המאמר השלישי, חלק א', הכלל השני 2

הפרק הב׳ באופן עמידתנו עליו: ואומר שהשארות הנפש באופן שהונח נעמוד עליו מהתורה ומהקבלה ויסכים בו העיון. אמנם בתורה ואם היה שלא נתפרש בה בדבר ייעוד הנה כתובים רבים מעידים עליו בדבר פשוט ומקובל באומד מפורסם אצלם. הנה בחנוך נמצא ואיננו כי לקח אותו אלהים כאלו לקחו וסלקו במחיצת מלאכיו. ובלשון הזה נמצא באליהו היום הזה ילקח את אדוניך מעל ראשך. ונתפרסם זה עד שבלעם היה כוסף לדמות לישראל באחרית ואמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו ולהתפרסם זה אצלם אמרה אביגיל וחיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את י"י אלהיך ואת נפש אויבך יקלענ' בתוך כף הקלע ואמר יתברך ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ויחזקאל גם כן ייעד באילו החיים אמר השיבו וחיו ואין ספק שאינה החיים הגשמיים כי החיים והמות משותפים לצדיקים ולרשעים והמשורר בתהלותיו כנה הרשעים מתים אמר לא המתים יהללו יה ואמר עוד ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה. ואמר מעיד על זה אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה ואמר במקום אחד עד אבא אל מקדשי אל ואמר עוד שלמה בפירוש והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה וכמו שהאריך בזה זולתנו אלא שלא בא בדרך ייעוד מפורש כי אם הייעוד הגשמי לסבה הנזכרת עוד בכלל הששי בגזירת הצור ואמנם בקבלה זה מפורסם לחכמינו שזכרו ענין העולם הבא במקומות רבים אין צורך לזכר׳ ולזה ענין ההשארות מבואר מאד כפי התורה והקבלה. ואמנם שהנפש הנשארת לא תשתנה לא במין ולא באיש כמו שהונח זה יראה מצד התורה כי למה שהגמול והעונש האמתי לאדם הוא בה בהשאר הנפשות אחר ההפרד אם היה שתתאחר עם השכל הפועל או שתתאחינה הנפשות ותהיינה כלן אחת כמו שיש מחכמי אומתינו שדמה זה ונכשל בו להמשכו בדרך היוני הנה לא יהיה גמול נכון ומתיחס למה שאין יתרון לעובד על זולתו ממה שלא הגיע לחלק אחד מאלף ממדרגתו והנה בדברי רבותינו זכרם לברכה מבואר זה מאד אמרם צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהני' מזיו השכינה ואמרו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני' לבנה ואמרו מלמד שלכל אחד עושין לו מדור לפי כבודו ומאמרים רבים זולתם. והאריכות בזה מותר ואמנם שיסכים בזה העיון הנה ההשארות בעצמו נבוכו בו המפרשים לספרי ארסטו מהם מי שיכחיש מציאותו ומהם מי שיחייב אותו והרבו בזה טענות ודברים ולזה ראוי שנביא מה שחזקו דעתם בו מהדברים שראוי לשום לב עליהם וזה בקצור מופלג שבזה הדרך יתבאר לנו אמתות מה שנרצהו ואומר שמה שהסכימו כלם ובנו בו בנינם היא שלש הקדמות האחד שהשכל האנושי יתעצם במושכליו ויקראוהו שכל נקנה והשני שכל חוה נפסד וכל נפסד הווה והשלישי שאם הונח אפשר השכלת השכל האנוש׳ השכל הפועל יחוייב שישוב בו נצחי ואמנם המחלקת ביניהם בשני ההקדמות האחד אם המושכלות אשר בכאן הוות או בלתי הוות והשני האם איפשר בשכל האנושי שישכיל השכל הפועל וזה שחכת המכחשת ההשארות יראה שהמושכלות אשר בכאן הוות והשכל האנושי א״א שישכיל בו השכל הפועל והוליד מזה שהשכל האנושי אי אפשר בו שיהיה נצחי וזה שכאשר נתאמת לו שהשכל יתעצם במושכלים כמו שבא בהקדמה הא' המושכלת והיו המושכלות אשר בכאן הוות הנה בהכרח שיפסד כמו שבא בהקדמה הב' המוסכמת וזה אמנם כל מה שלא ישכיל השכל הפועל והכת האומרת היות ההשארות יראה שהמושכלות אשר בכאן בלתי הוות וכאשר נתאמת לו שהשכל יתעצם במושכליו כמו שבא בהקדמה הראשונה דמוסכמת הנה בהכרח ישוב נצחי אחר שהמושכלות נצחיות להיותם בלתי הוות כמו שבא