HaEmunot veHaDeot · [Treatise VII] The Resurrection of the Dead, Chapter 2
1
ואחר כן חקרתי במוצא השני אשר הוא המחשב בשכל, ודרשתי אם אמצא לאמונה הזאת מה שיבטל אותה, ולא מצאתי מה שמספק בה כי אם שלשה דרכים. האחת מהם שתהיה היכולת על תחיית המתים מן השקר, וכבר עמדתי על שאיננה כן כאשר בארתי. והשנית שיהיה היכול על זה לא הבטיחם בו, ומצאתיו שהבטיח בו במקומות רבים מן המקרא, אעפ"י שיתכן לסבור בהם סברות רבות עד שיעתקו מענין תחיית המתים אל ענינים אחרים, לא ראיתי העיון מחייב דחות הנראה מהם, בעבור שיתכן שתסבלהו הסברא, והוא שאנחנו כל בני ישראל מאמינים, כי כל אשר בספרי הנביאים, הוא כאשר נראה ממשמעו והידוע ממלותיו, אלא מה שהנראה והידוע ממנו, מביא אל אחד מארבעה דברים, אם להכחיש מוחש כמו שנאמר על חוה, (בראשית ג' כ') כי היא היתה אם כל חי, או להשיב מה שיש בשכל, כמו שאמר (דברי ד' כ"ד) כי יי' אלהיך אש אוכלה. או לסתור דבר אחר כתוב, כמו שנאמר (מלאכי ג' י') ובחנוני נא, אחר שאמר (דברים ו' ט"ז) לא תנסו את יי' אלהיכם. או להכחיש מה שקבלוהו קדמוננו, כמו שאמר (שם כ"ה ג') ארבעים יכנו לא יוסיף, ואמרו רבותינו שהם שלשים ותשע מכה. והדרך בכל אלה שיבוקש להם שער עובר בלשון, ממה שמנהג הלשון לשמש במלות ההם בו, עד שיסכים לענין ההוא ולא יחלוק עליו, כי זה ימצא בלי ספק, וכמצאנו למאמרו, אם כל חי, מדבר מבני אדם, וכמצאנו (דברי ד' כ"ד) לאמרו, כי יי' אלהיך אש אוכלה על דרך הדמיון והקירוב אומר, כי ענשו כאש אוכלה שהיא שורפת מהרה, כמו שאמר (שם ל"ב כ"ב) כי אש קדחה באפי וגו'. וכמצאנו לאמרו (מלאכי ג' י') ובחנוני נא בזאת, אחר אמרו (דברים ו' ט"ז) לא תנסו את יי'. הפרש, והוא שהבחינה על שני פנים, אחד מהם יכולת הבורא היוכל על הדבר אם לא, וזה הוא האסור כאשר אמר (תהלי' ע"ח י"ח י"ט) וינסו אל בלבבם וגו' היוכל אל לערך שלחן במדבר, והשני בחינת האדם ענינו אצל הבורא, היש לו אצלו מעלה יתירה אם לא, אחר שהוא מודה שהוא יכול על המעשה ההוא, וזה מותר כאשר אמר בגדעון (שופטים ו' ל"ו) ויאמר גדעון אל האלהים אם ישך מושיע בידי את ישראל אנסה נא רק הפעם בגזה וגו' והוא כמו שאמרו בחנוני נא בזאת. ומצאנו לאמרו ארבעים יכנו הוא שוה למה שהעתיקו רבותינו ז"ל שהוא ל"ט והוא שנאמר שהשלים הל"ט ושמם ארבעים כמו שהשלים הל"ט שנה שהלכו במדבר ושמם ארבעים, כמו שאמר (במדבר י"ד ל"ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה. והשנה הראשונה כבר עברה בלא הענש ההוא. ואלה התוצאות אנו נוהגים בהם וכל המעינים, כאשר יכריחנו דבר מאחת מאלה הארבעה אשר זכרנו, אבל כשאין צריך דוחק כל דבר כתוב ומקובל ונשמע מכל אחד מאלה הארבעה אשר זכרנום, לא יתכן לבקש תוצאות והעברות אשר בהם מועד תחיית המתים, עד שנוציאם מפשוטם. אך ראוי שנניחם כאשר הם, כי האומר אותם, הוא יכול ויועד יחד. והשלישי, שיהיו סעיפים מסתעפים מהשרש הזה מפסידים אותו, כשיעלם אדם על לבו וכאשר אי אפשר לשרש בלתי הסעיפים ההם, ואי אפשר להם, יתחייב בהכרח בטול השרש המביא אליהם והמצריך להם. וחקרתי ולא מצאתי סעיף אחר המאמרים האלה. ואבאר איך הלוכם ויושר אפניהם בעזרת האל:
Translation:
2
Afterward, I investigated the second source, which is reason, and I examined whether I could find anything in it that would invalidate this belief. I found only three possible objections.
