Bunun anlamı şudur: O, üç kutsallıkla kutsal ve ayrık olsa da —bu üç kutsallık O’nun üç evrenden ayrık oluşuna işaret eder— O’nun ihtişamı, unsurların en yoğun olanı olan bütün yeryüzünü doldurur. Bu anlamdan dolayı şöyle demişlerdir: “HaŞem’in ihtişamı yerinden yüce olsun.” Yani bereket ve taşma niteliği O’nun yerinden, yani O’nun özünden gelir; başkasından değil. Buradaki “yerinden” zamiri ihtişama döner. Eğer ihtişamın taşmış bir varlık olduğunu istersen, anlam basit olur ve zamir HaŞem’e döner: HaŞem’in ihtişamı yücedir ve HaŞem’in yerinden, yani O’nun özünden taşmıştır; çünkü O’ndan taşmıştır. Rambam’ın, “yerinden” ifadesini “derecesinden” diye açıklamasına ihtiyaç yoktur. Çünkü HaŞem hakkında derece atfetmek uygun değildir. Bu ikinci incelemeyi bununla tamamlamayı uygun gördük.

העיון הג' בחקריה במופתים שסדר בהמנעות מתנועע בלתי בעל תכלית תנועה ישרה או סבובית. אולם המופתים שסדר בהמנעית תנועה ישרה לגשם הב״בת. ויחייב מזה הטנעות מציאות גשם בב״ת הנה הם בנויים כלם על הגשם המוחש ולזה יהיה החיוב חלקי ולא יתבאר עדיין הטנעות מציאות גשם בב״ת בלתי מוחש אלא שבשנחקור בהם נמצאם בלתי נותנים האמת על כל פנים אף בגשם מוחש וזה שהמופת הראשון המיוסד על האנה יש לאומר שיאמר שמקומות האנה עם היותם בלתי מוגבלים במין ר״ל המעלה והמטה הם בלתי מוגבלים באיש. וזה שהמקומות הם זה למעלה מזה לבלתי תכלית ואם אין שם מעלה במוחלט לא יקרה מזה בטול ואם היה שהתנועה הישרה נראית בחוש ואמנם המופת הב' המיוסד על הכובד והקלות הנה כשנניח הגשם בלתי בעל תכלית בעל כובד וקלות לא יתחייבו החיובים שדמה. וזה שכל כובד וקלות זמן שרשי אם מפאת האמצעי אשר בו יתנועע ואם להכרח היות התנועה בזמן ולא יתחייב אם כן כובד בעל תכלית מתנועע בזמן קטן מכובד בלתי בעל תכלית אבל יתחייב היות כובד גשם בעל תכלית מתנועע בזמן שוה לכובד גשם בלתי בעל תכלית ולא יקרה מזה בטול למה שזה קרה מפאת הכרח שמירת הזמן השרשי אשר מפאת האמצעי ומפאת התנועה. ולזה לא יתחייב שיתנועע הכובד הבלתי בעל תכלית בעתה כאשר חשב. והנה המופת הג' המיוסד על הפעל והפעלות החיוב אשר חשב שאי אפשר לגשם הבלתי בעל תכלית שיגיע מה שיש לו תכלית למה שאין יחס ביניהם והיה ראוי שתהיה פעולתו בבלתי זמן אינו. וזה שלמה שאי אפשר לתנועה אלא בזמן הוא מן ההכרח שיהיה לו לתנועה זמן שרשי אם נניח התנועה באנה. ואם נניח התנועה באיך הנה מהיות הבב״ת פועל משנה בזולת זמן לא יקרה ממנו בטול ולא יהיה כנגד המוחש. ולזה