בב' המוסכמת והוליד מזה חיוב ההשארות ומחם מי שיראה אפשרות בשכל האנושי שישכיל השכל הפועל ויוליד בהקדמה השלישי המוסכמת חיוב ההשארות לשכל האנושי כשיש כלו' השכל הפועל הן אלה קצות דרכם ואנחנו נאמר אמנם ההקדמה הראשונה שהיא יסוד הבנין כלו הנה נתאמת שקרותה במה שאין ספק בו בכלל הששי מהמאמר השני כן ההקדמה השני' עם שדברי ה״ר לוי הכה על קדקד׳ הנה כשהנחנות אמתות לא תצדק כשתהיה ההויה רצונית וכבר התבאר במה שקדם שההויה הכוללת היא רצונית מלא דבר וכל שכן שהנצחיות איפשר בזה ואולם ההקדמה השלשית באר בקלות שקרותה כשקרות הא' כי השכלת השכל האנושי לשכל הפועל לא יתן הנצחות לשכל האנושי אלא כשנאמר שהשכל יתעצם במושכליו וזה מבואר בעצמו ולזה מה שראוי שיאמר בחיוב ההשארות הוא שאחר שהוגה בגדר הנפש היותה עצם שכלית אשר אין לו סבת ההפסד בעצמו כשתשלם בקשר והאהבה באמצעות מה שישיג בתורה ובנפלאות השם ית׳ ראוי שתשאר על שלמותה ובקש׳ חזק ובה אזרת אור בלתי מספיק להסרת הספיק המחשיך עניינה שהוא החמר וכאשר היה זה כן הוא מבואר שאין הענין מכחיש דבר מהשארות אבל יראה שהוא מחייב אותו וזה שלמה שהוא מבואר במורכב הפסד הנפרד אל פשוטיות שכל אחד ישוב אל עצמותו הפשוט והיה האדם מורכב מחלק חמר ומחלק רוחני עצמותו מושפע מעצם שכלי משפיע היה משפיע מלאך או זולתו ראוי ומחוייב בחלק הרוחני שלא ימסר כמו שהוא מבואר בחלק החמרי שהיא שב אל פשוטיו ואל יסודותיו ולזה הוה ההשארות מבואר ומחוייב בעצמו לפי העיון דאמתי והוא שרמז שלמה נאמרו ושב העפר אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה אלא יש הפרש בין החלק הרוחני והחלק החמרי והוה שהחמר פשוטיו ישוב אל יסודותיו ומתאחדים עמהם להיותם מתמימי החלקים ולא קנו בחמר שלמות קיים להיות החמר מתנועע ובשנוי מתמיד והחלק הרוחני למה שקנה באמצעות השנתי שלמות ודבקות באו' העליון קים בלתי משתנה ראוי ומחוייב שישאר קיים בעצמו ובשלמותו וזה אמנם בחיוב ההשאר וזה מספיק בם כונת הספר ואולם שתהיה בלתי משתנה במין ולא באיש הוא מבואר ממה שקדם וזה למה שהוא מבואר בעצמו שהמשתנה במין או באיש הוא נעתק מעצמות לעצמות מין היה או איש והעצמות אשר נעתק ממנו נפסד בהכרח שאם לא היה נפסד היו לדבר אחר בעצמות שני עצמיות והוא דבר התבאר בטולו ולפי שהתבאר בנפש השכלים שאין לה סבות ההפסד יתחייב אם כן היותה בלתי משתנה במין ולא באיש ואמנם אשר הביא קצת מהמפרשי' לספרי ארסטו אל זה הטעות הוא קבלת ההקדמה האומרת שהשכל האנושי יתעצם במושכליו וכאשר התאמת להם שהמשכיל והמושכל וההשכלה דבר אחד וההשכלה לא תקבל הרבה באיש הויי׳ להם שהנפשות אחר ההפרד דבר אחד ואנהנו כבר ביארנו במה שקדם זיוף ההקדמה ההוא ושקרותה יש לנפש עצמות זולת ההשכלה עם היות המהות נעלם ממנו והנה רז״ל כנו אותה במקומות באור והכתוב אומר נר י"י נשמת אדם והיה ראה לזה השם להיותו נר מאיר עיני עורים וחשובים ולזה יחסו האור לשכינה אמרו ונהנין מזיו השכינה ואומר ונהורא עמיה. שרי והתימה מהם שאחר שההשכלה בעצמה אחת ואינה מקבלת ריבוי והיתה ההשכלה והמושכל דבר אחד הנה המושכלות עם המין רבויים דבר אחד באיש וזה בתכלית הבטול והגנות אל השכל מה שאמרו בזה הוא בריאה והוייה עם שהוא כפירה גמורה כפי התורה והקבלה כמו שקדם ובכאן התבאר מה שראינו לבאר בכלל ההוא. והתהלה לאל לבדו ומרומם על כל ברכה ותהלה:

