הפרק הב׳ בזמן בואו: ואמנם הדבור בהגבלת זמן בואו הוא לאות ויגיעה לריק אם מצד הכתובים שלא שורש הזמן בהם אבל העירו על העלמו באמרו ואני שמעתי ולא אכין כי סתומים וחתומים הם הדברים עד עת קץ ואם למה שאמרו רז״ל תפח רוחן של מחשבי קצין ואם הדבור בהות ביאתו עתידה ושלא בא עדיין האריכות בו גם כן מותר למה שהוא מפורשת ונמשך כי בכל זה הזמן שהועתקו אלינו קורותיו לא שמענו ולא הוגד לנו שיהיה מלך על ישראל וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות כל הארץ וכל שכן שלא התמיד כמו שיעיד עליו החוש חיותנו מפחדים בגלות הזה במלכות אדום וישמעאל פרס ומדי ותוגרמה ולזה הדיבור עתה בו באריכות הגלות הזה ואיחור בואו עד עתה שהיא שנת אלף מאות ושלשים ושבעה לחרבן הבית כי למה שנראה בגלות מצרים לא נמשך יותר מר״י שנים וגלות בבל שיעדנו סבתו בעין עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וחלול שבת בפרהסיא לא נמשך כי אם שבעים שנה והגלות הזה שבזמן החרבן לא היו פניהם העונות ההם אבל ירא' בא׳ מיומא שהיו צדיקים שאמרו שם וכי מאחר דהוי צדיקי כלי האי מ״ט איענוש ונחלקו שם במה היתה החטאת ואמרי קצתם מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם וקצתם אמרו שלא היו מכבדים החכמים. ועם היות שיתכן שיהיה זה בסבת ענשם אבל האריכות הזה הוא דבר מבהיל שכבר יחשב שהוא בחק היושר והשווי שיהיה זמן העונש מתיהם אל חמר העון וקלותו ולפי שהתבאר היות העוונות שחייבו גלות בבל יותר המורים הרבה מן העונות אשר חייבו הגלות הזה כבר היה ראוי שיהיה זמן הגלות הזה מעטי בהקש אל זמן גלות בבל והתבאר מהפרסום והחוש ההפך. וזה שהגלות הזה יותר ארוך הרבה מגלות בבל ועוד היום לא נודע אחרית הזעם ומתי קץ הפלאות והנה עם היות מאד עמקו מחשבות השם יתברך כי גבהו דרכיו מדרכנו ואין לנו להעריך להקיש קצתם בקצתם כי הוא היודע תכלית כונתו ורצונו וכמו שלא נדע תכלית שלות הרשעים וייסורי הצדקים ולא יקחם קצתם לקצת וגם באומות דהך כלל התפרסם היותם בלי דת ונימוס אלהי והם בשיעור גדול שההצלחה אם בריבוי האישים ורוחב המחוז בעושר ונכסים וכבוד ואין אחריות עלינו להעריך ההצלחות כפי מדרגתם כי אין לנו להעריך ולייחס את מוסר י״י ולשקול במאזני שכלנו עונשי הגלות עם העונות כי הוא היודע תכלית רצונו ונאמן עלינו הדיין אמנם למה שבזמנינו זה רבים טעמי הארץ מתחזקים לתפוש על הדעת הזה לשערם בהקש הגלות ולהעריכם אל העונות הקודמים הגורמים אותם ראוי שנאמר עוד בפירוק הקושיא דזאת כי עם ההתבוננות הטוב איננו ממה שיקש' וזה שאם היה העונש המחוייב לעונות זמן הגלות היה מקום לבעל הדין לחלוק להערים יחס הזמן ביחס העונות אל העונות אבל העונש האמתי החרבן והפזור בגלות לאנשים ההם החטאים כנפשותם אבל התמדת הגלות ואהבתו הוא דבר טבעי לפני הגלות וגאולתם וקבוצם הוא דבר גפי ונמשך לרצון האלהי ולזכות עבדיו. ואם בגלות בבל שהיה שם החרש והמסגר ואנשי כנסת הגדולה ונביאים זכו ונעשה להם נס ונפקדו אין תפישה עלינו. ואם לא נעשה לנו גם לקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ אם לא זכינו לכך שזכוהו הראשונים ובכיוצא בזה נאמר אל תאמר מה היה שהיה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה. והנה זה מספיק מאד בפירוק הקושיא גם אם נודה בהעריך היחסים אלא שהאמת שגמור שאין מקום להעריך היחסים וזה שהוא ידוע שהגלות הזה שאנחנו בו היום הוא הגלות שנתחייב לנ בחרבן הבית הראשון אלא שבני בבל נפקדו ברשיון כורש מלך פרס והיו תחת ממשלתו ולא נגאלו לעולם אלא תמיד היו תחת מלכי מדי עד שלא נגלו כי אם ארב׳ רבוא כמו שמפורש בספר עזרא ולפעמים היו מורידים ביונים והפליג השם לעשות עמהם נס כאשר היו ראוים לעשות עמהם נס בשלמותם וחסרותם ונמשך זה רב בית ב׳ והיו שם אנשי כנסת הגדולה שהיו מוסכמים ממלכי האומות כמו שנראה בספר יוסף בן גוריון ובקצת מדרשים אשר בעבורם אמר הנביא גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון הפך מה שהיה בראשון שהרי אחר המות