הוא מבואר שאין בכל מה שחתר לבאר הטנעות גשם בב״ת מפאתי התנועה הישרה מחוייב. ואמנם מפאת התנועה הסבובים הנה הוא ג"כ בלתי מחוייב בהיותם בגויים גם כן על הגשם המוחש. ולאימר שיאמר שיש שם גשם בלתי בעל תכלית והוא בלתי מתנועה בסבוב לסבות שזכר והנה כשנחקור בהם נמצאם בלתי נותנים האמת בהם אף בגשם מוחש. וזה שהמופת האחד מה שחייבו בו סותר הנמשך והוא שהמרחק אשר בין ב׳ הקוים מצד המקיף בב״ת להיות המרחק נוסף בתוספת הקו. ואחר שהקו מתוסף לב״ת המרחק א״כ נוסף לבלתי תכלית. יש למערער שיאמר המרחק מתוסף בתוספת המספר ושהתכלית בו לעולם שמור וכבר יראה זה מפני שהידיעה בהפכים אחת והנה כבר התבאר בספר החרוטים אפשרות התקצר המרחק לבלתי תכלית ויהיה המרחק בו שמור בו לעולם. וזה שאפשר שיונחו שני קוים שכל מה שיתרחקו יתקרבו ולא יתכן הפגשן לעולם ואפילו יוצאו לבלתי תכלית הנה שיש שם מרחק שמור לא יפסד וכ״ש בתוספת שאפשר שיתוסף לעולם ושיהיה התכלית שמור בו והוא האמת הגמור שהמרחק בב״ת שבין שני קוים ואם הם בב״ת אין מציאות לו להיות המרחק לעולם מוקף וכמו שיתבאר עוד מדברינו בג"ה אלא שתחלה נבאר שאם היה החיוב שיסד בו סותר הנמשך אמת היה מתחייב שיהיה המרחק בב״ת וב״ת יחר ואף לא נניחהו מתנועע. וזה שהמופתים שסדר הם בגויים על בטול דתנועה הסבובית לגשם הבב״ת אבל אם נניחה בלתי בעל תכלית בלתי מתנועע לא יקרה ממנו בטול וכ״ש אחד שנתבאר שחוץ לעולם בהכרח מילוי או רקות ואחר שהיה רחק בב״ת נמצא או אף אם לא ימצא עלינו שנניחהו על צד שהשתמש בו המהנדס בגדר הקוים הנוכחיים ובזולתו מהשרשים. ואולם איך יתאמת שאם היה החיוב שעשאו אמת שיהיה המרחק בב״ת וב״ת יחד הנה כפי מה שאומר הנה אם יתחייב בקוים בב״ת היוצאים מהמרכז שיהיה המרחק ביניהם המקיף בב״ת ולהיות המרחק נוסף בתוספת הקו הנה יתחייב זה בכל שני קוים היוצאים מהמרכז ובאי זו זוית הזדמן וכאשר נצייר בצד המקיף אשר המרחק ביניהם בב״ת ונרשום אצל הקו האחד בשיעור ידועה נקודה אין ספק שאפשר לנו להוציא קו מהנקודה הרשומה אל נקודת המרכז למה שהוא מן הידיעות הראשונות, שאפשר להוציא קו ישר מכל נקודה אל כל נקודה ויחדש א"כ זוית ידוע. ואם היו בצד המקיף במרחק בעל תכלית. וכבר הונח שכל הקוים היוצאים מאי זו זוית הזדמן יחדשו בצד המקיף מרחק בב״ת אם הוא ב״ת בב״ת יחד. והשקר הזה יתחייב מהנחתינו החיוב האמתי אלא שהאמת יגמור שעם היותו הקו בב"ת לא יתחייב מציאות מרחק בב״ת בין שני הקוים וזה שהוא ידוע שהקו הבב״ת היוצא מן המרכז א״א שנרשום בו נקודה שלא יהיה הקו שבין הנקודה והמרכז ב״ת ואחר שהמרחק שבין הקוים א״א להיות ב״ת אלא אצל נקודה