İkinci bölüm, buna nasıl ulaştığımız hakkındadır. Şöyle derim: Ruhun kalıcılığı, yukarıda yerleştirildiği biçimiyle, Tora’dan ve gelenekten bilinir; akıl yoluyla inceleme de buna uygundur. Tora’da bu konu açık bir vaat olarak belirtilmemiş olsa da, birçok ayet ona sade biçimde tanıklık eder ve bunun onlar arasında bilinen bir kabul olarak bilindiğini gösterir. Hanok hakkında “yoktu, çünkü Tanrı onu aldı” denir; sanki Tanrı onu alıp meleklerinin bölmesine yükseltmiştir. Eliyahu hakkında da aynı dil bulunur: “Bugün efendin başının üzerinden alınacak.” Bu o kadar yayılmıştı ki Bilam, sonunda İsrael’e benzemeyi arzu etmiş ve “Ruhum doğruların ölümüyle ölsün, sonum onun gibi olsun” demiştir. Bunun onlar arasında bilinen olmasından dolayı Avigayil şöyle demiştir: “Efendimin ruhu Tanrın HaŞem’in yanında hayat demetinde bağlı olsun; düşmanlarının ruhunu ise sapanın içinden fırlatsın.” Yüce Tanrı da şöyle dedi: “Bak, bugün önüne hayatı ve iyiliği koydum.” Yehezkel de bu hayatı vaat ederek “Dönün ve yaşayın” dedi. Bunun maddeye bağlı hayat olmadığı şüphesizdir; çünkü hayat ve ölüm doğru kişilerle kötüler arasında ortaktır. İlahilerindeki şair de kötüleri “ölüler” diye adlandırdı: “Ölüler Yah’ı övmez.” Yine şöyle dedi: “Biz ise Yah’ı şimdiden sonsuza dek kutsayacağız. Haleluya.” Buna tanıklık eden başka bir söz de şudur: “Fakat Tanrı ruhumu Şeol’un elinden fidye ile kurtarır; çünkü beni alacaktır, sela.” Başka bir yerde şöyle der: “Tanrı’nın kutsal yerlerine girinceye kadar.” Şlomo da açıkça şöyle demiştir: “Ruh onu veren Tanrı’ya döner.” Başkaları bu konuda uzun konuşmuştur. Bunun açık bir vaat tarzında değil de maddeye bağlı vaat tarzında gelmiş olmasının sebebi, HaŞem’in yardımıyla altıncı genel bölümde ele alınacaktır. Gelenekte ise bu, bilgelerimiz arasında yaygın olarak bilinir. Onlar gelecek dünya konusunu birçok yerde anmışlardır; bunları saymaya gerek yoktur. Bu nedenle ruhun kalıcılığı Tora ve gelenek açısından çok açıktır. Geriye kalan ruhun, varsayıldığı gibi, ne tür ne de birey bakımından değişmeyeceğine gelince, bu Tora yönünden şöyle görünür: İnsanın gerçek ödülü ve cezası, ruhların ayrılıktan sonra kalmasındadır. Eğer ruhlar etkin akılla birleşip geri kalacak olsaydı ya da ruhlar birleşip hepsi bir olacak olsaydı —milletimizin bazı bilginlerinden biri, Yunan yolunu izlediği için bunu sanmış ve bunda tökezlemiştir— o zaman doğru ve uygun bir ödül olmazdı. Çünkü kulluk edenle başkası arasında, onun derecesinin binde birine bile ulaşmamış olan kişi bakımından bir üstünlük kalmazdı. Bilgelerimizin, hatıraları bereket olsun, sözlerinde bu çok açıktır. Şöyle dediler: “Doğru kişiler oturur, taçları başlarındadır ve Şehina’nın parıltısından zevk alırlar.” Yine dediler: “Moşe’nin yüzü güneşin yüzü gibiydi; Yeoşua’nın yüzü ayın yüzü gibiydi.” Yine dediler: “Bu, her biri için onuruna göre bir mesken yapıldığını öğretir.” Bunun dışında birçok söz vardır. Bu konuda uzatmak gereksizdir. Akla dayalı incelemenin buna uygun olmasına gelince: Ruhun kalıcılığı konusunda Aristoteles’in kitaplarını açıklayanlar şaşkınlığa düşmüştür. Bazıları onun varlığını reddetme eder, bazıları onu zorunlu görür. Bu konuda birçok iddia ve söz çoğaltmışlardır. Bu yüzden, dikkat etmeye değer olan ve görüşlerini güçlendirdikleri