שלמה מידו בביתו רוב ישראל ועשוי שני עגלים כמו שנתפרסם ובשני היו מגישים אל סבות מנחה מלכי האומות אלא לפי שהיה בהם שנאת חנם וחלוק הלבבות לא הצליחו במרד עד שבא טיטוס וכבשם סוף דבר הנה עניין בית שני כאלו מלך מצרים המושל עתה בארץ הצבי היה נותן רשות ליהודים אשר בקצת מדינות מלכותו לעלות ולבנות בית הבחירה כתנאי שישבו תחת ממשלתו ולא יהיה פן הפלאים לקצת הימים ימרדו בו שיגלם משם ושיעבוד כחם כן היה ענין בית שני כאלו מלך מצרים המושל עתה בארץ הצבי היה נותן רשות ליהודים שבקצת מלכותו לעלות ולבנות בית הבחירה בשוה ולזה האמת הגמור לפי מה שיראה שהגלות הזה שאנחנו בו הוא הגלות שנמשך מחרבן הבית הראשון שנרמז בתורה במל ונושנתם בארץ אלא שבמות עזרא נפקדו באמרו כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקיד אתכם הנה שלא היתה גאולה שלמה אלא פקידה בלבד והנה יסכים זה לפי מה שיראה למה שבא במזמור ההלל הגדול שלפי שיכלו לספור חסדי י״י מעת היצירה עד אחרית הימים נראה שקראוהו כן והנה תחלה התחיל בנפלאות מצרים עד אמרו נחלה לישראל עבדו אחרי כן רמז לפקידת בבל הוא אמרו שבשפלנו זכר לנו ולזה הוציאו בלשון זכירה שהוא ענין אחר עם פקידה למה שלא היה פקידה אלא גאולה אחרי כן רמז על הגאולה העתיד והוא אמרו ויפרקנו מצרינו כי היא תהיה גאולה שלמה שוב רמז אל תיקון העולם בכללו להיות כלם שכם אחד לעבוד את י״י להיות כל העמים שפה אחת מושפעים מזיו כבודו ולהיות מאכלי שלחנו והוא אשר רמז בחיתמו נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו וזהו טבע האמת שהוא עד לעצמו ומסכים מכל צד והתבאר אם כן שאין מקום לתפוש עלינו מאריכות גלותינו זה וכל שכן שכבר יראה שפרי הגלות הזה מופלג מאד אם לכלל אומתינו למה שהייסורין בעולם הזה אוצר גדול ופרקליט לעולם הבא ויתכן שכמו שהיה בגלות מצרים שלא נדע בו עונש קודם מבואר אלא שהיה הצעה לשומנו משועבדים לעבודת השם יתברך כמו שרמז באמרו אנכי י״י אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳ כן בגלותינו זה אחר שלא הספיק מה שעבר עלינו מחסדי השם יתברך לשומנו שלמים באהבתו גזרה חכמתו הגלות הגדול הזה אם להכניס הלבבות בתכלית מה שאפשר ואם להוסיף עמנו חסדים ובקבצנו מבין הגוים אחרי הגלות הנושן הזה לבלתי נלך כפעם בפעם בשרירות לבנו ולהוסיף אומץ באהבתו ועבודתו והוא הטוב הנמשך לכלל אומתינו ואם לזולתינו. אם למה שנהיה נכונים למשכם לעבודת השם יתברך באחרית הימים. ואם למה שבזכות האומה הזאת ימשך להם תועלת כאז״ל כל העולם נזון בשביל חנינה בני וחנינה בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת וזה כוונת הנביא בפרשת הנה ישכיל עבדי. לפי מה שיראה שהוא שם דבר בכלל ישראל בגלות זאת אלא שהתחיל לרמוז במשיחנו באמרו ירום ונשא וגבה מאד כמו שבא במדרש וזה כי ברוממות מלכם יתאמת שירום ישראל ודי בזה עתה לפי כוונתי:
İkinci Bölüm: Onun Geliş Zamanı Hakkında
Onun geliş zamanını belirli bir zamanla sınırlamak üzerine konuşmak, boşuna zahmet ve sonuçsuz yorgunluktur. Bunun bir sebebi, ayetlerde zamanın kökünün verilmemiş olmasıdır; aksine ayetler onun gizli olduğuna işaret etmiştir: “Ben işittim, fakat anlamadım”; çünkü sözler son vakte kadar kapalı ve mühürlüdür. Bir başka sebep de bilgelerimizin şu sözüdür: “Son vakitleri hesaplayanların ruhu kurusun.”
Onun gelişinin gelecekte olduğu ve henüz gelmediği hakkında uzun konuşmak da gereksizdir. Çünkü bu açık ve süreklilik gösteren bir şeydir: Bugüne kadar bize aktarılan tarih içinde, onun İsrael üzerine kral olduğunu ve dağılmışlarımızı yeryüzünün dört köşesinden topladığını ne işittik ne de bize bildirildi. Hele bunun sürekli olduğunu hiç görmedik. Duyularımız da buna tanıklık eder: Biz henüz bu sürgünde Edom, Yişmael, Paras, Maday ve Togarma krallıkları altında korkular içinde yaşamaktayız.