שיהיה בה הקו בב״ת והנקודה ההיא אין מציאות לה. אין מציאות א״כ למרחק הבב״ת שבין שני הקוים ובכלל שכשנאמר בקו שהוא בב״ת כבר אמרנו בו שהוא קצה ותכלית. ואלו היה נמצא המרחק בב״ת היה ראוי שיהיה בקצה והוא משולל הקצה הנה המרחק בב״ת בין הקוים אין מציאות לו. ואם היה שהגשם בכללו יתנועע והוא בב״ת הנה לא יתנועע חלק ממנו אלא על קו ב״ת. ואם היה זה רחוק מן הציור הנה השכל מחייבו וראוי שתדע שהחיוב הזה שחייבנו היות המרחק שבין שני הקוים הבב״ת היוצאים מן המרכז ב״ת יחייב היות כל הסבוב שימצא במתנועע הזה ב״ת וזה יתבאר בקלות למה שהזוית הב״ת אשר אצל המרכז כאשר חדשנו זוית שוות לו אצלו הנה היו ב״ת במספר בהכרח להיות המרחק אשר אצל המרכז ב״ת והיה המספר ב״ת חוייב שיהיה המרחק ב״ת בהכרח וכאשר היה זה כן התבאר שהחיוב שחשב לחיוב סותר הנמשך במופת הזה אינו אמת ובזה נבטל המופת הו' והנה המופת הב׳ והג׳ והד' מיוסדים על חתוך קו מתנועע בסבוב נכחי היה או לא בקו הבב״ת והנה למה שהתבאר המנעת חלק ראשון בתנועה למה שחוייב כל מתנועע כבר התנועה הנה לא תחייב מציאות נקודה ראשונה מהפגישה ולזה איננו רחוק שיפגוש קו בשיעור ב״ת בתנועה ב״ת וזה להכרח קצה התחלה התנועה בזולת זמן. והנה המופת הה' מיוסד על ההקדמה האומרת שהגשם הבב״ת המתנועה בסבוב יש לו תנועה סבובי. והוא שקר שאחר שהגשם בב״ת הנה הוא נעדר הקצוות ולזה אין לו תמונה וזה כי אם היה מהכרח התנועה בסבות תמונת סבובית היה לזה מקום ספק אבל כבר אפשר בכל תמונה להתנועע בסבוב. וכאשר סלקנו מהגשם גבוליו הנה סלקנו ממנו התמונה ולא יתחייב אם כן היותו ב״ת. כבר התבאר שאין בכל המופתים שסדר דבר יחייב סלוק התנועה הסבובית בגשם הבב״ת אבל התבאר מדברנו אפשרות התנועה בגשם הבלתי ב״ת. וכבר התבאר חיוב אפשרותה מהחוש וזה מה שאנחנו נראה הגשם הניצוצי יתנועע בסבוב בזמן בעל תכלית. והנה כאשר נדמה הקו הניצוצי בלתי בעל תכלית ונשתמש בו כאשר ישתמש המהנדס בו הנה לא ימנע משיתנועע תנועתו הבלתי בעל תכלית בזמן בעל תכלית. ואם כבר ימשך הניצוץ לבעל תכלית ואם היה שאין מציאות לבלתי בעל תכלית לפי סברת בעל הריב הנה השכל יגזור שלא ימנע הניצוץ מלהתנועע אם היה אפשרות להיותו בלתי בעל תכלית וזה מבואר בנפשו ועוד כי אם היה שלא נדמה הניצוץ בלתי בעל תכלית הנה לא ימלט שלא ירשום נקודה בתנועתו בגודל הבלתי בעל תכלית שהתבאר מדברינו היותו מחוייב במלוי או ברקות ולזה כאשר נדמה בגודל ההוא קו בלתי בעל תכלית נכחי לניצוץ מונה הנה קצה דניצוץ כשיתנועע. ירשום נקודה בקו נכחית לקו הניצוצי ויתבאר מזה בקלות הפך מה שחייבהו במופתים אשר סדר ודי בזה העיון הג'.