3
The first is that the ability to resurrect the dead could be considered false. I have already demonstrated that this is not the case, as I have explained earlier.
4
The second objection is that the One who has the ability to perform resurrection has not promised to do so. However, I found that He indeed promised this in many places in the Scriptures. Even though it is possible to interpret these promises in various ways so that they refer to matters other than the resurrection of the dead, I do not see that reason compels us to reject the apparent meaning of these texts. This is because we, the people of Israel, believe that everything written in the books of the prophets should be understood according to its plain meaning and the meaning of its words—except in cases where this apparent meaning leads to one of four outcomes:
1. Contradicting sensory evidence, as in the verse about Eve (Genesis 3:20), “She was the mother of all living.”
2. Contradicting reason, such as the statement (Deuteronomy 4:24), “For the Lord your God is a consuming fire.”
3. Contradicting another written text, such as the verse (Malachi 3:10), “Test Me, please, in this,” after it has been written (Deuteronomy 6:16), “Do not test the Lord your God.”
4. Contradicting a tradition accepted by our ancestors, such as the verse (Deuteronomy 25:3), “Forty lashes he may give him, but not more,” when our Sages taught that the number is thirty-nine.
5
In all these cases, the proper method is to seek an interpretation within the language that aligns with the meaning and does not conflict with it, for such an interpretation will surely be found.
6
For example:
• Regarding “the mother of all living,” this refers only to humanity.
• Regarding “the Lord your God is a consuming fire,” this is a metaphor comparing God’s punishment to fire, which quickly consumes, as stated (Deuteronomy 32:22), “For a fire is kindled in My anger.”
• Regarding the verses about testing God, there is a distinction. One type of testing is to doubt God’s ability, as in (Psalms 78:18-19), “And they tested God in their hearts… Can God prepare a table in the wilderness?” This is prohibited. However, another type of testing is to determine whether one has found favor in God’s eyes, as in the case of Gideon (Judges 6:36-37), “Gideon said to God, ‘If You will deliver Israel by my hand as You have said, I will place a fleece of wool…’” This type of test, like “Test Me, please, in this,” is permitted.
• Regarding “Forty lashes he may give him,” our Sages explained that it refers to thirty-nine lashes, as the verse counts the thirty-ninth lash as part of the total of forty, similar to the forty years of wandering in the desert, which included the first year before the punishment began (Numbers 14:34).
7
These are the methods we follow, as do all thinkers, when we are compelled to resolve one of the four aforementioned cases. However, when there is no need to force such interpretations, it is inappropriate to alter the plain meaning of any text, tradition, or statement in any of these four categories. Thus, we should accept them as they are, for the One who stated them is both capable and truthful in His promise.
8
The third objection is the possibility of derivative implications arising from this belief that could undermine it—situations where one might consider that the main principle cannot exist without these derivatives, and since the derivatives are impossible, the main principle must also be nullified. I examined this matter and found no such derivative implications. I will explain the proper understanding and the soundness of this reasoning with the help of God.