Bu yüzden şimdi konuşulması gereken şey, bu sürgünün uzunluğu ve onun gelişinin şimdiye kadar gecikmiş olmasıdır. Bugün, Bet HaMikdaş’ın yıkılışından bu yana bin yüz otuz yedinci yıldır. Mısır sürgünü, görüldüğü üzere, iki yüz on yıldan fazla sürmedi. Sebebi açıkça putperestlik, yasak cinsel ilişkiler, kan dökme ve Şabat’ı herkesin önünde bozma olarak bildirilen Babil sürgünü de yalnızca yetmiş yıl sürdü. Oysa bu yıkım zamanındaki sürgünde o günahlar onların yüzlerinde görünmüyordu. Hatta Yoma’nın birinci bölümünde onların doğru kişiler olduğu anlaşılır; orada şöyle sorulur: “Madem bu kadar doğru kişilerdi, neden cezalandırıldılar?” Orada günahın ne olduğu konusunda görüş ayrılığı edilmiştir. Bazıları aralarındaki sebepsiz nefret yüzünden olduğunu, bazıları da bilgelere saygı göstermedikleri için olduğunu söylemiştir.
Bunların cezalarının sebebi olması olanaklı olsa da, bu kadar uzun sürmesi ürkütücüdür. Çünkü doğruluk ve denge bakımından, ceza süresinin günahın ağırlığı ve hafifliğiyle orantılı olması beklenir. Babil sürgününü gerektiren günahların, bu sürgünü gerektiren günahlardan çok daha ağır olduğu açıklandığına göre, bu sürgünün süresinin Babil sürgününe göre daha az olması gerekirdi. Fakat yaygın bilgi ve duyusal gerçek bunun tersini gösteriyor. Çünkü bu sürgün Babil sürgününden çok daha uzundur; bugün bile gazabın sonu ve harikaların vaktinin ne zaman olduğu bilinmemektedir.
Yine de, yüce Tanrı’nın düşünceleri çok derindir; yolları bizim yollarımızdan yüksektir. Bizim bazı şeyleri bazılarına göre ölçüp karşılaştırmamız gerekmez. Çünkü O, amacının ve iradesinin sonunu bilendir. Nasıl kötülerin huzurunun ve doğru kişilerin acılarının son amacını bilmiyor ve bunları birbirine göre ölçmüyorsak, aynı şekilde milletler konusunda da durum böyledir. Din ve Tanrı’dan gelen düzen taşımadıkları herkesçe bilinen milletlerin, kişi sayısı, ülke genişliği, servet, mal ve onur bakımından büyük ölçüde başarı sahibi olmaları da böyledir. Başarıları kendi derecelerine göre ölçmek bizim görevimiz değildir. HaŞem’in terbiyesini ölçmek, sürgünün cezalarını günahlarla aklımızın terazisinde tartmak bize düşmez. Çünkü O, iradesinin sonunu bilendir; Hakim’in adaletine güvenimiz tamdır.
Fakat zamanımızda halktan birçok kişi bu görüşe saldırmakta, sürgünün süresini önceki günahlarla ve o günahların doğurduğu sonuçlarla ölçmeye çalışmaktadır. Bu yüzden bu güçlüğün çözümünde şunu da söylemek gerekir: İyi düşünüldüğünde mesele zor değildir. Çünkü eğer günahların gerektirdiği ceza sürgünün süresi olsaydı, iddia sahibi, süreler ile günahların birbirine oranı üzerinden itiraz edebilirdi. Fakat gerçek ceza, o günahkar kişiler için yıkım ve sürgünde dağılmadır. Sürgünün sürmesi ve uzaması ise sürgünün ardından gelen ayrı bir durumdur. Kurtuluş ve dağılmışların toplanması ise Tanrısal iradeye ve kullarının erdemine bağlıdır.
Babil sürgününde “zanaatkar ve demirci”, Büyük Meclis adamları ve peygamberler vardı; onlar erdem kazandılar, kendilerine mucize yapıldı ve hatırlandılar. Bundan dolayı bize karşı bir itiraz yöneltilemez. Eğer bize de dağılmışlarımızı yeryüzünün dört köşesinden toplama mucizesi yapılmadıysa, bunun sebebi ilklerin kazandığı erdemi bizim kazanmamış olmamızdır. Buna benzer konuda şöyle denmiştir: “Niçin eski günler bunlardan daha iyiydi deme; çünkü bunu bilgelikle sormuş olmazsın.” Bu, güçlüğü çözmek için oldukça yeterlidir.
Hatta oranları karşılaştırmayı kabul etsek bile, kesin gerçeklik şudur: Burada oran kurmaya yer yoktur. Çünkü bugün içinde bulunduğumuz sürgünün, birinci Bet HaMikdaş’ın yıkımıyla hak edilmiş sürgün olduğu bilinmektedir. Sadece Babil halkı, Paras kralı Koreş’in izniyle hatırlandı; onun yönetimi altında bulunuyorlardı ve hiçbir zaman tam anlamıyla kurtarılmadılar. Daima Maday krallarının yönetimi altında kaldılar. Ezra kitabında açıklandığı gibi, yalnızca kırk bin kadar kişi sürgünden döndü. Zaman zaman Yunanlıların hakimiyeti altına da girdiler. HaŞem, onların yetkinlikleri ve eksiklikleri içinde, kendileri için mucize yapılmaya hak ettikleri ölçüde onlara büyük bir mucize yaptı. Bu durum ikinci Bet HaMikdaş döneminin büyük kısmı boyunca sürdü. Orada, milletlerin kralları tarafından da kabul gören Büyük Meclis adamları vardı; Yosef ben Goryon kitabında ve bazı midraşlarda görüldüğü üzere, peygamberin “Bu son evin ihtişamı ilkinden büyük olacak” demesinin sebebi de buydu.