Üçüncü inceleme, doğrusal veya dairesel hareketle hareket eden sonsuz bir hareketlinin olanaksızlığını açıklamak için düzenlediği kanıtların araştırılmasıdır. Sonsuz cismin doğrusal hareketinin olanaksızlığı için düzenlediği ve bundan sonsuz cismin varlığının olanaksızlığını çıkardığı kanıtların hepsi duyulur cisim üzerine kuruludur. Bu nedenle sonuç ancak kısmi olur; duyulur olmayan sonsuz bir cismin varlığının olanaksızlığı henüz açıklanmış olmaz. Üstelik onları araştırdığımızda, duyulur cisim hakkında bile gerçekliği zorunlu biçimde vermediklerini görürüz. Birinci kanıt “nerede” kavramına dayanır. Buna karşı çıkan biri şöyle diyebilir: “Nerede”lerin yerleri tür bakımından sınırlı olsa bile —yani yukarı ve aşağı bakımından— birey bakımından sınırlı değildir. Çünkü yerler, biri diğerinin üstünde olacak şekilde sonsuza kadar gider. Salt yukarı bulunmasa bile bundan bir geçersizlik doğmaz; doğrusal hareketin duyuyla görülmesi de buna engel değildir. Ağırlık ve hafifliğe dayanan ikinci kanıta gelince: Sonsuz cismin ağırlık ve hafiflik sahibi olduğunu varsaysak bile, Aristoteles’in sandığı zorunlu sonuçlar çıkmaz. Çünkü her ağırlık ve hafiflik için hareketin gerçekleşmesini sağlayan temel bir süre vardır. Bu süre ya cismin içinde hareket ettiği ortamdan ya da hareketin zorunlu olarak zaman içinde gerçekleşmesinden kaynaklanır. Bundan, sonlu ağırlığın sonsuz ağırlıktan daha kısa zamanda hareket etmesi gerektiği sonucu çıkmaz. Aksine sonlu cismin ağırlığı, sonsuz cismin ağırlığıyla aynı sürede hareket edebilir. Burada bir çelişki yoktur; çünkü ortamın ve hareketin gerektirdiği temel süre korunur. Bu yüzden sonsuz ağırlığın, Aristoteles’in düşündüğü gibi tek bir anda hareket etmesi gerekmez. Etki ve etkilenme üzerine kurulu üçüncü kanıta gelince: Aristoteles’in düşündüğü zorunluluk, yani sonsuz cismin sonlu olan şeye ulaşmasının olanaklı olmadığı, çünkü aralarında oran bulunmadığı ve bu yüzden eyleminin zamansız olması gerektiği iddiası doğru değildir. Çünkü hareket ancak zaman içinde gerçekleşebildiğinden, onu “nerede” kategorisinde ele alırsak hareketin temel bir süre gerektirdiğini kabul etmemiz gerekir. Eğer hareketi “nasıl” kategorisinde kabul edersek, sonsuzun değiştirici etken olarak zamansız etki etmesinden bir geçersizlik doğmaz ve bu duyulur olana aykırı olmaz. Bu nedenle, sonsuz cismin doğrusal hareket yönünden olanaksızlığını açıklamak için giriştiği hiçbir şeyin zorunlu olmadığı açıktır. Dairesel hareket yönünden de sonuç zorunlu değildir; çünkü bunlar da duyulur cisim üzerine kuruludur. Bir kimse şöyle diyebilir: Orada sonsuz bir cisim vardır ve Aristoteles’in sözünü ettiği sebeplerden dolayı dairesel hareketle hareket etmez. Üstelik bunları araştırdığımızda, duyulur cisim hakkında bile gerçekliği zorunlu biçimde vermediklerini görürüz. Birinci kanıta gelince: Burada zorunlu kıldığı karşı sonuç, kuşatıcı tarafında iki çizgi arasındaki uzaklığın sonsuz olmasıdır. Çünkü çizgi arttıkça uzaklık da artar; çizgi sonsuza kadar arttığına göre, uzaklık da sonsuza kadar artar. Buna itiraz