ואחר כן חקרתי במוצא השני אשר הוא המחשב בשכל, ודרשתי אם אמצא לאמונה הזאת מה שיבטל אותה, ולא מצאתי מה שמספק בה כי אם שלשה דרכים. האחת מהם שתהיה היכולת על תחיית המתים מן השקר, וכבר עמדתי על שאיננה כן כאשר בארתי. והשנית שיהיה היכול על זה לא הבטיחם בו, ומצאתיו שהבטיח בו במקומות רבים מן המקרא, אעפ"י שיתכן לסבור בהם סברות רבות עד שיעתקו מענין תחיית המתים אל ענינים אחרים, לא ראיתי העיון מחייב דחות הנראה מהם, בעבור שיתכן שתסבלהו הסברא, והוא שאנחנו כל בני ישראל מאמינים, כי כל אשר בספרי הנביאים, הוא כאשר נראה ממשמעו והידוע ממלותיו, אלא מה שהנראה והידוע ממנו, מביא אל אחד מארבעה דברים, אם להכחיש מוחש כמו שנאמר על חוה, (בראשית ג' כ') כי היא היתה אם כל חי, או להשיב מה שיש בשכל, כמו שאמר (דברי ד' כ"ד) כי יי' אלהיך אש אוכלה. או לסתור דבר אחר כתוב, כמו שנאמר (מלאכי ג' י') ובחנוני נא, אחר שאמר (דברים ו' ט"ז) לא תנסו את יי' אלהיכם. או להכחיש מה שקבלוהו קדמוננו, כמו שאמר (שם כ"ה ג') ארבעים יכנו לא יוסיף, ואמרו רבותינו שהם שלשים ותשע מכה. והדרך בכל אלה שיבוקש להם שער עובר בלשון, ממה שמנהג הלשון לשמש במלות ההם בו, עד שיסכים לענין ההוא ולא יחלוק עליו, כי זה ימצא בלי ספק, וכמצאנו למאמרו, אם כל חי, מדבר מבני אדם, וכמצאנו (דברי ד' כ"ד) לאמרו, כי יי' אלהיך אש אוכלה על דרך הדמיון והקירוב אומר, כי ענשו כאש אוכלה שהיא שורפת מהרה, כמו שאמר (שם ל"ב כ"ב) כי אש קדחה באפי וגו'. וכמצאנו לאמרו (מלאכי ג' י') ובחנוני נא בזאת, אחר אמרו (דברים ו' ט"ז) לא תנסו את יי'. הפרש, והוא שהבחינה על שני פנים, אחד מהם יכולת הבורא היוכל על הדבר אם לא, וזה הוא האסור כאשר אמר (תהלי' ע"ח י"ח י"ט) וינסו אל בלבבם וגו' היוכל אל לערך שלחן במדבר, והשני בחינת האדם ענינו אצל הבורא, היש לו אצלו מעלה יתירה אם לא, אחר שהוא מודה שהוא יכול על המעשה ההוא, וזה מותר כאשר אמר בגדעון (שופטים ו' ל"ו) ויאמר גדעון אל האלהים אם ישך מושיע בידי את ישראל אנסה נא רק הפעם בגזה וגו' והוא כמו שאמרו בחנוני נא בזאת. ומצאנו לאמרו ארבעים יכנו הוא שוה למה שהעתיקו רבותינו ז"ל שהוא ל"ט והוא שנאמר שהשלים הל"ט ושמם ארבעים כמו שהשלים הל"ט שנה שהלכו במדבר ושמם ארבעים, כמו שאמר (במדבר י"ד ל"ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה. והשנה הראשונה כבר עברה בלא הענש ההוא. ואלה התוצאות אנו נוהגים בהם וכל המעינים, כאשר יכריחנו דבר מאחת מאלה הארבעה אשר זכרנו, אבל כשאין צריך דוחק כל דבר כתוב ומקובל ונשמע מכל אחד מאלה הארבעה אשר זכרנום, לא יתכן לבקש תוצאות והעברות אשר בהם מועד תחיית המתים, עד שנוציאם מפשוטם. אך ראוי שנניחם כאשר הם, כי האומר אותם, הוא יכול ויועד יחד. והשלישי, שיהיו סעיפים מסתעפים מהשרש הזה מפסידים אותו, כשיעלם אדם על לבו וכאשר אי אפשר לשרש בלתי הסעיפים ההם, ואי אפשר להם, יתחייב בהכרח בטול השרש המביא אליהם והמצריך להם. וחקרתי ולא מצאתי סעיף אחר המאמרים האלה. ואבאר איך הלוכם ויושר אפניהם בעזרת האל:
Translation:
Afterward, I investigated the second source, which is reason, and I examined whether I could find anything in it that would invalidate this belief. I found only three possible objections.