Bu, birinci Bet HaMikdaş dönemindeki durumun tersiydi. Çünkü Şelomo’nun ölümünden hemen sonra İsrael’in büyük kısmı onun evinden ayrıldı ve herkesçe bilindiği üzere iki buzağı yaptılar. İkinci Bet HaMikdaş döneminde ise milletlerin kralları armağanlar getiriyordu. Fakat aralarında sebepsiz nefret ve kalplerin bölünmesi bulunduğu için isyanda başarılı olamadılar; sonunda Titus geldi ve onları boyunduruğu altına aldı.
Sonuç olarak, ikinci Bet HaMikdaş’ın durumu şuna benzerdi: Bugün Eretz HaTsevi üzerinde hüküm süren Mısır kralı, krallığının bazı bölgelerindeki Yahudilere çıkıp Bet HaMikdaş’ı inşa etme izni verse, fakat onun yönetimi altında oturmaları şartını koşsa; bir süre sonra ona isyan ettiklerinde onları oradan sürse ve güçlerini boyunduruk altına alsa, durum nasıl olursa ikinci Bet HaMikdaş’ın durumu da böyleydi. Dolayısıyla görünen tam gerçeklik şudur: İçinde bulunduğumuz bu sürgün, birinci Bet HaMikdaş’ın yıkımından süregelen sürgündür; Tora’da “Ülkede uzun süre kaldığınızda” sözüyle buna işaret edilmiştir. Sadece Ezra zamanında “Babil için yetmiş yıl dolduğunda sizi hatırlayacağım” sözüyle bir hatırlanma gerçekleşti. Bu, tam bir kurtuluş değil, yalnızca bir hatırlanmaydı.
Bu, Hallel HaGadol mezmurunda gelen şeyle de uyumludur. Çünkü o mezmur, HaŞem’in iyiliklerini yaratılış zamanından günlerin sonuna kadar saydığı için bu adla anılmış görünür. Önce Mısır mucizeleriyle başlar ve “kulu İsrael’e miras olarak” sözüne kadar gelir. Sonra Babil’in hatırlanmasına işaret eder: “Alçalışımızda bizi hatırladı.” Bunu “hatırlama” diliyle ifade etmiştir; çünkü bu yalnızca hatırlanmaydı, tam kurtuluş değildi. Daha sonra gelecek kurtuluşa işaret eder: “Bizi düşmanlarımızdan kurtardı.” Çünkü o tam kurtuluş olacaktır. Ardından bütün dünyanın düzeltilmesine işaret eder: Bütün halklar HaŞem’e tek omuzla kulluk edecek, bütün milletler tek bir dile sahip olacak, O’nun ihtişamının parıltısından beslenecek ve O’nun sofrasının yiyeceği olacaklardır. Mezmurun “Her bedene ekmek veren, çünkü iyiliği sonsuzdur” sözüyle bitmesi buna işaret eder.
Bu, kendisine tanıklık eden ve her yönden uyumlu olan gerçekliğin doğasıdır. Böylece bu sürgünümüzün uzunluğu sebebiyle bize itiraz edilecek bir yer olmadığı açıklanmıştır. Hele bu sürgünün meyvesinin çok büyük olduğu da görülmektedir. Milletimizin bütünü açısından böyledir; çünkü bu dünyadaki acılar, gelecek dünya için büyük bir hazine ve savunucudur. Mısır sürgününde de önceki açık bir cezayı bilmiyoruz; o sürgün daha çok bizi yüce Tanrı’nın hizmetine bağımlı kılmak için bir hazırlıktı. Gerçekten de “Ben HaŞem’im, seni Mısır diyarından, köleler evinden çıkaran Tanrı’nım; Benim önümde başka tanrıların olmayacak” sözünde buna işaret edilmiştir.
Bizim bu sürgünümüzde de böyledir. HaŞem’in geçmişte bize gösterdiği iyilikler bizi O’nun sevgisinde yetkin kılmaya yetmediği için, bilgeliği bu büyük sürgünü hükmetmiştir: Kalpleri olanaklı olan en yüksek ölçüde boyun eğdirmek ve bu eski sürgünden sonra bizi milletlerin arasından topladığında bize iyiliklerini artırmak için. Böylece tekrar tekrar kalbimizin inadıyla yürümeyelim; O’na duyduğumuz sevgi ve O’nun hizmetindeki gücümüz artsın. Milletimizin bütününe yönelik iyilik budur.
Başkalarına yönelik iyilik de vardır. Çünkü günlerin sonunda onları yüce Tanrı’nın hizmetine çekmeye hazır olacağız. Ayrıca bu milletin erdemiyle onlara da fayda ulaşacaktır. Bilgelerimizin şu sözü gibi: “Bütün dünya oğlum Hanina sayesinde beslenir; oğlum Hanina’ya ise Şabat arifesinden Şabat arifesine bir kav harup yeter.” Peygamberin “İşte kulum başarılı olacak” bölümündeki amacı da budur. Görünen o ki orada söz, bu sürgündeki İsrael’in bütünü hakkındadır; fakat başta Maşiah’ımıza da işaret eder: “Yükselecek, taşınacak ve çok yücelecek.” Midraşta geldiği gibi, onların kralının yücelmesiyle İsrael’in de yükseleceği doğrulanacaktır. Amacım bakımından şimdilik bu kadarı yeterlidir.