eden biri şöyle diyebilir: Uzaklık sayı artışıyla artar; fakat onda sınır daima korunur. Bu, karşıtların bilgisinin tek olmasından da görülebilir. Gerçekten de Konikler kitabında uzaklığın sonsuza kadar kısalmasının olanaklı olduğu, buna rağmen uzaklığın onda daima korunduğu açıklanmıştır. İki çizgi konabilir: Uzaklaştıkça birbirlerine yaklaşırlar, fakat sonsuza kadar uzatılsalar bile asla buluşmaları olanaklı olmaz. Burada korunan ve yok olmayan bir uzaklık vardır. Artışta da bunun olması daha evladır: Uzaklık daima artabilir ve onda sınır korunabilir. Tam gerçeklik şudur: İki çizgi sonsuz olsa bile, aralarındaki sonsuz uzaklığın varlığı yoktur. Çünkü uzaklık daima kuşatılmıştır; HaŞem’in yardımıyla sözlerimizden ileride daha da açıklanacaktır. Fakat önce şunu açıklayalım: Eğer Aristoteles’in karşı sonucu üzerine kurduğu zorunluluk doğru olsaydı, uzaklığın aynı anda hem sonsuz hem sonlu olması gerekirdi; hatta onu hareketli varsaymasak bile. Çünkü düzenlediği kanıtlar sonsuz cismin dairesel hareketinin iptaline yöneliktir. Fakat onu sonsuz ve hareketsiz kabul edersek, bundan bir geçersizlik doğmaz. Hele evrenin dışında zorunlu olarak doluluk ya da boşluk bulunduğu açıklanmışken, sonlu bir uzaklık var olduğunda —hatta var olmasa bile— onu, geometri bilgininin karşılıklı çizgilerin tanımında ve diğer köklerde kullandığı tarzda varsaymamız gerekir. Eğer Aristoteles’in yaptığı zorunluluk doğru olsaydı, uzaklığın aynı anda hem sonsuz hem sonlu olacağı nasıl doğrulanır? Şöyle: Merkezden çıkan sonsuz çizgilerde, kuşatıcı tarafta aralarındaki uzaklığın sonsuz olması gerekiyorsa ve uzaklık çizginin artmasıyla artıyorsa, bu durum merkezden çıkan herhangi iki çizgi hakkında ve hangi açı olursa olsun zorunlu olur. Kuşatıcı tarafta aralarındaki uzaklığın sonsuz olduğu çizgileri zihnimizde kurduğumuzda, çizgilerden birinin üzerinde belli bir ölçüde bir nokta işaretlersek, o işaretli noktadan merkez noktasına bir çizgi çıkarmamızda şüphe yoktur. Çünkü her noktadan her noktaya doğru bir çizgi çıkarmanın olanaklı olması ilk bilgilerden biridir. Böylece belirli bir açı oluşur. Bu durumda kuşatıcı tarafta sonlu bir uzaklık bulunur. Oysa hangi açıdan çıkarsa çıksın bütün çizgilerin kuşatıcı tarafta sonsuz bir uzaklık oluşturduğu varsayılmıştı. Böylece uzaklık aynı anda hem sonlu hem sonsuz olur. Bu yanlış sonuç, Aristoteles’in gerçek kabul ettiğimiz zorunluluğundan çıkar. Fakat gerçeklik şunu gerektirir: Çizgi sonsuz olsa bile, iki çizgi arasında sonsuz bir uzaklığın varlığı zorunlu olmaz. Çünkü merkezden çıkan sonsuz çizgide, üzerinde işaretleyebileceğimiz öyle bir nokta bulunmaz ki, o nokta ile merkez arasındaki çizgi sonlu olmasın. İki çizgi arasındaki uzaklığın sonsuz olması ancak çizginin sonsuz olduğu bir noktada olanaklı olur; fakat böyle bir noktanın varlığı yoktur. Öyleyse iki çizgi arasında sonsuz uzaklığın varlığı yoktur. Genel olarak, bir çizgi hakkında sonsuz dediğimizde onun ucu ve sınırı olduğunu söylemiş olmayız. Eğer sonsuz uzaklık var olsaydı, onun uçta bulunması gerekirdi; fakat o