şeyleri çok kısa biçimde getirmek uygundur. Bu yolla istediğimiz gerçeklik açıklanacaktır. Şöyle derim: Hepsinin kabul ettiği ve binayı üzerine kurduğu üç öncül vardır. Birincisi: İnsan aklı, kavranan anlamlarıyla öz kazanır; buna “kazanılmış akıl” derler. İkincisi: Oluşmuş olan her şey bozulur; bozulan her şey de oluşmuştur. Üçüncüsü: İnsan aklının etkin aklı zihinsel kavramasının olanaklı olduğu kabul edilirse, insan aklının onunla sonsuz duruma dönmesi gerekir. Aralarındaki görüş ayrılığı iki öncüldedir. Birincisi: Buradaki kavranan anlamlar oluşmuş mudur, oluşmamış mıdır? İkincisi: İnsan aklının etkin aklı zihinsel olarak kavraması olanaklı müdür? Kalıcılığı reddeden grup, buradaki kavranan anlamların oluşmuş olduğunu ve insan aklının etkin aklı zihinsel kavramasının olanaksız olduğunu düşünür. Bundan insan aklının sonsuz olamayacağı sonucunu çıkarmıştır. Çünkü birinci kabul edilen öncülde geldiği gibi aklın kavranan anlamlarla öz kazandığı doğrulanınca ve buradaki kavranan anlamlar oluşmuş olunca, ikinci kabul edilen öncülde geldiği gibi onun zorunlu olarak bozulması gerekir; bu, etkin aklı zihinsel olarak kavramadığı sürece böyledir. Kalıcılığı kabul eden grup ise buradaki kavranan anlamların oluşmamış olduğunu düşünür. Birinci kabul edilen öncülde geldiği gibi aklın kavranan anlamlarıyla öz kazandığı doğrulanınca, kavranan anlamlar oluşmamış oldukları için sonsuz olduklarından, insan aklının da zorunlu olarak sonsuz duruma döneceği sonucunu çıkarır. Bazıları da insan aklının etkin aklı zihinsel kavramasının olanaklı olduğunu düşünür ve üçüncü kabul edilen öncül yoluyla, etkin aklı zihinsel olarak kavradığında insan aklı için kalıcılığın zorunlu olduğu sonucunu çıkarır. Onların yollarının uçları bunlardır. Biz deriz ki: Birinci öncül, bütün binanın temeli olduğu durumda, ikinci incelemenin altıncı genel bölümünde şüphe bırakmayacak biçimde yanlışlanmıştır. İkinci öncül de, Rabbi Levi’nin sözleri ona darbe vurmuş olsa da, onu doğru kabul ettiğimizde bile, oluş iradeye bağlı olduğunda doğru değildir. Daha önce bütünsel oluşun hiçbir şeyden iradeli oluş olduğu açıklanmıştır; bu durumda sonsuzluk elbette olanaklıdır. Üçüncü öncülün yanlışlığı da birinci öncülün yanlışlığı gibi kolayca açıklanır. Çünkü insan aklının etkin aklı zihinsel olarak kavraması, insan aklına sonsuzluk vermez; bu ancak aklın kavranan anlamlarıyla özdeşleştiği söylenirse olur. Bu kendiliğinden açıktır. Bu nedenle kalıcılığın zorunluluğu konusunda söylenmesi gereken şudur: Ruhun tanımında onun akla dayalı bir töz olduğu, kendi içinde bozulma sebebine sahip olmadığı belirtilmiştir. Tora’da ve yüce Tanrı’nın harikalarında kavradığı şeyler aracılığıyla bağ ve sevgi bakımından yetkinleştiğinde, yetkinliği üzere kalması ve güçlü bağ içinde bulunması uygundur. Ona, durumunu karartan şüpheyi, yani maddeyi gidermeye yeterli olmayan bir ışık kuşağı yardım eder. Böyle olunca, meselenin kalıcılığı reddetmediği, aksine onu gerektirdiği açıktır. Çünkü bileşik varlığın bozulmasında ayrık olanın kendi basit