הפרק הב׳ בזמן בואו: ואמנם הדבור בהגבלת זמן בואו הוא לאות ויגיעה לריק אם מצד הכתובים שלא שורש הזמן בהם אבל העירו על העלמו באמרו ואני שמעתי ולא אכין כי סתומים וחתומים הם הדברים עד עת קץ ואם למה שאמרו רז״ל תפח רוחן של מחשבי קצין ואם הדבור בהות ביאתו עתידה ושלא בא עדיין האריכות בו גם כן מותר למה שהוא מפורשת ונמשך כי בכל זה הזמן שהועתקו אלינו קורותיו לא שמענו ולא הוגד לנו שיהיה מלך על ישראל וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות כל הארץ וכל שכן שלא התמיד כמו שיעיד עליו החוש חיותנו מפחדים בגלות הזה במלכות אדום וישמעאל פרס ומדי ותוגרמה ולזה הדיבור עתה בו באריכות הגלות הזה ואיחור בואו עד עתה שהיא שנת אלף מאות ושלשים ושבעה לחרבן הבית כי למה שנראה בגלות מצרים לא נמשך יותר מר״י שנים וגלות בבל שיעדנו סבתו בעין עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וחלול שבת בפרהסיא לא נמשך כי אם שבעים שנה והגלות הזה שבזמן החרבן לא היו פניהם העונות ההם אבל ירא' בא׳ מיומא שהיו צדיקים שאמרו שם וכי מאחר דהוי צדיקי כלי האי מ״ט איענוש ונחלקו שם במה היתה החטאת ואמרי קצתם מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם וקצתם אמרו שלא היו מכבדים החכמים. ועם היות שיתכן שיהיה זה בסבת ענשם אבל האריכות הזה הוא דבר מבהיל שכבר יחשב שהוא בחק היושר והשווי שיהיה זמן העונש מתיהם אל חמר העון וקלותו ולפי שהתבאר היות העוונות שחייבו גלות בבל יותר המורים הרבה מן העונות אשר חייבו הגלות הזה כבר היה ראוי שיהיה זמן הגלות הזה מעטי בהקש אל זמן גלות בבל והתבאר מהפרסום והחוש ההפך. וזה שהגלות הזה יותר ארוך הרבה מגלות בבל ועוד היום לא נודע אחרית הזעם ומתי קץ הפלאות והנה עם היות מאד עמקו מחשבות השם יתברך כי גבהו דרכיו מדרכנו ואין לנו להעריך להקיש קצתם בקצתם כי הוא היודע תכלית כונתו ורצונו וכמו שלא נדע תכלית שלות הרשעים וייסורי הצדקים ולא יקחם קצתם לקצת וגם באומות דהך כלל התפרסם היותם בלי דת ונימוס אלהי והם בשיעור גדול שההצלחה אם בריבוי האישים ורוחב המחוז בעושר ונכסים וכבוד ואין אחריות עלינו להעריך ההצלחות כפי מדרגתם כי אין לנו להעריך ולייחס את מוסר י״י ולשקול במאזני שכלנו עונשי הגלות עם העונות כי הוא היודע תכלית רצונו ונאמן עלינו הדיין אמנם למה שבזמנינו זה רבים טעמי הארץ מתחזקים לתפוש על הדעת הזה לשערם בהקש הגלות ולהעריכם אל העונות הקודמים הגורמים אותם ראוי שנאמר עוד בפירוק הקושיא דזאת כי עם ההתבוננות הטוב איננו ממה שיקש' וזה שאם היה העונש המחוייב לעונות זמן הגלות היה מקום לבעל הדין לחלוק להערים יחס הזמן ביחס העונות אל העונות אבל העונש האמתי החרבן והפזור בגלות לאנשים ההם החטאים כנפשותם אבל התמדת הגלות ואהבתו הוא דבר טבעי לפני הגלות וגאולתם וקבוצם הוא דבר גפי ונמשך לרצון האלהי ולזכות עבדיו. ואם בגלות בבל שהיה שם החרש והמסגר ואנשי כנסת הגדולה ונביאים זכו ונעשה להם נס ונפקדו אין תפישה עלינו. ואם לא נעשה לנו גם לקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ אם לא זכינו לכך שזכוהו הראשונים ובכיוצא בזה נאמר אל תאמר מה היה שהיה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה. והנה זה מספיק מאד בפירוק הקושיא גם אם נודה בהעריך היחסים אלא שהאמת שגמור שאין מקום להעריך היחסים וזה שהוא ידוע שהגלות הזה שאנחנו בו היום הוא הגלות שנתחייב לנ בחרבן הבית הראשון אלא שבני בבל נפקדו ברשיון כורש מלך פרס והיו תחת ממשלתו ולא נגאלו לעולם אלא תמיד היו תחת מלכי מדי עד שלא נגלו כי אם ארב׳ רבוא כמו שמפורש בספר עזרא ולפעמים היו מורידים ביונים והפליג השם לעשות עמהם נס כאשר היו ראוים לעשות עמהם נס בשלמותם וחסרותם ונמשך זה רב בית ב׳ והיו שם אנשי כנסת הגדולה שהיו מוסכמים ממלכי האומות כמו שנראה בספר יוסף בן גוריון ובקצת מדרשים אשר בעבורם אמר הנביא גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון הפך מה שהיה בראשון שהרי אחר המות שלמה מידו בביתו רוב ישראל ועשוי שני עגלים כמו שנתפרסם ובשני היו מגישים אל סבות מנחה מלכי האומות אלא לפי שהיה בהם שנאת חנם וחלוק הלבבות לא הצליחו במרד עד שבא טיטוס וכבשם סוף דבר הנה עניין בית שני כאלו מלך מצרים המושל עתה בארץ הצבי היה נותן רשות ליהודים אשר בקצת מדינות מלכותו לעלות ולבנות בית הבחירה כתנאי שישבו תחת ממשלתו ולא יהיה פן הפלאים לקצת הימים ימרדו בו שיגלם משם ושיעבוד כחם כן