uçtan yoksundur. Dolayısıyla çizgiler arasında sonsuz uzaklığın varlığı yoktur. Eğer bütün olarak cisim hareket ediyorsa ve sonsuzsa, onun bir parçası ancak sonlu bir çizgi üzerinde hareket eder. Bu düşünceden uzak görünse de akıl bunu zorunlu kılar. Şunu da bilmelisin: Merkezden çıkan iki sonsuz çizgi arasındaki uzaklığın sonlu olması gerektiğini söylememiz, bu hareketlide bulunan her dairenin sonlu olmasını gerektirir. Bu kolayca açıklanır. Merkezde bulunan sonlu açıya eşit bir açı daha oluşturduğumuzda, bunlar sayı bakımından zorunlu olarak sonlu olur. Çünkü merkezdeki uzaklık sonludur; sayı da sonlu olduğunda, uzaklığın zorunlu olarak sonlu olması gerekir. Böyle olduğuna göre, Aristoteles’in bu kanıtta karşı sonucun zorunluluğu sandığı şeyin doğru olmadığı açıklanmıştır. Bununla altıncı kanıt da iptal olur. İkinci, üçüncü ve dördüncü kanıtlar ise dairesel hareketle hareket eden bir çizginin —karşılıklı olsun ya da olmasın— sonsuz çizgiyi kesmesi üzerine kuruludur. Fakat her hareket edenin hareketten önce hareket etmeye başlamış olması gerektiğinden, harekette ilk parçanın olanaksızlığı açıklanmıştır. Bu nedenle buluşmanın ilk noktasının varlığı zorunlu olmaz. Bundan dolayı sonlu ölçüde bir çizginin sonlu bir hareket içinde karşılaşması uzak değildir. Çünkü hareketin başlangıç ucu zamansızdır. Beşinci kanıt, dairesel hareketle hareket eden sonsuz cismin dairesel bir şekle sahip olduğu öncülüne dayanır. Bu yanlıştır. Çünkü cisim sonsuz olduğunda uçlardan yoksundur; bu nedenle şekli yoktur. Eğer dairesel hareket için dairesel şeklin zorunlu olması gerekseydi, burada şüpheye yer olurdu. Fakat her şeklin dairesel hareketle hareket etmesi olanaklıdır. Cisimden sınırlarını kaldırdığımızda, ondan şekli de kaldırmış oluruz. Böylece onun sonlu olması zorunlu olmaz. Düzenlediği bütün kanıtların hiçbirinde sonsuz cisimde dairesel hareketin kaldırılmasını zorunlu kılan bir şey bulunmadığı açıklanmıştır. Aksine, sözlerimizden sonsuz cisimde hareketin olanaklı olduğu açıklanmıştır. Bunun olanağının zorunluluğu duyudan da açıklanır. Çünkü biz ışınsal cismin sonlu bir zamanda dairesel hareketle hareket ettiğini görüyoruz. Işınsal çizgiyi sonsuz kabul edip onu geometri bilgininin kullandığı gibi kullandığımızda, onun sonsuz hareketini sonlu zamanda yapması olanaksız olmaz. Işının sonluya uzandığı kabul edilse bile, muhatabın görüşüne göre sonsuzun varlığı yoksa bile, akıl şuna hükmeder: Eğer sonsuz olması olanaklı olsaydı, ışının hareket etmesi engellenmezdi. Bu kendi içinde açıktır. Ayrıca ışını sonsuz kabul etmesek bile, hareketinde sonsuz büyüklükte bir nokta işaretlemesinden kaçış yoktur. Sözlerimizden bu sonsuz büyüklüğün dolulukta ya da boşlukta zorunlu olduğu açıklanmıştır. Bu nedenle, o büyüklükte ışına karşılık gelen sonsuz bir çizgi zihnimizde kurduğumuzda, ışının ucu hareket ettiğinde, ışınsal çizgiye karşılık gelen çizgide bir nokta çizer. Bundan, Aristoteles’in düzenlediği kanıtlarda zorunlu kıldığı şeyin tersinin kolayca açıklanacağı anlaşılır. Üçüncü inceleme için bu kadarı yeterlidir.