The first is that the ability to resurrect the dead could be considered false. I have already demonstrated that this is not the case, as I have explained earlier.
The second objection is that the One who has the ability to perform resurrection has not promised to do so. However, I found that He indeed promised this in many places in the Scriptures. Even though it is possible to interpret these promises in various ways so that they refer to matters other than the resurrection of the dead, I do not see that reason compels us to reject the apparent meaning of these texts. This is because we, the people of Israel, believe that everything written in the books of the prophets should be understood according to its plain meaning and the meaning of its words—except in cases where this apparent meaning leads to one of four outcomes: 1. Contradicting sensory evidence, as in the verse about Eve (Genesis 3:20), “She was the mother of all living.” 2. Contradicting reason, such as the statement (Deuteronomy 4:24), “For the Lord your God is a consuming fire.” 3. Contradicting another written text, such as the verse (Malachi 3:10), “Test Me, please, in this,” after it has been written (Deuteronomy 6:16), “Do not test the Lord your God.” 4. Contradicting a tradition accepted by our ancestors, such as the verse (Deuteronomy 25:3), “Forty lashes he may give him, but not more,” when our Sages taught that the number is thirty-nine.
In all these cases, the proper method is to seek an interpretation within the language that aligns with the meaning and does not conflict with it, for such an interpretation will surely be found.
For example: • Regarding “the mother of all living,” this refers only to humanity. • Regarding “the Lord your God is a consuming fire,” this is a metaphor comparing God’s punishment to fire, which quickly consumes, as stated (Deuteronomy 32:22), “For a fire is kindled in My anger.” • Regarding the verses about testing God, there is a distinction. One type of testing is to doubt God’s ability, as in (Psalms 78:18-19), “And they tested God in their hearts… Can God prepare a table in the wilderness?” This is prohibited. However, another type of testing is to determine whether one has found favor in God’s eyes, as in the case of Gideon (Judges 6:36-37), “Gideon said to God, ‘If You will deliver Israel by my hand as You have said, I will place a fleece of wool…’” This type of test, like “Test Me, please, in this,” is permitted. • Regarding “Forty lashes he may give him,” our Sages explained that it refers to thirty-nine lashes, as the verse counts the thirty-ninth lash as part of the total of forty, similar to the forty years of wandering in the desert, which included the first year before the punishment began (Numbers 14:34).
These are the methods we follow, as do all thinkers, when we are compelled to resolve one of the four aforementioned cases. However, when there is no need to force such interpretations, it is inappropriate to alter the plain meaning of any text, tradition, or statement in any of these four categories. Thus, we should accept them as they are, for the One who stated them is both capable and truthful in His promise.
The third objection is the possibility of derivative implications arising from this belief that could undermine it—situations where one might consider that the main principle cannot exist without these derivatives, and since the derivatives are impossible, the main principle must also be nullified. I examined this matter and found no such derivative implications. I will explain the proper understanding and the soundness of this reasoning with the help of God.