היה ענין בית שני כאלו מלך מצרים המושל עתה בארץ הצבי היה נותן רשות ליהודים שבקצת מלכותו לעלות ולבנות בית הבחירה בשוה ולזה האמת הגמור לפי מה שיראה שהגלות הזה שאנחנו בו הוא הגלות שנמשך מחרבן הבית הראשון שנרמז בתורה במל ונושנתם בארץ אלא שבמות עזרא נפקדו באמרו כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקיד אתכם הנה שלא היתה גאולה שלמה אלא פקידה בלבד והנה יסכים זה לפי מה שיראה למה שבא במזמור ההלל הגדול שלפי שיכלו לספור חסדי י״י מעת היצירה עד אחרית הימים נראה שקראוהו כן והנה תחלה התחיל בנפלאות מצרים עד אמרו נחלה לישראל עבדו אחרי כן רמז לפקידת בבל הוא אמרו שבשפלנו זכר לנו ולזה הוציאו בלשון זכירה שהוא ענין אחר עם פקידה למה שלא היה פקידה אלא גאולה אחרי כן רמז על הגאולה העתיד והוא אמרו ויפרקנו מצרינו כי היא תהיה גאולה שלמה שוב רמז אל תיקון העולם בכללו להיות כלם שכם אחד לעבוד את י״י להיות כל העמים שפה אחת מושפעים מזיו כבודו ולהיות מאכלי שלחנו והוא אשר רמז בחיתמו נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו וזהו טבע האמת שהוא עד לעצמו ומסכים מכל צד והתבאר אם כן שאין מקום לתפוש עלינו מאריכות גלותינו זה וכל שכן שכבר יראה שפרי הגלות הזה מופלג מאד אם לכלל אומתינו למה שהייסורין בעולם הזה אוצר גדול ופרקליט לעולם הבא ויתכן שכמו שהיה בגלות מצרים שלא נדע בו עונש קודם מבואר אלא שהיה הצעה לשומנו משועבדים לעבודת השם יתברך כמו שרמז באמרו אנכי י״י אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳ כן בגלותינו זה אחר שלא הספיק מה שעבר עלינו מחסדי השם יתברך לשומנו שלמים באהבתו גזרה חכמתו הגלות הגדול הזה אם להכניס הלבבות בתכלית מה שאפשר ואם להוסיף עמנו חסדים ובקבצנו מבין הגוים אחרי הגלות הנושן הזה לבלתי נלך כפעם בפעם בשרירות לבנו ולהוסיף אומץ באהבתו ועבודתו והוא הטוב הנמשך לכלל אומתינו ואם לזולתינו. אם למה שנהיה נכונים למשכם לעבודת השם יתברך באחרית הימים. ואם למה שבזכות האומה הזאת ימשך להם תועלת כאז״ל כל העולם נזון בשביל חנינה בני וחנינה בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת וזה כוונת הנביא בפרשת הנה ישכיל עבדי. לפי מה שיראה שהוא שם דבר בכלל ישראל בגלות זאת אלא שהתחיל לרמוז במשיחנו באמרו ירום ונשא וגבה מאד כמו שבא במדרש וזה כי ברוממות מלכם יתאמת שירום ישראל ודי בזה עתה לפי כוונתי:
İkinci Bölüm: Onun Geliş Zamanı Hakkında Onun geliş zamanını belirli bir zamanla sınırlamak üzerine konuşmak, boşuna zahmet ve sonuçsuz yorgunluktur. Bunun bir sebebi, ayetlerde zamanın kökünün verilmemiş olmasıdır; aksine ayetler onun gizli olduğuna işaret etmiştir: “Ben işittim, fakat anlamadım”; çünkü sözler son vakte kadar kapalı ve mühürlüdür. Bir başka sebep de bilgelerimizin şu sözüdür: “Son vakitleri hesaplayanların ruhu kurusun.” Onun gelişinin gelecekte olduğu ve henüz gelmediği hakkında uzun konuşmak da gereksizdir. Çünkü bu açık ve süreklilik gösteren bir şeydir: Bugüne kadar bize aktarılan tarih içinde, onun İsrael üzerine kral olduğunu ve dağılmışlarımızı yeryüzünün dört köşesinden topladığını ne işittik ne de bize bildirildi. Hele bunun sürekli olduğunu hiç görmedik. Duyularımız da buna tanıklık eder: Biz henüz bu sürgünde Edom, Yişmael, Paras, Maday ve Togarma krallıkları altında korkular içinde yaşamaktayız. Bu yüzden şimdi konuşulması gereken şey, bu sürgünün uzunluğu ve onun gelişinin şimdiye kadar gecikmiş olmasıdır. Bugün, Bet HaMikdaş’ın yıkılışından bu yana bin yüz otuz yedinci yıldır. Mısır sürgünü, görüldüğü üzere, iki yüz on yıldan fazla sürmedi. Sebebi açıkça putperestlik, yasak cinsel ilişkiler, kan dökme ve Şabat’ı herkesin önünde bozma olarak bildirilen Babil sürgünü de yalnızca yetmiş yıl sürdü. Oysa bu yıkım zamanındaki sürgünde o günahlar onların yüzlerinde görünmüyordu. Hatta Yoma’nın birinci bölümünde onların doğru kişiler olduğu anlaşılır; orada şöyle sorulur: “Madem bu kadar doğru kişilerdi, neden cezalandırıldılar?” Orada günahın ne olduğu konusunda görüş ayrılığı edilmiştir. Bazıları aralarındaki sebepsiz nefret yüzünden olduğunu, bazıları da