העיון הד' בחקירה במופתים שסדר לבאר באור כולל המנע מציאות גשם בלתי בעל תכלית בפעל ואם הם בכח המופתים הקודמים הנה המופת האחד לא התחייב מהתנועה בסבוב שיש לו אמצע וזה כי למה שהוא משולל הקצוות אין לו אמצע והמופת השני כבר אפשר שיתנועע בעצמו ולא יתחייב שיהיו לו מוחשים מחוץ מקיפים ושאר מה שנאמר בו התרם מבואר במה שנאמר. התבאר מכל זה שאין בכל מה' שחשב לאמת ההקדמה הזאת דבר מספיק ולפי שהטעות שבהתחלות מביא אל הטעות שאחר ההתחלות הביא זה לחייב שאין שם עולמות אחרים וזה שהוא חייב תחילה שאין חוץ לעולם מילוי ולא ריקות וחייב שאלו היו שם עולמות אחרים היו היסודות מתנועעים מעולם אל עולם והוסף הזויות ודברים מרבים הבל. ולמה שהטעות בהתחלה מבואר וזה שכבר התבאר במה שקדם חיוב מציאות גודל בלתי בעל תכלית וחיוב ריקוי או מלוי בלתי בעל תכלית חוץ לעולם הוא מבואר שמציאות עולמים רבים אפשרי. ולא יתחייב תנועדת היסודות מעולם אל עולם וזה שכל אחד מהיסודות מתנועע תוך מקיפו אל המקום הנאות לו וכל מה שנאמר בזה לחייב ההמנעות הבל ורעות רוח. ולהיותה אפשרות הזה אמת אין ספק בו ואין דרך אצלנו ומבוא דרך החקירה לדעת אמתת מה שחוץ לעולם מנעו חכמינו עליהם השלום לדרוש ולחקור מה למעלה מה למטה וגומר וזה מה שראינו לחתום בו העיון הזה הרביעי בפרק הראשון.

Dördüncü inceleme, edimsel sonsuz bir cismin varlığının olanaksızlığını genel biçimde açıklamak için düzenlediği kanıtların araştırılmasıdır: Önceki kanıtlar böyle bir güce sahip midir, değil midir? Birinci kanıt, dairesel hareketten, onun bir merkeze sahip olduğu sonucunu zorunlu olarak çıkarmaz. Çünkü uçlardan yoksun olan şeyin merkezi de yoktur. İkinci kanıta gelince: Cismin kendi kendisiyle hareket etmesi olanaklıdır. Onu dışarıdan kuşatan duyulur şeylerin bulunması zorunlu değildir. Bu konuda söylenen diğer şeylerin geçersizliği de daha önce söylenenlerden açıktır. Bütün bunlardan, Aristoteles’in bu öncülü doğrulamak için düşündüğü şeylerin hiçbirinde yeterli bir kanıt bulunmadığı açıklanmıştır. Başlangıçlardaki hata, başlangıçlardan sonra gelen konularda da hataya yol açtığı için, bu onu başka evrenlerin bulunmadığını ileri sürmeye götürmüştür. Çünkü önce evrenin dışında ne doluluk ne de boşluk bulunduğunu zorunlu kılmış; eğer başka evrenler bulunsaydı unsurların bir evrenden başka bir evrene hareket edeceğini söylemiş; buna açılar ve birçok boş şey eklemiştir. Oysa başlangıçtaki hata açıktır. Çünkü daha önce sonsuz bir büyüklüğün varlığının zorunluluğu ve evrenin dışında sonsuz bir boşluk ya da doluluğun zorunluluğu açıklanmıştır. Buna göre birçok evrenin varlığının olanaklı olduğu açıktır. Unsurların bir evrenden başka bir evrene hareket etmesi de zorunlu değildir. Çünkü unsurlardan her biri kendi kuşatıcı alanı içinde kendisine uygun yere doğru hareket eder. Bu konuda olanaksızlık çıkarmak için söylenen her şey boş ve anlamsızdır. Bu olanak şüphesiz doğru olduğundan ve bizde, araştırma yoluyla evrenin dışındakinin gerçekliğini bilmeye giden bir yol ve giriş bulunmadığından, bilgelerimiz, huzur içinde olsunlar, “yukarıda ne var, aşağıda ne var” ve benzeri konularda derin araştırma yapmayı yasaklamışlardır. Birinci bölümdeki bu dördüncü incelemeyi bununla tamamlamayı uygun gördük.