unsurlarına döndüğü ve her birinin kendi basit özüne döndüğü açıktır. İnsan da bir maddeye bağlı parça ile, özü akla dayalı bir tözden —ister melek ister başka bir şey olsun— taşmış olan ruhsal bir parçadan bileşik olduğuna göre, ruhsal parçanın bozulmaya teslim edilmemesi uygun ve zorunludur. Maddeye bağlı parçada ise onun basitlerine ve unsurlarına döndüğü açıktır. Bu yüzden kalıcılık, gerçek akla dayalı incelemeye göre kendi başına açık ve zorunludur. Şlomo’nun şu sözü buna işaret eder: “Toz, olduğu gibi toprağa döner; ruh ise onu veren Tanrı’ya döner.” Ancak ruhsal parça ile maddeye bağlı parça arasında fark vardır. Madde kendi basitlerine ve unsurlarına döner ve onlarla birleşir; çünkü parçaları tamamlayıcıdır ve madde içinde kalıcı bir yetkinlik kazanmaz. Madde hareketli ve sürekli değişim durumundadır. Ruhsal parça ise düşünme aracılığıyla üst ışıkta yetkinlik ve bağlılık kazandığı için kalıcı ve değişmezdir; bu nedenle kendi başına ve yetkinliği içinde kalması uygun ve zorunludur. Kalıcılığın zorunluluğu budur ve kitabın amacı bakımından yeterlidir. Ruhun tür ve birey bakımından değişmemesine gelince, bu önceki sözlerden açıktır. Çünkü tür veya birey bakımından değişen şeyin bir özden başka bir öze geçtiği kendiliğinden açıktır; bu öz ister tür ister birey olsun. Kendisinden ayrıldığı öz zorunlu olarak bozulur; çünkü bozulmasaydı, bir şeyin iki özü bulunmuş olurdu. Bunun geçersizliği açıklanmıştır. Akla dayalı ruhun bozulma sebeplerine sahip olmadığı açıklandığına göre, onun ne tür ne de birey bakımından değişmemesi zorunludur. Aristoteles’in kitaplarını açıklayan bazı kişileri bu hataya götüren şey, “insan aklı kavranan anlamlarıyla öz kazanır” öncülünü kabul etmeleridir. Kavrayan, kavranan anlam ve zihinsel kavramanın tek şey olduğu onlara göre doğrulanınca; zihinsel kavramanın birey bakımından çokluğu kabul etmediğini düşündüklerinden, ruhların ayrıldıktan sonra tek şey olduğunu kabul ettiler. Biz daha önce bu öncülün sahte ve yanlış olduğunu açıklamıştık. Ruhun, zihinsel kavramadan başka bir özü vardır; özü bizden gizli olsa bile bu böyledir. Bilgelerimiz, hatıraları bereket olsun, bazı yerlerde onu “ışık” diye adlandırmışlardır. Yazı şöyle der: “İnsanın ruhu HaŞem’in kandilidir.” Bu ad ona uygun düşmüştür; çünkü körlerin ve karanlıkta olanların gözlerini aydınlatan bir kandildir. Bu nedenle ışığı Şehina’ya bağladılar: “Şehina’nın parıltısından zevk alırlar” dediler. Ayrıca şöyle denir: “Işık O’nunla birlikte bulunur.” Onların şaşırtıcı tarafı şudur: Zihinsel kavramanın kendisi tek olduğuna ve çokluğu kabul etmediğine; zihinsel kavrama ile kavranan anlam da tek şey olduğuna göre, tür bakımından çok olan kavranan anlamlar birey bakımından tek şey olur. Bu, bütünüyle geçersizdir. Bu konuda söyledikleri, akıl için kabul edilemez bir görüştür; üstelik daha önce geçtiği gibi Tora ve gelenek bakımından tam bir reddetmedir. Bu genel bölümde açıklamayı gerekli gördüğümüz şey burada açıklanmıştır. Övgü yalnız Tanrı’yadır; O her bereketin ve övgünün üstünde yücedir.