bilgelere saygı göstermedikleri için olduğunu söylemiştir. Bunların cezalarının sebebi olması olanaklı olsa da, bu kadar uzun sürmesi ürkütücüdür. Çünkü doğruluk ve denge bakımından, ceza süresinin günahın ağırlığı ve hafifliğiyle orantılı olması beklenir. Babil sürgününü gerektiren günahların, bu sürgünü gerektiren günahlardan çok daha ağır olduğu açıklandığına göre, bu sürgünün süresinin Babil sürgününe göre daha az olması gerekirdi. Fakat yaygın bilgi ve duyusal gerçek bunun tersini gösteriyor. Çünkü bu sürgün Babil sürgününden çok daha uzundur; bugün bile gazabın sonu ve harikaların vaktinin ne zaman olduğu bilinmemektedir. Yine de, yüce Tanrı’nın düşünceleri çok derindir; yolları bizim yollarımızdan yüksektir. Bizim bazı şeyleri bazılarına göre ölçüp karşılaştırmamız gerekmez. Çünkü O, amacının ve iradesinin sonunu bilendir. Nasıl kötülerin huzurunun ve doğru kişilerin acılarının son amacını bilmiyor ve bunları birbirine göre ölçmüyorsak, aynı şekilde milletler konusunda da durum böyledir. Din ve Tanrı’dan gelen düzen taşımadıkları herkesçe bilinen milletlerin, kişi sayısı, ülke genişliği, servet, mal ve onur bakımından büyük ölçüde başarı sahibi olmaları da böyledir. Başarıları kendi derecelerine göre ölçmek bizim görevimiz değildir. HaŞem’in terbiyesini ölçmek, sürgünün cezalarını günahlarla aklımızın terazisinde tartmak bize düşmez. Çünkü O, iradesinin sonunu bilendir; Hakim’in adaletine güvenimiz tamdır. Fakat zamanımızda halktan birçok kişi bu görüşe saldırmakta, sürgünün süresini önceki günahlarla ve o günahların doğurduğu sonuçlarla ölçmeye çalışmaktadır. Bu yüzden bu güçlüğün çözümünde şunu da söylemek gerekir: İyi düşünüldüğünde mesele zor değildir. Çünkü eğer günahların gerektirdiği ceza sürgünün süresi olsaydı, iddia sahibi, süreler ile günahların birbirine oranı üzerinden itiraz edebilirdi. Fakat gerçek ceza, o günahkar kişiler için yıkım ve sürgünde dağılmadır. Sürgünün sürmesi ve uzaması ise sürgünün ardından gelen ayrı bir durumdur. Kurtuluş ve dağılmışların toplanması ise Tanrısal iradeye ve kullarının erdemine bağlıdır. Babil sürgününde “zanaatkar ve demirci”, Büyük Meclis adamları ve peygamberler vardı; onlar erdem kazandılar, kendilerine mucize yapıldı ve hatırlandılar. Bundan dolayı bize karşı bir itiraz yöneltilemez. Eğer bize de dağılmışlarımızı yeryüzünün dört köşesinden toplama mucizesi yapılmadıysa, bunun sebebi ilklerin kazandığı erdemi bizim kazanmamış olmamızdır. Buna benzer konuda şöyle denmiştir: “Niçin eski günler bunlardan daha iyiydi deme; çünkü bunu bilgelikle sormuş olmazsın.” Bu, güçlüğü çözmek için oldukça yeterlidir. Hatta oranları karşılaştırmayı kabul etsek bile, kesin gerçeklik şudur: Burada oran kurmaya yer yoktur. Çünkü bugün içinde bulunduğumuz sürgünün, birinci Bet HaMikdaş’ın yıkımıyla hak edilmiş sürgün olduğu bilinmektedir. Sadece Babil halkı, Paras kralı Koreş’in izniyle hatırlandı; onun yönetimi altında bulunuyorlardı ve hiçbir zaman tam anlamıyla kurtarılmadılar. Daima Maday krallarının yönetimi altında kaldılar. Ezra kitabında açıklandığı gibi, yalnızca kırk bin kadar kişi sürgünden döndü. Zaman zaman Yunanlıların hakimiyeti altına da girdiler. HaŞem, onların yetkinlikleri ve eksiklikleri içinde, kendileri için mucize yapılmaya hak ettikleri ölçüde onlara büyük bir mucize yaptı. Bu durum ikinci Bet HaMikdaş döneminin büyük kısmı boyunca sürdü. Orada, milletlerin kralları tarafından da kabul gören Büyük Meclis adamları vardı; Yosef ben Goryon kitabında ve bazı midraşlarda görüldüğü üzere, peygamberin “Bu son evin ihtişamı ilkinden büyük olacak” demesinin sebebi de buydu. Bu, birinci Bet HaMikdaş dönemindeki durumun tersiydi. Çünkü Şelomo’nun ölümünden hemen sonra İsrael’in büyük kısmı onun evinden ayrıldı ve herkesçe bilindiği üzere iki buzağı yaptılar. İkinci Bet HaMikdaş döneminde ise milletlerin kralları armağanlar getiriyordu. Fakat aralarında sebepsiz nefret ve kalplerin bölünmesi bulunduğu için isyanda başarılı olamadılar; sonunda Titus geldi ve onları boyunduruğu altına aldı. Sonuç olarak, ikinci Bet HaMikdaş’ın durumu şuna benzerdi: Bugün Eretz HaTsevi üzerinde hüküm süren Mısır kralı, krallığının bazı bölgelerindeki Yahudilere çıkıp Bet HaMikdaş’ı inşa etme izni verse, fakat onun yönetimi altında oturmaları şartını koşsa; bir süre sonra ona isyan ettiklerinde onları oradan sürse ve güçlerini boyunduruk altına alsa, durum nasıl olursa ikinci Bet HaMikdaş’ın durumu da böyleydi. Dolayısıyla görünen tam gerçeklik şudur: İçinde bulunduğumuz bu sürgün, birinci Bet HaMikdaş’ın yıkımından süregelen sürgündür; Tora’da “Ülkede uzun süre kaldığınızda” sözüyle buna işaret edilmiştir. Sadece Ezra zamanında “Babil için yetmiş yıl dolduğunda sizi hatırlayacağım” sözüyle bir hatırlanma gerçekleşti. Bu, tam bir kurtuluş değil, yalnızca bir hatırlanmaydı. Bu, Hallel HaGadol mezmurunda gelen şeyle de uyumludur. Çünkü o mezmur, HaŞem’in iyiliklerini yaratılış zamanından günlerin sonuna kadar saydığı için bu adla anılmış görünür. Önce Mısır mucizeleriyle başlar ve “kulu İsrael’e miras olarak” sözüne kadar gelir. Sonra Babil’in hatırlanmasına işaret eder: “Alçalışımızda bizi hatırladı.” Bunu “hatırlama” diliyle ifade etmiştir; çünkü bu yalnızca hatırlanmaydı, tam kurtuluş değildi. Daha sonra gelecek kurtuluşa işaret eder: “Bizi düşmanlarımızdan kurtardı.” Çünkü o tam kurtuluş olacaktır. Ardından bütün dünyanın düzeltilmesine işaret eder: Bütün halklar HaŞem’e tek omuzla kulluk edecek, bütün milletler tek bir dile sahip olacak, O’nun ihtişamının parıltısından beslenecek ve O’nun sofrasının yiyeceği olacaklardır. Mezmurun “Her bedene ekmek veren, çünkü iyiliği sonsuzdur” sözüyle bitmesi buna işaret eder. Bu, kendisine tanıklık eden ve her yönden uyumlu olan gerçekliğin doğasıdır. Böylece bu sürgünümüzün uzunluğu sebebiyle bize itiraz edilecek bir yer olmadığı açıklanmıştır. Hele bu sürgünün meyvesinin çok büyük olduğu da görülmektedir. Milletimizin bütünü açısından böyledir; çünkü bu dünyadaki acılar, gelecek dünya için büyük bir hazine ve savunucudur. Mısır sürgününde de önceki açık bir cezayı bilmiyoruz; o sürgün daha çok bizi yüce Tanrı’nın hizmetine bağımlı kılmak için bir hazırlıktı. Gerçekten de “Ben HaŞem’im, seni Mısır diyarından, köleler evinden çıkaran Tanrı’nım; Benim önümde başka tanrıların olmayacak” sözünde buna işaret edilmiştir. Bizim bu sürgünümüzde de böyledir. HaŞem’in geçmişte bize gösterdiği iyilikler bizi O’nun sevgisinde yetkin kılmaya yetmediği için, bilgeliği bu büyük sürgünü hükmetmiştir: Kalpleri olanaklı olan en yüksek ölçüde boyun eğdirmek ve bu eski sürgünden sonra bizi milletlerin arasından topladığında bize iyiliklerini artırmak için. Böylece tekrar tekrar kalbimizin inadıyla yürümeyelim; O’na duyduğumuz sevgi ve O’nun hizmetindeki gücümüz artsın. Milletimizin bütününe yönelik iyilik budur. Başkalarına yönelik iyilik de vardır. Çünkü günlerin sonunda onları yüce Tanrı’nın hizmetine çekmeye hazır olacağız. Ayrıca bu milletin erdemiyle onlara da fayda ulaşacaktır. Bilgelerimizin şu sözü gibi: “Bütün dünya oğlum Hanina sayesinde beslenir; oğlum Hanina’ya ise Şabat arifesinden Şabat arifesine bir kav harup yeter.” Peygamberin “İşte kulum başarılı olacak” bölümündeki amacı da budur. Görünen o ki orada söz, bu sürgündeki İsrael’in bütünü hakkındadır; fakat başta Maşiah’ımıza da işaret eder: “Yükselecek, taşınacak ve çok yücelecek.” Midraşta geldiği gibi, onların kralının yücelmesiyle İsrael’in de yükseleceği doğrulanacaktır. Amacım bakımından şimdilik bu kadarı yeterlidir.